|
• אגרת כ’ (ירון)
שלום וברכה וגמר חתימה טובה.
באגרת כ כתוב "דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית העשיה" מצד שני ידוע שמלכות דעשיה נהיית עתיק לאצילות .
לא ברור היכן א"ק מסתיים... בעתיק דאצילות או בעשיה.
|
02/10/2017 |
הסבר (ד.ט.)
לירון היקר, שלום וברכה:
באופן כללי מוסבר, שהדרגה הנמוכה בכל עולם, נעשית הדרגה הגבוהה ביותר בעולם שלמטה ממנה. ובפרטיות, מלכות דאצילות נעשית עתיק לבריאה, מלכות דבריאה נעשית עתיק ליצירה, וכן בשאר העולמות.
וכמו רב גאון שמלמד שיעור לילדים קטנים. השכל המצומצם ביותר של הרב, הוא דבר גאוני לגמרי עבור הילדים.
בנוגע לא"ק, זהו אור מקיף, שכולל את כל סדר ההשתלשלות, עד סוף עולם העשיה.
לגבי מה שכתבת, ש"ידוע שמלכות דעשיה נהיית עתיק לאצילות", נראה לי שיש כאן איזו טעות. אם ראית באיזה מקום ציטוט כזה, אנא ציין את המקור ונשתדל להשיבך
בברכת שנה טובה
|
02/10/2017 |
טעות הקלדה (ירון)
מחילה, היתה לי טעות הקלדה כמובן, התכוונתי ש"שמלכות דא"ק נהיית עתיק לאצילות" כידוע וככתוב לדוגמא בליקוטי תורה - פרשה נצבים - נג ג, "ועד"ז ממש פי’ בע"ח (שמ"א ספ"ג) בענין אני ואין שבחינת אני נקרא מלכות דא"ק ובחינת אין נק’ כשנעשה כתר לאצילות"
ואם כך איך זה מסתדר עם הציטוט מאגרת כ’ שרגלי היושר של א"ק מסתיימים בתחתית העשיה?
|
03/10/2017 |
עניין עמוק (ד.ט.)
זו כבר שאלה עמוקה מאוד, ואנסה להשיב עליה לפי קוצר דעתי:
כפי שהסברתי בתגובה הקודמת, הדרגה הנמוכה של העליון, הופכת לדרגה הגבוהה ביותר של התחתון. זהו ההסבר בכך שמלכות דא"ק נעשית עתיק לאצילות, כי מלכות ענינה להשפיע החוצה (מלכות פה), וההשפעה מא"ק היא יורדת לאצילות, והיא כביכול הדרגה הנעלית ביותר שבאצילות, והיא התענוג של אצילות (עתיק).
יחד עם זאת, א"ק הוא מחשבה הקדומה, דהיינו כביכול המחשבה שה’ חשב לברוא את העולמות. במחשבה זו, כלולים כל העולמות, עד לעולם העשיה.
לסיכום, בסדר הדרגות אצילות מקבלת מא"ק, אך א"ק הוא אור מקיף, שמגיע עד לעשיה.
חג שמח. אם משהו לא ברור, אל תהסס לשאול שוב.
|
04/10/2017 |
|
• יעקב - שם העצם (משה אייזנבאך)
בד"ה ’תורה צווה’ תשכ"ג, הרבי דן בארוכה בשלושת השמות של העם היהודי - "יעקב", "ישראל" ו"ישורון". בחלקו הראשון של המאמר, נוטה הרבי לומר, שהשם יעקב רומז לדרגות הנמוכות, השם ישראל - דרגה גבוהה יותר, והשם ישורון - הוא הדרגה הנעלית ביותר. אך מסעיף ו ואילך, הרבי מבאר בעומק יותר, שדווקא השם ’יעקב’ הוא ’שם העצם’. עיין שם בארוכה. ועל זה כותב הרבי בהערה 51: "ולכאורה צריך עיון המקור על שיעקב שם העצם" עכ"ל ההערה. לכאורה הכוונה בהערה בפשטות היא, שלמרות שהרבי נוקט כך כאן במאמר, הרבי חיפש מקור קדום יותר לכך בדא"ח. ולכאורה, המקור מפורש ממש בד"ה ’פדה בשלום’ התש"ג (מאמר של י"ב תמוז של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, המודפס בסה"מ תש"א-תש"ב-תש"ג), בעמוד השני של המאמר. הרבי הריי"צ כותב שם מפורש, ש’יעקב’ הוא שם העצם, ואף מוכיח זאת בהוכחה פשוטה, שכך קראו ליעקב מרגע לידתו, בשונה מהשם ’ישראל’ שניתן רק בקשר לפעולה - שנלחם בשרו של עשו, ויכול לו?
|
25/09/2017 |
בדרך אפשר (אורח)
אולי נקודת הביאור היא, ששם במאמר דתש"ג מדובר רק על שני השמות יעקב וישראל, וע"ז כותב ש’יעקב’ ביחס ל’ישראל’ נחשב כשם העצם. אך כאן רוצה לומר שיעקב נחשב שם העצם גם בנוגע לישורון, שעליו מבואר בליקו"ת וכאן במאמר וכו’ וכו’ - שהוא עצם הנשמה.
|
25/09/2017 |
ועדיין קשה (שי שמעון כהן)
קצת קשה עם לשון ההערה כאן "צ"ע המקור על שיעקב שם העצם", משמע שזה עצמו שיעקב שם העצם, צריך לזה מקור....
ובכלל, בעיני השאלה היא הרבה יותר גדולה. איך יתכן, שבמאמר מוגה יופיע צ"ע למקור. הרי זה נשמע, שהרבי אומר משהו, ושואל את החסידים מה המקור למה שאמרתי?
כמובן, הרבי לא צריך להביא מקור, והוא עצמו יכול להיות מקור. אבל מה הפשט של צריך עיון שכזה?
|
25/09/2017 |
אולי צריך מקור לדבר המובן מסברא (מנחם)
עדיין לא מובן, הרי לפי מה שהרבי הרייצ אומר, ששם העצם הוא השם שבו נקרא יעקב בשעת לידתו, מובן שגם לגבי שם ישורון, השם יעקב הוא שם עצמי. שהרי בזמן הלידה נקרא יעקב רק בשם יעקב!
ואולי יש לומר, שזה בדיוק מה שאומר כאן הרבי שליטא בהערה 51, שאמנם מסברא ברור ששם יעקב הוא שם העצם גם בנוגע לשם ישורון, אבל "צ"ע המקור" לזה, מכיוון שעניין זה לא מובא בפירוש בתורת רבותינו נשיאינו. וכידוע דרכו של רבינו למצוא לכל דבר ועניין מקורות מרבותינו נשיאינו, ועד שלעיתים נראה שהכל מובא כבר בדרושי רבותינו הקודמים, אף שהרבי ’מבליע’ בתוכם חידושים עצומים ונפלאים.
ואשמח אם מישהו מהגולשים יוכל להוסיף עוד נופך בעניין. ברכה והצלחה וגמר חתימה טובה.
|
25/09/2017 |
עיקר חסר (דניאל)
אם כן, צריך לכתוב "צריך עיון המקור, על שיעקב שם העצם לגבי שם ישורון"!!!!
|
25/09/2017 |
לזו הייתה הכוונה (בנימין נ.)
בפשטות, הצ"ע הוא על כללות העניין, שיעקב הוא שם העצם. וכפי שכתוב במפורש "ולכאורה צ"ע המקור על שיעקב שם העצם". ואף שישנם מקורות לכך (כאמור), לא רצה רבינו להביא זאת, מכיוון שעדיין מקורות אלו אינם נותנים תמונה שלימה וברורה על כל העניין (שהרי לא מבואר שם שיעקב הוא שם עצם לגבי ישורון), ולכן נשאר עדיין בצ"ע.
אגב, אולי ישנו מישהו מהמניחים או מהחוזרים שיוכל לתת יותר הסבר בעניין זה? אולי הרבי בעצמו התייחס לזה בפתק וכיו"ב?
|
26/09/2017 |
אכן... (יאיר ל.)
אני מאמין שיש איזה סיפור מעניין מאחורי צ"ע זה...
|
27/09/2017 |
העיקר אינו חסר (אברהם ג.)
הקשו לעיל על דברי האורח כמה קושיות, ועיקרן, שהעיקר חסר מן הספר כי מדוע הרבי לא כותב שזה שיעקב נחשב כשם העצם לגבי ישורון צריך מקור. ונראה דלא קשה, כי כל המאמר שם עוסק בג’ שמות אלו (יעקב, ישראל וישורון), וברור הדבר שאם כותב שיעקב שם העצם הכוונה היא ביחס ל כ ל ג’ השמות. ואדרבה, אם הכוונה הייתה רק לב’ שמות, היה צורך לכתוב זאת.
ומה שהעירו לעיל שכל הנושא שהרבי מחפש מקור צ"ע, י"ל שלנו כחסידים וודאי הרבי הוא עצמו המקור, ואין שום צורך במקור קדום יותר, וכפשוט, אבל הרבי עצמו לגודל ענוותנותו רצה למצוא מקור ו’תנא דמסייע’ לחידושו, ושמעתי מאחד שעניין זה אירע פעמים רבות.
ובכל אופן, גם אני חושב שיש לברר ההיסטוריה בקשר להערה זו, באם יש מענות וכו’ מהרבי כמו שכתבו קודמיי.
|
27/09/2017 |
איבעיא שנפשטה (נפתלי ב.)
ברצוני להציע כיוון קצת שונה לשאלה על הצ"ע של רבינו, והוא, שישנם פעמים שהרבי שליט"א כותב צ"ע, ולאחר מכאן הרבי בעצמו כותב "שוב ראיתי" שנכתב כן במקום פלוני. ולפי זה ייתכן לומר שגם כאן נכתב הצ"ע (ואולי יש לומר יתירה מזו, שצ"ע זה נכתב באמת על מנת שהלומדים י ע יי נ ו וימצאו את המקור, ובכך אכן נפשט הצ"ע. (אומרים, שמי שמיישב את קושיות הרע"א בגמרא, אם הוא מיישב קושייא אחת, הרי הוא גאון. אם הוא מיישב שתי קושיות, הרי הוא גאון עצום, ואם הוא מיישב שלוש קושיות, סימן שהוא לא הבין בכלל את הקושיות... אבל כאן זה תירוץ רק על צ"ע אחד, אז זה בסדר..)
|
27/09/2017 |
תירוץ מדהים!!! (אריה מ. ד.)
לפי זה יוצא, שאכן כעת אין כל צריך עיון בזה, כי כבר נמצא המקור!!!
אבל הפלא הוא, שאכן מצינו בכמה מקומות שהרבי שליט"א שואל שאלה, ולאחר זמן ’מוצא את התשובה’. ואין זה פלא, כי התורה היא אין סוף. אך כאן, הרבי עצמו אומר דבר, וכביכול אינו זוכר מה המקור למה שהוא בעצמו אומר... האם ידוע למישהו עוד מקום כעין זה בתורתו של משיח?
|
27/09/2017 |
מקור שצריך מקור לדברי רבינו (יעקב ל.)
חלילה לומר שהרבי ’אינו זוכר’ מה המקור. אלא ניתן לומר בשני אופנים: א. שהרבי יודע מה המקור אבל (כפי שכתב ידידי נפתלי ב’) הרבי בא לעורר את לב הלומדים והמעיינים שימצאו בעצמם מקור לכך (וצ"ע אם יש עוד מקום דומה לזה). ב. שהרבי אמר את העניין מסברא, וביקש למצוא לזה גם מקור, אף שמצד העניין אין צורך במקור (מכיוון שזה מובן מסברא! וכפי שכתב ידידי מר מנחם שי’, רק שהוא כתב שעדיין נשאר עניין מסויים בקושיא, ולפי דרכנו ניתן לומר שכבר הכל תורץ).
