|
• עשר או אחד עשר? (ירון)
שלום וברכה,
תניא פרק ו’ - "כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא"
ומצד שני בלא מעט מאמרים כתוב "אחד עשר כתרין דמסאבותא" שהם כנגד י"א סממני הקטורת. כיצד מסתדרים הדברים?
|
13/12/2018 |
10-11 (שי שמעון כהן)
לירון היקר שלום וברכה:
עניין זה נתבאר במאמר ד"ה ’ויתן לך’ תשכ"ח (שיצא לאור כקונטרס ר"ח כסליו תש"נ - מלוקט ד’), סעיף ה’. נקודת הענין שנתבארה שם, שבקדושה, יש בכל ספירה חיות אלוקית, אך החיות מאוחדת עם הספירה, ואינה דבר בפני עצמה. לעומת זאת בקליפה, אם החיות תהיה מאוחדת עם הספירות, היא תיבלע בהם ותפסיק להיות חיות. לכן החיות נבדלת מהספירות ואינה מאוחדת עמהם, ולכן היא נמנית בפני עצמה.
בברכה
|
13/12/2018 |
חילוק בקליפה עצמה (ירון)
שי שמעון היקר, שלום וברכה.
שאלתי הראשונה היתה לגבי החילוק (10 או 11) בקליפה עצמה, ולא בין הקדושה לקליפה.
איך יתכן שבקליפה עצמה כתוב פעם אחת 10 (תניא פרק ו) ופעם אחת 11, כפי שציינתי בשאלתי למעלה.
מקווה שעכשיו השאלה יותר מובנת.
|
26/12/2018 |
עדכון (ירון)
האם מישהו מהמכובדים מצא תשובה לענין?
|
06/01/2019 |
התכבדו מכובדים (שי שמעון כהן)
לפי מה שציינתי בתשובתי הקודמת, נראה שהתשובה היא פשוטה. בעצם, יש זהות בין הקדושה לקליפה, שהרי זה לעומת זה עשה האלוקים. לכן, כפי שבקדושה יש עשר, כך גם בקליפה. זהו הביאור, במקומות שבהם מבואר שיש עשר ספירות בקליפה.
יחד עם זאת, במקומות שבהם מדובר על 11 בקליפה, לוקחים בחשבון גם את החיות שבספירות. כי בקדושה חיות זו אינה נחשבת, ובקליפה יש מקום להחשיב אותה בפני עצמה.
לסיכום: ההבדל בין המקומות שציינת, הוא רק לגבי אופן החישוב. אבל כולם מודים שיש עשר ספירות בקליפה, ויש את החיות שמחיה אותם.
|
24/01/2019 |
• ראייה שתמונה שלמה על עצמו מהווה שלימות (סער הרן)
ב"ה
שלום לכ’ הרב יוסף יצחק אופן.
ישנו איזה עניין שמונח אצלי כבר הרבה זמן אך לא מצאתי עניין זה מובא בצורה מפורשת. אני מחפש ראייה שעניין זה נכון או לא נכון.
ממש אודה מקרב לב אם יואיל כב’ לעבור על הקובץ המצורף. אם ראית כיוצא בו בשיחות או מאמרים ובכלל אם יש הערות אשמח לשמוע.
שוב תודה וחנוכה שמח!
סער
|
04/12/2018 |
שלימות (מערכת האתר)
לסער היקר שלום וברכה. עברנו על הקובץ, ואלו ההערות שהיו לנו:
1. בקטע הראשון שבקובץ המצורף, אתה שואל האם מצאנו שידיעה ברורה שהאדם יודע את מעלות עצמו ואת חסרונותיו, זה נקרא שלימות.
לא הצלחנו להבין, האם יש לזה נפקא מינה. הרי ברור שצריך לדעת את מצבו מחד, ושאין די בידיעה אלא צריך להשתפר, מאידך. שלימות היא מושג יחסי, וכפי שבין בני האדם, אפשר למצוא אחד מושלם ביחס לחבירו, אך ביחס לאדם שלישי אינו מושלם כלל. כך גם, ברור שהיודע את חסרונות עצמו ומעלותיו, מושלם יותר ממי שאינו יודע. אך אין הוא מושלם כלל, ביחס למי שעובד על עצמו ומתקן את מצבו.
2. בקטע השני ("כמות שהיא"), אתה מביא את דברי אדמו"ר האמצעי. אך בפשטות, שם הוא בא לשלול שקר, כי אז לא שורה אור ה’ בכלל. ובלשונו שם בהמשך: "הנה השקר שלא אמרו האמת כמו שהוא זה רע ביותר". לעומת זאת כשהאדם אמיתי, שורה בו אור ה’.
3. בקטע השלישי ("הקשר לאמת של הבינוני"), בדרך כלל מבואר, שהאהבה של הבינוני היא נפסקת ועוברת. אך כיוון שביכולתו תמיד לעורר אותה מחדש, יש כאן ’שפת אמת’. ואילו האמת לאמיתו היא אצל הצדיק, שאהבתו לה’ אינה נפסקת כלל.
4. לגבי הקטע האחרון ("הקשר לקו האמצעי"), אין לנו ראיה בזה לכאן או לכאן. אך בפשטות, גם בשכל יש סברות לחסד וסברות לגבורה. החידוש בדרגת הכתר, שהיא מאחדת וכוללת את החסד והגבורה.
בברכת חנוכה שמח!
|
06/12/2018 |
|
• תניא פרק א’ - חסד דק"נ (ירון)
שלום וברכה,
בסוף פרק א’ בתניא מוסבר שגם מידות טובות כמו גמ"ח באות מק"נ. אם כך לא ברור לי מה ההבדל בין חסד וצדקה שהנפש האלוקית עושה ובין חסד שהטוב בק"נ עושה? מה החילוק ביניהן ואיך אני יכול לדעת בכל פעם שאני עושה חסד האם זה מק"נ או מהנפש האלוקית?
שאלה נוספת, באותו פרק מוסבר שגאווה מגיעה מיסוד האש והתפארות מיסוד הרוח, האם כשאדם מתפאר זה לא עניין של גאווה?? מה החילוק בין גאווה להתפארות.
בברכת חג שמח ובתודה מראש.
ירון.
|
03/12/2018 |
תניא (שי שמעון כהן)
לירון היקר שלום וברכה:
אני אענה תחילה על שאלתך השניה, כיוון שהיא מתייחסת לעניין שמופיע קודם בתניא. בדרך כלל מבואר, שגאווה היא במחשבה. האדם באמת חושב שהוא נעלה, ולכן הוא מתגאה ורוצה לעלות למעלה. לעומת זאת התפארות היא בדיבור. זו סתם התרברבות חסרת כיסוי, כשהאדם מתפאר בפני אחרים, אך יודע שהוא ’סתם עושה רוח’, בלי שום כיסוי.
ולשאלתך הראשונה, אכן מבואר בדרך כלל שיש שלוש דרגות של חסד. הדרגה הנמוכה ביותר מגיעה מהקליפות הטמאות, והיא לחלוטין מרוכזת בתועלת לאדם הנותן - שיכבדוהו ויוכל להתגאות וכו’.
דרגה נעלית יותר היא מקליפת נוגה, והיא נובעת מרחמנות. גם בה יש ’אגו’, כי הרחמן לא יכול לראות מישהו סובל, וזה ’עושה לו רע’. אך סוף סוף לא יוצא לו מזה רווח ממש, ואיכפת לו ממצבו של המסכן.
הדרגה הנעלית ביותר היא מצד הקדושה, והיא נובעת מקיום רצון ה’ כמו כל מצווה. קיום מצות צדקה, אהבת ישראל, וכו’. בדרגה זו, האדם הנותן לא חושב כלל על עצמו והנאתו, וכל חפצו רק לעשות את רצון ה’.
בברכת חנוכה שמח!
|
06/12/2018 |
|
• דעת המקובלים שצריך לכוון בהזכרת השם בברכות שמונה עשרה ניקוד השם לפי ענין הברכה (אהרון)
הצמח צדק בשרש מצות התפילה (דף קיז) מבאר דעת המקובלים שצריך לכוון בהזכרת השם בברכות שמונה עשרה ניקוד השם לפי ענין הברכה, וז"ל:
אבל מה דמשמע מרז"ל שצריך לכוין בהשמות, כמו באתה חונן צריך לכוין ש’ הוי’ בניקוד פתח שהוא בחכמה כו’ כי פתח ל’ פתיחו וגילוי והחכמ’ היא ראשית הגילוי כו’, אין זה בכלל הקריאה למדותיו ח"ו, רק למהו"ע ית’ ממש, שהוא הנק’ בשם הוי’ בניקוד פתח כשמתלבש בבחי’ חכמה להשפיע חכמה באבי"ע וכמאמר אתה חונן לאדם דעת כו’, והאיך הוא, אם לא ע"י כלי החכמ’ דאצי’ שאא"ס מתלבש בה ומשפיע על ידה חכמה בכל עולם האצילות, ואח"כ מלביש השפעתו ע"י חכמה דבי"ע להשפיע החכמה בג"ע עד שמשפיע גם בעוה"ז כו’, והרי החכמה דאבי"ע היא רק כגרזן ביד החוצב בו לאא"ס המשפיע על ידה וכשמשפיע בה אנו קורין לו חכם בחכמה וע"ז מורה השם הוי’ בניקוד פתח, ונמצא כשאומר בא"י חונן הדעת, ומכוין שם הוי’ בניקוד פתח, הוא קורא אליו ית’ ממש, אלא שמכוין לו ית’ בהיותו מלובש בכלי החכמ’ יען שאז דייקא הוא משפיע ענין ובקשה שבברכה זו וכו’ משא"כ אם יכוין באתה חונן בשם הוי’ בניקוד סגול שמורה על מהו"ע ית’ כשמלובש בכלי החסד להשפיע חסד בעולם, הרי אז אין דרך לבקשתו שהרי ע"י כלי הנ"ל אין האא"ס משפיע חכמה כו’, והגם שביד האא"ס המלובש בחסד להתלבש בחכמ’ להשפיע לזה. מ"מ לזה צריך זכות גדול ועצום, משא"כ כשקורא לו ית’ להשפיע לו חכמה כשאא"ס מלובש במדת חכמה הוא פועל בקל יותר, וכמשל המבקש דבר מהמלך, שאם אותו הדבר שמבקש מהמלך היא אז ממש ביד המלך הוא פועל בקל יותר כגון שמבקש נדבה מהמלך בשעה שהמלך באוצרותיו וכסף וזהב לאין קץ מונח לפניו שיפעול בקל יותר משיבקש זה בשעה שהמלך עוסק באיזו ענין אחר הגם שגם אז ביכולת המלך לפנות מעסק הנ"ל וליתן לו הנדבה מאוצרותיו מ"מ לזה צריך בקשה רבה וכשיראה המלך עוצם לבבו הנאמן איך שראוי ליתן לו כו’ משא"כ כשיבקש הנדבה מהמלך בשעה שהוא באוצרותיו לא ידקדק כ"כ עמו כו’, וזהו ענין מארז"ל שאין יודעין לכוין בשם כו’ שאם היו יודעין לכוין בשם לכוין השם המורה על מהו"ע ית’ כשמתלבש באותו מדה שעל ידה צריך להתמשך בקשתם היו נענין במהרה יותר ויותר מה"ט דאמרן, ונמצא מובן שמארז"ל אליו ולא למדותיו, עם ענין לכוין בשם לא סתרי אהדדי כלל, (ואמנם בחי’ הדבק במדותיו ממש כמארז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום כו’ הוא ענין אחר שזהו בכלל מצות דביקות שהוא הנהגת האדם עם הבריות וגם מצות ת"ת הוא מעין זה להתדבק בחכמתו שבה שורה אא"ס כו’ ועוד יש בפי’ אליו ולא למדותיו דהיינו למהו"ע ית’ ממש כמו שהוא למעלה מהתלבשות במדותיו והוא ענין מצות ק"ש שקדמה לתפלה, ואפשר שגם בתפלה יש לכוין כן באמרו בא"י, דאתה היינו למהו"ע כמו שהוא טרם התלבשותו במדותיו, שאין שם המורה עליו רק באמרו אתה לנוכח, והוי’ הוא כמו שהוא מתלבש אח"כ במדה ההיא שבברכה ההוא שם הוי’ בניקוד פתח בחכמה, ובצירי בבינה כו’):
השאלה האם כך צריך לנהוג בתפלה לפי חב"ד? או שזה רק ליחידים ?
|
25/11/2018 |
כוונות בתפילה (הרב מנחם כהן)
לאהרן היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת, ובפשטות, זה מסוג הדברים שעליהם נאמר בספר ’היום יום’ (ב’ תשרי), ש"העוסק בכוונות צריך ללמוד הענינים ברור בכתבי האריז"ל, ואז כוונתו רצויה".
חג שמח, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, תכתבו ותחתמו.
|
28/11/2018 |
|
• עתיק ועצמות (אריאל רזניק)
שלום הרב,
מה ההבדל בין עתיק לעצמות אור אינסוף,
תודה,
|
21/11/2018 |
עתיק (שי שמעון כהן)
לאריאל היקר, שלום וברכה:
באופן כללי, אריך (= חיצוניות הכתר) הוא תחילת הנאצלים, ואילו עתיק (= פנימיות הכתר) הוא סוף המאציל. המשל לזה בכוחות הנפש, הוא מכח הרצון, שמבטא את ריצת הנפש לאיזה דבר שמחוץ לנפש. באלוקות, זהו תחילת המציאות של דבר מחוץ לבורא. זה מקביל לאריך. ואילו כח התענוג, מבטא את הנפש עצמה שמתענגת, ואינה נמשכת לחוץ (מקביל לעתיק). יחד עם זאת, התענוג הוא שורש הרצון, כי האדם רוצה את מה שיגרום לו לתענוג. לכן, עתיק הוא פנימיות הכתר, ואריך הוא חיצוניות הכתר.
זו הסיבה, שלעיתים מתייחסים לעתיק כחלק מהעצמות, אך בדקות יותר, העצמות מרומם לגמרי מהנבראים, ולמעלה מעלה מעתיק.
|
22/11/2018 |
|
• האם יש יעד להיות צדיק? (מנחם )
בפרק כ"ז בתניא מביא שיש לפניו ב’ סוגי נחת רוח. ובזה אדמוה"ז "מנחם" את הבינוני שלמרות המחשבות זרות שיש לו בכל זאת כנראה נבחר להיות בסוג הנחת רוח של אתכפיא ולא של אתהפכא. וזה מ"ש ועשה לי מטעמים וכו’.
שאלתי - כיצד זה מסתדר עם מה שכתוב בפרק י"ד שמשביעין אותו תהי צדיק כי כולי האי ואולי יתעבר בו מנשמת צדיק? לכאורה אם אין בזה שום עניין וזה ב’ סוגי נחת רוח מה בכל זאת הסיבה שמשביעים אותו.
|
12/11/2018 |
צריך להשתדל להיות צדיק למרות מעלת הבינוני (הרב מנחם כהן )
למנחם היקר שלום וברכה.
ההבדל בין ’בינוני ל’צדיק’ הוא, שה’בינוני’ (המבואר בתחילת ספר התניא) נדרש להילחם עם ה’רע’ שבו, מצליח להכניעו, ובפועל אינו עובר שום עברה, אך הרע קיים בקרבו. יש לו משיכה לענייני העולם, והוא כופה את עצמו בכל עת לבצע את רצון ה’. עבודה זו מקבילה לעבודת ה’אתכפיא’ = כפיית היצר.
לעומת זאת אצל ה’צדיק’ (כהגדרתו בתחילת ספר התניא, שם מבואר ש)אין לו כלל יצר הרע, ולכן אין לו משיכה לענייני העולם ותאוותיו. עבודה זו מקבילה לעבודת ה’אתהפכא’ - כי יצרו הרע כבר ’התהפך’ לגמרי.
שני סוגי עבודות אלו, רמוזים בפסוק (בראשית כז, ז) "הביאה לי ציד, ועשה לי מטעמים ואוכלה". אדמו"ר הזקן מבאר (תניא פרק כז), שבפסוק זה מבקש הקדוש ברוך מבני ישראל, לעשות עבורו ’מטעמים’ מענייני הגוף והעולם.
בפסוק נאמר "מטעמים" לשון רבים - כי יש שני סוגי נחת רוח לפני הקב"ה, בדומה לשני סוגי מטעמים גשמיים. יש מאכל ערב ומתוק - זו עבודת הצדיק שכבר אין לו יצר הרע, ועבודתו היא רק להוסיף בטוב. אצלו הכל כבר ’מתוק’. לאידך, יש מאכל חריף או חמוץ, שמתובל ומתוקן היטב, וכך נעשה מעדן משיב נפש. זו עבודת ה’אתכפיא’, כי ה’בינוני’ נלחם עם הרע שבו בעודו בתקפו, שובר את תאוותיו, ומבצע את רצון ה’. על ידי מלחמה זו, גם מציאות הרע בעולם גורמת לתענוג, כי על ידו מתגלית מסירותו של היהודי ביתר שאת. בדומה למאכל החמוץ שטעמו רע, אך בגלל עבודת האדם (התיבול והתיקון), הוא משיב את הנפש.
מובן אם כן, שלמרות שגם עבודת הבינוני גורמת תענוג ונחת רוח נפלאה למעלה, ובמידה מסויימת אף יותר מעבודת הצדיק (ובדוגמת מעלת מאכל מתובל על מאכל מתוק), מכל מקום עבודת ה’צדיק’ נעלית הרבה יותר מעבודת ה’בינוני’. כי הבינוני צריך להילחם ביצרו הרע ולנצחו, ואילו הצדיק כבר הרג את יצרו לגמרי (או הפך אותו לטוב). והרי הצדיק נעלה יותר מהבינוני.
ניתן לדמות זאת לפועל העובד בנקיון הבית, הוא מתאמץ ומתאמץ ולאחר שמסיים הוא מקבל את שכרו מבעל הבית. אמנם עיקר המעלה היא בכך שהבית כבר מסודר ונקי (עבודת הצדיק), אך מאידך התשלום ניתן דווקא על העבודה כאשר עדיין הבית לא מסודר, וצריך להתאמץ שהבית יהיה מסודר, וזה עיקר התענוג של האדון, שמתאמצים ומנקים את הלכלוך שבבית (עבודת הבינוני)
בהצלחה ובברכת הגאולה השלימה.
|
13/11/2018 |
|
• אהבה בתענוגים (מענדל)
בד"ה ת"ר נר חנוכה רנ"ט מבואר שאהבה כרשפי אש נולדת על ידי התבוננות באלקות באופן המושג.
ואהבה בתענוגים נולדת דווקא מעניין שהוא למעלה מהשגה.כיון שתענוג הוא למעלה מהשגה
ובהשקפה ראשונה נראה בדיוק להיפך;
שהרי צמאון לדבר היינו שאין לי אותו שאינו מושג אצלי ורק שידוע לי שהוא ישנו ושהוא טוב .לאידך אהבה בתענוגים היא עניין של התכללות ודביקות ועד שכמבואר התניא בפעם הראשונה שמדובר אודות אהבה בתענוגים שזה דרגת צדיק גמור שעל ידי זה אוהב השם ביצר הרע שכח המתאווה עצמו נהפך לטוב ומבאר שם והעונג הוא במחיר חכמה ושכל המתענג הץבנשכלת השם וידיעתו . ומשמע שזהו דבר המושג ??
יישר כח!
|
25/10/2018 |
אהבה כאש ואהבה כמים (שי שמעון כהן)
למענדל שלום וברכה:
ראשית אציין, שאכן בכמה מקומות בחסידות, מבואר ממש כדבריך - שאהבה כאש נובעת מהתבוננות שלמעלה מהאדם, ולכן הוא מתלהב ויוצא ממציאותו. ואילו אהבה כמים נובעת מהאור האלוקי שבערך אל האדם.
יחד עם זאת, הרי אש ומים הם משלים גשמיים, לאהבה רוחנית. ולעיתים מתייחסים לזה מזווית שונה. שאהבה כמים מגיעה מהתבוננות באלוקות שלמעלה מהשגה, וכך האדם יוצא ממציאותו ומתענג בעונג נפלא. ואילו אהבה כרשפי אש מגיעה מהאור האלוקי שבערך אל האדם, ודווקא הוא יכול להיות מושג על ידי הנפש הבהמית, ולשרוף אותה.
|
25/10/2018 |
|
• מקיף למקיף שנמשך בדומם (גל)
ב"ה
שלום
מבואר רבות בחסידות, בפרט בד"ה ’מזמור שיר חנוכת הבית’ בסוף לקו"ת (ברכה), וכן ביתר הרחבה בסידור עם דא"ח ד"ה ’מזמור שיר כו’’ וכן בד"ה ’אשר לקחתי מיד האמורי’
שבבית, הדומם, העשוי מאבן וכו’ נמשך בו מהמקיף של המקיף, עתיק, עצמות אא"ס וכו’. ולכן צריך לעשות חנוכת בית, להמשיך שמחה במדרגה נעלית כזאת שלמעלה משמחה וכו’. וכן זה הסיבה לאיסור הבמות שצריך דווקא בבית המקדש להמשיך ממקום גבוה כזה.
לא זכיתי להבין האם האור המקיף הזה נמשך בכל בית שבונים? בכל דומם? ורק שבביהמ"ק זה היה גלוי? או שזה דווקא שהוא נמשך בביהמ"ק ולא בכל בית? כי אם כן קשה למה שמבואר שם שלכן צריך לעשות חנוכת בית...
תודה ישר כח
|
12/10/2018 |
מזון, לבוש, בית (מנחם הכהן)
לגל היקר שלום וברכה!
אכן, אחת הדוגמאות להבדל שבין ’אור פנימי’, ’מקיף הקרוב’ ו’מקיף הרחוק’, הוא ההבדל שבין מזון, בגד ובית (כמבואר בהרחבה בד"ה ’מזמור שיר חנוכת הבית’ בליקוטי תורה לפרשת ברכה).
המזון – נקלט ממש בגוף האדם, מתאחד עמו ונעשה דם ובשר כבשרו, וזו דוגמה ל’אור פנימי’.
הלבוש – הוא אמנם ’מקיף’ על האדם ואינו חודר בפנימיותו, אך הוא ’קרוב’ לאדם ומותאם למידותיו.
ואילו הבית - הוא ’מקיף הרחוק’, ויכול גם להיות גדול מאד ביחס לצרכי האדם שמתגורר בו, ואדרבה – זהו יופיו ותפארתו של האדם, שהוא גר בבית גדול ומרווח.
כפי שכתבתם, בבית המקדש האור האלוקי הנעלה מאיר בגלוי, ובשאר הבתים פחות. וזו המטרה של חנוכת הבית וענייני קדושה נוספים השייכים לבית, בכדי להכניס את הקדושה הנעלית הזו לבית.
בברכת התורה והגאולה.
|
17/10/2018 |
|
• עולם הזה מציאות אמתית או אחיזת עניים? (אברהם)
האם נכון לומר שבערכנו הוא מציאות אמיתית אך בערכי העליונים הוא אחיזת עניים, שהרי ברובו הוא רע ושקרי.? אודה על הארותכם, תודה מראש אברהם.
|
09/10/2018 |
בראשית ברא (שי שמעון כהן)
לאברהם היקר שלום וברכה:
אכן, בתורת החסידות מבואר, שעולם הזה אינו מציאות אמיתית, שכן אין לו קיום ללא החיות האלוקית. ממילא, הוא עצמו אינו כלום, והעיקר היא החיות, שאיננו מסוגלים לראות.
עם זאת, כמובן אין הכוונה שהעולם אינו מציאות כלל, שהרי בפירוש נאמר בתורה "בראשית ברא אלוקים". הכוונה היא שהוא אינו מציאות אמיתית מצד עצמו, אלא כל קיומו הוא רק מצד האלוקות.
|
09/10/2018 |
|
• שתי שאלות בתניא ודרך מצוותיך (אורח)
א. בתחלת שער היחוד והאמונה מקשה אדמוה"ז-"וצריך להבין, וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרֵה במים מתחת לארץ, שצריך להזהיר כ"כ ״והשבות אל לבבך״ וכו’. והכוונה היא איך תעלה על דעתך שהדגה אשר במים היא ח"ו אלוקים (ליקוטי שיחות חכ"ט עמ’ 27-הובא בהערות למהדורת מעיינותיך). ולכאורה הדבר לא מובן, שהרי מצינו שלפלשתים היה אלוה בשם דגון-שהיה בצורת דג (כ"כ רש"י לשמואל א פרק ה פסוק ב-דמות עשוי כדמות דג), ואם כן רואים שאדם אכן מסוגל לטעות ולחשוב ש"הדגה אשר במים" היא אלוקה ח"ו?
ב. בדרך מצוותיך מצות וידוי ותשובה (לח,ב) מובא הלשון-וכולא קמיה כטפה מאוקיינוס. וצריך להבין, שהרי הלשון המורגל בד"כ הוא-"וכולא קמיה כלא". ועוד, ש"טיפה מאוקיינוס" משמע שיש ח"ו איזשהו יחס בין הנבראים לבורא?
תודה רבה, אשמח לתשובה.
|
27/09/2018 |
שתי תשובות לשתי השאלות (מנחם כהן)
לאורח היקר שלום וברכה!
לגבי שאלותיך, א. אכן, ודאי יתכן שמישהו יקח איזה דג ויחליט שמכאן ואילך זה יהיה ה’עבודה זרה’ שלו. אבל יחד עם זה לא מדובר ב’סברא’ כזו הגיונית עד כדי כך "שצריך להזהיר כל כך והשבות אל לבבך"? כלומר, להתבונן היטב ולשים לב כי אין הדבר כך?
ב. אכן, הדוגמא מים אוקיינוס היא רק דוגמא בלבד, כי מכיוון שבעולם הזה אין דבר גשמי שהוא בלי גבול ממש, לכן האוקיינוס הוא הדוגמא הכי ’קרובה’ לבלי גבול. אבל באמת ריחוק הערך בין הבורא לנברא הוא יותר מזה באין ערוך.
וכמובא גם בדרך מצוותיך עצמו בשורש מצוות התפילה (קיח, ב), ש"אין ערוך כלל לי’ ספירות דאצילות הנקראים או"א או זו"נ לגבי אור אין סוף ב"ה, ויותר ממה שאין ערוך הטיפה אחת לגבי ים אוקיינוס כו’, לפי שהים יוכלו לשער כמה טיפין יש בו, מה שאין כן הספירות לגבי אור אין סוף אין ערוך ממש כלל".
בברכת הצלחה.
|
03/10/2018 |
|
• אלוקות (נריה)
שולם, במהלך המבצועים נתקלתי בשאלות שקשה לענות עליהם, אשמח לקבל עזרה...
א. למה אני צריך לדעת שהכל אלוקות ואין מציאות?
ב. אם אין מציעות אז מה הענין בעצם בעולם הזה אם הוא לא קיים (תורה מצוות וכו’)? ואיך בכלל אמורים להחזיק את זה בראש?
ג. שאומרים שחידוש הבעשט זה לית אתר וכו’ הכוונה לאוא"ס ולא לעצמות או שמה? כל מה שתמיד מדובר בחסידות זה האור ותכלס לגלות את האור ולא אותו ממש שלא נמצא כביכול... או שאני לא מבין טוב...
תודה רבה!
|
22/09/2018 |
הכל זה אלוקות (שי שמעון כהן)
לנריה היקר שלום וברכה. אני מתנצל על העיכוב בתשובה, עקב טרדות החג.
א. יש חשיבות רבה, לידיעה שהכל זה אלוקות, והדבר מהווה בסיס לענינים רבים בעבודת ה’. למשל, הרבי מסביר בתחילת הליקוטי שיחות (כרך א עמ’ 1), שהידיעה שה’ ברא את העולם, ושמחיה אותו בכל רגע גם כעת, מסייעת לנו להתמודד עם האתגרים שהעולם מציב בפנינו. כשיודעים שהכל נברא בכל רגע על ידי ה’, וממילא העולם עצמו הוא גילוי אלוקי, לא יתכן שהוא יפריע למילוי רצונו יתברך. כך נוכל לבצע את שליחותינו בו באופן מושלם, בלי ’להתפעל’ מקשיים והפרעות. ידיעה זו היא גם המפתח לחיים רגועים בגשמיות. כשיהודי יודע, שה’ שהוא תכלית הטוב, בורא את כל העולם בכל רגע מחדש, וכל מציאותו של העולם היא אלוקות, ממה יש לדאוג או לפחד?!
ב. אכן, אין הכוונה שהעולם הוא דמיון וכדו’. העולם קיים, והראיה שבתורה נאמר שה’ ברא את העולם. אך הוא אינו מציאות אמיתית מצד עצמו, כי בלעדי החיות האלוקית שמקיימת אותו בכל רגע, הוא היה מתבטל מיד. ממילא מובן, שאין סתירה בין אמיתת מציאות העולם, עם זה שה’ הוא הכל.
ג. בראשית ימי החסידות, ניטש ויכוח ופולמוס גדול בין החסידים ל’מתנגדים’. מתנגדי החסידות נטו לפרש, שהאור הבלתי מוגבל לא נמצא בעולם הזה, והבורא רק משגיח על הברואים ’מלמעלה’. ואילו תורת החסידות טוענת, שהקב"ה ואורו הבלתי מוגבל מצויים בכל מקום ובכל פינה, וה’צמצום’ הוא רק בנוגע אלינו - המקבלים. הקב"ה כמו מסמא את עינינו, שלא נראה ולא נחוש את האור האלוקי הבלתי מוגבל (כדי שנוכל להתקיים, ומציאותינו לא תתבטל).
רבינו הזקן שואל בספר התניא (שער היחוד והאמונה) שתי שאלות על שיטת ’צמצום כפשוטו’. א) כיצד ייתכן לומר שהקב"ה כביכול ’סילק עצמו’ ממקום למקום, הרי ’להסתלק’ ממקום למקום היא ’ממקרי הגוף’ (כמו גוף גשמי שנמצא במקום מסוים, ויכול ’להסתלק’ משם למקום אחר), והקב"ה אין לו דמות הגוף, ואם כן כיצד שייך לומר לגביו ’סילוק’ כפשוטו ? ב) הרי גם לשיטתם, הקב"ה לא סילק את השגחתו מהעולם. ואם ידיעתו והשגחתו יתברך קיימות בעולם, הרי גם מציאותו נמצאת שם, כי הקב"ה וידיעתו הם ’חד’, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה סוף פרק ה)? לכן מכריע רבינו הזקן, שהצמצום ’אינו כפשוטו’.
מכל מקום, אין קשר בין דיון זה, לבין הקביעה שהכל זה אלוקות, דלעיל.
מקווה שהכל מובן, ואם לא, אל תהסס לשאול שוב.
|
01/10/2018 |
מציאות העולם בטילה אל הבורא. (מנחם הכהן כהן)
לנריה היקר שלום וברכה.
ננסה להביא כמה דוגמאות הממחישות כיצד ידיעה זו ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) כה חשובה, והיא פועלת על כל ענייני האדם, ומשפיעה על עבודת ה’ שלו. אלו אמנם דוגמאות בודדות, אך ללמד על הכלל יצאו, כמה ידיעה זו יסודית ביותר, והשפעתה עצומה.
כמובן, אין הכוונה לומר שהעולם הזה הוא רק דמיון ח"ו, אדרבה, כל התורה והמצוות הם בשביל לפעול בעולם הנפלא שהקב"ה ברא. אבל זה שהעולם נראה כמציאות נפרדת מאלוקות זהו שקר. כי האמת האמתית היא שהעולם בטל לגמרי אל הבורא שמהווה ומקיים אותו בכל רגע ורגע. ומזה נובע גם החשיבות העצומה בקיום התורה ומצוות, כי הם מדגישים וממחישים שהקב"ה הוא הוא הבעל הבית האמיתי של העולם, והעולם כולו מתנהל לפי רצונו והוראותיו.
יראת ה’
הבסיס המוצק, לקיום התורה והמצוות באופן ראוי ואמיתי, הוא רגש ה’יראה’. אמנם רגש ה’אהבה’ ’נעים’ יותר, אך הוא פחות מחייב ויציב.
רגש היראה הנמוך יותר (’יראה תתאה’), נובע מהתבוננות בגדולת ה’, כפי שהיא ניכרת מברואיו העצומים. כאשר האדם מתבונן במעלת כל נברא, והשילוב המופלא שבין כל הנבראים (הגשמיים, ועל אחת כמה וכמה הרוחניים), הוא יחוש יראה וביטול פנימי כלפי גדולת בורא הכל. עבור יראה זו, אין צורך בידיעה מוקדמת. אדרבה, היא היסוד לקיום התורה, ועליה אמרו (אבות ג, יז) "אם אין יראה אין חכמה".
רגש יראה נעלה יותר (’יראה עילאה’), מגיע מההתבוננות בכך שכל הנבראים בטלים באופן מוחלט אל הבורא, ואין להם שום מציאות. כאשר האדם מפנים שמלבד הבורא אין שום דבר בעולם, ושהכל (כולל כמובן גם האדם המתבונן בעצמו) בטל בצורה מוחלטת אל הבורא ואין לו שום ערך (כפי שיוסבר לקמן באריכות), יראתו מפני גדולת הבורא הרבה יותר עמוקה ופנימית. על יראה זו אמרו (שם) "אם אין חכמה אין יראה", כי יש ללמוד על אחדות ה’ ולקיים את מצוותיו, כדי להגיע ליראה נעלית זו באופן אמיתי.
אהבת ה’
כתוצאה מהתבוננות זו, שכל הבריאה כולה בטלה לה’, ורק הבורא הוא המציאות היחידה שהיא בעלת ערך, מתפתח גם רגש האהבה לה’.
וכפי שממשיך שם רבינו הזקן, שהמסקנה העולה מהתבוננות זו היא "שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי לה’ לבדו מקור החיים של כל התענוגים, שכולם בטלים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם ח"ו, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים".
אם הבורא הוא המציאות החשובה היחידה, והוא מקור החיים של כל התענוגים, ומקור הכל, ברור כי את רגשות האהבה יש להפנות רק אליו, אל ה’מקור’, ולא למציאות בטלה ומבוטלת.
לשמוח ולנצח
אחד מיסודות החסידות הידועים ביותר הוא השמחה.
בספר התניא (פרק כו) מובא על כך משל משני בני אדם שנאבקים זה עם זה. גם אם אחד גבור יותר, הוא ינוצח מהר מאד אם יפעל בעצלות וכבדות. כך גם במאבק כנגד היצר, לא ניתן לנצח באמצעות עצלות וכבדות, אלא דווקא על ידי שמחה.
כיצד ניתן ליצור שמחה, ולהאיר את הנפש באמצעותה? מסביר על כך אדמו"ר הזקן (פרק לג), שכאשר יתבונן האדם בביטול כל הבריאה לה’, ובכך שהבורא עצמו נמצא בכל מקום, ואין שום דבר חוץ ממנו, ממילא הוא ישמח שמחה רבה על קירבת ה’ אליו. ממש כמו אדם פשוט ורגיל, שזוכה לארח את המלך בביתו בקביעות.
שמחה זו, תתן לו את הכח להתמודד כנגד כל המפריעים לקיום התורה והמצוות.
להתמודד עם העולם
בדומה לזה, מסביר הרבי מה"מ בתחילת הליקוטי שיחות (כרך א עמ’ 1), שסיפור בריאת העולם בחומש בראשית חשוב לעבודתו של היהודי בעולם. הידיעה שה’ ברא את העולם, ושהוא מחיה אותו בכל רגע גם כעת, מסייעת לנו להתמודד עם האתגרים שהעולם מציב בפנינו. כאשר אנו יודעים שהכל נברא בכל רגע על ידי ה’, וממילא העולם עצמו הוא גילוי אלוקי, לא יתכן שהוא יפריע למילוי רצונו יתברך. רק כך נוכל לבצע את שליחותינו בו באופן מושלם, בלי ’להתפעל’ מקשיים והפרעות.
ידיעה זו היא גם המפתח לחיים רגועים בגשמיות. כשיהודי יודע, שה’ שהוא תכלית הטוב, בורא את כל העולם בכל רגע מחדש, וכל מציאותו של העולם היא אלוקות, ממה יש לדאוג או לפחד?!
לפי זה מובן, מדוע דווקא רעיון זה, פותח את סדרת ספרי הליקוטי שיחות.
כל מעשיך יהיו לשם שמים
ידיעה זו, משליכה גם על הנהגת האדם בפועל. לדוגמה:
לפני התגלות תורת החסידות, היה מקובל לחלק את כל ענייני העולם, לשלוש קבוצות. מצוות, עברות, ודברי הרשות. כולם ידעו, שאת המצוות חובה לקיים, ואת העברות אסור לעשות. אך דברי הרשות, נחשבו ל’שטח הפקר’, שכל אחד יכול לעשות בו כרצונו.
תורת החסידות חידשה, שאין בעולם שום שטח אמצע. יש רק את הקדושה מחד, ואת היפך הקדושה (ח"ו) מאידך. לכן, ענייני הרשות נחלקים לשנים: כשעושים אותם לשם שמים, הם רצון ה’, ואם עושים אותם למילוי התאווה בלבד, הם איסור מוחלט.
ההסבר לכך הוא, כי מצד האמת אין שום דבר בעל חשיבות מבלעדי ה’. וכשאדם הולך אחר תאוותיו (ואפילו תאוות היתר), הוא נותן חשיבות לדבר שהוא מתאווה לו, ובזה הוא כמו ’מכריז’ שקיימים דברים נוספים שראוי להימשך אחריהם חוץ מהבורא! השימוש בענייני העולם צריך להיות אך ורק לשם שמים, כדברי המשנה (סוף מסכת אבות) "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", והוא ’מנתק’ את הדבר שאליו הוא מתאווה מהבורא, ומשתמש בו לתאוותיו האישיות בלבד!
יתרה מזו: רודף התאוות, מנתק גם את עצמו ואת רגש התאווה שלו, מהבורא. הוא רודף אחרי תענוגות ליבו, למרות שתאוותיו אינן משרתות את הבורא בשום צורה!
כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה
ביטוי מעשי נוסף לזה שהכל אלוקות ו"אין עוד מלבדו", ניתן למצוא גם במאמר חז"ל (זהר חלק א כז, ב. וראה שבת קה, ב) "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". לכאורה, מה הקשר בין רגש הכעס הטבעי (לכאורה), לבין עבודת אלילים חס ושלום?
רבינו הזקן מבאר (אגרת הקדש כה), שבשעת הכעס, מסתלקת מהאדם האמונה בה’. אדם שהזיקו לו, כועס על המזיק, כי סבור שניזוק רק בגלל רשעותו של אדם זה. אך אם הניזק היה מאמין, שהכל מאת ה’, וגם פעולת ההיזק באה ממנו, לעולם לא תהיה לו שום סיבה לכעוס. לכן, הכועס כאילו עובד עבודה זרה - כי הכעס נובע מחוסר אמונה.
ואף שהמזיק הוא בעל בחירה חפשית, ולכן יחוייב על פי תורה גם בדיני אדם וגם בדיני שמים על רוע בחירתו, אך על הניזק כבר נגזר מן השמים. אם המזיק לא היה מזיק, מישהו אחר היה עושה זאת, והרבה שלוחים למקום. אם כן, מה יש לכעוס על אדם טיפש, ש’התנדב’ לבצע את העבודה ולהיענש עליה? הרי עבודה זו תתבצע בין כה וכה!
ה’ אמר לו קלל
מסופר בתנ"ך (שמואל ב טז, י), שאבישי בן צרויה רצה להרוג את שמעי בן גרא, כי קילל את דוד המלך (כשברח מפני אבשלום בנו). אמר לו דוד, שלא יפגע בשמעי - "כי ה’ אמר לו קלל".
לכאורה תמוה מאד: דוד נמנע מלהעניש את שמעי, כי קיללתו נעשתה בהוראת ה’?! היכן הקב"ה אמר לשמעי לקלל את דוד? מסביר רבינו הזקן, שהבורא מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע, ברוח פיו. עשרת המאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי בראשית, נמצאים כל הזמן בנבראים, ומעניקים להם חיות. חיות אלוקית זו, נתלבשה בשמעי גם כשקילל את דוד, כי בלעדיה לא היה לשמעי כח ויכולת לקלל.
זהו הפירוש "כי ה’ אמר לו" - בעת ההיא ממש - "קלל". דיבורו של ה’ (בעשרת המאמרות), נתן לשמעי את החיות והיכולת לקלל. לכן, הוא אמנם צפוי לעונש על רוע בחירתו, ודוד צווה לשלמה בנו להרוג את שמעי, לאחר שיתמנה למלך, אך על הניזק - דוד - כבר נגזר מקודם, וגזירה אלוקית זו תתבצע בכל מצב.
דין תורה - כן; כעס - לא!
ניתן לשאול: לפי זה, מה מקום יש לתבוע אדם שהזיק בדין תורה? הרי הכל נעשה בהוראת ה’, ומה מקום יש לתבוע מישהו בדין תורה על נזק שעשה?
התשובה היא, שהנאמר כאן, נועד רק לשלול את רגש הכעס. הגזירה יצאה מאת ה’ (שהניזק יפגע), ולכן אין מקום לכעס. אך ה’ קבע בתורתו, שהמזיק חייב לשלם, ולכן יש לניזק זכות ממונית, ואין שום סיבה שיוותר עליה.
אם כן, מדוע נמנע דוד מלהעניש את שמעי, הרי הוא היה חייב מיתה לפי דין תורה, מדין ’מורד במלכות’?
שם הייתה סיבה אחרת. דוד חשש, שיתערב בעונש זה מידת הכעס, והוא יעניש שלא כהוגן. לכן הוא העדיף, שהעונש (שהגיע לשמעי) יבוצע רק לאחר זמן (על ידי שלמה בנו). דוד גם ידע ברוח קדשו, שמשמעי בן גרא עתיד לצאת מרדכי היהודי, כדכתיב "איש יהודי . . ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש" (אסתר ב, ה). לכן, הוא עדיין לא יכל להמיתו.
חסידים מספרים, שר’ הלל מפאריטש, דרש פעם אחת באריכות, והסביר בטוב טעם ש"אין עוד מלבדו", ואין שום מציאות מלבד הבורא. לאחר מכן באו אליו, והתלוננו שיהודי אחד חייב כסף רב לחברו, ואינו רוצה לשלם. הוא טוען שהכל אלוקות, אין מלווה, אין לווה, אין חוב, והכל בטל לה’...
אמר להם ר’ הלל, שיקראו ל’ביטול’ הזה, ישכיבו אותו על אחד ה’ביטולים’ שבבית המדרש, ויצליפו בו כמה ’ביטולים’, עד שיבין שכשלוקחים הלוואה צריך גם להחזיר אותה...
ולסיכום: ההבנה ש’הכל אלוקות’, וש"אין עוד מלבדו", מביאה רגשות יראה ואהבה ושמחה, מסייעת לנו להתרכז במילוי תפקידנו בעולם, ואף להימנע מרדיפה אחר הקנאה והתאווה והכבוד המוציאים את האדם מהעולם (אבות ד, כא). כי כמו שאין סיבה לכעוס על הזולת, אין מה גם לקנא בו, הכבוד האמיתי הוא למלך הכבוד, ולא לברואיו השפלים, ומאותה סיבה אין להעניק חשיבות לעצמו ולתאוותיו, כנ"ל.
|
03/10/2018 |
|
• שאלה במאמר (משה )
במאמר ד’’ה שיר המעלות תשי’’ט אומר הרבי באות ב’[ע’ 4 בתורת מנחם תשי’’ט ח’’א] ’’ענין האברים למעלה הו’’ע רמ’’ח אברים דמלכא שבבחי’ ז’’א כי ז’’א הוא בעל ט’ ספירות וט’ פעמים ט’ שבכל אחד מהם יש ראש תוך וסוף וה’ חסדים המגדילים הם בגמטריא רמ’’ח’’
אם שייך להסביר מה הפשט בזה?
|
17/09/2018 |
הסבר במאמר (שי שמעון כהן)
למשה היקר, שלום וברכה. אנסה להבהיר את העניין בקיצור נמרץ:
באופן זה, מתייחסים רק לתשע ספירות (חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד). ספירת המלכות אינה נמנית, כי תפקידה רק לגלות את השפעת הספירות שמעליה למטה.
ספירות אלו, כלולות כל אחת מכל חברותיה, כמו בספירת העומר שאנו מונים את המידות כפי שכל אחת כלולה מכל השבע - חסד שבחסד; גבורה שבחסד וכו’. כך מגיעים למספר 81 (9 פעמים 9).
לכל ספירה יש ראש, תוך וסוף (קבלתה מהספירה שלמעלה ממנה; עניינה בעצמה; השפעתה לספירה שתחתיה) - נמצאו 243 (רמ"ג) דרגות (בגימטריה ’אברם’).
על זה מוסיפים את ’ה’ חסדים המגדילים’ (ביאור המושג בקצרה: בכל יד יש 5 אצבעות. כך יש בחסד ("דרועא ימינא") ה’ חסדים (וכן בגבורה - ה’ גבורות). כנגד חמשת החסדים יש חמישה ’איברים’ שממונים על ’הגדלת’ ו’בניית’ כלי הספירות).
נמצאו 248 (רמ"ח) דרגות (בגימטריה ’אברהם’), וכנגדן יש רמ"ח מצוות שבונים ו’מגדילים’ את הספירות דאצילות (ליקוטי תורה במדבר יז, ב).
אם משהו עדיין לא ברור, אל תהסס לשאול שוב.
בברכת גמר חתימה טובה!
|
17/09/2018 |
|
• כח הרצון ביחס לכוחות פנימיים (מנחם )
כתוב בחסידות שיש הבדל גדול בין רצון שנקרא כח מקיף לבין כוחות פנימים כדוגמת כח הראיה וכח ההילוך וכו’,
אחד המעלות של כח הרצון הוא שהוא פועל בלי שיהוי זמן. לעומת כח פנימי.
שאלתי היא – במה מתאפיין מעלת כח הרצון בזה? וכי לכח הנמצא באברים לוקח שיהוי זמן?
כלומר - מדוע אומרים שכח פנימי לוקח לו זמן? וכי כח הראיה שנמצא בעין לוקח לו זמן עד שהעין רואה? כח ההילוך שנמצא ברגל לוקח לו זמן?
|
12/09/2018 |
כח פנימי (שי שמעון כהן)
למנחם היקר שלום וברכה:
בפשטות, כאשר מדובר על מעלת כח הרצון, שפועל ללא שיהוי, הכוונה היא ביחס לשכל, שנדרש לו זמן כדי להשפיע על המידות, ולעורר אותם, כמבואר באריכות בתניא פרק ג’.
בעומק יותר, כאשר כח כבר שורה באיזה איבר (כמו כח הראיה והשמיעה), אין זה פלא שהוא משפיע ופועל באופן מיידי. החידוש הוא, כאשר כח משפיע מחוץ למקומו. ואז, כאשר מדובר בכח מקיף כמו רצון, הוא משפיע מייד. ואילו כשמדובר בכח פנימי, זה לוקח זמן עד שהוא חודר בכלי, ומשפיע עליו.
בברכת שנה טובה ומתוקה
|
13/09/2018 |
|
• העצמות קשור עם הגוף דווקא (ירון)
שלום וברכה,
כתוב בכמה מקומות שהעצמות קשור דווקא עם הגוף, לדוגמא:
"ועפ"ז יש לבאר הטעם שבמאמר זה דוקא נתבאר שהטעם שכל הענינים שבסדר השתלשלות וכן למעלה מסדר השתלשלות הם במספר תרי"ג הוא לפי שכן הוא ציור גוף האדם – כיון שהעצמות (שרק מצדו יכול להיות ענין של הפכים) קשור עם הגוף דוקא, כמבואר בהשיחה הידועה של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע"
המקור לשיחה הידועה הינו סה"ש תורת שלום ע’ 120 ואילך. מכיוון שאין לי את הספר הזה ולא מצאתי אף הסבר אונליין, אם מישהו מהחסידים יוכל להסביר את הענין בנקודה, מדוע דווקא הגוף קשור עם העצמות, אשמח.
תודה מראש, וכתיבה טובה לשנה טובה ומתוקה.
|
27/08/2018 |
בגוף מתגלה העצמות (הרב מנחם הכהן כהן)
לירון היקר שלום וברכה!
אכן, מבואר בתורת החסידות שדווקא בגוף מתגלה העצמות, כי כדי להחיות דבר גשמי כמו הגוף הגשמי עצמו, דרוש כח עמוק ונעלה יותר מאשר הכח האלוקי המחיה את הנשמה. כשיש גילוי אלוקי בנשמה אין זו רבותא כל כך, כי גם הנשמה היא רוחנית. לכן אין צורך לגלות את העצמות. אך כדי להמשיך חיות אלוקית בגוף הגשמי, דרוש כח עמוק ונעלה הרבה יותר, שנובע מעצמותו ומהותו יתברך.
עניין זה דומה למה שמבואר בנוגע ל"אנכי הוי’ א-להיך", שהכוח לגלות את שם הוי’ שיהיה - "א-להיך" - שלך ממש - שיתגלה בגוף הגשמי, הוא דווקא על ידי הגילוי של "אנכי", עצמותו ומהותו יתברך, שדווקא מכוחו שם הוי’ מתגלה בנשמה גם כפי שהיא מלובשת בגוף הגשמי.
בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה! (אגב, להבא אם תוכל לציין מקור לציטוט שאתה מביא, כך יהיה יותר קל לענות לשאלותיך המעניינות בצורה מדוייקת)
|
28/08/2018 |
|
• סדר השתלשלות (ארז בר ששת)
שלום הרב
רציתי לדעת האם העולם הזה הגשמי נברא כתוצאה של המצמום או בקפיצת המדרגה...ראיתי כל מיני באורים של חסידים שסותרים זה את זה ורציתי לדעת האמת...אותי למדו בישיבה הקדושה בצפת שזה בקפית המדרגה....וראיתי ביאור בספר שנקרא סדר השתלשלות שמסביר שהעולם הגשמי נברא מהתגשמות של הרוחניות...אשמח לתגובה
תודה
|
26/08/2018 |
עילה ועלול או יש מאין (שי שמעון כהן)
לארז היקר שלום וברכה:
באופן כללי, השתלשלות העולמות הרוחניים מדרגה לדרגה, נמשלת ל’עילה ועלול’. עולם האצילות למשל, נמשך ומשתלשל מעולם נעלה יותר, בו יש אור רב ונעלה יותר . לעומת זאת התהוות העולם הגשמי, היא בדרך ’יש מאין’. התהוות זו לא נוצרת כהשתלשלות מדרגה עליונה יותר, כי משום דרגה רוחנית לא יווצר נברא גשמי. זוהי ’קפיצה’, כפי שאתה קורה לזה.
עם זאת, אין בכך סתירה למה שהבאת שהעולם נברא מהתגשמות של הרוחניות, שכן התגשמות זו היא עצמה קפיצה. גשמיות היא מהות אחרת מרוחניות, וכשרוחניות ’הופכת’ לגשמיות, זוהי קפיצה.
אם משהו עדיין לא ברור, אל תהסס לשאול שוב!
|
27/08/2018 |
|
• ארץ חפץ (אריאל)
שלום וברכה,
באגרת הקדש סוף אגרת ח’,
אדמו’’ר הזקן מסכם שאה’’ק התחתונה היא כנגד הארץ העליונה שנקראת השכינה וכנ’’י,
שאלתי היא, כיצד עניין שלכאורה שייך יותר למימד הנפש, כי כנ’’י היא השורש של נשמות ישראל, אבל למטה זה הופך לארץ ממש - מימד העולם?