וברצוני לציין מקור לכך שצריך למצוא מקור למה שהרבי אומר, אף שהרבי בעצמו נחשב מקור מהימן, מדברי הרבי מליובאוויטש מה"מ בעצמו (מכתב ט’ טבת תשי"א אגרות קודש חלק כ עמוד קיז) "ומה שכתב אשר יש אומרים שאין נוגע כל כך למצוא מקור או מקום מאמר חז"ל או דין שהובא בדא"ח כי זהו בעצמו המקור - אני לא כן הוא עמדי. ולא עוד, אלא כשרואים במקור הרי כמה וכמה פעמים נתוסף הבנה גם בהענין בדא"ח. - ולכאורה הוא גם חסידישער, לומר אשר ישנו מקור ואני לא מצאתיו מלומר שאני יודע ברור שאין מקור והרבי חידש זה ע"פ הוראה וכו’ - ובמוחש נראה בהגהות הצמח צדק בדא"ח עד כמה נתייגע בזה. ואכ"מ".
אגב, כחסיד גור נראה לי שהדברים נכונים בכל חסידות, גם לא בחב"ד.
|
28/09/2017 |
עדיין נדרש הסבר (אביגדור ל.)
קראתי בשקיקה את דבריך הנפלאים, ר’ יענק’ל ל. אך אי אלו דברים שכתבת, נשגבו מבינתי, ואשמח אם תאיר את עיני:
א) לגבי ההסבר שכתב ידידנו המשותף, מר נפתלי ב. אכן, בהתוועדויות, מצינו שהרבי שליט"א מותיר שאלות ’פתוחות’, כדי שהשומעים יתרצו עליהם. אך כמדומה לי שמעולם לא מצאנו הנהגה כעין זו בשיחה ובמאמר מוגה (ובפשטות הסיבה, כי הרבי מגיה דבר מושלם, ולא חצי דבר). מה נשתנה, שדווקא כאן חרג מלך המשיח מהרגלו הקדוש?
ב) ולגבי ההסבר השני, הרי זה תמוה מאוד לכאורה. הניחא אי נימא שהצריך עיון מכוון לאיזו שאלה אחרת, שיש לעיין מהי. אך כפי שאתה כותב, מה מועיל זה שהרבי שליט"א כותב מסברא? הרי סוף סוף (כפי שציינת) הרבי בוודאי יודע את המקור, ומדוע ישאיר אותו בצריך עיון?
משל למה הדבר דומה, למי שיאמר מסברא שאסור לגנוב. האם לכן יש מקום להשאיר בצריך עיון מה המקור לכך שאסור לגנוב?!
ולגבי המקור שהבאת (ושלא זכיתי למוצאו במדום שציינת, אם כי הוא מוכר לי), לעניות דעתי אין משם ראיה כלל. כמדומה לי, ששם היה מדובר על הנהגת חסידי פולין (ואדמוריהם) לגדל את פיאות הראש. כמדומה לי שמלך המשיח שאל אחד מחסידי פולין מה המקור לזה. הלה השיב שהנהגת הרבי עצמה היא מקור, ומלך המשיח ענה לו שמכל מקום מצד התקשרות ראוי למצוא מקור. אך שהרבי עצמו ישאל מה המקור למה שהוא אומר? זה לא שמענו ולא ראינו מעולם!!!!
|
28/09/2017 |
חלק כא ולא כ (משה כ.)
בנוגע לדיון הפורה שהתפתח כאן, ברצוני רק לציין, שאכן המכתב שציין אליו ר’ יעקב ל. אינו בכרך כ’ (כפי שהעיר מר אביגדור ל.) אלא בכרך כא עמוד קיז.
|
01/10/2017 |
יישר כח (ז. ג.)
יישר כח לר’ משה על התיקון.
לפי זה, טעה ר’ אביגדור שליט"א במה שכתב (שמכתב זה מתייחס למנהג הפאות). כי בשולי הגליון שם מצויין שמכתב זה הוא המשך למכתב בחלק ג’ (תקנ"ו), ושם מדובר על נושאים אחרים לגמרי
|
02/10/2017 |
|
• אם עצמותו ית’ משפיע לעולמות (לוי יצחק)
במאמר אתם ניצבים בליקוטי תורה מבאר אדמו"ר הזקן את ההבדל בין "חיצוניות האור", ההתבוננות כיצד הקב"ה מחי’ה את הנבראים וכו’ שמזה מתעוררת אצל האדם צעקה שמחיצוניות הלב, לבין ההתבוננות ב"פניך ה’ ", שהקב"ה בכבודו ובעצמו רם ומתנשא שאין שייך שם שום השפעה, שמהתבוננות זו מתעורר האדם בצעקה פנימית שלמעלה מן הדעת שלא ליפרד מאחדותו ית’. וע"י שמעוררים זיכרון זה, מתעורר זכרון הברית שבין הקב"ה לישראל (המבואר לפנ"כ במאמר) - מה שמתבטא ע"י השופר, צעקה בלי קול - וע"י זה מהדרגה הזו מתצמצם ונהיים מסכים וצמצומים להשפיע לעולם.
אם כן:
א. אנו רואים שבסופו של דבר כן שייך בעצמותו ית’ השפעה, משם מתחיל להיות צמצומים וכו’ בשביל כך?
ב. מה ההבדל בין שני סוגי ההתבוננות שמתעוררים ב’ בחינות בצעקת הלב?
ג. אם ה’ כרת עמנו ברית, שה’ וישראל הם (כמו) דבר אחד ממש, מדוע אנו צריכים לעורר את הזכרון כדי להמשיך חיות לעולם וזה לא קורה לבד, שהברית גלויה תמיד בעניין הזה?
- (ד.) ובעניין החיות, האם ייתכן באופן תאורטי שלא תומשך חיות לעולם? (אם אף יהודי לא יעורר את הזכרון ויקבל את מלכותו) הרי אנו יודעים שיש מטרה שבסופו של דבר יתגלה בעולם כבוד ה’. וכי ייתכן שזה לא יקרה בסוף? ובכלל אנחנו רואים שהעולם קיים החל מתחילת ראש השנה עד לקבלת המלכות?
(ה.) וכן ידוע שבכל שנה נמשכת חיות חדשה גבוהה כ"כ שמעולם עוד לא הייתה בעולם. במה זה מתבטא?
|
08/09/2017 |
החיות האלוקית שנמשכת לנבראים (הרב כהן)
ללוי יצחק שלום וברכה!
שאלותיך מעניינות, וננסה לענות עליהם בקצרה לפחות.
א. בעצמותו ית’ אין שום שינוי ח"ו, כי הוא יתברך למעלה מעלה מגדר העולמות והנבראים. אך, מכיוון שנתאווה הקב"ה להיות לו ית’ דירה בתחתונים, לכן בני ישראל (שמושרשים בעצמות כידוע) יכולים לעורר בו ית’ את הרצון לעולמות ולנבראים, אף שהוא ית’ למעלה מכל זה, ועל ידי זה לפעול השפעה חדשה בעולמות. אך אין זה שינוי בו ית’ ח"ו, וגם הצמצומים אינם בו ית’ אלא רק באור האלוקי כידוע ומבואר בכמה מקומות.
ב. ההבדל היסודי בין שני סוגי ההתבוננות היא, שההתבוננות של חיצוניות הלב היא התבוננות בפרטי הנבראים, שעל ידי זה מתעורר רצון לאלוקות, אך זהו רצון מוגבל בלבד, הקשור עם מציאות העולם והנבראים. לעומת זאת, ההתבוננות של פנימיות הלב זו התבוננות בכך שכל העולמות והנבראים כלל אינם תופסים מקום לפניו ית’, ועל ידי זה נוצר רצון בלתי מוגבל להתקשר באלוקות שלמעלה מהעולמות והנבראים.
ג. מבואר בתורת החסידות, שעניינם של אמירת פסוקי זכרונות, אין הכוונה שללא פסוקים אלו היינו נשכחים חלילה, שכן א. אין שכחה לפניו. ב. אילו היינו באמת נשכחים ח"ו, לא היינו קיימים כלל. אלא שמצד הבריאה הרי עבודת הנבראים ומציאותם אינה תופסת מקום לפניו, עד שעלינו לעורר – על ידי פסוקי זכרונות – את אותו רצון שהקב"ה ירצה בעבודת הנבראים, אף שהם באין ערוך לגביו יתברך.
ד. ישנה תשובה על כך ב’פלפול התלמידים’ על אחד משיעורי הגר"י אופן, ובקצרה: ברור שהכוונה האלוקית תתממש, אבל זה תלוי בהמלכה של הקב"ה בעולם, וללא המלכה זו, באמת אין לעולם שום זכות קיום, ולכן עד להמלכה זו חיות העולם היא רק מחיצוניות המלכות. ובלשון רבינו בד"ה ’יבחר לנו’ תשכ"ג: "החיות דהעולם בראש השנה (גם לפני הענין דתמליכוני עליכם) הוא מחיצוניות המלכות, בדוגמת אדם שעושה מלאכה כשהוא עיף ורפה ידים, ואין לו תענוג בזה. וכפתגם הידוע, שבליל ראש השנה (לפני הענין דתמליכוני עליכם) העולם הוא במצב דהתעלפות. וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, שיהיה לו רצון ותענוג במלוכה".
ה. אכן, מבואר בחסידות שצריך להמשיך ולגלות מחדש את הרצון למלוכה למטה. וכתוצאה מעליית המלכות לשרשה ומקורה, מתחדש כוחה של ספירת המלכות, בדומה לאדם הישן שקם בבוקר רענן יותר, ועל ידי זה נמשך אור חדש ומחודש על כל הנבראים, שכולם מקבלים חיות אלוקית נעלית יותר ממה שהאיר בכל השנים הקודמות.
בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!
|
10/09/2017 |
|
• ענין עשרת ימי תשובה (יעקב )
שלום וברכה במאמר אני לדודי בעמוד לב בתחילתו מבואר שעשרות ימי תשובה עניינם יראה להתגלות המלך .ובמאמר ענין ר’ה ויום הכיפורים עמוד מב מוסבר שר"ה ענינו יראה אבל בעשרת ימי תשובה מרחוק ה נראה ואז מתגלה אהבה .אז מה התיווך בינהם?
תודה מראש
|
06/09/2017 |
יראה ואהבה (שמעון)
שאלה זו יפה ומעניינת מאוד, ואנסה להשיב עליה לפי קוצר דעתי:
ראשית נציין, שכמובן בכל עת יש צורך הן באהבה והן ביראה, שהן שתי מצוות עשה הנוהגות בכל עת, כמפורש ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב’ א’). עם זאת, לעיתים יש תחושה של אהבה יותר, ולעיתים מורגשת יותר היראה.
וזהו ההסבר בנידון דידן. תחילה מבאר (בעמוד ל"ב בתחילתו), שאז העבודה היא בבחינת ריחוק. כי מורגשת גדלות הבורא ומלכותו, והכל יראים מלפניו. אחר כך נכנס יותר לפרטים, ומבאר שיש גם אהבה שנובעת מהריחוק. כי האדם מרגיש את ריחוקו מה’, ולכן מתעורר בו צמאון להתעורר ולהידבק בה’.
בברכת כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה
|
07/09/2017 |
|
• ההשבה אל הלב (ירון)
שלום וברכה!