כלומר, למעשה נראה שצדקה לכל יהודי תעורר את שורש החסדים, כי כל נשמה יהודית שרשה בכנ’’י, ואילו כאן אדה’’ז אומר שצריך דווקא בארץ הקודש ממש
|
09/08/2018 |
ארץ ישראל לעם ישראל (מנחם כהן)
לאריאל היקר שלום וברכה!
אכן, מבואר בכמה מקומות שארץ ישראל - ארץ הקודש, מקבילה לספירת המלכות דאצילות (ראה גם במאמר ד"ה ’לך לך’ תשל"ח ועוד), וגם כנסת ישראל היא ספירת המלכות דאצילות, שכונסת לתוכה את כל הגילויים והמדרגות שלמעלה ממנה. זו גם הסיבה שדווקא ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כפי שהרבי מעורר על כך כמה וכמה פעמים, מכיוון שמדובר באותה מדרגה.
לכן, אמנם נתינת צדקה לכל יהודי פועלת זריעה בארץ העליונה, וממילא היא מצמיחה גם שפע ברכה והצלחה כמבואר באגרת הקודש הנ"ל, אך נתינה לצדקת ארץ ישראל פועלת לא רק ב’נפש’ של כנסת ישראל, אלא גם ב’מקום’ של כנסת ישראל (וכידוע שכל דבר מורכב מנפש זמן ומקום), והרי זו נתינה וזריעה נעלית יותר.
בברכת הצלחה בכל העניינים, ובנתינה לצדקה שמקרבת את הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש!
|
12/08/2018 |
|
• הבהירות שבזכוכית והבהירות שבאור (מנחם)
בספר המאמרים עת"ר עמוד עט (בהוצ"ח עמ’ קט) מובא, ש"זכוכית בהירה, הרי הבהירות שבה הרי זה כלי לקבל אור, הגם שבהירות הזכוכית אינו בערך כלל לבהירות האור, מכל מקום הרי הבהירות שבזכוכית זהו הכלי להאור". אשמח לקבל הסבר מהו ה’בהירות שבזכוכית’ ומהו ה’בהירות שבאור’, ואיך הבהירות שבזכוכית היא כלי לבהירות שבאור?
|
30/07/2018 |
הסבר (שי שמעון כהן)
הסבר מדעי אני לא יודע. אבל בפשטות, הוא מדבר בלשון בני אדם. לאור יש בהירות, וגם לזכוכית יש איזה ברק ונצנוץ. כמובן, הברק של הזכוכית אין לו שום ערך ויחס לברק של האור, אבל כיוון שיש להם שייכות, הזכוכית מתאימה לקבל את האור. לכן האור יכול להאיר דרך זכוכית, וכפי שאנו רואים שנורה חשמלית וכיו"ב הכלי שלה הוא זכוכית, ואם נכניס אור לתוך קופסת עץ למשל, הוא לא יאיר דרך העץ, כי עץ אינו כלי לאור. זהו הפירוש שדווקא ה"בהירות דזכוכית" הוא הכלי לאור, למרות שגוף חומר הזכוכית הגשמי אינו בערך לאור הדק והרוחני?
|
01/08/2018 |
|
• המלצה (יצחק)
איזה מאמרים של הרבי מבין המאמרים על אלול (כגון "אני לדודי") הם מאמרים על מהות החודש, ולא רק דיוק בפרטים מסויימים?
|
29/07/2018 |
כמה מאמרים יסודיים (מנחם הכהן)
ליצחק היקר שלום וברכה!
כידוע תורתו של הרבי רחבה מיני ים, וכמעט בכל מאמר ישנם נקודות נוספות בעניינו של חודש אלול, ובכל זאת אנסה להביא לך רשימה קצרה של כמה מאמרים העוסקים במהותו של החודש:
מאמר ד"ה ’אני לדודי’ תשכ"ו.
מאמר ד"ה ’אני לדודי’ תשל"ב.
מאמר ד"ה ’אני לדודי’ ת"ש (זה אמנם לא מאמר של הרבי, אבל זהו מאמר יסודי מאוד בעניינו של חודש אלול).
|
30/07/2018 |
|
• בה’ נברא העולם הזה (אריאל)
שלום הרב,
באגרת הקדש, אדמו’’ר הזקן מסביר שאות ה’ ’אתא קלילא’ היא מקור הגוף של האותיות, ושה’ מוצאות הפה מעצבות את הקול לאותיות עצמן.
האם זה אומר שכשם שה’ מוצאות הפה הן ה’ גבורות, כך האות ה’ עצמה היא ה’ חסדים?
תודה רבה מראש
|
26/07/2018 |
ה’ חסדים (שי שמעון כהן)
אכתוב כאן את הידוע לי בסוגיא זו:
כידוע, יש שבע מידות (יחד עם המלכות), אך חמשת המידות הראשונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד) הן המידות ה’עיקריות’. שתי המידות האחרונות (יסוד ומלכות), רק מעבירות ומקבלות את המידות, ואינן מידות פעילות בעצמן (היסוד, משפיע את חמש המידות הראשונות, ומעבירן אל המקבל, והמלכות היא קבלת ההשפעה.
בכל אחת מחמשת המידות העיקריות, יש את החסד שבה (חסד שבחסד, חסד שבגבורה, חסד שבתפארת, חסד שבנצח, וחסד שבהוד). וכך יש בסך הכל ה’ חסדים, וכן ה’ גבורות. לכן יש חמש אצבעות ביד ימין, שמבטאת את מידת החסד (כאמור בהקדמת תיקוני זהר ב’פתח אליהו’), וגם ביד שמאל שעניינה גבורה.
ברוחניות, מגבורות אלו נעשה בניין המלכות, שמקבילה לפה, וה’ מוצאות הפה מקבילים לה’ גבורות, שומצמצמים את הקול להיות מוגבל באותיות. תחילה יוצא עולה הבל פשוט דרך הקנה, והוא מתחלק לכ"ב אותיות פרטיות, באמצעות ה’ מוצאות הפה (חיך, שפתיים, לשון, גרון, שיניים), היוצרים מההבל הברות שונות. כך גם למעלה, השפע האלוקי הנמשך מהמידות, הינו פשוט ללא התחלקות, וספירת המלכות מחלקת ומצמצמת את שפע המידות, על ידי ה’ גבורות להתחלקות כ"ב אותיות, על ידן מתהווים כללות העולמות והנבראים. האות ה’ רומזת לה’ גבורות אלו.
|
27/07/2018 |
אתא קלילא (אריאל)
שלום,
תודה רבה על התשובה,
לפי התיאור של אדמו’’ר הזקן באגרת הקודש, נראה שהיחס בין האות ה’’א עצמה לה’’א מוצאות הפה, הוא כמו היחס בין שם הוי’’ה לשם אלקים,
כמו אור וכלים, ואולי אפילו ממש אור וכלים, כי זה ברוחניות
|
31/07/2018 |
|
• היתר נחירה במדבר (אריאל)
שלום הרב.
יש הסבר חסידי להיתר הנחירה שהיה לבני ישראל במדבר?
לכאורה, זה צער בעלי חיים...
|
25/07/2018 |
נחירה (שי שמעון כהן)
לאריאל היקר שלום וברכה:
בלקוטי שיחות חלק ד’, בשיחה על פרשת ראה (סעיף ד’ ה’), הרבי מביא שני ביאורים לטעם היתר בשר נחירה במדבר, לשיטת רבי עקיבא.
א. כשבני ישראל היו במדבר, הסדר הרגיל היה שהם אכלו מן, שהוא אוכל מזוכך מהשמים. אכילת בשר, הייתה דבר היוצא מגדר הרגיל. לכן, לא קבעו בזה להקפיד על ה"דרכי נועם" של שחיטה, שכן דבר שאינו מצוי אין גוזרים בו גזירות.
ב. שחיטה ענינה העלאה של הבשר, לרשות הקדושה. במדבר, לא היה לבני ישראל כח לעשות זאת בשלימות, ולכן הותר להם בשר נחירה.
כל זה הוא בקיצור נמרץ, ואם תרצה לעיין במקור הדברים, תרווה נחת.
|
26/07/2018 |
|
• התורה - פלא (שי)
לכבוד הרבנים המשיבים שליט"א, שלום וברכה:
במאמר "ואשה אחת תשמ"ו", מצאתי בו דבר פלא, שאינני יודע את פשרו. מחד גיסא, בסעיף ו’ כותב הרבי בפירוש, שהתורה נקראת פלא, כאשר היא ברצון העליון, כי הרצון הוא למעלה מטעם. מאידך גיסא, סעיף לאחר מכן אומר הרבי, שרק לאחר שהתורה ירדה לעולם וקדמה לו, שייך לומר שהיא פלא.. לפני כן, היא למעלה גם מלהיות פלא. ובהערה 52 מוסיף, שזה שהתורה קדמה לעולם, היינו "ואהיה... יום יום", וזו ירידה לגבי "ואהיה אצלו אמון".
ואני שואל, הרי לגבי פסוק זה, הרבי מציין לספר המאמרים תרס"ה, ושם מבאר ש"ואהיה אצלו אמון", היינו כפי שהתורה היא בכתר - רצון. אז כשהתורה היא ברצון, זה פלא (כפי שנתבאר בסעיף ו’), או למעלה מפלא (כפי שנתבאר בסעיף ז’)?
ואם זה למעלה מפלא, מהי דרגת פלא?
בתודה מראש
|
23/07/2018 |
כמה מדרגות בתורה (הרב מנחם)
לשי היקר שלום וברכה!
בפשטות נראה לומר, שאכן בתורתנו הקדושה ישנם כמה וכמה מדרגות (וכמבואר גם במאמר ד"ה ’וכל אדם’ תשכ"ג סעיפים ד-ה), וכאשר התורה היא ברצון - היא במדרגת פלא, ואילו כאשר היא למעלה לגמרי מהרצון ולמעלה לגמרי מהעולם, היא למעלה גם ממדרגת ’פלא’.
ועל מדרגה זו (שלמעלה מפלא) נאמר ’ואהיה אצלו אמון’ - כי זו מדרגת פנימיות הכתר (תענוג שלמעלה מרצון).
בברכת הצלחה בלימוד התורה ובהבאת הגאולה.
|
25/07/2018 |
|
• היש האמיתי והאין שנגדו (לוי)
בלקו"ת ד"ה ציון במשפט תפדה מבואר שבניגוד למה שנראה לעינינו, שהעולם הוא היש והכוח שמהווה אותו הוא "אין", הרי "אצלו ית’ הוא בהיפך מן מה שנראה לעינינו, כי כולא קמיה כלא ממש חשיב, וכל מה שלמטה הוא יותר כלא וכאין, והוא ית’ הוא היש האמיתי". (והדברים מבוארים היטב גם בד"ה האמנם תרמ"ג)
- הרי בדרגה זו, של הקב"ה כמו שהוא לעצמו, הרי אין העולם נחשב לכלום מחמת שאינם כלום, ולא משנה לכאו’ באיזו דרגה העולם עומד. א"כ מדוע נאמר כאן שככל שהעולם יותר למטה (שבעינינו הוא יותר "יש") - הוא יותר כאין וכלא מאשר עולמות רוחניים יותר?
|
19/07/2018 |
כולא קמיה כלא חשיב (הרב מנחם הכהן)
ללוי היקר שלום וברכה!
אכן, כפי שכתבת, מצד ’דעת עליון’ שהיא דעת הבורא, הבורא נחשב לבחינת ’יש האמיתי’, שהוא "אמיתת כל הנמצאים", וכל שארי הנבראים נחשבים ’אין’, מכיוון ש"כולא קמיה כלא חשיב".
אך גם ב’אין’ זה של הנבראים ישנם כמה וכמה מדרגות, וכפי שציטטת, ש"כל מה שלמטה הוא יותר כלא וכאין", מכיוון שחוסר החשיבות הולך ומתגבר יותר ויותר, ככל שהאור האלוקי יורד ומתמעט (על ידי מסכים ופרסאות וצמצומים) להחיות עולמות ונבראים נמוכים יותר.
במילים אחרות, אין הכוונה שמצד הבורא אין בכלל עולם. שהרי בריאת העולם מופיעה בתורת אמת, אך העולם כלל אינו תופס מקום לגביו. וכפי שאדמו"ר הזקן מביא בשער היחוד והאמונה (פרק ג) משל לכך מהשמש ואור השמש:
ההיגיון מחייב, שאם האור יוצא מהשמש כדי להאיר את העולם, בהכרח שהוא קיים גם בתוך השמש, כי לא יתכן שהאור יוצא מהשמש החוצה, ולא נמצא תחילה בתוך השמש. יתרה מזו: כשהאור בתוך השמש, עוצמתו חזקה יותר, כי ככל שהאור מתרחק ממקורו, עוצמתו נחלשת. יוצא, שבתוך גוף השמש קיים אור חזק, אפילו יותר מהאור שיוצא החוצה.
למרות זאת, אין מתייחסים לאור שבתוך השמש. איש לא יאמר שיש שמש, ובתוכה קיים גם אור, אלא רק השמש קיימת ותו לא. רק כשהאור נפרד מהשמש ויוצא החוצה, מתחילים להתייחס אליו כמציאות עצמאית. הסיבה היא, כי כשהאור נמצא בתוך מקורו, הוא בטל לחלוטין לשמש עצמה, ולכן אין מתייחסים אליו.
גם הבריאה כולה, היא ’זיו’ והארה מהבורא. בשונה מאור השמש שיוצא אל מחוץ לגוף כדור השמש, הבריאה אינה ’יוצאת’ לעולם אל מחוץ לבורא, כי אין שום מקום שבו הבורא אינו נמצא ("לית אתר פנוי מיניה" - תיקוני זהר קכב, ב). וכיון שהבריאה נמצאת תמיד בתוך מקורה, לכן אינה נחשבת כלל למציאות, בדיוק כפי שזיו השמש כשעודנו בתוך כדור השמש, איננו נקרא בשם אור, כי הוא בטל למקורו. רק בגלל שהנבראים אינם יכולים לראות את הבורא שנמצא בכל מקום (כי הקב"ה מסתיר ומכסה את אורו מהנבראים, זהו הצמצום, ראה ערכו לקמן), הם נוטים לייחס לבריאה מציאות אמיתית. אך זו טעות, ובאמת הבריאה בטלה לגמרי לה’ ומאוחדת אתו.
וככל שהנבראים ’נמוכים’ יותר, חשיבותם עוד הולכת ופוחתת, וכמו זיו השמש שאורו הולך ומתמעט ככל שהוא מתרחק ממקורו, ולכן לפניו יתברך כל מה שלמטה יותר הוא יותר כלא וכאין.
בברכת התורה והגאולה, ושייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה בקרוב ממש.
|
19/07/2018 |
|
• נס שלמעלה לגמרי מהתלבשות בטבע (משה כהנאוויטש)
ב"ה
שלום וברכה!
קשה לי קצת מהמבואר במאמר ד"ה זה היום עשה הוי׳ נגילה ונשמחה בו, תשל"ח. שמסביר באות ג׳ שיש ג׳ סוגי ניסים והראשון הוא ׳נס שלמעלה מן הטבע׳ פי׳ שאינו מתלבש בהטבע ומביא לדוגמא הנס דקרי"ס, והפיכת המים לדם.
ואח"כ מביא שנקרא נס מלשון הרמה שמגביע ומעלה את הטבע. ואע"פ שכנ"ל נס כזו אינו מלובש בטבע (לפעול בו עלי׳). מכל מקום יש בו איזה יחס להטבע. ומביא שהוא כבקרי"ס שאע"פ שפעל שינוי מהות המים מכל מקום זהו רק פרט אחד (שעמדה כנד וכחומה) אבל המים נשארו מים כמקודם (ובכללות המים שנשארה בטבעה היתה העלי׳).
הנה קשה לי בזה אם כן איך זה מתאים עם הדוגמא של הפיכת המים לדם. לכאורה לא נשאר בה ענין של טבע ליכול להיות בו ענין ה׳נס׳ -עלי׳ בהטבע.
|
20/06/2018 |
הפיכת המים לדם (שי שמעון כהן)
למשה היקר, שלום וברכה:
נהנתי לקרוא את שאלתך המחכימה, ואכן במבט ראשון זוהי קושיא עצומה. כיוון שב(תחילת )סעיף ד’ מביא שתי דוגמאות לנס שלמעלה מהטבע, מדוע בסוף סעיף ו’ מבאר רק את נס קריעת ים סוף? וכיצד יבואר הנס דהפיכת המים לדם?
אך כד דייקת שפיר, אין בזה שאלה כלל. כיוון שבכמה מקומות מבואר (ראה למשל שיחת ג’ תמוז תשנ"א, סוף סעיף ב’, ובהערה 27 שם), שאכן בהפיכת המים לדם, נשארו בעצם המים במהותם, ורק מצד הנס היו להם תכונות של דם. לכן כשפסקה המכה, הפכו הם בחזרה למים מעצמם, ולא נדרש נס מיוחד לזה.
אם כן, אין כאן כל שאלה, כי מציאות הטבע לא התבטלה, וממילא מובן כיצד הטבע התרומם.
שנזכה, לניסי הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש!
|
22/06/2018 |
|
• אריכות הגלות (ירון)
שלום וברכה.
כ"ק אדמו"ר האמצעי > שערי תשובה > שער התשובה. איתא בר"מ. דף פב’ א/ב
"לע"ל לא יבנה בנין ירושלים רק מצד הניצוח לבד מפני המנגד דקליפה להיות שאנו רואים בית ראשון היה ע"י התעוררות רצון ותענוג העליון ממעשה התחתונים לא נתקיים מצד חטאם שפגמו הרבה וכן בית שני כו’ אבל כשלא יהיה סיבת הבנין מצד טוב מעשה וכשרון הלב כו’ רק מצד הניצוח לבד שלא יוכל לסבול המנגד עד שנוגע לעצמותו ממש שאז יתגלה כל בחי’ נקודת העלם העצמית כנ"ל וזהו שאנו רואים אריכות הגלות דעכשיו ביותר שהוא רק שעבוד מלכיות בעול פרנס’ במוח ולב עד שנשתקעו לגמרי בהבל כו’ ולא שנתעכב זמן הגלות מצד חטא כו’ רק בחי’ הסתר אלקו’ בלבוש שק דמנגד ביותר כו’ שמזה יתעורר הניצוח בלב כנ"י. "
מה הכוונה ב-"ולא שנתעכב זמן הגלות מצד חטא כו’ רק בחי’ הסתר אלקו’ בלבוש שק דמנגד ביותר" - אם זמן הגלות לא נתעכב בגלל החטא, אלא מדובר בהסתר אלוקות, האם הסתר האלוקות לא נובע מהחטאים? הרי אם לא יהיו חטאים לא יהיה הסתר אלוקות, אז ממה נפשך? הרי הא בהא תליא (עוונותיכם היום מבדילים כו’...) .. לא ברור לי מה רוצה כ"ק אדמו"ר האמצעי לומר/לחלק כאן, ולמה בעצם יש עיכוב בזמן הגלות לטענתו, אם לא מצד החטא.
|
20/06/2018 |
הסבר (שי שמעון כהן)
לירון היקר שלום וברכה:
אנסה להסביר כאן בקצרה, את עומק דברי אדמו"ר האמצעי, לפי קוצר דעתי.
תחילה הוא מבאר, שבית המקדש הראשון נבנה, בזכות שלימות מעשי התחתונים. היה זה בתקופת שלמה, כאשר עם ישראל היה בדרגה נעלית. אך כיוון שהבנין היה מצד שלימות המעשים, כאשר לאחר מכן התדרדר עם ישראל, ועשה חטאים רבים, נחרב בית המקדש.
לעומת זאת, בית המקדש השלישי יבנה מצד הניצוח - כביכול ה’ לא יוכל לסבול כבר את מציאות המנגד (הטומאה), ולכן תבוא הגאולה. ממילא, זה יהיה בית מקדש נצחי, שאינו תלוי בשום דבר.
לאחר מכן מוסיף, שזו הסיבה האמיתית על אריכות הגלות. לא בגלל חטאים כאלו ואחרים, אלא שהאור האלוקי מכוסה ונעלם יותר ויותר (כפי שאנו רואים במוחש לצערנו...), כדי לעורר בנפש למטה את מידת הנצחון - לנצח את ההעלם וההסתר על אלוקות. על ידי זה, יתעורר גם למעלה הנצחון, וכך יבנה בית המקדש בנין נצחי.
יהי רצון, שנזכה כבר לגילוי הזה, כי העלם והסתר יש לנו די והותר....
|
20/06/2018 |
ועוד קשה (ירון)
תודה. הענין ברור, אך השאלה היתה קצת יותר עמוקה.
אנסה ברשותך לחדד את השאלה ולשאול שוב: אם בית ראשון בימי שלמה נבנה מצד שלמות המעשים - דהיינו שכבר ניצחו את המנגד (אחרת איזו מן שלמות זו?!) , ואם כך, מדוע כבר אז לא נבנה בית המקדש הנצחי? כלומר מה ההבדל בין שלמות המעשים בבית ראשון שלמיטב הבנתי עניינה הוא נצחון המנגד, לבין נצחון המנגד שנדרש מאיתנו כעת בכדי להחיש את בנין ביה"מ השלישי בב"א. או במילים אחרות מה אנחנו צריכים לעשות שבימי שלמה לא עשו? מקווה שהשאלה ברורה יותר כעת.
|
21/06/2018 |
מעלת הנצחון (שי שמעון כהן)
ראשית תודה על ההבהרה. כעת, אנסה למקד יותר את התשובה.
אפשר להמשיל זאת למלך, שמבקש מעבדו לעשות איזו משימה. ואכן העבד טורח, ועושה את רצון המלך. יש עבד נוסף, שגם הוא מתבקש לעשות משהו עבור המלך, אך עבד זה נתקל בבני בליעל, שעושים כל מאמץ כדי להפריע לו. הוא נדרש ממש להלחם נגדם, כדי לעשות מה שהמלך מבקש.
כשיחזרו שני העבדים, כמובן המלך יהיה שבע רצון משניהם, אך העבד הראשון לא יזכה ליחס מיוחד. סך הכל, הוא ביצע את עבודתו, ותו לא. לעומת זאת, העבד השני יזכה לציון לשבח, על הניצחון.
בעומק יותר, וכפי שנתבאר באריכות במאמרי באתי לגני, המלחמה מעוררת דרגה נעלית יותר בנפש המלך. כי מידת הנצח, מגיעה לעצם הנפש.
כך גם בעניננו. ב(תחילת )זמן בית ראשון, מצבם הרוחני של בני ישראל, היה נעלה מאוד. וכפי שמבואר בכמה מקומות, שהם לא התמודדו עם הרע. כי האיר אור נעלה מאוד, ובירור הניצוצות נעשה כביכול מעצמו. עיקר המלחמה, היא כעת, כשאין גילוי אלוקי, והחושך יכסה ארץ.
זוהי מלחמה, ובעזרת ה’ אנחנו ננצח!
|
22/06/2018 |
ועוד באותו מאמר... (ירון)
ראשית - תודה על התשובה המפורטת והרהוטה להבנה. הענין בהחלט מובן כרגע ומעורר יותר ויותר את עבודת ה’ שלי בשמחה ובחיות. תבורך :)
ברשותך, שאלה נוספת בהמשך אותו מאמר לגבי הקטע הבא:
"אבל יש עוד מדריגה ברע שנק’ עומק רע שהוא מרחוק בבחי’ העלם ומקיף שאין בחי’ החרב הנ"ל מגיע לשם כלל והיינו מה שכל עצמות הנפש מקושר שזהו במקור כל התפעלות רצון זר טרם שמתפעל ברצון זר כידוע וז"ש כי ברע הוא וכמו נבלע ישראל בגוים כו’ פרות טובות שנבלע ברעות ולא נודעו כי הרע מקיף וסובב לטוב (בל"א ער איז דארטין מיט אלעם כו’) והגם שהוא בקרירות אבל הוא למעלה מבחי’ התפעלות והסימן הוא מהיפוכו שהנוגע בו בהעדר רצונו בחיי גופו כנוגע בחייו ממש כו’ "
לאחר שכ"ק האדמו"ר האמצעי מסביר את ענין הרצונות הזרים, הוא מגיע לבחינה עמוקה יותר והיא המקור של כל אותם רצונות זרים. ואז הוא כותב "והסימן הוא מהיפוכו שהנוגע בו בהעדר רצונו בחיי גופו כנוגע בחייו ממש כו’ " - המשפט הזה לא ברור לי בכלל.
מה הכוונה מהיפוכו? שהמקור קר בשונה מהרצון הזר עצמו שהוא חם? ואם כן, אז מה הסימן בזה, כלומר מה לומדים ההיפוך הזה.. ומה הכוונה בהמשך המשפט "הנוגע בו", האם הכוונה למתנגד לרצונו...
תודה מראש.
|
28/06/2018 |
עומק הרע (שי שמעון כהן)
זוהי נקודה עמוקה, אבל אנסה להסביר זאת לפי קוצר דעתי:
מקור הרצונות הרעים, הוא בקרירות. אם כן, האדם כלל אינו מרגיש בו (וראה בתחילת פרק ב’ בקונטרס העבודה, שם מביא כעין זה לגבי חוש הראיה, שהאדם מתבונן במראות אסורות, ולכאורה הוא לא מתפעל כלל, כביכול זה לא ’מזיז’ לו. ועל זה מחדש, שאדרבא, זוהי דרגת רע עמוקה יותר, שהיא למעלה מהתפעלות והרגשה). אך אם כן, מי אומר שזה המצב? במה בכל זאת מורגש רע זה? ומתרץ: "והסימן הוא מהיפוכו שהנוגע בו בהעדר רצונו בחיי גופו כנוגע בחייו ממש כו’" דהיינו, שאכן רע זה כמעט ואינו מורגש באופן ישיר, אלא רק "מהיפוכו", דהיינו כשיש לו איזו התנגדות. ומוסיף לבאר "שהנוגע בו בהעדר רצונו בחיי גופו כנוגע בחייו ממש". דהיינו, שכל עוד האדם שקוע בפועל בתאוות, אכן הוא אינו מרגיש התפעלות. אבל אם ינסה להוציא את רצונו, ושרצונו ייעדר מתאוות אלו והוא לא יעשה אותם, אז יראה עד כמה זה קשה לו, כביכול כל חייו תלויים בזה.
לסיכום: דרגה זו שברע, מורגשת רק כשמנסים להתנתק מהתאוות, ואז מרגישים קושי עצום, כביכול כל החיים תלויים בתאוות אלו.
ה’ יצילנו מזה, ומכל כיוצא בו.
|
01/07/2018 |
|
• לימוד פרד"ס ע"מ להבין חסידות (גיא יוסף ברגר)
בס"ד בקונטרס ענינה של תורת החסידות מביא הרבי מה"מ שחסידות הינה יחידה של התורה ולכן היא פועלת בכלל חלקי התורה "וכן הוא גם בנוגע לתורת החסידות - בחינת "שבת שבתון" שבתורה - שפועלת היא בכל חלקי התורה." , הרבי מביא בשם הרבי הרש"ב כי העולם סוברים בטעות כי חסידות הינה ביאור על קבלה אבל באמת קבלה היא ביאור של חסידות. מאחר וכך האם נכון לומר שלימוד הפרד"ס שבתורה בו מחוייב כל אחד ואחד הוא בכדי להבין חסידות בעומק ובהרחבה גדולים יותר.
|
17/06/2018 |
דרגות (שי שמעון כהן)
לגיא היקר שלום וברכה:
נהנתי לקרוא את שאלתך המעניינת, אך איני יודע מה ההכרח לה. הרי אדמו"ר הזקן פוסק בהלכות תלמוד תורה (פרק ב’ הלכה א’) שחובה על כל יהודי לדעת את כל התורה. ומדוע עלינו למצוא טעמים למצוות התורה? עלינו לעשות את מה שנצטווינו, בקבלת עול.
יחד עם זאת, כמובן שזו דרגה נעלית, כשאדם ’חי’ כל כך את ידיעת הבורא, עד שרצונו ללמוד את כל התורה כדי להבין את פנימיותה בעומק. אך קשה לי לומר שזוהי הסיבה שנצטווינו בלימוד התורה. וכי לפני התגלות פנימיות התורה, לא היינו מצווים בלימוד נגלה דתורה?!
|
18/06/2018 |
לימוד פרד"ס ע"מ להבין חסידות (אורח)
שלום רב, בקונטרס ענינה של תורת החסידות הרבי מסביר את מהותה של החסידות ע’’י הסבר מהותו של המשיח ומאחר וענייננו לפעול את התגלותו מיד ממש הרי כל הבנה מעמיקה ונכונה יותר חיונית והכרחית. פשוט שמצוות לימוד התורה היתה לפני גילוי תורת החסידות כמו שהי’ה שו’’ע לפני שו’’ע אדמו’’ר הזקן. אבל לאחר שהתגלתה תורת החסידות ונכתב שו’’ע הרב עולם התורה ובכלל השתנה מהקצה אל הקצה ולכן מאחר והרבי אמר וכתב את הקונטרס בו הוא מסביר שהחסידות הינה היחידה של התורה ושהפרד’’ס הינו גילוי היחידה השאלה הינה הכרחית
|
21/06/2018 |
הנראה לעניות דעתי (שי שמעון כהן)
לאורח היקר שלום וברכה:
אפשר להתייחס לשאלתך מצד ’נגלה’, ומצד פנימיות הענינים.
מצד נגלה, כדי לומר חידוש, ובפרט חידוש מפתיע, צריך שיהיה איזה הכרח לכך. אינני רואה מה ההכרח לומר זאת, ולכן כתבתי שקשה לי לקבל את מה שכתבת.
מצד פנימיות, כמובן שכל העולם נברא בשביל ביאת המשיח, שאז יהיה עסק כל העולם לדעת את ה’. ממילא מובן, שהגיוני וסביר לומר שגם לימוד הנגלה הוא הכנה לגאולה, וגם הכנה ללימוד תורתו של משיח, כפי שהתגלתה בתורת החסידות.
|
22/06/2018 |
|
• בענין המשך תרסו (משה מרחובות)
שלום וברכה, האם יש חלוקת מאמרים ב"המשך" הנ"ל לפי סדר מסוים, קבוצה קבוצה וכדו’, וא"כ מה היא ?
מה הסדר הנכון בלימוד המשך זה?
ישכ ותודה מראש.
|
15/06/2018 |
חלוקת המאמרים בהמשך תרס"ו (הרב מנחם הכהן)
המשך תרס"ו מקיף ענינים רבים, אך יש בו כמה קבוצות-מאמרים, שבהם מבואר ענין מיוחד. אציין כאן כמה מהן, על פי הסדר:
במאמר הראשון (א), מוזכרים טעמי בריאת העולם, וחידוש אדמו"ר הזקן ב"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
בדיבור המתחיל "ויכולו" (ו), נתבאר גדר ה"זמן".
במאמרי שבת פרשת לך לך וש"פ וירא (ח-ט), נתבארה סוגיית "רצון" ו"תענוג" שלמעלה.
במאמר ואברהם זקן דש"פ חיי שרה (והמאמרים שלאחריו. י-יב), מובא ביאור יסודי במהות היגיעה בתורה, שדווקא על ידה מגיעים לאלוקות שבתורה.
בקבוצת-המאמרים המתחילה במאמר "החודש הזה לכם" (י"ט-כ"ג), מבאר רבינו שני אופנים של גילוי אלוקות: המשכה המלובשת בדרכי הטבע, והמשכה שבבחינת "נס". במאמרים אלו מבואר התואר "אין סוף", החילוק בין המושגים "אור" ו"שפע", ודביקות ה"אור" ב"מאור".
במאמרי חג השבועות והשבתות שלאחריו (כ"ט-לב), מבואר ההפרש שבין מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
בקבוצת-המאמרים המתחילה בד"ה "ומקנה רב היה לבני גד" משבת מטות מסעי (לז-מ), מבאר את שני האופנים בעבודת האדם: העבודה של "בן" והעבודה של "עבד".
במאמרים דש"פ לך לך וש"פ וירא משנת תרס"ז (מז-מח) מבאר שוב באריכות, את מעלת היגיעה בתורה, ובקבוצת-המאמרים המתחילה במאמר תזריע ומצורע (מט-נב), מבאר כיצד דוקא ע"י היגיעה לברר אמיתתה של תורה, בא האדם אל ההלכה האמיתית, דבר הוי’ זו הלכה.
במאמרי חג השבועות תרס"ז ושלאחריו (נד-נו) מבאר את מעלת הנשמות על המלאכים, ואגב יבאר באריכות נפלאה את יסודי סוד הצמצום וענין הספירות.
לגבי השאלה מהו הסדר הנכון בלימוד המשך זה, כדאי שתתייעץ עם משפיע שידריך אותך בהתאם ליכולות שלך. אך בכללות הכלל הוא שילמד אדם במקום שליבו חפץ, ויש לזה עדיפות ראשונה.
בהצלחה ובברכת גאולה שלימה תיכף ומיד ממש.
|
18/06/2018 |
ראה גם שיעור הרב כאן באתר (המערכת)
http://www.chasidut.tv/nd2013/contents.asp?aid=110553
|
18/06/2018 |
|
• מנצפך (אריאל)
שלום הרב,
למה אותיות מנצפך מיצגות את ה’ מוצאות הפה,
לכאורה, מ פ הן אותיות שפתיות,
וחסרה אות גרונית ברשימה,
לכאורה צריך להיות,
שפתיות, שיניות, לשוניות, חיכיות וגרוניות,
מנצפך, יש שתי שפתיות מ’, פ’, וחסרה אות גרונית מקבוצת אהח’’ע
|
30/05/2018 |
ה’ מוצאות הפה (הרב מנחם הכהן)
לאריאל היקר, שלום וברכה!
אינני יודע היכן ראית שאותיות מנצפ"ך מקבילות לה’ מוצאות הפה (אולי כדאי שתציין מקור לזה), אך אנסה לבאר את עניינם של ה’ מוצאות הפה, ואולי אגב כך תתבאר גם שאלתך.
האות ה’ רומזת לה’ גבורות, המחלקים את האור הפשוט, לאותיות פרטיות מוגבלות (כמבואר בשער הייחוד והאמונה פרק ב, ועוד).
ביאור הענין: כמו שדיבור האדם נוצר על ידי הבל פשוט העולה מהלב דרך הקנה, ומתחלק לכ"ב אותיות פרטיות באמצעות ה’ מוצאות הפה (חיך, שפתיים, לשון, גרון, שיניים), היוצרים מההבל הברות שונות. כמו כן למעלה, השפע האלוקי הנמשך מהמידות, הינו פשוט ללא התחלקות, וספירת המלכות מחלקת ומצמצמת את שפע המידות על ידי ה’ גבורות להתחלקות כ"ב אותיות, על ידן הוא התהוות וחיות כללות העולמות והנבראים, וכנאמר "ואתה מחיה את כולן".
כלומר: בכל אחת מחמשת המידות העיקריות, יש את מידת הגבורה שבה (גבורה שבחסד, גבורה שבגבורה, גבורה שבתפארת, גבורה שבנצח, וגבורה שבהוד), וממילא יש בסך הכל ה’ גבורות, ומגבורות אלו נעשה בניין המלכות (וכמו אצל האדם בגשמיות, שמה’ מוצאות הפה נעשים כ"ב אותיות הדיבור).
וזהו מה שאנו חובטים ערבה בהושענא רבה, בכדי ’להמתיק’ את חמשת הגבורות האלו, ועל ידי זה נעשה בניין המלכות – שורש כל הנבראים - באופן טוב ו’ממותק’.
[על דרך זה יש גם ה’חסד’ שבכל מידה, ולכן יש גם ה’ חסדים. זו הסיבה שביד ימין המבטאת את מידת החסד, (כאמור בהקדמת תיקוני זהר ב’פתח אליהו’) יש חמש אצבעות, וכך גם ביד שמאל שעניינה גבורה].
|
31/05/2018 |
אחה"ע עדיין קול פשוט (מנחם כהן)
לאריאל היקר, שלום וברכה!
לאחר שעיינתי ראיתי, שכנראה המקור לשאלתך הוא מספר התניא שעהיוה"א סוף פרק ד (מהחת"ת של הימים האחרונים), ובאמת מפורש שם ש"האותיות ששרשן ה’ אותיות מנצפ"ך שהן ה’ גבורות, המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה’ מוצאות הפה, להתהוות כ"ב אותיות". ועל כך שאלתך, הרי ה’ מוצאות הפה הם הגרון, השיניים, החך, השפתיים והלשון, ולאותיות הגרוניות (אחה"ע) אין שורש באותיות מנצפ"ך?
בספר "הלקח והלבוב" חלק ב עמוד טז עומד על שאלה זו, וכותב: "ודע, דחשיב כאן במנצפ"ך כל מוצאות הפה, לבד מאחה"ע, משום שאחה"ע באים רק בהבל וקול, הנחלק על ידי שאר מוצאות הפה מנצפ"ך".
כלומר, אותיות אחה"ע עדיין נחשבים להבל וקול בלבד היוצא מן הגרון, שאינו מתחלק עדיין (כמבואר בהרחבה בסידור (עם דא"ח) שער התקיעות, בד"ה להבין ענין תקיעת שופר על פי כוונות הבעש"ט), וההתחלקות שלהם נעשית רק על ידי שאר מוצאות הפה, השייכים לאותיות מנצפ"ך.
בברכה.
|
31/05/2018 |
מנצפך (אריאל)
שלום הרב,
המקור: שער היחוד והאמונה סוף פרק ד’ בפתיחת סוגריים, ובדומה ראיתי גם בתורה אור
|
31/05/2018 |
ולתוספת ביאור (שי)
אף שהשאלה נענתה כבר לעיל, אוסיף כאן עוד עניין קטן:
אותיות מנצפ"ך, הן כל האותיות הסופיות (ם, ן, ץ, ף, ך), שמגבילות את הדיבור, ומסיימות את המילה. בדומה לה’ מוצאות הפה, שמגבילות את הבל הדיבור, ונותנות לו צורה.
במילים אחרות, מנצפ"ך וה’ מוצאות הפה, אלו שני עניינים שונים, אך יש קשר והקבלה ביניהם.
|
01/06/2018 |
|
• בריאת העולם במידת הדין (אריאל)
שלום הרב,
לגבי ’’עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין’’,
איך אפשר לברוא משהו רק עם צמצום?
אשמח למקורות לעיון,
תודה רבה
|
30/05/2018 |
ביאור מאמר חז"ל: בתחילה רצה לברוא את העולם במידת הדין (הרב מנחם הכהן)
לאריאל היקר, שלום וברכה!
כדי להבין את מאמר חז"ל שהבאת, נקדים את לשון רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה: "והנה על זה אמרו רבותינו ז"ל "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שתף בו מדת רחמים" - דהיינו התגלות אלוקות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה".
לכאורה אין מובן: הרי הקב"ה הוא "חפץ חסד" (מיכה ז, יח) ומדוע רצה בתחילה לברוא את העולם במידת הדין? התשובה היא, על דרך מה שנתבאר כאן במאמר, "מידת הדין" פירושה צמצום והעלם והסתר. שהאלוקות אינה בגילוי. בתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם בצורה כזו, שהאלוקות תהיה מוסתרת לגמרי, וכך העבודה תהיה ב’כפייה’ ובקבלת עול מוחלטת. ה’ לא רצה שהנבראים יחושו שרק המציאות האלוקית היא אמת, והעולם חסר חשיבות, כי במצב כזה עבודתם תהיה מתוך רצון ’אישי’, ולא מתוך קבלת עול.
אך הקב"ה ראה שכך העולם לא יכול להתקיים, בעיקר בגלל שהעבודה צריכה להתבצע מתוך חיות, בשיתוף של כל כוחות הנפש, ולא רק בצורה כזו שהאדם מנותק לגמרי מהעשייה שלו. לכן, הקב"ה שיתף גם את מידת הרחמים, "על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה". אלו שני עניינים, שמגלים אלוקות, ושדרכם ניתן לראות מה חשוב באמת, ומה רק טפל. הנס, מגלה את האור האלוקי שלמעלה מהעולמות, וכך גם הצדיק שחש אך ורק את האלוקות, משפיע בזה על מקושריו.
מקורות לעיון: ראה רש"י ריש פרשת בראשית. ספר מבוא שערים שער א פרק א. שער היחוד והאמונה ריש פרק ה. וראה באריכות במאמר ד"ה ’זה היום’ התשל"ח, ובמאמרי ’כימי צאתך’ התשי"ב והתשל"ח.
אני מקווה שעניין זה הובהר היטב. אם לא, תמיד אפשר לשאול שוב..
|
31/05/2018 |
|
• בירור המידות (יוסי)
האם העבודה של ספירת העומר הוא לברר את כל מידה באופן פרטני ולהעלותו משימושו של נה"ב לשימושו של נה"א?
באם כן, יש לי על כך ב’ שאלות:
א. למה לא מצינו שדרגות המידות יבוארו בספרי ומאמרי חסידות (למעט ספירת החסד שמבואר בכמה מקומות)? זה קצת מוזר לי שכדי לעבוד את עבודת ספירת העומר צריך לקנות ספרי ביאורים של סימון יעקבסון או זלמן גופין...
ב. האם אין אדה"ז שולל את עבודת של "העלאת המידות" לאנשים כערכנו?
אולי באמת העבודה של ספירת העומר היא בניצול הזמן ואהבת ישראל (שאלו הם הנושאים (היחידים?) שנידונו בתורת כ"ק אד"ש, וענין של בירור המידות נפעל ע"י קריאת ה"רבונו של עולם" ו/או ע"י התקשרות לצדיק שמעלה את המידות שלנו (כמבואר בתניא פכ"ח) - ובזה יומתק מה שמדגישים ברבונו של עולם - "ע"י משה עבדך"...
נא ליעץ תודה
|
06/05/2018 |
עבודת ספירת העומר (שי שמעון כהן)
לגבי השאלה הראשונה, אכן ברור שהעבודה בימי הספירה היא לברר את מידות הנפש הבהמית, ולזככך, וכך להיות ראויים לקבל את התורה (ראה למשל תורת מנחם תש"נ חלק ג’ עמוד 121, ובעוד ריבוי מקומות).
לגבי השאלה השניה: אכן, למיטב ידיעתי לא מצינו בתורת רבותינו נשיאנו, שיסבירו בפרטיות את עבודת כל יום, בהתאם למידה השייכת ליום זה. ואולי הסיבה לזה, שכן מצד יכולת האדם, אין באפשרותו בכל יום לברר מידה בשלימות, שזו עבודה שלוקחת זמן רב. כידוע, הגילוי בפסח הוא בעיקר מלמעלה (נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם), וגם לאחר ספירת העומר, אנו מבקשים שמלמעלה "יתוקן מה שפגמתי בספירה..."
יחד עם זאת, כיוון שבכללות העבודה בימי ספירת העומר היא תיקון המידות, מובן שכל אחד צריך לעשות מה שביכולתו כדי להשתפר בזה - אם על ידי אהבת ישראל, התקשרות לצדיק, ניצול הזמן, וכל אחד לפי מה שיכול ומסוגל.
לגבי השאלה האחרונה: אדמו"ר הזקן אינו שולל חלילה את עבודת המידות, אלא רק את העלאת המידות. עבור צדיקים יש סוג עבודה, שאם נופלת לו מחשבה זרה, הוא יתבונן מאיזו מידה היא מגיעה, ויעלה אותה לשורשה. וזה שייך רק בצדיקים, שקשורים למעלה, וביכולתם להעלות את המידות התחתונות לשרשם.
אם משהו לא ברור, אנא שאל שוב
|
08/05/2018 |
הלעאת המידות או בירורן (יוסף)
ישר כח
מהו ההדבל בין העלאת המידות הנשלל בפרק כח לבין בירור המידות?
|
08/05/2018 |
העלאה או בירור (שי שמעון כהן)
ליוסף היקר, שלום וברכה:
בירור - היינו להשתמש במידות באופן נכון. תחילה לשבור אותם (אתכפיא), ואחר כך להפוך אותם. למשל, מי שהוא בעל תאווה, תחילה נאמר לו שגם כשהוא רואה אוכל טעים, שלא יאכל (או שיאכל רק מעט), וכך יתרגל לשים גבול לתאוותיו. לאחר מכן, עליו להשתדל להתענג מלימוד תורה, ממצוות, וכדו’. כך גם בכל שאר המידות.
העלאה - זו כבר עבודה רוחנית. הצדיק כבר בירר את מידותיו, וכשהוא שקוע בתפילה נופלת לו איזה מחשבה זרה (על איזו תאווה למשל). מהיכן הגיעה מחשבה זו? הרי הצדיק אינו שייך כלל לתאוות? אומרים לו, שעליו לעורר בעצמו את רגש התאווה לה’, וכך יעלה את המחשבה הזרה.
לנו, עבודה זו אינה שייכת כלל, שכן אנו קשורים לגשמיות יותר מאשר לרוחניות. לכן, כשנופלת לנו מחשבה זרה, מייעץ לנו אדמו"ר הזקן להסיח את הדעת, ולהתחזק יותר בתפילה.
|
09/05/2018 |
|
• בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע (לוי)
ירדו ס"ר מלאכי השרת וקשרו לכל א’ ב’ כתרים, א’ כנגד נעשה וא’ כנגד נשמע. במאמר בתשל"ח הרבי מבאר שכתר הוא עניין המקיף שלמעלה מסדר השתלשלות. ע"כ.
מהו עניין ב’ הכתרים? מה הכתר השני מוסיף לגבי הראשון?
|
06/05/2018 |
ביטול שלמעלה מהשכל ממשיך את המקיף שלמעלה מהשתלשלות (מנחם הכהן)
מבואר בתורת החסידות (ראה ד"ה ’בשעה שהקדימו’ ה’תש"ט), שב’הקדמת נעשה לנשמע’ יש שלושה פרטים (וכולם דרגות ב’ביטול’ ובהתמסרות לאלוקות, זו למעלה מזו):
א) "נשמע" - "שיטה לבו ונפשו לשמוע ולהקשיב איך ומה הוא הרצון העליון בפרטי הגזירות . . שהוא ההטיה ושימת הלב בכל מצוה ומצוה בפרטיות, לעשותה בהידור כפי רצון העליון ברוך הוא". והיינו לימוד הלכות התורה בהתמסרות מוחלטת, כדי לדעת בדיוק מה עליו לעשות.
ב) "נעשה" - "הוא בחינת קבלת עול, שמקבל על עצמו עול מלכותו יתברך, לעשות ככל אשר יגזור אומר, מבלי להתחקות אחרי הטעמים כלל וכלל". זו ההתמסרות לקיום המצוות גם אם אינו יודע את טעמיהן.
ג) "הקדמת נעשה לנשמע" - ש"עוד קודם שיודע מה יהיו עניני הגזירה והציוויים, מכל מקום, לגודל הקבלת עול מוסר עצמו לקיים כפי מה שיהיה הציווי אחר כך (וכפי שממשיך ומבאר:) דהגם שהקבלת עול שבבחינת נעשה היא גם כן מדריגה נכונה, מכל מקום הרי הקבלת עול הוא רק אל פרטי הרצונות לשמוע כל רצון ולקיימו, מה שאין כן הקבלת עול דהקדמת נעשה לנשמע, שהוא הקבלת עול והביטול לבעל הרצון, שהוא ביטול פנימי יותר".
כלומר: כשמקדימים ’נשמע’ ל’נעשה’, פירוש הדבר הוא, שהאדם מקבל על עצמו לשמוע ולהבין בדיוק את כל פרטי העבודה, הוא אפילו מקבל על עצמו לעשות את כולם בין אם מבין אותם ובין אם לא, אבל הוא אינו בטל לגמרי לנותן ההוראות. השעבוד שלו מוגבל לאותם הוראות שאותם ישמע כעת מאדונו, וכשיגמור לבצע אותן הוא יהיה חופשי לעצמו; אך כשמקדימים נעשה לנשמע, האדם כלל אינו בא לשמוע מה עליו לעשות, אלא הוא מכריז ’נעשה’ - כלומר: הוא מסור ונתון לגמרי לרבו כמו עבד לאדונו לכל אשר יאמר (אלא שאחר כך הוא צריך לשמוע גם את פרטי הדברים כדי לדעת מה עליו לעשות). זה לא ביטול ל’רצון’ אלא ל’בעל הרצון’.
דווקא דרגת ביטול זו (של הקדמת נעשה לנשמע), היא כמו מסירות נפש, כי הוא מבטל את עצמו ורצונותיו מכל וכל (כמו מסירת הרצון, וכנ"ל), וכל רצונו הוא רק מה שירצה האדון.
וזה עניין הכתרים שניתנו לבני ישראל, כי הכתר הוא השכר ה’מתאים’ ביותר לביטול לה’, שהרי "ענין הכתר והעטרה שהיא על גבי הראש, היינו למעלה מבחינת ראש ומוחין" (ד"ה ’צאינה וראינה’ עזר"ת). הכתר, שהוא מעל הראש, מבטא את מה שמעל לשכל, ואת זה שהאדם מבטל את שכלו לבורא שלמעלה ממנו, ועל ידי זה הוא ממשיך גם מלמעלה, גילוי אלוקי שלמעלה מסדר ההשתלשלות. לכן כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע, נמשכו ג’ כתרים ומדרגות שלמעלה מסדר ההשתלשלות, כי באמירת ’נעשה ונשמע’ היו שלושה סוגים של ביטול לה’, זה למעלה מזה.
|
06/05/2018 |
|
• הבדל בין קו לחוט (גרשון)
ב"ה
בחסידות מוסבר צימצום הרשון וכו’ נמשל קו וחוט וכו’
מה הבדל בין קו לחוט? איפו בחסידות מדברים על ההבדל ומסבירים אותו?
תודה
גרשון
|
30/04/2018 |
מילים נרדפות עם הבדל קטן (מנחם הכהן)
לגרשון היקר שלום וברכה.
נהניתי מאוד משאלתך המרתקת והמחכימה, בכללות אלו שני מילים דומות, אך כל אחת מהם מדגישה נקודה אחרת בהארה האלוקית שנמשכה אחרי הצמצום, ובאה להחיות את העולמות. ההדגשה במילה ’חוט’ היא, שאור אלוקי זה הוא מצומצם מאוד כמו חוט השערה. כלומר: הארה זו, מועטת מאד ביחס לאור שהאיר לפני הצמצום. לכן מדמים אותה לחוט שערה, כי השערות הגשמיות יונקות חיות מהמוח, אך החיות שבהן מועטת כל כך, שכשגוזזים אותן - לא חשים בכאב...
כך גם בנמשל: אור הקו, נמשך אמנם מהאור הבלתי מוגבל שקודם הצמצום, אך הוא מצומצם כל כך, שנחשב כמעט כחסר חיות, ביחס לאור שקדם לו. לכן, יכולים להיברא ממנו העולמות אפילו שאינם בטלים לאור האלוקי שמחיה אותם.
בנוסף לכך מדמים את ההארה הזו ל’קו’ דווקא, כי לכל קו יש התחלה וסוף, בשונה מ’עיגול’, שאין בו התחלה וסוף. על כך מובא בספר עץ חיים (שער א ענף ב): "ראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף ונוגע בו . . ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה". כלומר: ’אור הקו’ המצומצם והמוגבל, מגיע ו’נוגע’ באור הבלתי מוגבל שהאיר קודם הצמצום. בדומה לאדם שפותח חלון, כדי שאור השמש ייכנס דרכו אל הבית. אמנם דרך החלון מאיר אור קטן, יחסית לאור השמש שבחוץ, אך הוא מגיע מהאור הגדול שמחוץ לבית.