בדבר מלכות השבוע (כי-תבוא), מאמר אדמו"ר מוהריי"צ ספר המאמרים ש"ת כותב באמצע ובשורה האחרונה:
"אבל בכל זה לא תהיה מזה לדת המדה המתאימה לההשגה, אם לא תהיה ההשבה אל הלב תחילה"
""ובכדי שתהיה התעוררות מדות שבלב הוא ע"י ההשבה אל הלב"
מהו ענין ההשבה אל הלב? האם הכוונה היא לענין הבכן?
אני מבין שבכדי שתהיה התעוררות המדוצ שבלב לא מספיק התבוננות ארוכה בלימוד. אלא צריך "השבה אל הלב" - מה זה ואיך פועלים את זה בפועל?
|
06/09/2017 |
להתבונן במסקנת העניין, המתבקשת מההתבוננות. (הרב כהן)
לירון היקר!
אכן, מבואר בתורת החסידות, שלאחר שהאדם עוסק בעניין אלוקי כלשהו ומקיים בזה את הפסוק "וידעת היום", הוא צריך לקיים "והשבות אל לבבך" - להתעסק בהפנמת מסקנת העניין (ה’בכן’) ושייכותו לאדם עצמו, בכדי שיהיה מזה רגש של אהבה או יראה לאלוקות, בהתאם למתחייב ממסקנת העניין.
|
07/09/2017 |
|
• המלכת הקב"ה ויום הדין (לוי יצחק)
שאלה כללית לגבי ראש השנה. כיצד משתלבים שני העניינים של המלכת הקב"ה ביחד עם יום הדין (אני מאמין שזה לא שני דברים שרק נמצאים באותו יום).
|
02/09/2017 |
’המלכת הקב"ה’ בראש השנה, והשייכות עם כך שהוא ’יום דין ומשפט’. (הרב כהן)
ללוי יצחק שי’ שלום וברכה!
אכן שני עניינים אלו קשורים זה לזה בקשר הדוק, כי המלכת הקב"ה עלינו למלך, מביאה וגורמת את החיות של כל העולם כולו, כי העולם כולו מתהווה בכל רגע מספירת המלכות, ובעומק יותר, כל מציאות העולמות קיימת רק מכיוון שעלה ברצונו ית’ ’אנא אמלוך’, ולכן כאשר רוצים לעורר מחדש את המלוכה של הקב"ה עלינו, מתעורר הדין והמשפט אם אכן אנו ראויים לכך.
ובהזדמנות זו ארשום ממה שכתבתי בעבר בנושא זה, יותר בהרחבה:
בכל ראש השנה מסתלק הרצון למלוכה, שהרי כל הבריאה כולה נוצרה מכך שרצה הקב"ה לגלות מידת מלכותו, ובלשון הקבלה - שעלה במחשבתו "אנא אמלוך".
ובפעם הראשונה שנברא העולם, העליה במחשבה היתה מחמת עצמו – מצד ’כי חפץ חסד הוא’, אך מכאן ואילך הרי זה תלוי בעבודתינו, ובכל ראש השנה – יום בריאת האדם, שהוא המרכז וה’נקודה התיכונית’ שבבריאה, מסתלק אותו רצון למלוכה, בכדי שהאדם על ידי עבודתו יעורר מחדש רצון למלוכה, ולא די בפעם אחת בלבד אלא בכל שנה מחדש, נדרש לחדש את המלכת הבורא כפי שהיה ביום בריאת האדם שאמר ’בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה’ עושנו’.
כתוצאה מזה, יום ראש השנה הוא גם יום הדין, כי אז ישנו דין אם אכן מקיים האדם את תפקידו ומקבל עול מלכות שמים כדבעי, שהרי אם לא נשלמת כוונתו יתברך, מדוע ירצה שוב לחדש את הבריאה. וממילא הדין הוא על כל הבריאה כולה, שקיימת רק מצד ’אנא אמלוך’ - שהאדם יקבל את עול מלכותו יתברך כראוי על עצמו, ועל כל הבריאה כולה. ואם כן ביום זה מתעוררת שאלה על כל הבריאה, אם היא תוסיף להתקיים.
וכפי שהרבי הרש"ב נ"ע מפרש בתיבות היום הרת עולם ב’ פירושים: א. הרת לשון ’הריון’ – כי ביום ראש השנה נולד העולם מחדש. ב. הרת לשון רתת ורעד, שהעולם רועד מפחד (’ציטערט די וועלט’) אם תימשך שוב חיותו, כי הדין שביום זה הוא על כללות הבריאה, אם זכאית היא להוסיף ולהתקיים, או לא.
וזה תלוי במעשיו של האדם במשך השנה כולה, היות שההמשכה החדשה בראש השנה תלויה במעשי כל השנה שעברה – אף שכמובן ניתנת לאדם היכולת לשוב בתשובה בחודש אלול ובמיוחד בעשרת ימי תשובה, ובכך לתקן גם את מעשיו הקודמים, ולזכות להמליך את הקב"ה כראוי, ובכך לזכות גם באופן אישי לכתיבה וחתימה טובה בראש השנה ויום הכפורים.
מלבד זאת חשוב לדעת, שאף אם עבודת האדם כל השנה הייתה בתכלית השלימות, עדיין ישנו דין ומשפט על כל הבריאה, כי היות שעבודת האדם להמליך את הבורא היא זו שבסיבתה מתקיימת הבריאה, יש על זה עצמו ’דין’ בכל שנה, כי באמת לגביו יתברך כל עבודת האדם לא תופסת מקום, כי לרוב גדלותו העצמית כל עבודה זו אינה נחשבת לפניו.
ועל דרך משל אם יבואו אל האדם ריבוי נמלים ויבקשו ממנו למלוך עליהם, ברור הדבר שאין הם תופסים מקום לפניו, אף שגם האדם וגם הנמלים הם בגדר ’נברא’, וכל שכן וק"ו כאשר מדברים אודות נברא ובורא, שריחוק הערך ביניהם הוא באין ערוך.
ועל כן, מלבד התנהגותו של האדם במשך השנה שעברה, שדרושה בדיקה ובחינה אם אכן הייתה כראוי, ישנו דין בעצם העניין, אם אכן בכוחו של האדם לגרום תענוג אצלו יתברך שימשיך רצון חדש לבריאת העולם, כי אף שמתחילה כבר עלה ברצונו עבודת הנבראים, אף על פי כן כבר מתחילה היה רצונו, שהנבראים יעוררו מחדש בכל פעם את אותו תענוג ורצון.
זאת ועוד, מבואר בחסידות שענין ה’מלוכה’ הינו דווקא על ’נפרדים’, והלא לאמיתו של דבר, באמת כפי שהיא נגלית אצלו יתברך, הרי אין עוד מלבדו כלל, ומה שחשים הנבראים – נפרדים, הרי זה רק מצדם של הנבראים, אולם מצד הקב"ה הרי הוא רואה שאין זולתו מאומה, ואם כן איזה תענוג יכול להיות מ’מלוכה’ כזו שבה אין בעצם נפרדים, והרי זה כמו ידיו של אדם שבטלים לאדם, שאין זה נחשב למלוכה כי הם חלק ממנו, ואם לגביו יתברך הכל אלקות איך תגרום מלוכה כזו מהתפשטות האלוקות, נחת רוח ותענוג למעלה.
אם כן יש ג’ סיבות לדין על המשך קיום הבריאה, מצד הטענות הבאות: א. האם האדם קיבל על עצמו עול מלכות שמים כדבעי, ב. כל מציאותו ומציאות עבודת האדם אינם תופסים מקום כלל אצלו יתברך, ג. היות שסיבת הבריאה היא מצד שאין מלך בלא עם – ולאמיתתו יתברך אין כאן ’עם’ נפרד, ואם כן אין כאן מלוכה ואין סיבה לכאורה להמשך קיום העולם.
אמנם בסופו של דבר, ממשיכים בני ישראל את הרצון למלוכה בכל שנה מחדש, כיון שהבורא יתברך החליט ברצונו לבחור בעבודתם של ישראל, הוא ברצונו בחר שעל ידי עבודת בני ישראל יהיה לו תענוג ורצון, למרות האי תפיסת מקום שלהם מצד עצמם, ולמרות אי מציאותם לפי דעתו – דעת עליון, עם כל זה הוא ברצונו בחר להתחשב בדעת תחתון (תפיסת דעתנו), שבה נראים אנו לעצמינו כנפרדים ועובדים אנו לקבל על עצמינו עול מלכות שמים.
זו התשובה לטענות ב’ וג’.
ועל הטענה הא’, שלא היתה הקבלת עול במשך השנה כדבעי, ישנה עבודת התשובה. ולכן מצות היום בשופר, שהוא ביטוי צעקת היחידה כאמור, שהיא מעוררת את עצמות אין סוף, כי מפני שהמלכות עולה עד לעצמות הבורא, אין מי שיעורר את עצמותו יתברך אלא מדרגת ה"יחידה" המושרשת בעצמות. וכשם שחכמה שלמטה בכוחה לעורר חכמה שלמעלה, כך גם עצם הנשמה על ידי עבודתה ועל ידי צעקתה בשופר, מעוררת את עצמותו יתברך.
|
03/09/2017 |
|
• ברור הקליפה (ירון)
שלום וברכה, מאמר השבוע בדבר מלכות, שבת פרשת תצא. אות א’ כתוב "כידוע שברור הקליפה הוא ע"י מרמה" - אשמח להסבר מדוע הברור נעשה דווקא ע"י מרמה (לשון באור המאמר לא ברורה מספיק). תודה.
|
28/08/2017 |
המשכה לא רגילה בדרך לא רגילה (הרב כהן)
לירון היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת, והביאור על כך בפשטות הוא, ש’עם עקש תתפתל’ ובשביל לברר את צד הקליפה שעניינה שקר ומרמה, יש צורך לעבוד באופן של ’מרמה’ דווקא, וכפי שהיה אצל יעקב שלקח את הברכות מעשו אחיו באופן של מרמה.
בעומק יותר מבואר, שעל ידי בירור הקליפה ממשיכים אורות אלוקיים גבוהים מאוד, שלא על דרך הרגיל, ובשביל להמשיך אורות נעלים כאלו, יש צורך גם בעבודה שלא על דרך הרגיל. ולכן, הוצרך יעקב להמשיך את הגילויים האלו רק בדרך של מרמה ורמאות, כמובא בדרושי חסידות (ראה תורת מנחם חלק ח עמ’ 223).
[רבינו מביא (בתורת מנחם שם) על כך את הסיפור אודות רבינו הזקן, שכאשר רבי אברהם המלאך היה לומד עמו סתרי תורה, היה מסבב אדמו"ר הזקן את מחוגי השעון אחורנית, כדי שה’מלאך’ ילמד עמו משך זמן ארוך יותר, באמרו על משך זמן זה "מים גנובים יומתקו" (משלי ט, יז). ולכאורה גם אם נאמר שאין איסור ב’רמאות’ זו, כיון שגניבה בעניינים רוחניים (עניני תורה) מותרת (עיין שם), אבל מהו הטעם שהיה צריך להיות באופן כזה דוקא? והביאור הוא כאמור, שיש עניינים נעלים כאלו שיכולים לרדת בעולם רק בדרך של ’מרמה’...
וממשיך שם, שזה גם הביאור במעשה יהודה ותמר (בראשית פרק לח), שהקב"ה סיבב שיהיה באופן כזה, כיוון שכתוצאה מזיווג זה נולד משיח (ראה שמות רבה ל, ג) וכדי שיתגלה עניין כה נעלה בעולם, הוצרך להיות באופן כזה דווקא, עיין שם].
|
30/08/2017 |
|
• מצוה ראשונה (ירון)
שלום וברכה.