לפי זה, התחלת הקו הרוחני, היא נקודת היציאה שלו מהאור שלפני הצמצום, וסיום הקו, היא הנקודה הרחוקה ביותר מנקודת המוצא. כל אור, כשהוא מתרחק מנקודת המוצא, הוא פוחת והולך, ועוצמתו נחלשת. לכן, גם למעלה, העולמות העליונים, מקבלים את חיותם מתחילת הקו, ולכן מורגשת בהם יותר החיות האלוקית. לעומת זאת העולמות התחתונים, ’מוארים’ רק מסיום הקו, ולכן, אצלם מורגשת החיות האלוקית במידה פחותה.
בברכת הצלחה וגאולה שלימה.
|
30/04/2018 |
|
• כיוון הסתכלות בספירת העומר (אריאל)
שלום הרב,
זכור לי שלמדנו שבספירת העומר אנו סופרים את הימים שבין יציאת מצרים למתן תורה,
אבל, סופרים את הימים שעברו, כדי להדגיש את ההתקדמות, ולא כמה דרך עוד נשארה,
אם כן, מדוע לא לא סופרים בסוף היום, אלא בתחילתו?
תודה
|
23/04/2018 |
ספירת העומר (שי שמעון כהן)
לאריאל היקר, שלום וברכה:
נהנתי לקרוא את שאלתך המעניינת. לא ידוע לי על מקום בו מובא הסבר מפורש לשאלה זו, אך אנסה לענות עליה מסברא:
ראשית, מצד חביבות המצווה, מסתבר להזדרז ולקיימה. ומכיוון שהיום מתחיל בלילה, למה לחכות?
שנית, ידוע שספירת העומר ענינה לברר את המידות של הנפש הבהמית. ומכיוון שהנפש הבהמית מצד עצמה היא חשוכה, הגיוני שהבירור שלה ייעשה בלילה.
שלישית, מתבוננים במה שכבר נעשה, כדי שלא ליפול בייאוש. אם כן, מדוע להמתין?
כמובן, שערי תירוצים לא ננעלו, ועל כן, אם הסברים אלו אינם נראים לך, תוכל לשאול שוב...
|
24/04/2018 |
הספירה היא עושה את בירור המידה (יצחק)
ולא מגלה לנו משהו שנעשה לבד. ספירת העומר היא עבודת המטה. לכן אין טעם בספירה בסוף היום אלא בתחילתה, שבתחילת היום השייך למידה זו, מבררים אותה.
|
24/04/2018 |
|
• ספר יצירה וספר הבהיר (אריאל)
שלום הרב,
למי הספרים האלה מיוחסים ע"פ חב"ד? אדם הראשון, אברהם אבינו...
ומי כתבם? ר’ עקיבא?
תודה
|
23/04/2018 |
ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, וספר הבהיר - לר’ נחוניא בן הקנה. (הרב מנחם)
לאריאל היקר שלום וברכה!
נהניתי משאלתך המעניינת, ’ספר הבהיר’ מיוחס לרבי נחוניא בן הקנה. (שמו של הספר לקוח מדברי התנא המופיעים בתחילת הספר, הכולל ציטוט מספר איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים"). וכולל אוסף מדרשים המיוחסים לתנאים ולאמוראים, ומבוסס בעיקרו על ספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו ע"ה. לספר הבהיר נכתבו כמה פירושים, הראשון שבהם הוא פירוש "אור הגנוז", שכתב ר’ מאיר אבן סהולה בשנת ה’צ"א.
פרטים אלו נלקטו מכמה וכמה ספרים, ובעקרון אינני חושב שיש בזה חילוקי דעות. אם ראית סתירה בין מקורות כלשהם, נא לפרט, וננסה לברר איזה מוסמך יותר.
|
24/04/2018 |
עוד על ספר יצירה. (הרב מנחם)
עליי להוסיף, שספר יצירה חובר על ידי אברהם אבינו, כפי שכתבתי מקודם, אך עריכת הספר מיוחסת לרבי עקיבא. כך מובא בכמה מקומות.
בברכת הצלחה!
|
24/04/2018 |
|
• עיר שדה ומדבר (שמשון)
בקשר לד"ה אני לדודי תשכ"ו: במאמר ’המלך בשדה’ בליקוטי תורה פרשת ראה, מפורש, שיש בחי’ עיר, ובחי’ שדה ומדבר. וכותב שם אדה"ז, שעיר הוא מקום מושב המלך (ובנמשל ענייני קדושה וכו’), ובחי’ מדבר "הם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה’ המה. אין צריך לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה, אלא אפילו גם ענייני היתר, רק שהם עניינים שאינם צריכין לעבודת ה’ ודברים בטלים, הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא".
והנה במאמר דתשכ"ו (סעיף ד) נראה שמחלק בין שדה ומדבר, שהמדבר הוא דרגה נמוכה יותר (וראה עד"ז גם בד"ה אני לדודי תשמ"ו סעיף ה - ושם מבאר העניין באריכות יותר).
וצ"ע, דהניחא אם המדבר איירי רק בענייני איסור, אם כן מובן שה"שדה" מקביל לענייני רשות אך שעושים אותם שלא לש"ש, אך מכיוון שאדה"ז כותב להדיא שענייני גשמיות שלא לש"ש נכללים במדבר, א"כ מהי דרגת השדה?
ולכאורה דוחק לומר שהכוונה בשדה לעיסוק בגשמיות לש"ש, דאם כן גם זה בכלל עבודת ה’ הוא, ואדרבה זו מעלה גדולה שעושה דירה לו יתברך בתחתונים, וזו העבודה דבכל דרכיך דעהו וכו’?
|
23/04/2018 |
מהות השדה (שי שמעון כהן)
לשמשון היקר שלום וברכה:
שאלתך מעניינת מאוד, ואנסה להשיב עליה לפי קוצר דעתי.
ראשית, ננסה להבין מה טיבו של גילוי המלך. ובפשטות, כפי שמובן שם במאמר, זהו גילוי שנותן כח לאדם לשוב אל ה’. השאלה, מה גורם לאדם לחוש זאת. האם זהו מכיוון שהוא עושה עבירות (ממש, או סתם ביטול תורה)? הרי לא יתכן שדברים שהם נגד ה’, יתגלה בהם ה’.
לכן מבאר הרבי, שהשדה הוא דברי חול, שהאדם עושה לשם שמים. בדרך כלל, אין בהם גילוי אלוקי, כי סוף סוף אלו דברי חול, אך באלול גם בהם מורגשת אלוקות.
מקווה שעזרתי, אם לא, אל תהסס לשאול שוב....
|
23/04/2018 |
|
• קריעת ים סוף בשורשו (לוי)
במאמר ששת ימים (הא’) בלקו"ת בפרקים ה-ו מבאר אדמו"ר הזקן בעניינו של קריעת ים סוף למעלה, שמלכות דאצילות נקרא ים סוף, שהוא ’סוף’ עלמא דאתכסייא שנקרא ’ים’, שמכסה על מה שבתוכו (וכך עולם גבוה זה מובלע באלוקות טעינו מרגיש את עצמו ליש). וכפי שיורד להוות את עולמות בי"ע הוא נקרא ארץ, שהוא כבר עלמא דאתגלייא (שכבר נגלה בו ישותו לפי הרגשתו, כמו שהיבשה לא מכסה על מה שבה).
ובשביעי של פסח נקרע הים והפך ליבשה, היינו שהכיסוי וההעלם של הים שהאורות האלוקיים לא יתגלו למטה במלוא עוצמתם כי אם הארה מהן בלבד, ובמקום זאת האורות האירו כמו שהם גם למטה ב’יבשה’ - בעלמא דאתגלייא. וכתוצאה מזה השתלשל למטה קריעת ים סוף בגשמיות.
השאלה שלי היא, הרי בני ישראל ברגע זה היו צריכים הצלה כפשוטה מהמצרים, לא אורות נעלים. וכפי שזה כתוב נראה שבלי קשר לבנ"י והמצרים, פתאום ’החליט’ הקב"ה ’לקרוע את הים’ דמלכות דאצילות, ומזה נהיה גם שבדיוק הייתה הצלה לבנ"י למטה. או בסגנון אחר, מה קרה למעלה - שמזה השתלשל למטה שהמצרים רדפו אחרי בני ישראל - שגרם למלכות דאצילות ’להיקרע’?
(בנוגע ליציאת מצרים למשל מובנים הדברים, שע"י שנתגלה עליהם ממה"מ כו’ הן השתחררו מהדרגה בה הן היו ויכלו לצאת ממצרים. מה קרה בקריעת עם סוף?)
|
04/04/2018 |
ביטול הרע לגמרי, והכנה למתן תורה (הרב מנחם)
ללוי היקר שלום וברכה!
מבואר בחסידות (ראה ליקוטי תורה טז, ד ואילך, שער האמונה לאדמו"ר האמצעי פנ"ו ופס"א), שקריעת ים סוף היתה הכנה רוחנית למתן תורה:
שהרי קריעת ים סוף לא היתה (רק) לצורך הצלת עם ישראל מן המצרים, כי הרבה דרכים לקב"ה כיצד להציל את עם ישראל, או כיצד להרוג את המצרים. יתרה מזו: קריעת ים סוף אפילו לא סייעה לקצר את הדרך לארץ ישראל, וכפי שכותבים התוספות (ערכין טו, א) שמאותו צד שירדו - מאותו צד גם עלו!
ובהכרח, שקריעת ים סוף היתה (בעיקר) עניין רוחני, שנועד להכין את עם ישראל לקבלת התורה. גם לפני מתן תורה, ידעו האבות את התורה, וקיימוה. וכמאמר חז"ל (משנה סוף קידושין): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי". החידוש העיקרי שאירע במתן תורה, רמוז בדברי המדרש (שמות רבה יב, ג): "משל למה הדבר דומה? למלך שגזר ואמר: בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, גזר ואמר: "השמים שמים לה’, והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). כשבקש לתן התורה, בטל גזרה . . ואמר: התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים".
כלומר: לפני מתן תורה, הייתה קיימת הפרדה בין גשמיות (תחתונים) לרוחניות (עליונים) "השמים (=רוחניות) שמים לה’, והארץ (=גשמיות) נתן לבני אדם". הגשמיות, והנבראים הגשמיים, לא יכלו להתחבר לאלוקות וקדושה. רק במתן תורה התבטלה ה’גזרה’ וההפרדה הזו, והתחדש, שעל ידי קיום מצוות בגשמיות (כמו רוב מצוות התורה - תפילין מעור בהמה; ציצית מצמר רחלים; שופר מקרן איל וכדומה) ניתן להידבק באלוקות, וכנוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו".
כהכנה לזה, היה נס קריעת ים סוף. ’ים סוף’ רומז לספירת המלכות, שמקבלת ומעלימה את אור עולם האצילות (בו מצויות מידותיו של הקב"ה) כפי ש’ים’ כפשוטו, מעלים ומכסה על כל מה שבתוכו. המלכות נקראת בשם ים סוף - כי ספירת המלכות היא המידה הסופית (=האחרונה) שעוצרת את הספירות שמעליה מלהתגלות בכל עוצמתם, ומאפשרת אך ורק גילוי מצומצם.
בשעת קריעת ים סוף, נבקע ה’ים’. הכיסוי וההעלם של ספירת המלכות נבקע והוסר, ואז האורות העליונים של עולם האצילות (’עלמא דאתכסיא’) נמשכו והתגלו בעולמות בריאה יצירה עשייה, המכונים ’יבשה’ - שבה הכל בגילוי (’עלמא דאתגליא’), וכך נעשה חיבור אצילות ובריאה יצירה עשייה.
חיבור זה, הוא הכנה למתן תורה, שאז קיבלנו את התפקיד וניתן לנו הכח לחבר (על ידי תורה ומצוות) עליונים (אצילות ואלוקות) עם התחתונים (בריאה יצירה עשייה ועד לקיום מצוות בעולם העשייה הגשמי).
|
08/04/2018 |
|
• ליל הסדר בשבת (לוי גרינברג)
שלום, השאלה איננה שאלה בחסידות אלא שמכאן אפשר לפנות לרב אופן. אשמח אם תוכלו לשאול את הרב אופן שהיה אצל הרבי בליל הסדר בשנת תשכ"ח, שחל בשבת, ולענות לי באופן פרטי למייל דלקמן בסוף ההודעה, ואשמח עוד יותר אם זה יהיה באופן מזורז.
בסדר הרגיל מסופר, וכן נוהגים חסידי חב"ד, שהחרוסת שע"ג הקערה היא יבשה, ולפני טיבול המרור נותנים חלק ממנה ביין שבצלוחית.
האם בשבת הרבי עשה כך גם כן? - כי בפשטות ההלכה (סי’ תע"ג סל"ד, סי’ שכ"א סט"ז) יש בזה בעיה של לישה, גם אם זו בלילה רכה צריך שינוי הסדר, א"כ צריך לתת קודם היין. (ובמילא זו עלולה להיות בלילה עבה, שאסור לחלוטין..) עכ"פ האם הסדר היה זהה לכמו כל פעם? האם הוא זוכר?
תודה מראש
levigreen770@gmail.com
|
28/03/2018 |
המנהג עצמו נקרא שינוי (מנחם הכהן)
ללוי היקר שלום וברכה!
בפשטות כל שנה, מה שהרבי עושה בריכוך החרוסת זה נקרא שינוי. מכיון שהרבי לוקח קצת מהחרוסת שבלי היין, ומניח בצלוחית של הגביע, וזה כבר נקרא שינוי.
בברכת חג פסח כשר ושמח.
|
29/03/2018 |
שינוי קבוע אינו שינוי (לוי גרינברג)
דרך השינוי נקבעת לפי האופן שעושים בסדר הרגיל, ושינוי קבוע אינו שינוי.
יותר מכך, אכן בצלחת שלימה של חרוסת השינוי הוא לתת את החרוסת ליין, אבל אם שמים מעט מהחרוסת שבקערה בתוך היין, זהו כלל אינו שינוי. אדרבה, לשפוך כמות יין כמו זו שבצלוחית על מעט חרוסת - זהו שינוי, ואין דרך כלל לעשותו, אלא את המעט חרוסת לתת ביין המרובה.
|
30/03/2018 |
השינוי הוא מלישה רגילה. לא צריך להיות שינוי מהסדר הרגיל ב’מרור’. (מנחם הכהן)
ללוי היקר שלום וברכה!
תגובתך מעניינת, אך הרשה לי לחלוק על מסקנתך:
אתה כותב ש’שינוי קבוע אינו שינוי’, ואתה צודק חלקית. כי אמנם צריך להיות שינוי מהדרך הרגילה, אך זה צריך להיות מהדרך הרגילה של הלישה, ולא מהדרך הרגילה של עשיית החרוסת בכל שנה.
כלומר: אם עשיית החרוסת בכל שנה הינה דומה ללישה - ששמים יין לתוך חרוסת, הרי זה דומה ללישת בצק, ששופכים מים לתוך הבצק ואז לשים אותו, ובמילא הדבר אסור וצריך להיות שינוי.
אבל אם עשיית החרוסת נעשית באופן שאינו דומה כלל ללישה, כי הרגילות ללוש היא ששופכים מים על הבצק, וכאן שמים חרוסת יבישה על גבי היין שבצלוחית - שוב אין כאן בעיה של לישה, ואין בעיה לעשות כך גם בשבת (וראה בדברי אדה"ז בסימן תעג ושכא שציינת).
עכ"פ לא ידוע על שינוי שרבינו עשה בקביעות כזו, ובפשטות הטעם לכך הוא כנ"ל.
בברכת הצלחה, קיץ בריא וגאולה שלימה.
|
08/04/2018 |
|
• במה שונה מדת התפארת מהתכללות חסד וגבורה (מענדל)
במה שונה מדת התפארת מהתכללות חסד שבגבורה וגבורה שבחסד, וגם אם תפארת היא מיזוג של חו"ג איך היא נמצאת בספיורת של עולם התוהו בהם אין התכללות
|
18/03/2018 |
תפארת (שי שמעון כהן)
למענדל היקר שלום וברכה. נהנתי לקרוא את שאלתך המעניינת, ואנסה להשיב עליה לפי קוצר דעתי.
התכללות של חסד בגבורה, היא בעצם גבורה, אלא שכלול בה חסד. כמו למשל, אסתר שרצתה (במידת הגבורה) לתקוף את המן, ולכן הזמינה אותו למשתה (שבגלוי זה חסד). וכן להיפך, אב שרוצה בטובת בנו (מצד החסד), ולכן הוא מעניש אותו (שזו גבורה). התכללות כזו, אינה קיימת בעולם התהו, כי שם כל מידה מודגשת מאוד, חסד זה רק חסד, וגבורה זה רק גבורה. וכפי שרואים אצל ילדים, שכשהם כועסים זה רק גבורה, וכשהם שמחים זה רק חסד. אין חיבור.
לעומת זאת, תפארת היא בין חסד לגבורה, ולכן היא נקראת גם רחמים. והרי גם אצל ילד ניתן לראות, שהוא חושב שלא מגיע למישהו, אך מצד רחמים הוא נותן לו. זו מידה בפני עצמה, ולכן היא קיימת גם בעולם התוהו.
|
19/03/2018 |
|
• בענין השגת החיובשלילה (חיים משה)
במאמר לך לך תרס’’ו מבואר עניין לית מחשבה תפיסא בך כלל שזה קאי על עצמות אוא’’ס שלא שייך שם השגה כלל
ומבאר שיש שני מיני השגה א. השגת החיוב שיכול לומר על דבר איך ומה הוא
ב. השגת השלילה שאין לו הבנה בעניין הזה אבל הוא יודע מה הוא לא
ואומר שהשגת החיוב שייך באוא’’ס הממכ’’ע והשגת השלילה שייכת באוא’’ס הסוכ’’ע ולמעלה ממנו אין השגה
והנה בקונטרס התפילה כתוב ’’אה’ אחי ורעי הנה ידעתם כל מיני התבוננות הן בענין ממכ’’ע שכל משכיל יכול להבין הדבר לאשורו בחבד דנה’’ב והן בעניין סוכ’’ע ושלמעלה מסוכ’’ע שגם ענינים אלו יכולים לבא בהשגה והנחה טובה בחב’’ד דנה’’א’’ זה הציטוט פחות או יותר אבל זה לא מובן איך אומר שם שיתכן השגה בלמעלה מסוכ’’ע?
[אולי יתכן ואפשר לבאר זאת עפ’’י מאמר ויושת המלך לאסתר בתו’’א בעינין וכולא קמי כלא חשיב]
אשמח לתשובה בעז’’ה
|
20/02/2018 |
מה אפשר להשיג (שי שמעון כהן)
לחיים היקר שלום וברכה:
נהנתי מאוד לקרוא את שאלתך המחכימה, ואת מראי המקומות המפורטים שציינת, ואנסה להשיב לפי קוצר דעתי.
ראשית אבאר, מדוע יש דרגות באלוקות שאין בהם השגה. אנו בני אדם גשמיים, ולכן מטבע הדברים אנו משיגים דברים גשמיים דווקא. יחד עם זאת, יש לנו השגה ברורה, בחיות של האור הממלא, שהיא כל קיומו של הנברא הגשמי.
האור הסובב לעומת זאת, הוא למעלה מהעולם, ואינו מתלבש בו. לכן אין לנו בו השגה ברורה, אלא רק אנו יודעים מה הוא לא. כי הוא רוחני, ואינו מתלבש בעולמות.
עצמות אור אין סוף, הוא לגמרי למעלה מהעולמות, ולכן אין בו השגה כלל.
אך יחד עם זאת, יש התבוננויות פרטיות (בנוגע לפרטים מסוימים בעצמות אור אין סוף), שאותם כן אפשר להשיג בשכל. למשל, ידוע שעתיק (שמקביל לעצמות אור אין סוף) נמשל לכח התענוג שבנפש. והרי בכח התענוג יש לנו איזו הבנה. זאת אומרת, שלהבין בשלימות את עצמות האור, אין לנו אפשרות. אבל להבין פרטים מסוימים בזה, זה כן אפשר.
כן נראה לעניות דעתי, ואולי אפשר גם לתרץ בעוד אופנים. אם תשובה זו אינה מניחה את דעתך, אנא שאל שנית.
|
21/02/2018 |
|
• שאלה כללית במאמרי הרבי הרש"ב (בני זינדל קורץ)
מה היחס בין מאמרי המשך תער"ב להמשך תרס"ו ?
אודה על התייחסותכם .
|
14/02/2018 |
נפלאות הגאולה השלימה, ביחס לנפלאות יציאת מצרים (הרב מנחם הכהן)
לבני שי’
בכללות, שני ה’המשכים’ שהזכרת הם שני ההמשכים הידועים יותר של הרבי הרש"ב, שבהם התבארו בהרחבה יסודות רבים ועיקריים בתורת החסידות (ראה הקדמה לקונטרס ’חנוך לנער’ תש"ג), מובן שרבים הם ואי אפשר לפורטם, והמעוניין לדעת את כל העניינים שנתבארו שם, ילמד את שני ההמשכים האלו היטב, או לפחות יסתכל במפתח העניינים, וימצא מרגוע לנפשו.
וכפי שהרבי התבטא, ש"המשכי החסידות הידועים של הרבי הרש"ב – המשך תרס"ו והמשך תער"ב, מבארים את היסודות ועיקרי תורת החסידות באריכות הסברה והבנה והשגה (של חב"ד), ובאופן של "דברים המתבררים כו’", שיכולים להסיק מהם מסקנות בסוגיות בחסידות [ובפרט על פי הקיצורים שישנם בסוף כל פרק מ(חלק גדול מ)המשך תער"ב, שקיצור מביא את המסקנא של תוכן הביאור בפרק], עד – בלימוד המביא לידי מעשה בעבודת ה’ בפועל".
יחד עם זה, ב’המשך תער"ב’ מתבארים עניינים עמוקים יותר מ’המשך תרס"ו’ המכיל 61 מאמרים, וכפי שהרבי הריי"צ מציין (לקוטי דיבורים כרך ב, עמוד רצה), שמאמרי החסידות שנאמרו עד שנת תער"ב, הכשירו את הקרקע להסברים העמוקים של המשך תער"ב שהינו ההמשך הארוך ביותר של תורת החסידות המכיל 144 מאמרים, ועימו החלה "תקופה חדשה בהתרחבות החסידות".
הרבי שליט"א התייחס גם כן ל’יחס שבין מאמרי תער"ב להמשך תרס"ו", ואומר (תרגום חופשי משיחת כ’ כסלו תשל"ז) ש"בהמשך זה (תער"ב) ישנם "גדולות ונפלאות" לגבי שאר ההמשכים, אפילו בערך לה"נפלאות" שבהמשך תרס"ו, נס ופלא בערך וביחס לפלא גופא, על דרך המבואר בפירוש הכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שלעתיד לבוא יהיו "נפלאות" אפילו בערך לה"נפלאות" כימי צאתך מארץ מצרים".
בברכת שבוע טוב וחודש טוב, ומיסמך גאולה לגאולה – גאולת פורים לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
|
17/02/2018 |
|
• מסירות הנפש דבנ"י בגזירת המן (לוי)
מבואר בכ"מ בחסידות שהמס"נ של בני ישראל הייתה במשך שנה שלימה (מה שכלל את כל העונות וכו’). אמנם הרי כבר בכ"ג סיון יצאו האגרות החדשות מבית המלך המְגַבּוֹת את היהודים במלחמתם, ואף שהגזירה בעקרון עוד הייתה קיימת, ודאי אין דומה ההרגשה שלפני האגרות החדשות לאחריה. ומה היה מחייב כ"כ מס"נ החל מכ"ג סיון?
|
05/02/2018 |
פחות, אבל עדיין... (שי שמעון כהן)
שאלה מאוד מעניינת.
בפשטות, התירוץ הוא בהקדים שאלה נוספת. למה חוגגים את פורים, ולא את כ"ג סיוון?
נראה לי שהתשובה היא, שבאגרות השניות עדיין נותרה הגזירה בכל תוקפה (וכפי שגם אתה רמזת), שכן "כתב . . אין להשיב", וממילא הגזירה להשמיד את כל היהודים ח"ו, בתוקפה עומדת, אלא שיש ליהודים את הזכות להילחם גם כן, וכמובן אי אפשר לדעת מי ינצח, ובפרט שהרי ישראל הם כבשה בין שבעים זאבים. לכן עיקר הנס הוא בפורים דווקא, כשהיהודים הרגו בשונאיהם, ואיש לא עמד בפניהם.
זו גם התשובה לשאלה ששאלת. אכן, ברור שהיה פחות סכנה, אבל עדיין היה סיכון מאוד גדול, שהצריך מסירות נפש. אמנם פחות מאשר לפי כן, אבל עדיין...
|
07/02/2018 |
|
• עצם (שי שמעון כהן)
יש כלל, שעצם אינו מתפשט (ראה למשל תפילה למשה תשכ"ט, סוף סעיף ז’). מה פשר הכלל הזה?
ועוד שאלה. במאמר הנ"ל מבאר (מיד לאחר מכן) שהעצם הוא "העצם של החיות המתפשט". מה התירוץ בזה? סוף סוף, כיצד עצם יכול להתפשט?
|
29/01/2018 |
מפעפע בכולו - ולמעלה מהכל (מנחם הכהן)
לשי שי’.
שאלתך מעניינת ומרתקת, ולחשיבות העניין ארחיב מעט: בנוגע לכלל ש"עצם אינו מתפשט", הכוונה היא שכל התפשטות היא ’ירידה’ ו’המשכה’ מהעצם, וממילא הוא אינו העצם ממש. וכמו אור השמש שהוא רק התפשטות והארה בלבד מעצם השמש, ואילו עצם הנפש אינו ’מתפשט’ כמובן.