במאמרי הצ"צ תרי"ד-תרט"ו , ד"ה וידבר גו’ החודש הזה לכם (דבר מלכות כי תצא של השבוע) כתוב:
"וכל המצוות נמשכו מהלכם שזהו מצווה ראשונה קרבן פסח" - לא מובן מהי המצווה הראשונה, מצד אחד כתוב שזהו קרבן פסח, בעוד שיש רש"י מפורש על הפסוק הנ"ל שמצווה הראשונה היא קדוש החודש, מה גם שלפי ההסבר הכל נמשך מה"לכם" (קדוש החדש) דהיינו שהיא המצווה הראשונה.
1. אז מהי המצווה הראשונה, קרבן פסח או קדוש החדש?
2. איך זה מסתדר בלשון הצ"צ שכותב מצד אחד "הכל נמשכו מהלכם" כלומר שקדוש החדש היא המצוה הראשונה, ואז ממשיך לכתוב שקרבן פסח היא המצוה הראשונה.
תודה מראש.
|
27/08/2017 |
קידוש החודש - הכנה לקרבן פסח (מערכת האתר)
לירון היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת, ובפשטות, התשובה לכך היא שאמנם המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל היא קידוש החודש, אבל באמת גם קידוש החודש נועד בשביל שיקריבו את קרבן הפסח במועדו, וכידוע שכמה מהדברים שבעבורם מעברים את השנה, קשור לאפשרות להקריב קרבן פסח בזמנה.
ולפי זה מובן, שאמנם מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה, ובה נאמר ’החודש הזה לכם’ וכל ה’לכם’ נמשך משם, אבל גם היא ’פרט’ ממצות קרבן הפסח, ולכן גם מצות קרבן פסח (הכוללת כמה וכמה מצוות כידוע, כולל קידוש החודש בכדי שיקריבו בזמן), היא המצוה הראשונה, ובאופן כזה הכל בא על מקומו בשלום.
|
27/08/2017 |
לשון התשובה מעט קשה (ירון)
שלום וברכה!
לשון התשובה מעט קשה/מבלבל... מפני שראשון יש רק אחד. לא ניתן לומר "גם היא מצווה ראשונה". לכן, האם ניתן לומר שהמצווה הראשונה היא קדוש החודש, אבל המצווה הראשונה שנעשתה בפועל היא קרבן פסח? הרי כידוע מציווי על קדוש החודש היה הפסק עד שהקב"ה אמר למשה כזה ראה וקדש.
האם מסתדר לכבודו?
|
28/08/2017 |
שבעים פנים לתורה (המערכת)
לירון היקר שלום וברכה!
מה שהצעתם הוא רעיון מעניין, אך צריך לבדוק אם יש לכך מקור בתורת החסידות.
מה שהתכוונתי לומר הוא, שאמנם מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה, אבל בהסתכלות כוללת, גם מצוה זו היא חלק מפרשת קרבן פסח, וכפי שנאמר בפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות"...
כלומר, מצות קרבן פסח כוללת כידוע כמה מצוות פרטיות, לא לשבור עצם, לא לאכול נא ומבושל, להקריב את הקרבן, לאכול אותו, ועוד. בנוסף יש בו עוד מצוה פרטית - לקדש את החדשים והשנים בשביל שקרבן פסח יוקרב בזמן.
לכן מובן שראשון זה רק אחד, והוא מצות קידוש החודש, אבל מכיוון שמצוה זו עצמה היא חלק מפרשת קרבן פסח, לכן באופן כללי יותר, גם קרבן פסח (הכולל את מצות קידוש החודש) היא מצוה ראשונה.
|
30/08/2017 |
|
• שאלה ב’המשך עת"ר’ (משה אייזנבאך)
לכאורה יש שני ביאורים סותרים בהמשך עת"ר בפסוק ’ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור’: בעמוד יא (בהוצאה חדשה עמוד טו) מבואר שלא נאמר ’ויהי כן’ מכיוון שהאור שכתוב בהתחלה הוא אור שלמעלה מהצמצום והאור שכתוב אחר כך הוא אור מצומצם לפי ערך העולמות. ואילו בעמוד מו שם (בהוצאה חדשה עמוד סב) מבואר להיפך בדיוק, שהאור הראשון בפסוק הוא אור מצומצם ששייך לעולמות, ואילו האור השני שבפסוק הוא האור שלפני הצמצום?
|
20/08/2017 |
לא הבנתי (שי)
סליחה על הבורות, היכן בעמוד י"א כותב איזה אור נעלה ואיזה פחות נעלה? עד כמה שראיתי הוא מצטט את הפסוק, שואל מדוע לא נאמר ויהי כן, ומתרץ שהאור היה גדול מאוד ולכן גנזו. אני מסכים, שפשט התירוץ הוא שהאור שנהיה בפועל נמוך יותר, אבל אפשר בהחלט לומר (כפי שאדמו"ר הרש"ב אכן מסביר בהמשך), שויהי אור רומז דווקא לאור הנעלה שהיה קודם ונעלם.
|
20/08/2017 |
האור הפחות נעלה מתגלה אחר כך. (חבר של משה)
הקושיא היא כזו. בעמוד יא בהמשך עת"ר מבואר, שלא נאמר ’ויהי כן’ מכיוון שהאור היה גדול מאוד ולכן הקב"ה גנז אותו. בפשטות הכוונה היא, שהאור הראשון (ה’יהי אור’) היה גדול מאוד, ולכן היה צריך להמשיך אור מצומצם יותר (’ויהי אור’), ולא להיפך. אם הכוונה הייתה שהאור השני היה גדול מאוד, לא מובן כלל הסדר, איך זה שבהתחלה נהיה אור מצומצם ואחר כך נהיה אור גדול יותר.
אפשר אמנם להסביר את זה לפי מה שיתבאר בעמוד מו, שה’ויהי אור’ כבר היה מאז ומעולם ולא נברא, אבל אז היה צריך להביא את זה בעמוד יא ולא בעמוד מו, שהרי זה נוגע ממש להבנה הפשוטה בעמוד יא. מזה שהרבי הרש"ב לא ביאר זאת שם, משמע שההבנה שם היא כמו ההבנה הפשוטה, שה’יהי אור’ מדבר על כך שבתחילה היה אור גדול מאוד, ואחר כך היה צריך להמשיך אור מצומצם יותר, ועל זה נאמר ’ויהי אור’. והדרא קושיא לדוכתא.
|
20/08/2017 |
אנסה לענות (שי)
למשה ולחבירו שלום וברכה:
ראשית, יישר כח על הסברת השאלה, אשר מלכתחילה לא זכיתי כלל להבינה.
שנית, אנסה להתייחס לגוף השאלה. אתם כותבים, שעל פי פשט ה’ויהי אור’ מתייחס לדרגה נמוכה יותר, ו’יהי אור’ זו דרגה יותר נעלית. ומכיון שבעמוד י"א לא מובא ההסבר העמוק שבעמוד מ"ו, צריך לומר ששם ההבנה היא כמו ההסבר הפשוט, שאינו תואם את המבואר בעמוד מ"ו.
לעניות דעתי, ההסבר ה’פשוט’ שאתם מציעים, אינו פשוט כלל. לפי הסבר זה, נאמר בפסוק שה’ אמר שיהיה אור נעלה, ונוצר אור נמוך. האם יתכן לומר דבר כזה?! מבחינה זו, דווקא ההסבר בעמ’ מ"ו פשוט יותר. ה’ אמר שיהיה אור (מצומצם, לצורך הבריאה. כפי שמובן מפשטות הכתובים). ובמאמר המוסגר מוסיף, שלפני כן היה אור נעלה יותר (והוא נעלם).
יתר על כן, אינני טוען שבעמ’ י"א מבואר המאמר באיזה אופן. אני טוען שהמאמר שם מובא בלי שום הסבר, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. לכן, הביאור מופיע בעמ’ מ"ו.
אקווה שכעת העניין ברור יותר.
|
21/08/2017 |
|
• שם הוי’ (משה)
בחסידות מוסבר הרבה על שם הוי’ שהו’’ע הגילוי ושם אלוקים הו’’ע הצימצום א’’כ רציתי לדעת מה הוא הענין דשם א-ד-נ-י-
|
14/08/2017 |
שם אלוקים כנגד ספירת הגבורה, ושם אדנות כנגד ספירת המלכות. (המערכת)
שם אדנות מקביל בכמה עניינים לשם א-להים. שם א-להים, מבטא צמצום. וכמבואר בתניא (שער היחוד והאמונה פרק ד) על הפסוק (תהלים פד, יב) "כי שמש ומגן הוי’ א-להים", ש"כמו שהנרתק מגין בעד השמש (שיוכלו הבריות לסבול את אור השמש) כך שם א-להים מגין לשם הוי"ה ברוך הוא". כלומר: חיות הנבראים היא משם הוי’, אך הם לא מקבלים את חיותם ישירות משם זה, כי הם אינם מסוגלים לקלוט את החיות הנעלית הזו, ולהישאר במציאותם. לכן, הם מקבלים את חיותם באמצעות הצמצום של שם א-להים שמצמצם את האור ומתאימו לנבראים. לכן שם א-להים מקביל לספירת הגבורה, שהיא מידת הדין והצמצום.
גם שם אדנות, קשור באופן מובהק לצמצום של שם א-להים, כי שם זה מבטא שהבורא הוא אדון העולם, והתהוות העולמות נוצרה באמצעות צמצומים רבים. שם זה מקביל לספירת המלכות, שהיא המקור לעולמות (שחיותם מצומצמת), ובכלל, ’מלכות’ היא על נבראים ’נחותים’, כמאמר (שער היחוד והאמונה פרק ז - ועיין שם בארוכה) "אין מלך בלא עם". במילים אחרות, שם אלוקים הוא אמנם צמצום, אך עדיין זהו אור אלוקי מצומצם, ולא מציאות נוספת ח"ו. ודווקא על ידי שם אדנות שהוא מקור לעולמות ולנבראים, כי ’אין מלך בלא עם’, נוצרו ונבראו העולמות והנבראים.
ניתן להוסיף עוד, ששני שמות אלו הם ה’כלי’ שבו ’מלובש’ שם הוי’. קודם הובא משל רבינו הזקן, ששם א-להים הוא כמו "נרתק" ש"מגין לשם הוי"ה ברוך הוא", והנבראים מקבלים דרכו את שם הוי’ כדי שיישארו במציאותם. ועל דרך זו, גם שם אדנות הוא ’כלי’ לשם הוי’, כי כשרוצים לומר את שם הוי’ (בתורה ובתפילה) אנו אומרים שם אדנות. כך יש לנו את שם הוי’ ’דרך’ שם אדנות.
|
15/08/2017 |
מקור (משה)
אם אפשר לציין מקור בחסידות להנ’’ל?
|
15/08/2017 |
רשימת מקורות (המערכת)
ראה שער הייחוד והאמונה פרק ז, מאמר ד"ה ’וידבר אלוקים’ תשכ"ט סעיף ג, מאמר ד"ה ’גדול יהיה’ תשכ"ב הערה 52, זהר חלק ג י, ב ואילך. ברכה והצלחה.
|
16/08/2017 |
|
• עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יחזקאל)
ידוע הנאמר "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שב(אוצר העליון ששמו) גוף". השאלה שלי היא, האם הכוונה לכך שלא יהיו יותר נשמות חדשות, או שגם הנשמות שחוזרות בגלגול כבר לא יהיו יותר באוצר הנשמות?
|
01/07/2017 |
הנשמות שבגוף (המערכת)
ליחזקאל היקר:
בפשטות, רק הנשמות המתוקנות כלות מן האוצר, ואילו נשמות הרשעים חוזרות לאוצר עד שיתוקנו.