ולגבי השאלה בפירוש המשך הסעיף שם ("שהעניין דחי בעצם הוא (גם) העצם של החיות המתפשט"), נראה לי כך:
עצם הנשמה מתגלה גם בגוף הגשמי ללא שום הגבלות. כי העצם הוא אמנם ’מקיף’ ונעלה מכל התפשטות, אך היא מהותו של חיות הגוף, והוא אינו יכול להיות שונה מהמהות וה’עצם’ שלו. וכמו עצם הנשמה של היהודי למשל, שהוא למעשה סוג נברא חמישי: יש דומם, צומח, חי, מדבר, וקיים ’טבע’ חמישי - יהודי. הטבע של יהודי הוא, כפתגמו הידוע של רבינו הזקן (’היום יום’ כ"ה תמוז): "אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אַ נפרד פון אלקות" (=יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלוקות).
בכוחות הנפש יש חילוק: כוחות נמוכים ו’מגושמים’, מורגשים יותר, וכוחות עמוקים ו’מופשטים’ מורגשים פחות; אך עצם הנשמה אינה עוד כח, אלא היא עצם מהות הדבר, שקיימת בכל ענייניו. ברור שלא שייך שהתפשטות החיות תהיה הפך מהעצם, ממש כפי שדומם אינו יכול להיות צומח וצומח אינו יכול להיות דומם.
(וראה על דרך זה במאמר ד"ה ’ואתה תצווה’ תשמ"א סעיף ה’: "עצם הנשמה היא העצם של הנשמה המלובשת בהגוף, ולכן, האמונה דהנשמה המלובשת בהגוף שמצד עצם הנשמה היא בפנימיותה").
כלומר: ה’טבע’ של עצם הנשמה, חודרת גם בהתפשטות ובחיות הפנימית של האדם. כי היא מהותו ועצמותו של חיות האדם. היא לא רק ’משפיעה’ עליו, כפי שדבר אחד משפיע על דבר שני (שאז ההשפעה עלולה להיות ’מקיפית’), אלא היא האדם עצמו, ולכן היא חודרת בכל ענייניו!
(ועל דרך מה שכותב כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע בד"ה ’ואלה המשפטים’ עת"ר:
"עיקרה ומהותה של הנשמה האלקית הוא בחינת הרצון העצמי, שחפצה ותשוקתה בטבעה להכלל במקור חוצבה באלקים חיים כו’, כי היא חלק אלוקה ממעל ממש, דשרשה בבחינת פנימיות ועצמות אין סוף ברוך הוא . . ומשום זה יש להנשמה התשוקה בטבעה להכלל במקור חוצבה, שעל זה נאמר (קהלת ג, כא - בשינוי) "רוח האדם העולה היא למעלה" - למקורה שמשם נחצבה. והיינו בחינת כח העצמי שבנשמה שנקרא יחידה שבנפש . . והוא מצד עצם טבע הנשמה בלי שום איזה סיבה ודבר הגורם כו’. וכמו שטבע כל דבר שיומשך לשרשו, כך טבע הוא בנשמה להמשך ולהכלל בשרשה ומקורה בחינת עצמות אין סוף ברוך הוא כו’.
(וממשיך:) והטבע העצמיות הזאת דנשמה, יש באמת בכל חלקי הנפש, גם בשכל ומדות עד גם בבחינת נפש כו’. דכאשר מתבונן בהתבוננות אלקי ומתפעל במוחו על הענין האלקי שטוב לו הדבר מאד ומתענג על זה כו’, אין זה מצד ההשגה לבד, כי אם מטבעות נפשו שיש לו בעצם תשוקה לאלקות, ומשום זה טוב לו כל ענין אלקי ומתענג עליו כו’".
בהמשך מוסיף אדמו"ר הרש"ב, שהדבר בא לידי ביטוי גם ב"התפעלות המידות", ובמיוחד ב"בחינת נפש" - במחשבה דיבור ומעשה. כי השכל והמידות "מעלימים (קצת) על העצם", ודווקא ב"בחינת נפש" שאין בה תוכן עצמי כל כך (כי אינה שכל או מידות, אלא רק ביצוע ’יבש’) - ’מאיר’ עצם הנשמה בשיא התוקף).
בברכת ראש השנה לאילנות, שמח!
|
30/01/2018 |
|
• אותיות המחשבה, ומחשבה ללא אותיות (אריאל )
שלום וברכה,
בתניא סוף פרק כ’, כותב רבינו הזקן שהאותיות מתלבשות במחשבה. ומחשבה כיצד להוציא מהכוח אל הפועל גם מולידה בחי’ אותיות במוחו.
שאלה: מחשבות לא חייבות להיות במילים, אלא גם בתמונות, ריחות, טעמים וכו’
האם זה אומר שזה לא מחשבה?
|
22/01/2018 |
ביטול האותיות למקורם (הרב מנחם)
לאריאל היקר שלום וברכה!
בנוגע לשאלתך המעניינת, אמנם, ייתכנו מצבים שבהם האדם חושב אודות טעמים, ריחות, או מראות למיניהם (ראה אגרת הקודש סוף סימן יט, ועוד), אבל לא זה הוא הנושא שעליו מדבר אדמו"ר הזקן כאן.
כאן אדמו"ר הזקן מבאר עד כמה אותיות הדיבור בטלים לגמרי לכח הדיבור, וכל שכן לכוחות הנעלים יותר כלבוש המחשבה, ולמעלה מזה – השכל או המידות. (וכל זה נועד לבאר כיצד כך הם פני הדברים גם למעלה, שהעשרה מאמרות שבהם נבראו כל הנבראים שבעולם, בטלים לגמרי ואינם נחשבים כלל לגבי הקב"ה).
ועל כך הוא מביא שאותיות הדיבור בטלים לגמרי לגבי האותיות שבמחשבה, מכיוון שהמחשבה קרובה יותר אל הנפש, והדיבורים באו ממנה, ובנוסף לכך, המחשבה היא החיות של הדיבור, שהרי בשעת הדיבור האדם חושב מה וכיצד לדבר.
ולאחר מכן מוסיף אדמו"ר הזקן, שהביטול והעדר החשיבות של אותיות הדיבור הוא עוד יותר לגבי כוחות השכל והמידות, מכיוון ששם אין בכלל אותיות מורגשות, אפילו לא באופן רוחני ודק כמו במחשבה, שהרי אין חילוק בין עם לעם בנוגע לרגשות – לא אוהבים באנגלית אחרת מבצרפתית.
מובן אם כן, שלמרות שיש במחשבה עניינים נוספים מאשר אותיות (טעמים, ריחות או תמונות וכדומה) – אין זה נוגע כלל לכאן, כי ההדגשה כאן היא, שבמחשבה יש אותיות מורגשות (אף שהם רוחניות ו’דקות’ יותר מהאותיות שבדיבור), ואילו בשכל ומידות אין בכלל אותיות מורגשות.
בברכת הצלחה רבה והתגלות מלכנו משיחנו מיד ממש.
|
22/01/2018 |
מחשבה ושכל (אריאל )
אז לפי מה שהרב אומר, מחשבה אינה שכל...
|
26/01/2018 |
נכון מאוד! (הרב מנחם)
אתה צודק! מחשבה באמת איננה שכל, אלא היא לבוש בלבד לנפש, בשונה מהשכל שהוא מכוחות הנפש עצמה.
יתרה מזו - אדם יכול אפילו לחשוב מחשבות שנוגדות לחלוטין את אישיותו ודעותיו. לדוגמא: אדם יכול לחשוב (במחשבתו בלבד - אך לא בשכלו) ששתיים ועוד שתיים הן שלוש, אף שהוא יודע ומבין בשכלו שהדבר אינו נכון כלל וכלל. כיון שהמחשבה היא ’לבוש’, וביכולתו ’ללבוש’ מה שירצה.
בברכת הצלחה ושבוע טוב!
|
28/01/2018 |
|
• התהוות הגשמיות כחידוש (לוי)
בתו"א ולא יקרא עוד שמך אברם, אומר אדמו"ר הזקן שהתהוות יש וגשמי הוא רק ע"י פרסאות שמצמצמות את האור עד שיכול להתהוות ממנו יש וגשמי, "וזהו עניין המחדש בטובו [בכל יום תמיד מעשה בראשית], שהתהוות מאין ליש הוא על ידי חידוש" היינו שזה שהאור יכול להוות יש וגשמי הוא חידוש [לא רק לגבי העולם] לגבי האור המצומצם על פני מקורו. (כן הדברים מבוארים בחסידות מבוארת)
אבל במקומות אחרים מבואר לא כן, למשל במאמר האומנם של הרבי נ"ע כותב: "ובפרט לפי מה שנתבאר במקום אחר, שעיקר מציאות הגשמי הוא מבחיל א"ס הסוכ"ע, שאפילו אם היה ריבוא רבבות השתלשלות לא היה אפשר להיות מציאות הגשמי...דהתהוות הגשמית מהרוחניות אין לך בריאה יש מאין גדול מזה. והיינו שכדי שיהיה גשמיות, הוא מבחינת אין סוף הסובב כל עלמין". עכ"ל.
ובפשטות הוא לא כהמבואר בתו"א לעיל שהאור המתצמצם הוא הוא המהווה את הגשמיות (וזהו החידוש הגדול שבזה)?
|
20/01/2018 |
התהוות הנבראים היא משני סוגי אורות (מנחם כהן)
ללוי היקר שלום וברכה!
קראתי את שאלתך המעניינת והמפורטת, אבל הרשה לי לחלוק על מסקנתך, לדעתי אין סתירה בין שתי המקורות, פשוט כל אחת מהם מדברת על מדרגה אלוקית אחרת. במאמר ד"ה ’האמנם’ מדובר על עצם החיות של כל נברא, שזה מגיע דווקא מאור הסובב כל עלמין, כמפורש שם. ואילו במאמר בתו"א ד"ה "ולא יקרא עוד שמך אברם" מדובר על נפשות הנבראים הגשמיים, שבשביל התהוותם יש צורך בצמצום עצום וצמצום זה הוא חידוש גדול שעליו נאמר "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
וכמבואר בהרחבה בתורת החסידות (ראה תורה אור מגילת אסתר, ד"ה ’יביאו לבוש מלכות’, ליקוטי תורה פרשת ראה, ביאור על פסוק ’אחרי ה’ אלקיכם תלכו’ ועוד), שבשביל קיום הנבראים יש צורך בשני סוגי ה’אורות’ הללו.
מאור ה’ממלא כל עלמין’ נבראו נפשות כל הנבראים, וממנו מגיעה החיות ה’פרטית’, שמותאמת לכל נברא בהתאם למדרגתו.
אך מאידך, עצם מציאות הגופים החומריים של כל הנבראים, נוצרה דווקא מאור ה’סובב כל עלמין’. כי בריאת גשמיות מרוחניות היא "יש מאין ואפס המוחלט ממש" (תניא אגרת הקודש סימן כ), וזה לא יכול להיעשות מהחיות המצומצמת של אור ה’ממלא’. רק על ידי אור ה’סובב’ הנעלה, שלגביו גשמיות ורוחניות שווים, יכול להיווצר ה’חומר’ - עצם מציאות הגשמיות שקיימת בכל נברא, ולאחר מכן, נוצרה צורת כל נברא פרטי ותכונותיו, מהאור ה’ממלא’.
[להעמקה נוספת בעניין אור הסובב ואור הממלא ועומק ההבדל שביניהם - כדאי ללמוד את המאמר ד"ה ’היושבת בגנים’ התשי"ג].
בברכת הצלחה רבה ושבוע טוב!
|
21/01/2018 |
אפרט יותר (לוי)
הדברים שכתבת זה בדיוק מה שכתוב במאמר האמנם, אבל בתו"א מבואר לכאו’ שהחידוש באור עצמו הוא זה שהוא מצטמצם כ"כ עד שהוא הוא זה שמהווה את הגשמיות עצמה (לא רק את החיות הרוחנית שבתוך הגשמי). - שהרי אם הוא מהווה רק את החיות הרוחנית שיש בגשמי (כמבואר ב’האמנם’), אין זה כ"כ חידוש. זה כמו כל סדר ההשתלשלות. אלא מבואר שהחידוש הוא שהוא מהווה את הגשמיות. - וזה לא כמבואר וכמו שהארכת.
|
21/01/2018 |
אחרי צמצומים, אך בכח העצמות (שי שמעון כהן)
אין זה יפה להתפרץ לדיון, אבל היה כל כך מעניין, שלא יכולתי להתאפק...
נהנתי מאוד לקרוא את השאלה המחכימה. אכן, לכאורה זו ממש סתירה. מחד גיסא מבואר, שהבריאה יש מאין היא דווקא בכח העצמות. אך מאידך גיסא מבואר (בתורה אור), שבריאת הגשמיות היא רק על ידי צמצומים וכו’. בשורות הבאות, אנסה להשיב לפי קוצר דעתי:
באגרת הקודש כ’ (שבתניא) קכ"ט ב’, מבאר אדמו"ר הזקן שצמצומים לא יכולים לברוא גשמיות מרוחניות (אלא רק "להיות רוח הבהמה מפני שור"), וכפי שמבאר שם, זהו רק בכח האין סוף לברוא יש מאין. אך דף לאחר מכן (ק"ל, ב’), מוסיף: "וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח האין סוף בעל גבול ומידה, נתלבש אור אין סוף בכלים די’ ספירות".
בעצם, זוהי נקודת התשובה. אדמו"ר הזקן כותב כאן בפירוש, שהבריאה היא בכח האין סוף, אך כפי שהוא מתלבש בכלים. במילים אחרות, נדרש הן כח העצמות, והן הצמצומים.
כעת אנסה להסביר את ההגיון שבזה. הבריאה היא רק בכח האין סוף, כי גשמיות ורוחניות הם שתי מהויות שונות. לכן, כדי לעבור ממהות למהות, צריך דווקא את האין סוף, שלמעלה מגשמיות ולמעלה מרוחניות. אך מאידך, אם הבריאה הייתה ישירות מהאין סוף, הנבראים היו בטלים למקורם, ולא היו מרגישים כלל יישות. כדי שיבראו נבראים מוגבלים כפי שאנחנו מכירים, היה צריך שאור אין סוף יצטמצם ויתלבש בכלים.
מקווה שהכל מובן, ואם לא, אשמח אם תסביר מה לא ברור, כדי שנוכל להמשיך ללבן את הנושא בצוותא
|
22/01/2018 |
ובכל זאת (לוי)
עדיין יוצא שמה שמהווה את הגשמיות הוא אוא"ס, אלא שבפועל הוא הוא זה שמצטמצם. אבל זה עדיין הוא.
החיות הרוחנית עדיין היא חיות רוחנית שמחיה את הגשמי שמתהווה כגשמי ע"י אור-אין-סוף-כפי-שהוא-מצומצם.
כיצד החיות הרוחנית מחיה את הגשמי? ע"י שהיא משתלשלת דרגה אחר דרגה. אבל היא עדיין לא מהווה את הגשמי, ואם כן אין בבחינה זו חידוש מיוחד.
כל זה מבואר בהאומנם.
אבל בתו"א מבואר שיש חידוש - שהאור הרוחני "הממלא" שהצטמצם כ"כ, הוא זה שמהווה את הגשמי! שזהו חידוש גדול. זה מה שלא מסתדר לי
|
23/01/2018 |
חידוש עצום (שי שמעון כהן)
אבאר יותר את כוונתי:
אני מדבר כאן על התהוות העולמות (ולא על החיות שלהם, לאחר שהם נבראו). התהוות זו, נעשית דווקא דרך הצמצומים וההתלבשות בכלים וכו’. אמנם זהו העצמות שמהווה (וכפי שמבואר במאמר ’האמנם’ שציינת), אך ההתהוות מהעצמות כביכול אינה מושלמת, כי הנברא אינו מרגיש את מציאותו (וכפי שנתבאר בתגובתי הקודמת). רק על ידי הצמצומים וכו’, מתהווה מציאות גשמית לכל דבר, שאינה חשה כלל את מקורה, ואינה בטילה אליו (וכפי שנתבאר בתורה אור).
זהו חידוש גדול, שדווקא על ידי הצמצומים יכול להתהוות יש גשמי.
לא ראיתי, היכן כתוב בתורה אור, שהאור הממלא עצמו מהווה את הגשמי. יתכן וכך כתוב בחסידות מבוארת (לא בדקתי), אבל אינני רואה הכרח לזה מלשון אדמו"ר הזקן עצמו.
מקווה שהפעם זה יותר ברור, ואם לא, אפשר להמשיך לדון....
|
25/01/2018 |
|
• מה זה ’עצם כלי החכמה’? (יהודי שמח)
"כתיב יהיב חכמתא לחכימין, דדוקא לחכימין מצד עצם כלי החכמה, יהיב חכמתו, הגילוי דעצם כח החכמה" - מאמר ד"ה ’ביום השמיני עת"ר סוף עמוד לו (עמוד נ בהוצ"ח). השאלה שלי היא, מה זה ’עצם כלי החכמה’? והאם הכוונה היא שדווקא מי שמגלה את עצם כלי החכמה שלו הוא נקרא חכם ולו מגיע גילוי כח החכמה, או שהכוונה היא שדווקא מי שהוא חכם בעצם יכול לזכות לגילוי החכמה? ובכל אופן, עצם האור זהו עניין מוכר בתורת החסידות, אבל מהו "עצם הכלי"? ועצם הכח?
|
20/01/2018 |
כפשוטו ממש (שמעון)
ליהודי השמח שלום וברכה:
אדמו"ר הרש"ב מסביר שם, שיש את עצם האור, ויש את מה שהכלי תופס. הדוגמא הפשוטה לזה היא מהמשל המפורסם של ליבא דאינשי לא כתבי. דהיינו, שהאותיות שהם כלי השכל, ’תופסות’ רק את חיצוניות האור, ולא את פנימיותו. לאחר מכן הוא מוסיף, שגם עצם האור יש לו שייכות אל הכלי, אלא שאינו מתלבש בו לגמרי. אבל לא שאין להם שום שייכות. ומביא לזה ראיה, מכך שה’ נותן חכמה, רק למי שכלי החכמה מושלמים אצלו. וה’ הרי נותן את עצם החכמה, ומזה מובן, שגם לעצם החכמה יש איזה שייכות אל הכלים, וכשהיא מתגלה, זה מורגש בכלים.
מזה אני מבין, שעצם הכלים היינו הכלים. והכוונה היא, שהדרגה הנמוכה שבאור, מתגלה בדרגה הנעלית שבכלים. אך לשני הקצוות (דהיינו עצם האור ועצם הכלי), לכאורה אין שום שייכות. ועל זה מחדש, שיש קשר גם בין עצם האור ועצם הכלי. בכללות, עצם הכלי והכלי זה אותו דבר. אבל בפרטיות, עצם הכלי מדגיש את הכלי עצמו, דהיינו את החלק הנמוך שבו.
אינני קובע מסמרות בזה, אלא כותב את הנראה לעניות דעתי. אם משום מה אין זה נראה לך, אל תהסס לשלוח מה לא ברור לך
|
21/01/2018 |
פשט עמוק יותר (מנחם)
לדעתי הפירוש בדברי הרבי הרש"ב (שהובאו בשאלה מקודם) הוא כך:
נאמר בפסוק (דניאל ב, כא) "יהיב חכמתא לחכימין". ולכאורה תמוה, שהרי אם מדובר ב’חכימין’ מכבר (שעל פי ’תורת אמת’ נקראים חכמים), מדוע צריך ליתן להם חכמה?
והביאור בזה, שלא מדובר על נתינת פרטים של חכמה הנובעים מפעולת חיצוניות החכמה, אלא הכוונה על גילוי פנימיות עצם החכמה.
ועל זה נאמר, שרק ל’חכימין’, והיינו לאלו שכלי שכלם מוכשרים להשכיל השכלות (או מצד מה שהתייגעו בתורה או מצד התולדה) - ’יהיב חכמתא’, והיינו שמתגלה בהם גם עצם אור החכמה, לתת בהם תוקף והתגברות בעצם כלי חכמתם - להשכיל ולהתחכם בכל דבר בפועל.
כך מבואר בכמה מקומות בדא"ח, ראה במאמר ד"ה ’החודש’ עת"ר (ספר המאמרים עת"ר עמוד ש ובהוצ"ח עמוד שפד), ש"בחינת פנימיות הכלי הוא עצם מהות הכלי, מה שהוא כלי לקבלה, שהוא בחינת כלי לעצם האור, עד שגם בחינת עצם האור שלמעלה מבחינת הכלים לגמרי, מתגלה גם כן בבחינת פנימיות הכלי, כידוע מענין יהיב חוכמתא לחכימין, דחכימין היינו מצד הכלים שלהם, לא מצד פעולת ההתחכמות, כי אם מצד עצם כלי שכלם, שהם מוכשרים להשכיל השכלות, ויהיב חוכמתא, הוא בחינת עצם האור, לחכימין דוקא".
וראה בזה בארוכה בד"ה ואברהם זקן, המשך יו"ט של ר"ה - תרס"ו.
הרווח העיקרי מההסבר הזה הוא, א. שעצם הכלי הוא לא הכלי עצמו, אלא הוא פנימיות הכלי (וכמו שבכלי גשמי יש את הצד הפנימי שלו, שהוא יותר מוכשר לקבלה). ב. מה הסיבה לכך שעצם הכלי יותר שייך לעצם האור, כי דווקא מי שכלי שכלו מוכשרים יותר לקבל ביאורים עמוקים ופנימיים, יכול להרגיש גם את עצם האור השכלי במוחו.
|
22/01/2018 |
אם קבלה היא, נקבל (שמעון)
אינני מונח כעת בסוגיא זו. אם אכן כך מפורש במאמר שהזכרת, לכאורה ברור שזה הפשט הנכון.
|
22/01/2018 |
|
• לית שמאלה בהאי עתיקא (רועי לוגסי)
שלום רב ,
הרבי מציין לתורת חיים פרשת וירא דרוש ב להבנת המושג לית שמלא בהאי עתיקא.
האדמור האמצעי שואל ף הרי עתיק אין בו ציור של קווין, פשוט בתכלית הפשיטות והוא למעלה מהתחלקות , ממילא מהו הפירוש שאין את קו השמאל בעתיקא הרי גם ימין אינו שהרי עתיק מושלל מהתחלקות מוגדרת של קווין.
אלא באמת אין גם ימין והפירוש בלית שמאלה הוא שעתיק מכריע ומטה את המדרגות שלמטה ממנו - רצון סתום והן הרצון הגלוי עד חכמה סתימא לקו הימין אבל הוא בעצמו למעלה מימין ושמאל. ופה עדיין נשאלת שאלה הרי מדוע דווקא מצד עתיק ההכרעה לימין ולא לשמאל , הרי הוא מושלל כביכול מציור בעצמו אזי מדוע מכריע דווקא לשמאל , ועונה האדמור האמצעי שהוא מכריע לימין כי העצם היינו עתיק כולו טוב בעצם ולכן הוא מכריע במדרגות שלמטה ממנו לקו הימין.
אשמח אם אפשר להוריד את הרעיון שאדמור האמצעי מסביר לשכל האנושי , בהמי ...
|
18/01/2018 |
כל סדר ההשתלשלות מושפע מטובו הגדול של הבורא (הרב מנחם)
לרועי היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת, ואנסה לענות עליה כמיטב יכולתי.
הקב"ה הוא ’טוב בעצם’, ו"טבע הטוב להיטיב" (תניא שער היחוד והאמונה פרק ד). מכיוון שכך, למרות שבמדרגות נמוכות יותר של סדר ההשתלשלות, יש מציאות של גבורה או רחמים ולא רק חסד, אף על פי כן כולם ’מושפעות’ מחסדו הגדול של הבורא, ולכן כולם נוטים כלפי החסד.
(וכמבואר בכמה מקומות שאפילו עונשי התורה אינם נקמה ח"ו, אלא תכליתם הוא חסד וכפרה - "שהעונש הוא שעל ידי זה נעשה תיקון לנפש החוטא, וכמאמר רבותינו ז"ל "כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתן". וכן אפילו [לגבי] עונש מיתת בית דין אמרו רבותינו ז"ל גבי עכן, "יעכרך ה’ היום הזה" (יהושע ז, כה), "היום הזה" אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא. נמצא, העונש זהו לכפרת נפשו" - ליקוטי תורה מטות פו, ב).
ניתן להביא לכך דוגמא, מאבא לבן קטן, שהאב אוהב את בנו אהבה עצומה, ומצד עצמו הוא היה נותן לו הכל. אך מכיוון שהבן צריך להיות מחונך, צריך להעמיד לו גבולות, לנזוף בו על מעשים שליליים שעושה, ואף להעניש אותו אם צריך. מובן, שגם כאשר האב מעניש את בנו הרי הוא אוהב אותו אהבה עצומה, וגם העונש שנותן לו הוא רק לטובת הבן ובשבילו. ולכן, אף שכרגע הוא צריך להעניש את בנו, הרי הוא ’מטה כלפי חסד’, ומשתדל שהעונש לא יהיה קשה כל כך, וכדומה.
וכך גם למעלה, מצד מדרגת ’עתיק’ אין כל מציאות של רע, כי שם העולמות אינם תופסים מקום לגביו, ויש רק את הקב"ה עצמו שהוא טוב בעצם. רק במדרגות הנמוכות יותר יש קו של חסד, גבורה, וקו התפארת. אך מכיוון שהקב"ה הוא טוב בעצם, לכן גם המדרגות הנמוכות יותר, ששייכות לעולם, ’מושפעים’ מטובו הגדול ומוטים כלפי חסד.
בברכת הצלחה רבה וחודש טוב.
|
18/01/2018 |
|
• חסד הנעלם (אריאל )
שלום וברכה,
הרבי מזכיר במאמר חסד, גבורה ותפארת הנעלמים,
הוא אומר ששורש האור אינסוף שלפני הצמצום הוא בחסד הנעלם,
שאלתי: איפה נמצא החסד הנעלם? בעצמות?!
תודה רבה,
יחי המלך
|
18/01/2018 |
השורש של הספירות הגלויות (מנחם הכהן)
לאריאל ידידי היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת ואנסה להשיב עליה על פי הידוע לי.