לכן תשובה מקרבת את הגאולה, כי על ידי התשובה, הנשמות אינן חוזרות לאוצר, והוא נגמר במהירות (כן כתב במדרש שמואל על מסכת אבות, ועל דרך זה גם בחתן סופר, ובמאור ושמש, ובשל"ה ועוד)).
לשלימות הענין, ראה גם ב:
http://torashageula.org/%D7%90%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%90_%D7%A2%D7%93_%D7%A9%D7%99%D7%9B%D7%9C%D7%95_%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3#cite_note-13
|
24/07/2017 |
רק כשייגמרו כל הנשמות כולם? (יחזקאל)
אם כן, רק ברגע שיסתיימו כל הנשמות כולם מהאוצר ששמו גוף, כולל גם הנשמות שחוזרות בגלגול, רק אז תבוא הגאולה? הבנתי נכון?
|
26/07/2017 |
|
בדיוק כך (המערכת)
|
28/07/2017 |
|
• "אפילו צדיק אחד היה חוזק בתשובה שלמה היה מגיע המשיח"-מה זה אומר לימינו? (אורח)
בס"ד
שלום,
הרבי מביא בשיחה שלו "אתה תצווה " את בעל התניא שאומר על פי תיקוני הזוהר " כי אפילו צדיק אחד היה חוזר בתשובה שלמה היה בא משיח"
לא ברור לי העניין , הרי היו המון צדיק אמת, ובכל דור יש את את משה של הדור , שלא נזכיר בוודאי את הרבי , הרשבי וכו....
אז מה זה אומר שהם לא חזרו בתשובה שלמה???
ואם מדובר על צדיק מסוג אחר ,על איזה צדיק מדובר? וכיצד אפשר לזרז את הגאולה לפי המאמר הזה?
וכיצד זה קשור עלינו , הרי " בעמך כולם צדיקים" ?
תודה על המענה.
|
04/07/2017 |
אין ביאור והסבר כלל על עיכוב הגאולה (מנחם כהן)
לאורח היקר:
שאלתך מצוינת, ובפשטות, התשובה לכך היא כדברי הרבי בשיחת שבת פרשת נח תשנ"ב (סעיף ט) שכיום ’אין ביאור והסבר כלל על עיכוב הגאולה’, כי אכן גם עניין זה שיהיו צדיקים שיחזרו בתשובה, גם זה כבר התקיים, ולכן ברור שהגאולה צריכה לבוא תיכף ומיד ממש!
יחד עם זה, בכדי שהגאולה תבוא מהר יותר, יש להמשיך ולפעול בכיוון זה, וזו ההוראה כיום, שכל אחד ואחד מעם ישראל - ’ועמך כולם צדיקים’, ישוב אל ה’ בכל לבו ובכל נפשו, ובוודאי יהיה זה ה’מכה בפטיש’ להבאת הגאולה.
בברכה.
|
24/07/2017 |
|
• שבא"ז (ירון)
מישהו יודע מה זה הר"ת שבא"ז?
וכ"ז מפני שבא"ז זלע"ז חסר בחי’ יחידה שהוא בחי’ מקיף דמקיף שנק’ צל צלו והוא מ"ש בבואה דבבואה לית להו כו’ וכמ"ש סר צילם מעליהם אז כבהמות נדמו והאדם רודף כו’ ולכך ירדוף א’ אלף שלא כדרך הטבע כמ"ש במ"א וזהו ג"כ טעם הפיכת מהות ועצם דנה"ב לבטל עצמיו’ שלה בבחי’ יחידה דנה"א כו’ וממילא נלקח מקור החיות של כל רצון זר כו’ וד"ל
|
05/07/2017 |
שבאת זה (המערכת)
לירון היקר, שלום וברכה:
הר"ת ’שבא"ז’ הוא ’שבאת זה’, וכוונת הדברים היא שב’את זה לעומת זה עשה האלוקים’ והיינו בצד הקליפה, אין לעומת זה למדרגת היחידה שבקדושה, וכמבואר בכמה מקומות ש’בבואה דבבואה לית להו’.
בהצלחה רבה!
|
24/07/2017 |
|
• שורש האורות והכלים (ירון)
שלום וברכה,
בדבר מלכות של השבוע (פרשת בלק) מובא מתורת רבותינו נשיאי חב"ד, הוד כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב:
"דשרשי האורות, שזהו ההשערה להאיר בבחינת מידה וגבול ושזהו (ההשערה) שרש בחינת ממכ"ע" - כלומר מובן ששורש האורות הוא בחי’ ההשערה , שתקנו אותי אם אני טועה אבל זה העשר ספירות הגנוזות. עד כאן שורש האורות.
כעת בענין שורש הכלים מובא: "שרשי הכלים שהן אותיות הרשימו שזהו ענין גליף גליפו" - כלומר שורש הכלים כידוע הוא הרשימו, הוא החקיקה (גליף גליפו)
אבל (וכאן מתחילה הקושיה שלי) , כמה שורות לפני 2 הקטעים הנ"ל כתוב ש"החקיקה הוא ענין ההשערה". יוצא מכאן ששורש האורות והכלים הוא אותו השורש, כי אם "החקיקה הוא ענין ההשערה" ואמרנו שההשערה הוא שורש האורות, אז איך שורש הכלים שזה הרשימו, הוא גם ענין החקיקה?! שוב - הרי החקיקה היא ההשערה וההשערה היא שורש האורות.
מה קורה פה, מה פספסתי? :)
|
03/07/2017 |
חקיקה (המערכת)
אנסה לבאר זאת במילים פשוטות:
כשעלה ברצון ה’ לצמצם את כוחו הבלתי מוגבל, ולעשות איזו פעולה מוגבלת, זהו שורש האור הבלתי מוגבל. ברצון כביכול אין אותיות, כי זהו רצון מופשט. אך האמת היא שיש כאן אותיות, אלא שאינן מורגשות בגלל גודל האור. אותיות אלו הן שורש הכלים.
במילים אחרות, ההשערה היא החקיקה, אבל לא אותיות החקיקה.
כשה’ החליט להגביל את עצמו ולהאיר באופן מוגבל, זה כמו אדם שחוקק בסלע. הסלע עצמו גדול וכביכול בלתי מוגבל, והחקיקה מגבילה אותו. בחקיקה עצמה יש אותיות, כמו אדם שרוצה משהו ויש ברצון את האותיות שמכילות את תוכן הרצון. האותיות לא מורגשות, אך הן קיימות.
|
24/07/2017 |
|
• רצון אלוקי וזר (ירון)
מדוע רצון אלוקי בנפש דוחה רצון זר, או במילים אחרות מדוע כשמעוררים את הנפש האלוקית היא דוחה את הבהמית, או מדוע אור דוחה חושך ולא ההיפך?
|
07/07/2017 |
אור וחושך (המערכת)
לירון היקר, נראה שהתשובה לשאלתך נמצאת בפרק כ"ט בתניא (ל"ז, ב): "באמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא. שלכן נמשלה לחשך שאין בו שום ממשות כלל, וממילא נדחה מפני האור. וכך הסטרא אחרא".
לפי זה, ההסבר הוא פשוט מאוד. החושך אינו מציאות, אלא רק העדר אור. לכן, כשמאיר אור, הוא אינו צריך להאבק בחושך ולגרשו. כל מציאות החושך מבוססת על כך שאין אור, וברגע שיש אור מתבטלת מציאות החושך מעצמה.
כך גם ברוחניות, האמת היא ש’אין עוד מלבדו’, ושמלבד הבורא אין שום דבר בעולם. לכן, כל מציאות הקליפה, מבוססת על החושך שיש בעולם, ולכן כשמאיר אור הקדושה, ממילא מתבטלת מציאות הנפש הבהמית.
נ.ב. עקב תקלה טכנית, התשובה התעכבה עד עתה. עמך הסליחה
|
24/07/2017 |
|
• מספר הגויים (חני)
ידוע, שרק היהודים יקומו בתחיית המתים, ולא הגויים. ידוע גם, שלעתיד לבוא יהיה לכל יהודי אלפי עבדים גויים. לכאורה, איך יש כעת בעולם מספיק גויים, כדי שיהיו אלפי גויים עבדים לכל יהודי מאברהם אבינו ועד היום?
אודה לכם אם תוכלו לענות על שאלתי החריגה...
|
29/06/2017 |
יהיו גם גויים שיקומו (המערכת)
שאלתך מעניינת, בפשטות התשובה על כך היא בשניים: א. לעתיד לבוא יהיו גם גויים שיקומו לתחיה, וכפסק דין הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ח הלכה יא) ש"כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן - הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא". ב. אמנם מובא בגמרא ש"לעתיד לבוא הכל עבדים הם לישראל" אבל לא כתוב כמה עבדים בדיוק יהיו לכל אחד. ואמנם מובא שהזהיר במצות ציצית זוכה לעתיד לבוא שיהיו לו 2800 עבדים, אך זה לא יהיה אצל כל בני ישראל, אלא רק לאלו שנזהרו ונזהרים במצות ציצית, ובפשטות יש מספיק גויים עבדים לכל הזהירים במצות ציצית.
עוד יש להוסיף בזה, שייתכן גם שיהיו גויים שיראו לעצמם זכות להיות עבדים לכמה יהודים, ועל פי זה אתי שפיר כל העניין.
בברכה.
|
29/06/2017 |
מילייארדי גויים (אורח)
כידוע, הסיבה שהגויים ישרתו את בני ישראל נובעת מכך שלעתיד לבוא תתגלה מעלתם העצומה של כל יהודי, ולכן הגויים ישתוקקו לעזור להם. ואם כן, מכיוון שישנם היום כמה מיליארדי גויים, וכל הגויים ישרתו את כל עם ישראל, מובן שיהיה לכל יהודי כמות נכבדה של גויים, שהרי כולם ישמחו לעזור לכל היהודים! רק שכנראה בכל זאת תהיה חלוקה כלשהי מי יעזור למי, ולכן כל אחד ’יסתפק’ בכמה אלפים בודדים.
|
01/07/2017 |
עבדים לכמה יהודים בבת אחת (מנחם)
אני לא מבין מה השאלה, ייתכן שיהיו מהגויים כאלו שיהיו עבדים לכמה יהודים, ואם כן קושיא מעיקרא ליתא....
|
03/07/2017 |
|
• תניא פרק ל’’ג (יוסי)
מה ההסבר והיא שמחה כפולה ומכופלת?
מהו ביטול זיו ואור השמש במקורו בתוך השמש?
מהו ישמח ישראל בעושיו, לשון רבים?
|
26/06/2017 |
ביאורי תניא (המערכת)
ליוסי היקר. שמחנו לקרוא את שאלותיך המחכימות, וננסה להשיב עליהן לפי קוצר דעתינו:
לגבי השאלה הראשונה: כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בפרק זה, על האדם לשמוח מכך שה’ נמצא איתו גם בעולם הזה. ועל זה מוסיף, שאין זו רק שמחה לנפש, על שה’ נמצא איתה. זו גם שמחה לה’, כי כשהאדם חדור בכך שה’ נמצא איתו כל הזמן, הוא שובר בכך את חושך הקליפות, שמעלימים על אור ה’ בעולם. וזו שמחה גדולה לו יתברך, כשהאדם יוצא מחושך הקליפות אל הגילוי האלוקי. נמצא שיש כאן שמחה כפולה, הן לנפש והן לה’.
ולשאלתך השניה: השמש מפיקה אור, שיוצא ממנה, ומאיר לארץ ולדרים עליה. אור זה, בוודאי נמצא גם בתוך גוף כדור השמש, כי לא יתכן שהאור יוצא מהשמש בלי שהיה קודם בתוך השמש. אך בעודו בתוך השמש, לחלוטין אינו נחשב למציאות נפרדת מהשמש. הוא אפילו לא נקרא בשם ’אור’, כי הוא כלול ומאוחד עם מקורו - גוף כדור השמש.
בדומה לזה, גם הבריאה כולה, היא ’זיו’ והארה מהבורא. בשונה מאור השמש שיוצא אל מחוץ לגוף כדור השמש, הבריאה לעולם אינה ’יוצאת’ אל מחוץ לבורא, כי אין שום מקום שבו הבורא אינו נמצא. וכיון שהבריאה נמצאת תמיד בתוך מקורה, לכן אינה נחשבת כלל למציאות, בדיוק כפי שזיו השמש כשעודנו בתוך כדור השמש, איננו נקרא בשם אור, כי הוא בטל למקורו. רק בגלל שאיננו רואים את הבורא שנמצא בכל מקום, אנו מתייחסים לבריאה כמציאות אמיתית.
ולשאלתך השלישית: החידוש העיקרי בעולמות הנבראים, שמורגשת בהם היישות. זאת אומרת, שמצד האמת, אין שום דבר בלעדי הבורא. רק הוא קיים, ואין עוד מלבדו. אך בעולמות התחתונים מורגש, כאילו יש הרבה מציאויות שונות, מלבד הבורא. וזוהי השמחה הגדולה, כשהאדם לוקח את הנבראים הרבים, ומאחד אותם עם מציאות הבורא, היחיד והמיוחד.
נ.ב. קבל נא את התנצלותינו הכנה, על כך שתשובתינו התאחרה קימעא.
|
28/06/2017 |
|
• שבט לוי בחטא המרגלים (אמיר לוי)
למישהו ידוע אולי אם בחטא המרגלים, נענשו גם שבט לוי בכך שימותו במדבר? לכאורה שבט לוי לא היו בחטא, שהרי לא היה מרגל משבט לוי. מצד שני, בחטא העגל כתוב מפורש בכמה מקומות ששבט לוי לא חטא, אבל בחטא המרגלים לא כתוב ששבט לוי לא חטא. אז אולי גם הם נענשו? אשמח למידע בנושא, אם אפשר גם בתוספת מקורות. תודה רבה.
|
24/06/2017 |
ההבדל בין חטא העגל למרגלים (אורי)
ב"ה
בתורה כתוב שרק כלב ויהושע נכנסו לארץ ישראל, מזה מוכח שגם שבט לוי נענשו, והטעם לכאורה הוא מפני שעם ישראל עצמם השתתפו נגד משה בכך שבכו בלילה ההוא, בלי קשר למרגלים שקיבלו עונש אחר.
|
25/06/2017 |
|
ללא כותרת (אמיר לוי)
|
25/06/2017 |
|
• דורמיטא דז"א (אורח)
במאמר ד"ה ’לך אמר לבי’ עת"ר (עמוד יא) מובא, ש"בחינת ז"א, על ידי סילוק המוחין בבחינת דורמיטא דיליה, הרי הוא קונה אז מוחין עליונים". למישהו ידוע יותר פרטים בעניין השינה (דורמיטא) שבז"א? מתי בדיוק זה קורה ולצורך מה? ואיזה מוחין חדשים הוא קונה אז? אשמח אם מישהו יוכל להפנות אותי לאיזה מקום בחסידות ששם העניין מבואר יותר בהרחבה. תודה.
|
20/06/2017 |
ביאור בדרך אפשר בעניין הדורמיטא (שליח)
גילוי המלכות בשלימות בעולם, נעשה דווקא על ידי ההתאחדות והקבלה שלה מז"א, לאחר ה’שינה’ (דורמיטא) שבז"א (ולאחר הנסירה שנעשית בזמן השינה, שעל זה ידובר גם בהמשך המאמרים).
וכמבואר בשיחת שבת פרשת וארא תשנ"ב (סעיף ג), ש"בכל ראש השנה ישנו דוגמת הענין ד"ויפל גו’ תרדמה גו’ ויישן ויקח אחת מצלעותיו גו’ ויבן את הצלע גו’ לאשה" - כיון שז"א ומלכות (איש ואשה) חוזרין לעמוד בבחינת אחור באחור, כמו בתחילת הבריאה "שנבראו שני פרצופים", "זכר מלפניו ונקבה מאחור", וכדי שיחזרו להיות בבחינת פנים בפנים, צריך להיות ענין הנסירה, כמו "ויקח אחת מצלעותיו וגו’", "שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חלקן", וקודם הנסירה צריך להיות דורמיטא (שינה), סילוק החיות, לצורך בנין המלכות, שתחזור להתייחד עם ז"א פנים בפנים".
כלומר: ה"שינה" שהיא הסתלקות המוחין – למעלה אצל האדם העליון שהוא כינוי למידותיו ית’ – ז"א - פועלת שלאחר מכן יומשכו מוחין חדשים ונעלים יותר, וכן היא עניינה של עליית המלכות. וכעין המסופר על אדם וחוה בפרשת בראשית, שהקב"ה הפיל תרדמה על אדם ועל ידי כך בנה ממנו את חוה, כמו כן נעשה ברוחניות בכל ראש השנה, שנעשית תרדמה באדם הנקרא ז"א, שהוא כינוי למידותיו יתברך, ועל ידי כך נבנית חוה, שהיא כינוי לספירת המלכות, שנמשך לה מוחין חדשים ורצון ותענוג חדשים וזהו בנינה.
ואם כן בראש השנה נפעלים ב’ דברים: א. שינת הז"א, ועליית המלכות. כי עלינו גם לעורר את ז"א, וגם לבנות את המלכות מחדש, ואחר כך לפעול יחוד ביניהם. והסדר בזה הוא, שתחילה צריך לבנות את עצם ספירת המלכות, היות שאצלה מסתלקים כל המידות והמוחין וצריכים להמשיך לה עשר ספירות, ולכן ממשיכים לה בראש השנה רצון ותענוג, וכן מוחין כלומר חכמה ובינה, ולאחר מכן מגיעים לתכלית בניינה, שהוא כאשר יתייחדו הז"א והמלכות.
כי כשהמלכות נבנית אמנם יש עולמות, אך אין בהם גילוי אלקות, כי מידותיו יתברך שהן הז"א, שהן משפיעות למלכות גילוי אלקות, הם עדיין בבחינת שינה ו’דורמיטא’ כביכול. ולמרות ששורש המלכות גבוה יותר מכל המידות, אולם שורש זה לא מתגלה בשלמות בכח עצמו אלא על ידי המידות העליונות.
משל למה הדבר דומה – לאדם החפץ ללמוד חכמה מסויימת שנכתבה בשפה שאינו מכיר, בראשונה – עליו ללמוד את "השפה", ולאחר מכן עליו להכניס ’תוכן’ והשכלה בשפה חדשה זו. ובנמשל, השפה היא בחינת המלכות (וכנאמר ב’פתח אליהו’ "מלכות פה"), שענינה יכולת הביטוי והגילוי, אולם על ידי שיודעים ו’בונים’ את השפה, עדיין אין יודעים שום דברי חכמה, ובכדי שיתגלו השכל והמידות בפועל, צריך לעוררם וללמדם בשלימות.
וכך גם לאחר בנין המלכות, נצרך היחוד עם ז"א – המידות העליונות, שבהם ועל ידם נמשכים כל גילויי המלכות, ועל ידי זה נעשית בניין המלכות בשלימות – בניין עדי עד.
כל זה הוא בדרך אפשר, ואשמח אם עוד אי מי מהגולשים יגיב על כך.
|
23/06/2017 |
|
• הכח להוות (שי)
שמעתי אומרים, שכח ההתהוות הוא מהעצמות דווקא, כי רק מי שאין לו שום הגבלה, יכול לרדת מרוחניות לגשמיות. מה המקור לזה?
|
20/06/2017 |
אגרת הקודש סימן כ (מנחם)
נאמר בפירוש באגרת הקודש (סימן כ. קל, ב) ש"המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש [גשמי] מאין ואפס המוחלט ממש, בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה".
|
21/06/2017 |
|
• חטא המרגלים (שמעון)
ידוע ההסבר בחסידות (למשל בלקו"ש ח"ד על הפרשה, ובלקו"ת), שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ, כיון שהעדיפו להישאר במדבר, ולא רצו להיכנס לארץ ולעסוק בגשמיות.
ולכאורה תמוה, כיצד זה מתיישב עם המפורש בפסוק, שאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". דהיינו שלא רצו להישאר במדבר, אלא לחזור למצרים?
|
16/06/2017 |
עבירה גוררת עבירה (מנחם)
בפשטות יש לומר, שאמנם כוונתם ורצונם של המרגלים הייתה רק להשאר במדבר ולהתעסק עם רוחניות, אבל כתוצאה מכך שהם ’שכנעו’ את העם שלא לשמוע לקול משה, נמצאו גם כאלו ש’התגעגעו’ ל’חיים הטובים’ במצרים, והגיעו למסקנא שגם היציאה משם על פי משה רבינו הייתה טעות, וכדאי לחזור לשם...
וכמפורש בפסוק, ש"ניתנה ראש ונשובה מצרימה" אינה חלק מדברי המרגלים, אלא חלק מדברי העם, לאחר שהתאכזבו ואמרו "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה" ודו"ק.
|
19/06/2017 |
|
יפה מאוד (שמעון)
|
20/06/2017 |
|
• התחדשות (שמעון)
בלקוטי תורה פרשת נצבים (מ"ז, א’) מבואר, שראש השנה לא נקבע על התחדשות העולמות, כי העולמות התחדשים בכל יום. ראש השנה נקבע על בריאת האדם דווקא. ואינני מבין, האם כל העולם מתחדש בכל יום אבל נשמות ישראל לא? מה ההסבר בזה?
ועוד שאלה, איך זה מסתדר עם המבואר בד"ה "יבחר לנו - תשכ"ג", שבראש השנה מתחדשת כללות הבריאה, וגם נשמות ישראל, ובהערה 42 מציין ללקוטי תורה הנ"ל?
|
15/06/2017 |
נשמות ישראל נעלים יותר (מנחם)
לשמעון היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת, ומעיון במקורות (שציינת) נראה כך:
אכן בראש השנה מתחדשים הן העולמות והן הנשמות, אבל עיקר החידוש הוא בכך שהנשמות מתחדשים, מכיון שהתחדשות הנשמות נעשה בכל יום ויום (כנאמר ’המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית’), ואפילו בכל רגע ורגע (כנאמר ’לרגעים תבחננו’). לעומת זאת, החידוש בנשמות ישראל (לא הגופים – שהם מתחדשים בכל יום ובכל רגע, כמו כל הבריאה), נעשה אך ורק בראש השנה.
והסיבה לכך, מבוארת בליקוטי תורה (נצבים מז, א), ונקודת העניין היא, שישנם שני סוגי חיבור (’יחוד’) בין הספירות חכמה ובינה, חיבור פנימי וחיבור חיצוני. החיבור החיצוני קיים בכל רגע ורגע, וממנו נבראים כל העולמות, "ויחוד זה הוא תדירי ואינו נפסק לעולם, כי אם יתבטל רגע אחד יתבטלו כל העולמות".