בתורת הסוד מוסבר, שאמנם מציאות הספירות נוצרה לאחר הצמצום, אך יש כמו ’ספירות נעלמות’ גם לפני הצמצום. אמנם בשלב זה האור למעלה מכל ציור והגדרה, ולא ניתן להגדירו כ’חסד’ או כ’גבורה’ - אך גם שם יש שורש ’נעלם’ לספירות.
נתייחס לספירות חסד גבורה ותפארת שקיימות בספירות הגלויות. גם לפני הצמצום יש ’שייכות’ לספירות אלו, כי כל הספירות כלולות ב’כח’ במאצילן – הקב"ה. זה שהיה אור וגילוי אין סופי – זהו ה’חסד’ שבאור אין סוף, כי כל גילוי והשפעה, מקביל למידת החסד. זה שהקב"ה מרומם ונעלה למעלה מעלה עד אין קץ, זהו שרש הגבורה, כי עניינה של מידת הגבורה, לא ’לרדת’ אל המקבל ולהשפיע לו, אלא ’להתעלות’ ממנו, ו’להתעלם’ בעצמותו. ספירת התפארת הגלויה היא חיבור ושילוב בין חסד וגבורה, וגם באור אין סוף שלפני הצמצום, קיימת אפשרות לחיבור גילוי והעלם יחד.
ולכן, כפי שזה בספירות הגלויות, כך זה (ב’דקות’) גם בספירות הנעלמות. גילוי אור אין סוף שלפני הצמצום מקביל ל’חסד הנעלם’, וכנ"ל, שחסד הוא גילוי. הצמצום נובע מה’גבורה הנעלמת’ שמצדה הבורא מתעלה למעלה מעלה ומתעלם בעצמותו. ואילו הקו שמחדיר את האור במקום ההעלם, נובע מ’תפארת הנעלם’ שממזגת ומאחדת גילוי והעלם.
אך לפני הצמצום אין לספירות כל מציאות של ספירות, אלא הם רק בגדר של שמותיו יתברך, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ במאמר ד"ה ’אתה הראת’ התש"ג (סעיף כד): "בג’ שמות ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ואיתא בקבלה שהם בחינת חסד גבורה תפארת הנעלמים. דשם א-ל הוא ’חסד הנעלם’, והוא בחינת אור אין סוף שהיה ממלא מקום החלל, ושם אלקים הוא בחינת ’גבורה הנעלמה’, שרש ומקור הצמצום, דהרי זה שיהיה הצמצום היה על זה שרש באור אין סוף שלפני הצמצום, והיינו גבורה הנעלמה, ושם הוי’ הוא ’תפארת הנעלם’ שרש ומקור הקו".
ומוסיף, שלכן הם "נקראות שמות, להורות על זה שאינן בבחינת מציאות, כמו באדם, שהשם אינו במציאות בו כל כך כמו הכחות שהם במציאות", וכנ"ל.
בברכת הצלחה, ויחי המלך.
|
18/01/2018 |
עוד קצת בירור (אריאל )
בציטוט מהרבי הריי"צ,
הגבורה הנעלמת היא גם באור אינסוף,
לא מובן, אם זה כוח שיש לאור אינסוף, שהוא יכול לצמצם את עצמו?
לכאורה, רק כוח גדול יותר יכול לצמצם כוח אחר.
תודה,
אריאל
|
19/01/2018 |
שני הכוחות הם גילוי והארה של הבורא (מנחם הכהן)
לאריאל היקר שלום וברכה!
אור פירושו – גילוי. קודם הצמצום האיר בגלוי רק ’כח הבלי גבול’ (’חסד הנעלם’) של הקב"ה, ואילו ’כח הגבול’ (’גבורה הנעלמת’ - יכולתו של הבורא להסתיר על עצמו, ולפעול גם בצורה מוגבלת) היה נסתר, ולא בא לידי ביטוי. לאחר הצמצום, הקב"ה גילה את ’כח הגבול’ שלו, והסתיר את כוחו הבלי גבול. כח הגבול, נקרא גם ’רשימו’, ודווקא כתוצאה ממנו נוצרו ה’כלים’, שגם מגבילים את האור, וכדלקמן.
אמנם, לגבי הקב"ה עצמו, גם אחרי הצמצום עדיין מורגש ה’בלי גבול’, ואילו ה’גבול’ והצמצום מורגש רק לנבראים שלמטה. דוגמא: תלמידים לומדים סוגיה מסוימת, ואז נכנס הרב, ושואל אותם שאלה שמערערת את כל ההבנה שהבינו קודם. הרב יודע את התשובה, אך בשלב זה, הוא מציג בפני התלמידים רק את השאלה ללא התשובה. במצב זה, הבלבול וה’העלם’ שיוצרת השאלה, הוא רק עבור התלמידים, ולא לרב היודע את התשובה.
כך גם למעלה: הצמצום הוא רק עבור הנבראים. הקב"ה בעצמו ’יודע את התשובה’, ומצדו - הבריאה בטלה למקורה, בדיוק כמו קודם הצמצום.
במילים אחרות: הצמצום שיצר הבורא, אינו יכול להסתיר עבור הבורא עצמו, כי ’עצם’ אינו יכול להסתיר על עצמו. כמו שאדם יכול להתחבא מאנשים אחרים, אך לא יכול להתחבא מעצמו...
[עניין זה, מתבטא גם בהלכה - לגבי כיסוי הראש בשעת התפילה (שולחן ערוך אורח חיים צא, ד). אם אדם מכסה את ראשו באמצעות ידו - אין זה נחשב כיסוי כלל, כי הראש והיד הם גוף אחד, והאדם לא יכול להיחשב כיסוי על עצמו. רק אם חבירו ישים את ידו על ראשו - ייחשב הדבר לכיסוי].
וזה מה שאומר הרבי הריי"צ, ששורש הצמצום הוא גם כן באור אין סוף שלפני הצמצום, כי גם ה’גבורה הנעלמת’ היא בעצם גילוי. זהו גילוי כח ההגבלה וההעלם של הקב"ה. הצמצום מגלה את יכולתו ואורו האין סופי של הבורא, להעלים ולהסתיר את עצמו ואת כוחו הבלתי מוגבל מהנבראים. יכולת אלוקית זו הנקראת ’כח הגבול’, אינה פחותה מהיכולת האלוקית להשפיע באופן בלתי מוגבל, ושניהם שווים לפניו יתברך.
מקווה שהעניין הובהר היטב. בברכת הצלחה ושבוע טוב, והתגלות משיח בקרוב!
|
21/01/2018 |
|
• מסירות נפש (.)
מבואר בחסידות, בתניא פרק י"ח שמס"נ מגיעה מחכמה שבנפש. ברצוני לשאול א"כ מה מקומה של דרגת היחידה שבנפש שגם עלי’ מבואר שכח המס"נ מגיע ממנה. ומובא גם בקונטרס העבודה פ"ה. א"כ מה החילוק בין שני המושגים
תודה רבה
|
17/01/2018 |
היחידה שבנפש מתלבשת במדרגת החכמה, והיא עצמה נקראת חכמה (הרב מנחם)
לשואל היקר - שלום וברכה!
אכן, מבואר בכמה מקומות (ראה למשל במאמר ד"ה ’בסוכות תשבו’ עת"ר עמוד כד – בהוצאה חדשה עמוד לב), שכח המסירות נפש הקיים בכל יהודי מגיע מעצם הנשמה, היחידה שבנפש, וזה מתלבש בספירת החכמה שבנפש.
וכמבואר בתניא (פרק י"ח שהזכרת), שהאבות הקדושים זכו והמשיכו לכל אחד מבני ישראל ’נפש רוח נשמה’ מעשר ספירות קדושות, ובבחינת חכמה שבנפש האלוקית של כל יהודי מלובש אור אין סוף, ומפני כך נמשך כל יהודי לה’ יתברך במשיכה והתקשרות עצמית וטבעית כאב לבן, וכמו שכתוב "בנים אתם לה’ אלוקיכם".
מדרגה זו שורה ונכללת בבחינת חכמה שבנפש, אך זו מדרגת החכמה הקיימת בעצם הנפש.
כלומר: כשם שבכוחות הגלויים, עניינה של החכמה הוא נקודת העניין כפי שהוא, ועניין הבינה הוא התפשטות ההשגה ותפיסתה על ידי האדם, כך גם בעצם הנפש ישנם שתי מדרגות אלו: יש את עצם הנפש כפי שהוא, שזה בכללות ה’יחידה’ שבנפש, שבה אין כל רצון ומבוקש, אלא רק את עצם הנשמה הקשורה בעצמות אין סוף, והיא מדרגת החכמה העצמית שבנפש, וישנו ה’התפשטות’ והרצון של עצם הנפש, שזה בכללות ה’חיה’ שבנפש, שהיא הרצון של עצם הנשמה להדבק בבורא ולהמשיך גילוי אור אלוקי למעלה, וזו שייכת למדרגת הבינה העצמית שבנפש (וראה גם במאמר ד"ה ’באתי לגני’ תשי"ב סעיף ג).
בנוסף לכך, ידוע שגם בספירות העליונות למעלה, דווקא בספירת ה’חכמה’ שורה ומתלבש אור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות. וכמו שכותב רבינו הזקן בתניא (פרק לה בהגה) וזה לשונו: "שמעתי ממורי עליו השלום, פירוש וטעם למה שכתוב בעץ חיים, שאור אין סוף ברוך הוא אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות, אלא על ידי התלבשותו תחילה בספירת חכמה, והיינו משום שאין סוף ברוך הוא - הוא אחד האמת, שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה".
ביאור הדברים: ענין החכמה בנפש היא ’אור בלי כלי’ (ראה באריכות בד"ה ’והיה כאשר ירים משה’ ה’תש"ל), ומבטאת את ראיית אמיתת מהות הענין כפי שהוא, בלי התערבות מציאות האדם. וכידוע שבנקודת החכמה לא נרגש כלל ה’אני’, אלא רק האמת של הרעיון השכלי, בשונה מ’בינה’ המדגישה את תפיסת האדם, שקולט ומבין את הדבר בשכלו ובאותיות שלו.
וכמו כן למטה, מאחר ו"אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך" (תניא פרק ו), מתגלה האור אין סוף דווקא במדרגת החכמה, שעניינה תפיסת העצם והמהות – שהוא לבדו המציאות כולה ואין זולתו, ביטול מוחלט לה’.
ולכן נמשלת הנשמה לאור הנר, כמו שכתוב "נר ה’ נשמת אדם", מפני שטבע אור הנר לעלות למעלה, כי רצונו להיכלל ולהתבטל בשורשו.
לסיכום: כח המסירות נפש מגיע ממדרגת היחידה שבנפש שהיא א. מתגלה ושורה בספירת החכמה, שעניינה לגלות ש"הוא לבדו ואין זולתו". ב. גם היא עצמה נחשבת לחכמה שבעצם הנפש, כיון שעניינה הוא נקודת ההתקשרות בעצמות אין סוף.
אני מקווה שהעניין הובן – אם לא, אל תהסס לשאול שוב.
|
17/01/2018 |
|
• אותיות ש-ק-ר (לוי)
במאמר באתי לגני תש"י מבואר כיצד בדומה לאותיות שבצד הקדושה, שמהאות ד’ נעשה ה’, (שמב’ הקווים של ד’ הם מחשבה ודיבור דקדושה [כמרומז ב"אות" י’ שמאחורי הד’, שמראה על ביטול לקדושה] נעשה מעשה דקדושה, המרומז בקו השמאלי המנותק מהאות), הנה זה לעומת זה בלעומת זה מהאות ר’ נעשה ק’, שר’ זה מחשבה ודיבור שאינם של קדושה (שהרי אין י’ מאחורי הר’), ומזה נעשה מעשה דסט"א המרומז בקו השמאלי של האות ק’, שיורד למטה מטה.
השאלה שלי היא, שבעוד בצד הקדושה זה לפי הסדר - ד’ ואחר כך ה’, בסט"א זה הפוך, שבסדר האותיות ק’ נמצאת לפני ר’ ואילו במאמר אומר שהק’ מגיעה מהאות ר’?
ב. הנה במאמר באתי לגני הרבי הריי"צ מבאר את עניין המשכן, להפוך את ה"שטות "דלעו"ז לעצי "שיטים" דקדושה, ואת ה"שקר" של העולם - ל"קרש" של המשכן.
במאמר באתי לגני תשל"ח הרבי מעיר על כך שבמילה "שקר", אמנם העיקר הן האותיות ק’ ו-ר’, שכנ"ל הן בצד הסט"א, אך בזוהר מבואר שהאות ש’ היא מצד הקדושה, ומה היא עושה שם?
אלא שזה מסמל את זה שהסט"א לוקחת הארה דהארה חיות מקדושה כדי שתהיה לה חיות.
השאלה שלי היא, שהרי ידוע שעיקר החיות של מילה היא מהאות הראשונה שבה, ושאר האותיות הן "משנייות" (נ בחיריק) לה. א"כ מדוע כאן האות ש’ היא הראשונה במילה שקר?
|
15/01/2018 |
הבסיס של השקר (שי שמעון כהן)
ללוי היקר, שלום וברכה:
ראשית אציין, כי נהנתי מאוד לקרוא את שאלתך המחכימה והמעניינת.
שנית, לגוף השאלה, לא מצאתי תשובה כתובה, אך אומר את אשר נראה לי בעניין. נראה, ששתי שאלותיך, מתורצות זו בזו. ואתחיל בשאלה האחרונה.
אתה שואל, שהאות הראשונה שבמילה היא עיקר חיות המילה, ומדוע המילה שקר מתחילה באות ש, שהיא אות של קדושה. נראה לומר שהתשובה, כי אכן עיקר השקר הוא האמת שבו. בלעדי האמת, לשקר אין שום קיום. יתר על כן, גם עיקר בריאת השקר, היא מכיוון שיתרון האור מן החושך. ממילא, החושך נועד להרבות את האור, ואת האמת.
וזו גם התשובה לשאלה הראשונה. עיקר החיות שבשקר, הוא האמת שבו. לכן, הר’ מקבלת את חיותה מהש’, ומשפיעה אל הקוף, שרחוקה יותר. אולי אפשר גם לומר, שהסדר הפוך, כי כל מטרת הקליפה שנהפוך וניישר אותה.
|
17/01/2018 |
|
• פתח או צירי (שי)
במאמר תפלה למשה תשכ"ט, בהערה 55, הרבי מביא ממאמר של אדמו"ר הרש"ב שאומרים חי העולמים בפתח (ולא בצירי), והרבי שואל על זה ולא מתרץ. ידוע למישהו על עוד מקומות בחסידות שדנים בזה?
|
13/01/2018 |
מקומות נוספים להרחבה (הרב מנחם)
לשי היקר, הנושא שכתבת עליו אכן מופיע בכמה מקומות בתורת החסידות, ונמנה כאן חלק מהם:
א. בספר המאמרים תרנ"א עמוד נה.
ב. בספר המאמרים תרס"ג א’ עמוד א.
ג. בספר המאמרים תרס"ג ב’ עמוד ב.
ד. בהערות התמימים צפת גיליון ג’ עמוד 40 (שם הרב גרשוביץ שליט"א מתייחס ספיציפית להערה 55 שהזכיר כבודו).
ה. מאמר ד"ה ’זאת תורת העולה’ תשכ"ד סעיף ה (תורת מנחם חלק לט עמוד 243 ואילך).
נראה לי שזה מספיק. אם תרצה עוד מראה מקומות, תשלח בקשה נוספת ונשתדל לחפש.
בברכת הצלחה ושבוע טוב.
|
13/01/2018 |
|
יישר כח גדול על הפירוט!!! (שי)
|
14/01/2018 |
|
בשמחה! (הרב מנחם)
|
20/01/2018 |
|
• אלא שיחזיק עצמו לבינוני (אורח)
שלום וברכה, תניא פרק יג "שיחזיק עצמו לבינוני", אני הקטן צריך להחזיק עצמי לבינוני? הרי זו ענווה של שקר, מה לי ולבינוני, רבא החזיק עצמו לבינוני, אז אני צריך להחזיק עצמי כרבא? מה יותר ענווה של שקר מזה...
או שלא מדובר עלי, אלא על צדיק שיחזיק עצמו כך. ואם כן אז מה הדרישה ממני? לשאוף לבינוני?
|
05/01/2018 |
אפילו כל העולם כולו אומרים לך (שי שמעון כהן)
לאורח היקר, שלום וברכה:
נהנתי מאוד לקרוא את שאלתך, שהיא חשובה מאוד כיוון שמטרתה להבין כיצד ביכולתינו ליישם את מה שכתוב בתניא, ולחיות זאת.
ולגוף השאלה. נראה לי שהתשובה האמיתית היא על פי ההקשר הכולל. בפרק י"ג, אדמו"ר הזקן מבאר את מה שמשביעים את הנשמה לפני ירידתה, "תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". וזוהי הכוונה - ראשית, על האדם לעשות את כל התלוי בו, כדי להיות צדיק ממש. שנית, לפחות עליו להשתדל שלא להיות רשע. שלישית, גם אם כולם אומרים שהוא צדק ממש, עליו לחשוב שהוא רק הגיע לדרגת הבינוני, ואינו צדיק ממש.
אני מקווה שכעת העניין ברור, ואם לא, אל תהסס לשאול שוב.
|
09/01/2018 |
|
• מעניני דיומא (שי)
מישהו שאל אותי, הרי בגאולה יהפכו הצומות לחגים. ובכן, האם החגים האלו יתחילו מהשקיעה (כמו כל שאר החגים שיש כיום), או רק מהבוקר (כיוון שהצום מתחיל מהבוקר)?
לא ידעתי מה לענות לו, ולכן החלטתי להעלות כאן את השאלה, בתקווה לקבלת תשובה מהירה....
|
27/12/2017 |
יום טוב לכל דבר ועניין - החל מקידוש בליל התקדש חג. (מנחם הכהן)
לדעתי פשוט שלעתיד לבוא יחגגו כבר מליל החג, כמו שאר החגים שיש ביום, שהרי אפילו התענית בזמן הזה מתחילה כבר מבערב, אלא שנהגו היתר באכילה ושתיה לפי שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בזה. ולכן מובא שאין לאכול בשר ולשתות יין בליל התענית בזמן הזה (ראה פסקי תשובות חלק ו עמוד קנב, על פי הטור ובית יוסף סימן תקנ). ואם כן פשוט שלעתיד לבוא כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, יתחילו את החג כבר מבערב.
בברכה שכבר השנה זה יהיה אקטואלי לגמרי..
|
28/12/2017 |
תפילה למשה (שי)
במאמר ’תפלה למשה תשכ"ט’, באמצע הקטע הראשון של סעיף ב’, מזכיר רבינו שיש שני פירושים ב’אחד עשר’, אך בפועל הוא מביא רק פירוש אחד (שזהו אור אין סוף, שלמעלה מהעשר). האין זה מוזר? להיכן נעלם ההסבר השני?
אוסיף, שאכן מצינו במקומות אחרים עוד הסבר באחד עשר (שזו דרגת י"א כתרין דמסאבותא). האם זה גם ההסבר כאן? אז מדוע זה לא כתוב?
בתודה מראש.
|
29/12/2017 |
שני עניינים - אחד ועשר (מנחם הכהן)
לשי שי’.
לא ראיתי שהרבי אומר שיש שני פירושים ב’אחד עשר’ (על כל פנים לא היכן שציינת), אך מה שכן ראיתי בסעיף ב’ שציינת הוא, שהרבי מביא שיש שני "ענינים" באחד עשר. וכמובן שאין הכוונה לשני פירושים (גם אם ישנם שני פירושים), אלא שבאחד עשר ישנם שני עניינים, וכפי שמבאר מיד, שעניין א. הוא, גילוי אור אין סוף שלמעלה מהעשר, ועניין ב. הוא, שהאחד ’עשר’ חודר ונמשך בכל העשר ספירות, ועד גם בספירת המלכות, ואדרבה, עיקר ההמשכה היא בספירת המלכות.
אקווה שההסבר מובן, וגם אם לא, אל תהסס לשאול שוב.
בברכת הצלחה בכל העניינים, וגאולה תיכף ומיד ממש.
|
31/12/2017 |
תודה רבה (שי)
יישר כח על התשובה המחכימה. עזרת לי מאוד. כמו כן, יישר כח גדול על כל הפעילות המבורכת.
|
31/12/2017 |
|
בשמחה רבה! (מנחם הכהן)
|
31/12/2017 |
|
• תפילה - אהבה או יראה? (לוי)
במאמר יהודה אתה יודוך תשל"ח מביא הרבי את הנאמר בתורה אור (ד"ה זה) שראובן שמעון ולוי הם ב’ פרשיות דק"ש ואמת ויציב - אהבה יראה ותורה (עיי"ש). והרבי מוסיף שבכללות עבודת האדם, זה ג’ הקוים של; גמ"ח, שמגיע מאהבה, יראה - "הוא קו העבודה, ענין התפילה, קו השמאל [ובתפילה גופא הוא ענין פרשה שניה דקריאת שמע, כנ"ל]". (ואמת ויציב הוא קו התורה כנ"ל)
הנה בתורה אור מאריך רבינו הזקן לבאר את אופן העבודה של פרשה ראשונה דק"ש, שמתחיל מ"פסוקי דזמרה ויוצר אור קודם קריאת שמע, כדי שיבוא לידי קיום ואהבת בק"ש." שע"י הסיפור והפירוט בשבחיו של מקום ייחדר בו רגש גילוי האהבה, וכמו שמאריך שם במאמר ומסיים "וכשיאריך בזה בעומק בינתו, בבחינת גילוי במוחו ולא בידיעה לבדה, אזי מוליד מזה אהבה בהתגלות ליבו, להיות נכספה וגם כלתה נפשי וגו’ ויבוא לקיום ואהבת את ה’ אלוקיך ממש, דהיינו לדבקה בו בא"ס ב"ה ממש, וכמ"ש מי לי בשמים כו’".
א"כ כל עניין התפילה (עד ק"ש) הוא לעורר רגשות אהבה, ואילו הרבי אומר שעניין התפילה שייך לקו השמאל?
(אגב בעניין פסוקי דזמרה, שאלה אחרת. מובא בחסידות שעניין התפילה הוא להתבונן איך שהעולם לא תופס מקום נגדו ית’ וכולא קמיה כלא, ממש. ועי"ז כשיתבונן אח"כ ב"שמע...אחד", יבוא לקיום "ואהבת". אמנם הרי פשט הפסוקים בפסוקי דזמרה הוא כן מצד הדרגא בה הקב"ה מחיה את הנבראים ודואג לפרנסתם, וכיצד כולם משבחים אותו וכו’. העניינים לא מסתדרים לי, אם אפשר להסביר.)
תודה
|
21/12/2017 |
על ראשון ראשון (שי שמעון כהן)
ללוי היקר, שלום וברכה:
שתי השאלות ששאלת, כל אחת מהן קובעת ברכה לעצמה. תחילה אנסה להשיב על השאלה הראשונה.
בדרך כלל מבואר, שהתפילה היא בקו השמאל, כי היא במקום קרבנות. כידוע, הימין ענינו המשכה למטה, ואילו השמאל ענינו להעלות למעלה. הקרבנות נשרפים ועולים למעלה, ובתפילה האדם יוצא ממצבו הרגיל, ומתעלה.
אתה שואל, איך זה מסתדר עם העובדה, שעיקרה של התפילה היא ואהבת. אולי אפשר לתרץ, שמדובר על אהבה שענינה לצאת ממציאותו, ואהבה זו היא ממידת הגבורה, כמבואר בפרק נ’ בתניא. וכן משמע מלשון התורה אור שציטטת, שענינה של האהבה הוא, "להיות נכספה וגם כלתה נפשי".
לגבי השאלה השניה... אני מקווה למצוא תשובה בהמשך...
|
22/12/2017 |
ועל אחרון אחרון (שי שמעון כהן)
לגבי השאלה השניה, זכור לי (ואני ינסה למצוא מקור לזה בהמשך), שאכן זו דרגה אחרי דרגה. תחילה, העולם מורגש כמציאות, והאדם מתבונן איך ה’ דואג לנבראים ולפרנסתם. לאחר מכן מגיעים להשגה נעלית יותר (בברכות קריאת שמע), ששורש כל הגשמיות הוא מהמלאכים למעלה, שכולם מתבטלים אל הבורא, ומעריצים ומשבחים אותו. ממילא ברור, שכל מציאות העולם (שמקבלת את חיותה מהמלאכים), אין לה שום חשיבות לגבי הבורא.
בכל אופן, יישר כח על השאלות המענינות.
|
22/12/2017 |
להעמיק בדרך אפשר (לוי)
יישר כוח. אחר קריאת ההסבר למדתי שוב את הקטע בתורה אור, וראיתי שרבינו כותב כך: והיינו על ידי שירבה לספר בשבחיו יתברך, ולהעמיק דעתו איך שמלכותך מלכות כל עולמים, אלף אלפים ורבו רבבות כו’, והוא לבדו ית’ הוא יחיד ומיוחד כמו קודם שנברא העולם...ורק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלהיות עולמות נפרדים הם רק מבחינת מלכותו ית’. עכ"ל.
ברגע הראשון חזרה לי השאלה הנ"ל, הרי בפסוקי דזמרה מדובר על ההתעסקות עם העולם ומדוע מביא פסוק אחד מתוך כמה וכמה פסוקים שההתבוננות בו שונה וכאילו זה כל תוכן פסוד"ז.
אמנם אחר כך עלה בדעתי בדרך אפשר, שאדרבה. כאשר האדם מתבונן סתם כך איך שהעולם לא תופס נגדו ית’, ייתכן שלא חדור לו בדיוק מה לא תופס מקום. ואחר כך כשיבחין איך שהקב"ה זן ומפרנס לכל, הרי שלא יזכור את ההתבוננות הקודמת שלו.
דווקא כאשר האדם מתבונן בתוכן פסוקי דזמרה, איך שהקב"ה מחיה את העולמות ודואג לפרנסה לכולם ומצילם ועוזרם וכל העולם כולו משבח לו ית’, ודווקא אז, מורים לו להתבונן איך שכל מה שהוא התבונן עד כעת בהתעסקות הנקובה כביכול של הנאשם בעולם - שכל זה לא תופס מקום, חודרת ההכרה הזאת באין ערוך.