לעומת זאת, נשמות ישראל נבראים מהחיבור הפנימי של ספירות החכמה והבינה, וחיבור זה נעשה רק בראש השנה, ולכן נקבע ראש השנה דווקא ביום בריאת האדם, מכיוון שזהו החידוש העיקרי של ראש השנה – בריאת נשמות ישראל, אתם קרויים אדם.
אמנם, לעניות דעתי, הרבי כלל לא מציין (במאמר ’יבחר לנו’ תשכ"ג) לנקודה הזו בליקוטי תורה. הרבי מציין בהערה 42 שם לליקוטי תורה נצבים דף מז עמוד ב, והעניין הזה מופיע בכלל בעמוד א.
לעניות דעתי, העניין הוא כזה: הרבי שליט"א במאמר ’יבחר לנו’ מבאר, ש"ביום זה (ראש השנה) מתחדש הענין דבריאת האדם, אתם קרויין אדם" ועניין זה כמובן דורש ביאור, שהרי בריאת אדם הראשון בפשטות כוללת את כל בני האדם, ולא רק את בני ישראל? ואף שנאמר ’אתם קרויין אדם’, אך מניין לנו שגם לידת אדם הראשון בראש השנה קשורה דווקא ללידת נשמות ישראל?
על זה מציין הרבי ללקוטי תורה נצבים מז, ב. ששם מבואר, ש"אדם הראשון היה כלול מכל נשמות ישראל, לכן כל נשמה וניצוץ מישראל יש בו חלק מנשמת אדם הראשון, שלכן נאמר אדם אתם – אתם קרוים אדם". עכ"ל הלקוטי תורה שם.
זו ראיה ברורה לכך שלידת אדם הראשון קשורה דווקא ללידת נשמות ישראל, כמבואר במאמר ’יבחר לנו’.
(ולפי מה שמבואר בכתבי האריז"ל, שלולא חטא עץ הדעת היו יוצאים מאדם הראשון רק נשמות ישראל, ואילו נשמות האומות יצאו רק כתוצאה מחטא עץ הדעת, מובן עוד יותר מדוע לידת אדם הראשון בראש השנה, מתייחסת דווקא ללידת נשמות ישראל).
|
17/06/2017 |
יישר כח (שמעון)
תודה רבה על התגובה המפורטת והמחכימה
נ.ב. לגבי מה שהבאת בסוף דבריך מכתבי האריז"ל, תוכל לציין את המקור המדויק לזה?
|
18/06/2017 |
המקור בכתבי האריז"ל (מנחם)
בלקוטי תורה להאריז"ל (על תהלים פרק לב) נאמר כך: "והנה כשברא הקב"ה את אדם הראשון, כל הנשמות שנכללו בו, לא היו אלא נשמות ישראל, ואם לא היה חוטא, לא היו האומות יוצאין לעולם. ואחר שחטא נתערבו בו ניצוצות [כלומר נפשות] אומות העולם, וזהו ’אדם אתם’, ישראל לבד היו כלולין נשמותיהם באדם הראשון".
ברכה והצלחה!
|
19/06/2017 |
|
• עיקר מצוות מעשיות בארץ ישראל (תמים)
בלקו"ת ריש פרשת שלח מובא שעיקר מצוות מעשיות הוא בארץ ישראל ולא הצלחתי להבין את טעם הדבר
|
14/06/2017 |
את רוב המצוות אפשר לקיים דווקא בארץ (מנחם)
בפשטות נראה שהכוונה היא שאת כל המצוות התלויות בארץ, אפשר לקיים דווקא בארץ ישראל, וכמו כן כל המצוות הקשורות לבית המקדש ולעבודת הקרבנות. במילים אחרות, מבין 14 ספרי הרמב"ם, את כל המצוות המנויות בספר זרעים, עבודה וקרבנות, שהם 209 מצוות בסך הכל, יכולים להתקיים דווקא בארץ ישראל.
והטעם לכך הוא כפי שמבואר בלקוטי תורה שם, כי עיקר העניין של דירה בתחתונים היא דווקא בכך שעושים מארץ גשמית ארץ קדושה, על ידי קיום התורה והמצוות שם.
בברכה.
|
14/06/2017 |
ללא כותרת (תמים)
הענין שכתבת הוא ברור ופשוט. הענין שלא הבנתי הוא שמשמע שם שעיקר כל (!) המצוות הוא בארץ ישראל דווקא. שלזה לא הבנתי ביאור מהמבואר בלקו"ת שם.
אך כן מצאתי ביאור לזה בלקו"ש חי"ג ע’ 41:
עפ"ז מובן , שהמשכת קדושה גלוי’ - היינו אלקות - בענין ודבר גשמי, הרי זה בדוגמת כניסת (הדבר והמעולה והאדם הפועל ל)א"י. ז. א. שקיום כל מצוה ומצוה הוא בדוגמת כניסה לא"י ", כי קיום המצות הוא כנ"ל, המשכת אלקות בענינים הגשמיים, שייעשו עי"ז דירה לו ית’.
השאלה היא אם זהו הביאור ג"כ בלקו"ת.
בתודה מראש
יחי המלך המשיח
|
15/06/2017 |
ועוד... (שמעון)
לכך יש להוסיף גם את המצוות התלויות בסנהדרין, דהיינו כל עונשי התורה, עדות, מלכים, קידוש החודש, ועוד.
כל זה תלוי בארץ ישראל.
|
15/06/2017 |
ובנוסף... (שמעון)
וראה גמאמרי אדמו"ר האמצעי ג’, עמוד תתקצ"א:
"כמו כל המצוות שבסדר זרעים וקדשים וטהרות הכל תלויים בארץ ישראל כמו כל דיני תרומות ומעשרות ופיאה וכלאים וכל דיניהם שבג׳ סדרים זרעים וכל המצוות דקרבנות שהוא כל סדר קדשים וכל דיני טומאה וטהרה שבמסכת טהרות (וגם הרבה מסדר מועד בפסחים וחגיגה וכה״ג בסדר נשים נזיר וסוטה ובסדר נזיקין סנהדרין כו׳)".
|
15/06/2017 |
|
• דרישה וחקירה (אורח)
שלום וברכה!
ראשית, יישר כח על האתר הנפלא, המאפשר לטעום וללמוד כל דבר ועניין בתורת החסידות, ואף מאפשר לכל אחד לשאול באופן נח ופשוט. ברוכים תהיו!!!
במאמר ד"ה ’לך אמר לבי’ עת"ר, מביא הרבי הרש"ב נ"ע, ש"אל תדרוש" פירושו "לידע מהות הדבר", ואילו "אל תחקור" פירושו "לידע גם מציאותו יתברך", וברצוני להבין, כיצד זה נכנס במילים "תדרוש" ו"תחקור"? אשמח גם למקורות העוסקים בבירור מושגים אלו, דרישה וחקירה, וההבדל ביניהם.
תודה רבה לכל המשיבים ולכל העוסקים בעבודת הקודש!
|
11/06/2017 |
מן הקל אל הכבד (צפתי)
נראה לי לומר, שהדיוק הוא מסגנון הגמרא שם (חגיגה י"ג, א): "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור". מזה משמע, ש"אל תחקור" הוא דרגה גבוהה יותר מאשר "אל תדרוש". וזה מתאים להסבר אדמו"ר הרש"ב, ש"אל תדרוש" הוא שלא לחקור בפרטים, ואילו "אל תחקור" בא להוסיף, שלא לחקור כלל.
ועוד יש לומר, שזה מדויק גם בכך שבתחילה נאמר "במופלא" (דהיינו שהוא נעלה ואי אפשר להשיגו), ואחר כך נאמר "במכוסה" (דהיינו שהוא מכוסה לגמרי). גם מזה משמע, שהחלק השני בא לרבות ו’להגדיל’ את הכיסוי
|
11/06/2017 |
יישר כח. (אורח)
ההסבר ממש נפלא! ישר כח גדול לכל חברי הפורום הנכבדים!!
|
13/06/2017 |
|
• מקום וזמן (אברך)
בסעיף האחרון של ד"ה ’ואברהם זקן’ התשל"ח (מוגה), מבואר שגדר העולם (וגשמיות בכלל) הוא מקום וזמן (כמבואר בתניא שער היחוד והאמונה פרק ז, ובכ"מ). ובשני עניינים אלו מדובר בפסוק "ואברהם זקן בא בימים". "ואברהם זקן" הוא בירור ה’מקום’, ו"בא בימים" הוא בירור הזמן.
ולכאורה, התינח "בא בימים" מובן שמדבר על הזמן, כי "ימים" הו"ע הזמן, אבל מה הקשר של "זקן" ל’מקום’?
אפשר כמובן לתרץ בדוחק, שמזה ש"בא בימים" עוסק בזמן, "זקן" עוסק ב’מקום’, אבל מובן מאיליו שזה דחוק ביותר.
אשמח לאיזה הסבר מניח את הדעת, או מראה מקום בעניין (במאמר עצמו אין שום ציון מ"מ להנ"ל).
|
11/06/2017 |
זקן - כללות העבודה (צפתי)
אינני חושב ש"זקן" הוא בירור המקום דווקא. כפי שהוסבר קודם במאמר (בסעיף ב’), ’זקן’ היינו לבושי עתיק יומין. ובפשטות הכוונה, שהאדם מתעלה מאוד וממשיך בעולם את התענוג העליון. ממילא,הוא מברר את גשמיות העולם (מקום).
ועל זה מוסיף אחר כך, שיש עבודה נעלית יותר, של בירור הזמן - בא בימים.
(כמובן, אפשר עדיין לשאול מה ההבדל בין שתי העבודות וכו’, אבל זה נראה לי נקודת ההסבר).
|
11/06/2017 |
זקן - שלימות הבירור וההשפעה על הכל, אך לא על הזמן (מנחם כהן)
בפשטות, ’זקן’ לא קשור בדוקא לעניין ה’מקום’, אלא לעניין השלמות שהייתה לאברהם אבינו בכל דבר ועניין, ובפרט בעניין העיקרי שלו - הפצת האמונה בבורא העולם בכל מקום ומקום, וממילא זהו שלימות גם בעניין המקום. כלומר, עבודתו של אברהם אבינו הייתה לפרסם אלוקות בכל מקום ומקום בעולם, וכפי שמבואר במאמר ד"ה ’באתי לגני’ תשי"א, שעבודתו של אברהם אבינו התבטאה בכך ש’אל תקרי ויקרא אלא ויקריא’ וכו’, אבל עדיין היה חסר בזה מעלת ה(השפעה על) הזמן, והמעלה הזו ’הושגה’ דווקא על ידי עניין ’בא בימים’.
|
11/06/2017 |
זקן מלשון קניין (משה וויס)
אענה בקיצור נמרץ, כי כידוע שזקן זה מי שקנה חכמה, וכל בחי’ קנין מתייחס למקום, וכמ’ש זקן ביתו, המושל, היינו שתיבת זקן מתייחס לתיבת ’ביתו’ וגם בפשיטות, כשאומרים ’זקן’ לגבי ’חכם’. ר’ל דבאותו מקום ה’ה ידוע לזקן, דלא מדובר לרוב שנים, ע’ד מש’כ והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה, ולא זקן בשנים, שע’ז כבר נאמר מפני שיבה תקום, וא’כ איך יודעים עליו שהוא חכם בתורה היינו ’זקן’? אע’כ שקנה שם זקן במקומו, וזה’ע מה שמבואר במאמר שזקן מתייחס למקום, ודו’ק כי קצרתי
|
13/06/2017 |
|
• חכמה שבנפש (שמואל)
הרמב"ם בסה"מ מ"ע ט’ גבי מצות קידוש ה’ כותב, שבזמן ציווי נבוכדנצר להשתחוות לצלם, לא היה אחד מישראל שימסור נפשו על קדה"ש מלבד חנניה מישאל ועזריה, והיה זה חרפה גדולה לכל ישראל. כיצד זה מתיישב עם התניא פרקים יח יט דאפי’ קל שבקלים וכו’ מוסרים על הרוב וכו’?
|
11/06/2017 |
קידוש ה’ (המערכת)
קיבלנו תשובה מר’ משה לינק, שבתוספות פסחים נג, ב מבואר שצלם זה לא היה ע"ז ממש. ובכל זאת י"ל שהיה משום קידוש ה’ שלא להשתחוות לזה (אך עדיין קצת צ"ע אם הרמב"ם סובר כהתוספות, כי מדבריו משמע שהיה חיוב למסור נפש).
|
11/06/2017 |
המיעוט (שי)
לכאורה, אתה יכול לשאול יותר טוב... למה כותב אדמו"ר הזקן שמוסרים "על הרוב"? ומה עם המיעוט?