כן נראה לענ"ד
|
24/12/2017 |
אכן אכן (שי שמעון כהן)
לזה בדיוק התכוונתי, וזו הסיבה שיש כאן שתי דרגות. ההתבוננות בכך שלעולם אין שום חשיבות, היא נעלית מדאי, ואדם מן השורה אינו יכול להגיע אליו מייד. הוא כל היום מתעסק עם העולם, ופתאום אומרים לו שאין שום עולם? לכן, תחילה יש להתבונן מה מקור החיות של העולם, וכך ניתן אחר כך להשיג שבעצם אין אין שום חשיבות.
בברכה
|
25/12/2017 |
|
• עבודת ה’ בבחינת ראייה (לוי)
במאמר יהודה אתה יודוך אחיך תשל"ח מביא הרבי את דברי רבינו הזקן בתורה אור לגבי עבודת ראובן שמעון ולוי בעבודת ה’ (קריאת שמע) שעי"ז באים לעבודה של יהודה (שמו"ע). ומבאר שבחינת ראובן - ע"ש כי ראה - היא העבודה שבבחינת ראייה, ובלשונו: בדוגמת אדם שרואה איזה דבר שאין שייך שיהיה אצלו שום ספק בזה מאחר שהוא עצמו ראה את הדבר. ועד"ז הוא בעבודת ה’, שההתבוננות שלו...היא באופן (דהסתכלות) שהענין מאמת אצלו כאילו הוא רואה בראיה חושית ממש (- וממשיך שעי"ז זה בא לאהבת ה’, פרשת ראשונה של ק"ש, ואהבת את ה’ אלוקיך -)
בין המילים "בעבודת ה’, שההתבוננות שלו" למילים "היא באופן" - מוסיף (מופיע בסוגריים מרובעות) "[ובפרט בהעניין דהשגחה פרטית]". מה ההדגשה בזה אצלנו? אמנם (כמו שמובא בהערה, מסתמא של המניחים כיוון שהמאמר אינו מוגה) בהשגחה פרטית אפשר להיות במוחש באופן של ראיה,
אבל לא "מתיישב" לי שזה ה"קעטש" בהוספה הזו (שלפי זה זה רק עניין טכני, התבוננות קלה בסגנון זה). האם אכן יש הדגשה מיוחדת בנושא התבוננות בהשגחה פרטית דווקא לעניין ההתבוננות באופן של ראיה?
תודה מראש
|
19/12/2017 |
הכי מוחשי (שי שמעון כהן)
ללוי היקר, שלום וברכה:
קראתי בעיון רב את שאלתך, אך לא הצלחתי להבין מה בדיוק מפריע לך. אכתוב כאן את הנראה בזה לעניות דעתי, ואם לא אצליח להניח את דעתך, אל תהסס להבהיר יותר מה בדיוק קשה לך.
כפי שהזכרת בשאלתך, עיקר ענינו של ראובן בעבודת ה’, שהוא כביכול רואה בבירור, ועד שלא שייך בזה שום ספק. אך על זה קשה, כיצד אפשר לעשות זאת? הרי ידוע שזה בדיוק ההבדל, בין ראיה לשמיעה, כי מה שהאדם מבין, אין זה ברור ומוחשי אצלו. ואם כך בענינים גשמיים, על אחת כמה וכמה בעניינים אלוקיים, שמצד עצמם הם מופשטים, וכיצד ניתן לראות אותם?
על כך מתרץ רבינו במוסגר (וכפי שמובא גם בהערה שציינת), שאת ההשגחה הפרטית רואים במוחש ממש. כי היא מתבטאת בגשמיות העולם. ממילא, בעיקר על ידי התבוננות בזה, אפשר להגיע לראיה באלוקות.
זהו הנראה לעניות דעתי, אך כפי שכבר ציינתי, אם משהו עדיין לא ברור אל תהסס לשאול שוב.
|
19/12/2017 |
|
• בדרגה לעצמו (ירון)
שלום וברכה וחג חנוכה שמח.
במאמר בדבר מלכות השבוע פרשת מקץ ד"ה בכ"ה בכסליו יומי דחנכה תמניא אינון, אות ד’ מוסבר שדווקא ע"י הלימוד העצמי של רשב"י נוספה לו הרבה חכמה, והרי הוא לא היה לבד במערה, אלעזר בנו היה איתו, על זה אומר הרבי "הרי ידוע שרבי אלעזר בנו לא היה בדרגא של זולת המבלבל, וגם לא בדרגא של זולת המקבל, כי אם בדרגא לעצמו כידוע"
האם אפשר בבקשה להסביר את שלושת הדרגות הנ"ל (מבלבל, מקבל ובעיקר לעצמו"
תודה רבה וחג חנוכה שמח :)
|
16/12/2017 |
רבי אלעזר ברבי שמעון (שי שמעון כהן)
לירון שלום וברכה:
נהנתי לקרוא את שאלתך המחכימה, ואנסה להשיב עליה לפי קוצר דעתי.
בדרך כלל, כשאדם לומד הוא זקוק לשקט וריכוז. אם יהיה מישהו נוסף שיטריד אותו, זה יפריע להבנתו. לכן אנו רואים בפועל, שכשמישהו עסוק בעניין שכלי עמוק, הוא ידחה כל אחד שינסה לדבר איתו, כי ’זה מפריע’. זהו ’זולת המבלבל’.
למעלה מזה, אמרו חז"ל בפרקי אבות, ’ומתלמידי יותר מכולם’. דרגה זו מגיעה בדרך כלל, אחרי שהאדם הבין את העניין לעצמו, וכעת כשהוא יסביר זאת למישהו אחר, גם הוא עצמו מבין את העניין הרבה יותר. זהו ’זולת המקבל’.
אך למעלה מכל זה, כששני אנשים הם ’באותו ראש’, וכביכול הם חושבים ביחד על אותו דבר, ומבינים זה את רמיזות זה. במצב כזה, כביכול אין כאן שניים, אלא מישהו אחד (שנמצא בשני גופים שונים), וזו הייתה דרגת רבי אלעזר, שהיה כביכול חלק מעצמות רבי שמעון, ולא זולת כלל.
|
18/12/2017 |
|
• הסתר אסתיר (שי שמעון כהן)
ידוע (מגילה י"ב א’, ונתבאר באריכות בלקוטי שיחות ל"א, עמוד 170), ש(חלק גדול מ)הסיבה שבגללה נתחייבו ישראל כליה בזמן אחשוורוש, הוא בגלל שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ידוע גם (ראה למשל מאמר פורים תשכ"ה)שבזמן אחשוורוש היה ’הסתר הסתיר’. היינו שאפילו ההסתר היה מוסתר. שאלתי היא, האם ידוע למישהו על מקום שבו מקשרים בין שני הדברים, דהיינו שזה שנהנו מסעודת אחשוורוש זו הוכחה שלא הרגישו שהם בגלות? ואם לא, האם יש למישהו הסבר אחר במה התבטא שההסתר היה מוסתר באותו זמן?
|
06/12/2017 |
כל ההתנהגות אז הייתה באופן של ’הסתר אסתיר’. (מנחם)
בליקוטי שיחות חלק ו מובא העניין של ’הסתר אסתיר’ בקשר לכללות המצב של בני ישראל באותו זמן, שהכל היה נראה טבעי, ולכן גם המגילה נכתבה בלי שם ה’ בשביל להדגיש שלא היה שם שום גילוי אלוקי. ובמילא אפילו לא הרגישו שאין שום גילוי.
במילים אחרות, אם יש קצת גילוי, אזי מרגישים שיש כאן חסרון ואין גילוי מושלם. אבל אם יש חושך מוחלט, אז לא מרגישים אפילו שיש חושך, כי לא יודעים מהו אור.
אם כן, זה התבטא גם בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע, גם בכך שהשתחוו לצלם, וגם בכך שהיו עבדים של אחשוורוש. כי עצם המציאות של גלות ’מושלמת’, זה שמרגישים בתוכה ’בבית’. כל עוד האדם מרגיש שזה לא המקום שלו והוא מנסה לברוח מכך, הוא אמנם נמצא בהסתר, אבל זהו הסתר אחד בלבד. כאשר האדם ’משתלב’ עם ההסתר, זהו הסתר נוסף.
במילא, כאשר בני ישראל היו בבבל ובפרס לא רק באופן פיזי, אלא גם השתחוו לצלם, נהנו מסעודת אחשוורוש, והרגישו חלק מממלכת פרס, זה מראה שהיה מצב של ’הסתר אסתיר’.
וראה בהרחבה בלקוטי שיחות חלק ו שיחה לפורים, ובפרט בסעיף ד והערה 22 שם, וראה גם בלקוטי שיחות חלק ז שיחה לפרשת צו-פורים סעיף ד.
|
06/12/2017 |
התייחסות מפורשת (שמואל אלבוים)
יגעתי, ומצאתי התייחסות מפורשת לזה, בשיחת פורים תשכ"ה, שם הרבי מקשר במפורש את ההנאה מסעודת אותו רשע, עם ההסתר אסתיר. השיחה מצורפת בזה, וכל המעיין בה ירווה נחת.
|
06/12/2017 |
|
• כיצד נשא יעקב אחיות? (שלמה. ל.)
ב"ה
בשיחה של הרבי לפ’ ויצא ח"ה מביא הרבי את הביאור כיצד נשא יעקב את רחל ומבאר שהיות והבטיח לרחל וכדי לא לצער את רחל ובזה קיבלו ע"ע בני נח לכן ויתר על החומרה שלו והתחתן עם רחל. בתחילת השיחה שם בשאלה שואל הרבי כצד יעקב נשא אחיות ומפרט שם גם את בלהה וזילפה שהיו ג"כ אחיות ובתירוץ מתרץ רק לגבי רחל.
מה א"כ הביאור לגבי נישואי יעקב את בלהה וזילפה?
|
14/11/2017 |
הביאור מובא בשיחה אחרת (מנחם כ.)
ב"ה. לשלמה שי’.
שאלתך מצויינת, ואכן הביאור על כך מובא בשיחה אחרת שנאמרה באותה שנה (וחלקה אף באותה שבת, פרשת מקץ תשכ"ח), והיא מופיעה בשיחה לפרשת ויגש ח"ה, בסעיפים ג-ז. (בסעיף ג מופיעה השאלה, והתשובה הסופית היא בסעיף ז).
נקודת העניין היא, שמכיוון שבלהה וזילפה היו אחיות מפילגש (שפחה), והשפחה היא קנין כספו של האדון, לכן גם לבלהה וזילפה לא היה כל קשר משפחתי לאב או לאם, אלא כל מהותם הייתה כספו של לבן, ולאחר מכן של רחל ולאה. עיין שם בהרחבה.
בברכת הצלחה רבה בלימוד התורה, וגאולה מיד ממש.
|
14/11/2017 |
|
• מה הקשר של הרקיע לאור הקו (יהודי שמצפה לגאולה)
בספר המאמרים עת"ר בהוצאה החדשה עמוד מו, מובא בשולי הגליון (מהרבי הרש"ב שכתב על זה ’אין צריך להעתיק’), שהתעבות אור הקו זה החיבור של הגבול עם הבלי גבול שלו (משהו כמו תפארת להבנתי, וכמו שמובא בכמה מקומות שאור הקו שורשו מ’תפארת הנעלם’), ומבאר, שזה כמו הרקיע שמבדיל בין מים עליונים ומים תחתונים מכיוון שהוא כלול משניהם.
והשאלה שלי היא: האם ישנו גם קשר תוכני כלשהו בין אור הקו ובין הרקיע? האם מדובר כאן רק בדוגמא בעלמא שיש משהו שכלול משני מדרגות (שזה קצת תמוה כי יש הרבה דברים שכלולים משתי בחינות, כמו כתר, ובעצם בכל ספירה יש פנימיות וחיצוניות כידוע), או שיש קשר תוכני ביניהם, ואם כן מהו? יש למישהו כיוון?
|
05/11/2017 |
הרקיע (גם אני מחכה)
אפשר אולי לומר, שמים התחתונים הם גבול (כמו כל דבר גשמי, שיש לו מידה וגבול), ומים העליונים הם בלי גבול.
והרקיע (=עננים) שמחבר ביניהם, מקביל להתעבות אור הקו...
|
06/11/2017 |
ביאור באופן אחר (כולנו מחכים)
בהמשך תער"ב בתחילתו (פרק יג) מבואר העניין של "אור מים רקיע" וזה לשונו:
"דג’ מדריגות אור מים רקיע (אמ"ר) הן בהשפע שנמשך מן המשפיע אל המקבל, דאור הוא כמו שההשפעה היא עדיין אצל המשפיע בהעלם, ומים הוא כמו שנמשך בהתגלות מן המשפיע אל המקבל, ורקיע הוא כמו שנתפס אצל המקבל".
ולכן (כפי שמוסבר בריבוי דרושים), האור הוא עניין מופשט, כי הוא למעלה מתפיסא (ואינו ’מציאות דבר מה’), והמים הוא איזה מציאות דבר שנמשך, אבל בכל זאת המים "ניידי" כי אפשר להטותם ולהמשיכם בכמה אופנים, ואילו הרקיע הוא "אגלידו מיא" שהמים נהיו קרח, שאז הם בצורה כזו דווקא, ועל דרך יצירת הולד שאחר מ’ יום כבר א"א להתפלל שיהיה זכר וכו’ (וראה בזה בארוכה במאמרי ושיחות תשרי התשי"ט).
לכאורה זה גם מה שכתוב בעת"ר שהעניין של התעבות הקו היינו שהוא מתגשם ומקבל צורה מסוימת - הוא עניין הרקיע (גם כאן יש את הג’ דרגות אמ"ר, שהאור שלפני הצמצום הוא בחי’ אור, ואור הקו שנועד לגילוי בעולמות הוא בחי’ מים, והתעבות הקו הו"ע הרקיע).
והנה מים עליונים הוא ספירת החכמה כידוע וכמאמר "אין מים אלא תורה - חכמה עילאה), ומים תחתונים הוא תענוגים גשמיים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג (תניא פ"א). והיינו שהחכמה עילאה היא גילוי התענוג העליון (ולכן החכמה קרויה עדן, כפי שכתבנו בכמה מקומות) והמים תחתונים מבטאים את התענוג דלמטה, והיינו ראשית גילוי היש, כי אין למעלה מעונג כמ"ש בספר יצירה. והרקיע, שהוא בחינת התגלות המשפיע בשטח המקבל הוא נקודת החיבור ביניהם, כפשוט.
|
07/11/2017 |
|
• ע’ שרים (אלון)
האם ה ע’ שרים היו קיימים גם לפניי חטא עץ הדעת ואם כן למי הם נתנו חיות ואיזו סוג של חיות הם קיבלו פנימית או "גלותית" מבחינת מקיף..?
|
19/10/2017 |
חיות לעולם (שי שמעון כהן)
לאלון היקר שלום וברכה:
הע’ שרים, הם השרים שאחראים על 70 אומות העולם. גם לפני חטא עץ הדעת, נחלק העולם ל70 חלקים, עבור כל העמים העתידים להיות, ולכל חלק יש את השר האחראי עליו.
יחד עם זאת, החיות שמגיעה לעולם, היא חיות חיצונית. רק החיות לעם ישראל היא חיות פנימית, בגלל שפנימיות הרצון האלוקי היא בעם ישראל דווקא, ואילו העולם כולו (והעמים השונים שבו), הם כעין תפאורה בלבד, לעבודת בני ישראל.
רק לאחר שגלו ישראל, השפע האלוקי אליהם עובר גם כן דרך השרים, בבחינת גלות. כביכול השפע האלוקי נמצא בגלות אצל השרים, כדי להגיע לישראל.
כך נראה לעניות דעתי, אך אם דבר מה אינו נראה בעיניך, אל תהסס לשאול שוב.
|
19/10/2017 |
ע’ שרים (אלון)
הייתי שמח אם תוכל להביא לי מקור לזה שהעולם היה מחולק ל 70 גם לפניי החטא ושהשרים גם היו קיימים?
ולא ענית לי להמשך השאלות...אשמח לתשובה אם לא ממך אולי מהרב אופן...
תודה
מצרף לך קטע מאגרת הקודש פרק כה שם הפירוש על התניא שואל שאלה ומשמע שלא הייתה חיות לשרים לפניי החטא (לפחות לא חיות מבחינת אחוריים...)
תודה ורבה
|
20/10/2017 |
תקלה טכנית (המערכת)
כבקשתך, העברנו את השאלה לידי הרב אופן. עם זאת, עד שתגיע תשובה ממנו יתכן ויעברו כמה ימים...
מפאת תקלה טכנית, הקובץ ששלחת (ושעליו כפי הנראה מבוססת שאלתך), לא התקבל במערכת. עד לתיקון התקלה, שלח שוב את הקובץ הנ"ל, למייל hcm770@gmail.com
|
20/10/2017 |
לעניות דעתי (שי שמעון כהן)
לא הצלחתי להוריד את הקובץ ששלחת, אבל אני משער שאתה מתכווין לפירוש שמופיע בדבר מלכות, על התניא של יום רביעי האחרון. אם אכן זו כוונתך, אנסה להסביר את המובא שם:
שם בתניא מבאר, שהחיות שמתלבשת בשרים, ומגיעה דרכם אל העולם, היא בבחינת גלות בהם. על כך שואל בפירוש, הרי החיות אל העולם מגיעה דרך השרים מאז ומתמיד. האם יתכן שמתחילת בריאת העולם היה האור האלוקי בגלות?
ומיישב, שבתחילת הבריאה ממש, החיות שבע’ שרים לא היתה בגלות. אמנם השרים שייכים לקליפת נוגה, אבל כידוע בתחילת הבריאה הקליפות קיבלו את החיות המצומצמת מאוד שיועדה להם מלכתחילה, ותו לא. לכן, חיות זו לא היתה בגלות, כי מלכתחילה נועדה עבור הקליפות. רק מחטא עץ הדעת ואילך (שזו הייתה העבירה הראשונה בעולם), נמשכה לקליפות חיות שאינה מיועדת להם (אם כי עדיין זו חיות חיצונית), וחיות זו היא בגלות.
נוסף על כך, לאחר שירדו ישראל לגלות (והם הרי מקבלים חיות פנימית), זוהי גלות שלימה. כעת, אפילו החיות הפנימית נמצאת בגלות.
נ.ב. שאלת האם יש מקור לכך שבתחילת הבריאה היו קיימים הע’ שרים. לא מצאתי מקור לזה, אבל בפשטות, כל הנבראים היו קיימים מתחילת הבריאה. מדוע נאמר שהע’ שרים נבראו מאוחר יותר?
ושוב, אם משהו עדיין לא מובן או לא הוסבר כל צרכו, אל תהסס לשאול שוב
|
21/10/2017 |
כיצד היה העולם לפני חטא עץ הדעת (המערכת)
לאלון היקר שי’.
העברנו את שאלתך אל הרב אופן שליט"א, ותשובתו היא כך:
ה’ע’ שרים’ היו קיימים גם לפני חטא עץ הדעת, והם נתנו חיות לכל בעלי החיים וכו’ שהם נותנים להם חיות גם עכשיו. רק ההבדל הוא, שלפני החטא, היה מורגש בקליפות (וגם בע’ שרים) שכל עניינם הוא רק כקליפה השומרת ומגינה על הפרי, ולא שהם מציאות בפני עצמה, כפי שנראה היום שהם מחשיבים את עצמם למציאות חשובה ועיקרית.
מסיבה זו, לפני חטא עץ הדעת החיות (שחיותם מהקליפה) לא הזיקו ולא טרפו, ויתירה מזו: הם היו בטלים אל הקב"ה (בהתאם למדרגתם), וכפי שמסופר במדרש, שכשברא הקב"ה את אדם הראשון באו אליו כל החיות והעופות, ואדם הראשון אמר להם "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה’ עושנו", וכולם אמרו "ה’ מלך גאות לבש", אם כן לפני החטא גם כן היו בעל חיים ועופות שחיותם הייתה מקליפת נוגה, רק שאז הם ידעו שעניינם הוא לעזור לקדושה ולהתבטל אליה, כמו הקליפה שמגינה ועוזרת לעיקר – הפרי.
ולגבי מה ששאלת איזה סוג של חיות קיבלו הע’ שרים לפני החטא, אם באופן פנימי או באופן מקיף, ענה הרב שכל הבריאה מקבלת גם חיות פנימית וגם חיות מקיפה (סובב וממלא), וכך גם הקליפות קיבלו לפני חטא עץ הדעת גם חיות פנימית וגם חיות מקיפה, רק שכתוצאה מחטא עץ הדעת החיות הפנימית ’נבלעה’ בתוכם, ולכן החיות שהם מקבלים היא רק חיות מקיפה וגלותית.
ברכה והצלחה.
|
22/10/2017 |
ללא כותרת (אורח)
יישר כח גדול תודה רבה ! :)
|
23/10/2017 |
|
• התגלות עתיק - עולם התענוג - הוא בבינה (לוי)
במאמר ושאבתם מים בששון (הא’) בלקו"ת מסביר אדמוה"ז שבסוכות מתגלה אלוקות בבחינה גבוהה מאוד להיות "אהבה כמים" (מה שמרומז בניסוך המים) כמו בן שקודם רצה להגיע לאביו והייתה אהבה בבחינת אש, וכעת הוא לידו והאהבה עצומה נשארת בתוך הלב. והוא ע"ד סדר התפילה, שבפסוקי דזמרה הוא בבחינת אש, בקול רעש גדול ואח"כ בתפילת העמידה היא בלחש כיוון שמתחבר ממש עם אלוקות. אמנם כדי שרגש זה יהיה נקבע בנפשו למשך היום צריך לימוד התורה בבחינת ביטול אח"כ. ועד"ז בסדר השנה, ששמיני עצרת שמרמז על בינה (עיי"ש) הוא הגורם שיומשך בקביעות בלב הרגש זה של קירוב לאלוקות באופן של אהבה כמים.
ומדוע הבינה יכולה להמשיך בלב, כנאמר "בינה ליבא" - לפי שהתגלות עתיק הוא ההינה, עולם התענוג. היינו שבחי’ עתיק שבכתר, שלמעלה מהמידות ומה שמסמל את עולם התענוג, ובנפש האדם - כוח התענוג שבנפש שהוא כוח כללי שלמעלה מהמידות (וכל המידות נמשכות אחר התענוג), הנה התגלות כוח זה הוא בעיקר בבינה.
שְׁאֵלָתִי, אם אכן כוח התענוג הוא כוח כללי, כיצד נמשך בעיקר דווקא בבינה? וכיצד זה קורה?
|
06/10/2017 |
התענוג שבבבינה (הרב מנחם הכהן)
ללוי היקר שלום וברכה!
שאלתך מצויינת, ויש על כך כמה ביאורים. אחד ההסברים לכך מופיע בסידור עם דא"ח (נט, א):
"וביאור ענין זה, הנה ידוע שהוא על דרך משל שאנו רואים, שלא יתפעל האדם באיזה דבר שכל בעונג וחדוה כי אם כאשר מבינו ומשיגו בכי טוב דוקא. אבל כל זמן שאינו משיגו היטב אינו מתפעל בעונג כל כך, ואף על פי שבכח החכמה הוא משכיל את אור השכל, אך מפני שעדיין אינו משיגו בהשגה דבינה אינו מתפעל בעונג בהתגלות. ונמצא אנו רואים בחוש, שעיקר גילוי העונג ממקור התענוג הוא דוקא בהשגה דבינה. ובחכמה עדיין העונג הוא בהעלם. ונמצא מובן, שעיקר התגלות הכתר למעלה הנקרא מקור התענוג העליון הוא בבחינת בינה דווקא ולא בחכמה, כידוע בעץ חיים דהתגלות עתיק הוא דוקא בבינה".
כלומר: דרגת ’עתיק’ מקבילה לתענוג, כפי שכתבת, ועל כך כותב רבינו האמצעי בסידור, ש"התגלות עתיק הוא דווקא בבינה" - כי האדם מתענג דווקא כשהוא מבין ומשיג את ההשכלה ב"כי טוב". בדרגת החכמה, ההשגה עדין ’מעורפלת’, ולכן אין בזה "עונג וחדווה". רק בבינה כשהדברים מאירים וסדורים דבר דבור על אופנו, מתגלה העונג - דרגת פנימיות הכתר.
בברכת מועדים לשמחה, ואם נשאר משהו בלתי מובן, תשאל שוב.
|
10/10/2017 |
|
• הדסים (שמחה)
למה הרבי באותו שנה ביקש להוסיף שווקה 3 הדסים
|
06/10/2017 |
להוסיף בכמות ההדסים. (ו. פ.)
אכן, בשנת תשנ"ב ביקש הרבי שיוסיפו 3 הדסים, אך לא דווקא 3 הדסים, אלא לפחות 3 הדסים, ואפשר גם יותר. ובטעם הדבר הסביר הרבי (שיחות קודש תשנ"ב חלק א עמוד 98), שמכיוון שמנהגנו להוסיף על שלושה הדסים (ספר המנהגים עמוד 56 ומקורו מרמב"ם הלכות לולב פרק ז הלכה ז ובנ"כ שם, שו"ע או"ח סימן תרנא ובנ"כ שם), לכן יש להוסיף "על כל פנים עוד 3 הדסים, על השלושה שישנם בלאו הכי". כלומר, כשם שמעיקר הדין ישנם שלושה הדסים, גם ההידור להוסיף צריך להיות לפחות עוד שלושה הדסים, וכן הורה הרבי לחלק לנציגי המדינות באותה שנה (תשנ"ב) לפחות ששה הדסים לכל אחד (מעשה מלך עמוד 283 הערה 17).
בברכת מועדים לשמחה, ושנזכה להמשיך את כל ההמשכות.
|
10/10/2017 |
|