ובפשטות התשובה היא (כפי שנדמה לי שמסבירים בדרך כלל), שבדרך כלל מונח אצל האדם, שכשהוא עובד עבודה זרה, כבר איננו ביהדותו, ולכן אינו מוכן לזה בשום פנים ואופן. אך יש מצב שהאדם משוכנע, שגם אם יעבוד עבודה זרה ישאר יהודי, ואז יכול הוא גם לעבוד עבודה זרה חלילה, וימסור את הנפש רק לדברים גדולים יותר.
נדמה לי שבכך מסבירים, מדוע רוב היהודים בספרד העדיפו להמיר דת, ורק מיעוט גורשו. כי הם למדו הרבה פילוסופיה, ולכן חשבו שעיקר היהדות זה רעיונות מופשטים, ואילו המעשה הגשמי פחות חשוב. לכן הם חשבו שיוכלו להישאר יהודים, גם לאחר המרת הדת.
לפי זה, אפשר לומר גם כאן. הם לקחו זאת כ’קריזה’ של המושל, שאין לה קשר ליהדות (והראיה, שהורה לכל האנשים בעולם להשתחוות לפסל), ולכן לא הרגישו שזה סותר ליהדותם.
|
11/06/2017 |
היפך הטבע (מנחם כהן)
לשמואל היקר.
לכאורה התירוץ על שאלתך נמצא בדברי הרבי שליט"א בלקוטי שיחות חלק ד שיחה לפרשת בהעלותך הערה 24 וז"ל שם אודות מה שאמרו חז"ל ש"אפילו עם הארץ אינו משקר בשבת" – "ומה שנראה במוחש שלפעמים משקר בשבת, הוא מפני שיש לו כח הבחירה ויכול לבחור גם היפך טבעו וחזקה שלו, אבל מצד טבע כל איש ישראלי, אפילו מצד טבע נפשו הבהמית דעם הארץ, אינו משקר בשבת". עיין שם.
ועל דרך זה מובא גם כן במאמר ד"ה ’וידבר אלוקים’ תשכ"ט הערה 45, ש"מצד גדר הבריאה, מכיון שהדיבור דתורה גוזר על האדם והעולם, מוכרחים הם להיות כהוראת וגזירת התורה".
ומדוע אם כן, אנו רואים שהאדם יכול להתנהג אחרת ח"ו? ממשיך הרבי שם: "וזה שיש לאדם בחירה חופשית, הוא שביכלתו לבחור להיות היפך הבריאה".
ועל דרך זה מובן גם בנוגע למסירות נפש על קידוש השם, שזה שאנו רואים שלפעמים יהודים לא מוסרים את נפשם (שבפשטות זה עניין קשה עוד יותר מאשר לא לשקר בשבת), זה משום שיש לכל אחד כח הבחירה לעשות אפילו היפך הטבע והחזקה שלו, והיפך הטבע של הנפש האלוקית, שנמשכת בטבעה למסור את נפשה למען קדושת שמו יתברך.
ברכה והצלחה.
|
11/06/2017 |
|
• ההפלאה דאור אין סוף (שי)
במאמר ’יבחר לנו’ תשכ"ג סעיף ה’, מזכיר הרבי שליט"א את "ההפלאה דאור אין סוף (שאינו מוגדר)". והוא מדגיש שאין זה העצמות ממש. האם יודע אי מי על מקומות נוספים שבהם מוזכרת "ההפלאה דאור אין סוף", מהי דרגה זו? ובכלל, האם יש כאן מחלוקת מהיכן נמשך הכח לבנין המלכות?
אודה בחום לכל מי שיוכל לשפוך אור בסוגיא עמומה זו.
|
07/06/2017 |
ההפלאה - העלייה. שאין סוף הוא מופלא ומרומם. (מנחם)
לשי שי’
שאלתך מעניינת, ואנסה לענות עליה כפי יכולתי.
המושג "הפלאה דאור אין סוף (שאינו מוגדר)" מובא בכמה וכמה מקומות בחסידות, ומהם, במאמר ד"ה ’וכל אדם’ תשכ"ג סעיף ז (זה ’המשך’ של מאמר ’יבחר לנו’, וגם שם מדובר על כך שאין זה עצמות אור אין סוף ממש), ובמאמר ד"ה ’וידבר גו’ זאת חוקת’ תשכ"ט סעיף ט.
כמו כן מושג זה מוזכר במאמר ד"ה ’תקעו’ עת"ר, ’בסוכות תשבו’ עת"ר וב’ביום השמיני’ עת"ר.
נקודת העניין המבואר במאמרים אלו הוא, שכל ’ציור’ שהוא, אינו מבטא את ’פשיטות העצם’ שלמעלה מציור פרטי (ולכן, דווקא מידת התפארת שאין בה נטייה לצד מסוים - מבטאת את פשיטות הכתר). גם בעניינינו, שתי התנועות (הגילוי והירידה, וההתעלמות והעלייה), גם כמו שהן בעתיק ואריך, יש בהן ’ציור’ (בדקות דדקות), והן אינן העצם. על העצם ממש, לא ניתן לומר לא שהוא ’מתייחס’ לדבר שמחוץ לו, ולא שהוא מרומם ומתעלה ממנו.
ובלשון הרבי מה"מ במאמר שהזכרת: "ענין ההפלאה (=העלייה, שהוא ’מופלא’ ומרומם) דאור אין סוף" אינו "העצמות ממש".
בכללות, מוסבר שזו המדרגה של אור ה’סובב’ (ראה במאמר ’זאת חוקת’ תשכ"ט הנ"ל). אור הסובב, למרות שהוא נעלה מהגבלת העולם, "יש בו איזה ציור והגבלה". עצם עניין ה’הפלאה’, שמבארים שהבורא ’מרומם’ ו’מופלא’ מהעולמות, זה עצמו מורה שבדרגה זו יש איזו שייכות לעולמות. וכהמשל המובא בתניא (שער הייחוד והאמונה פרק ט) מאדם ש"אומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידיים מפני עומק המושג, שכל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשייה גשמית הנתפסת בידיים". אם אדם יאמר על קול או על ריח, שזה דבר ’דק’ עד שאי אפשר לממשו בידיים, זו אמירה מתאימה. כי קול וריח הם עניינים גשמיים, שנמצאים במקום מסוים דווקא (יש גבול עד היכן הקול והריח מתפשטים וכו’) אך הם עדינים מאד, ואינם נתפסים בחוש המישוש. אך אם אדם ירצה להגדיר רעיון שכלי, ויאמר עליו שהוא כה עמוק עד שלא ניתן למששו, "כל השומע יצחק לו", כי את החכמה אפילו לא מתאים ’לשלול’ ממישוש.
כך גם כשאומרים על אור אין סוף שהוא ’מופלא’ מהבריאה, עצם ההפלאה מורה שיש לו איזו שייכות לבריאה, ולכן מתאים ’לשלול’ את הסובב מהעולמות. על עצמות אור אין סוף לא מתאים אפילו לומר שהוא ’מופלא’ מהעולמות.
במילים אחרות: אור הממלא מוגדר בזה שהוא ’יורד’ לעולמות, אור הסובב מוגדר בזה שהוא ’נעלה’ מהעולמות. אך גם הירידה וגם העלייה מהוות ’ציור’. בעצמות אור אין סוף, אין שום ’ציור’ - גם לא ציור של עלייה והפלאה מאיזה דבר.
ולגבי שאלתך אם יש כאן מחלוקת מהיכן נמשך הכח לבניין המלכות, בפשטות אין כאן מחלוקת, אלא שהכח לבניין המלכות נמשך אכן משני מדרגות: א. מעצמות אור אין סוף ממש (על ידי הביטול העצמי של עצם הנשמה), ב. מההפלאה דאור אין סוף (על ידי התשובה והמצוה של תקיעת שופר), וכפי ששני עניינים אלו מבוארים בהרחבה במאמר שכבודו הזכיר.
בברכת הצלחה רבה בכל העניינים, ובברכת הגאולה.
|
08/06/2017 |
הסברת השאלה (שי)
למנחם היקר.
ראשית, אודה לך מקרב לב על התשובה הארוכה והמפורטת, כמו גם על מראי המקומות הרבים, ותשואות חן חן. יחד עם זאת, עדיין לא קיבלתי מענה מלא לשאלתי, וכפי הנראה אין לי להלין אלא על עצמי, שכן לא הבהרתי כל הצורך, את הרקע לשאלתי.
אכן, במקומות רבים מוזכרת ההפלאה של אור אין סוף, ובדרך כלל רגילים לבאר שהכוונה ל’סובב כל עלמין’, וכפי שציינת. עם זאת, בנוגע לאור הסובב מבואר בדרך כלל, שהוא מוגבל בכך שהוא סובב, ואין ביכולתו לרדת לפנימיות. וכפי שמבואר למשל ב’ויתן לך – תשכ"ח’ סעיף ו’, שעתיק (שהוא פנימיות הכתר - סובב) מוגדר בכך שהוא נעתק ונבדל, ולכן אין ביכולתו לרדת למטה ולהתלבש בפנימיות מצד עצמו, אלא אם כן מתגלה עצמות אור אין סוף. לעומת זאת, בהסבר השני שבמאמר דידן (בסעיף ד’) מבואר, שבנין המלכות הוא דווקא על ידי ההמשכה מעצמות אור אין סוף, כי כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. ועל זה מבאר כאן רבינו, שאין הכוונה לעצמות ממש, אלא להפלאה שבאור אין סוף. מזה מובן, שאין הכוונה כאן לאור הסובב, שאין ביכולתו לרדת, אלא לדרגה נעלית יותר. מהי?
כמובן, שערי תירוצים לא ננעלו, ואפשר לכאורה לומר שיש כמה דרגות בסובב, והדרגה הנעלית יותר יכולה לרדת למטה. אך באיזה דרגה מדובר? ובכלל, האם השם ’סובב’ אינו מורה שהאור נותר סובב ומקיף, ואינו חודר בפנימיות?
ולגבי מה שהזכרת בסוף דבריך, שההמשכה היא הן מהעצמות ממש והן מההפלאה. יש קושי מסוים לומר כך, כי לפי ההסבר הראשון (שבסעיף ג’), ההמשכה היא דווקא מהעצמות, כי כל שאר הדרגות, ואפילו הנעלות ביותר, חוזרות למקורן ושורשן, ונכללות בעצמות אין סוף. ואם ההסבר הראשון מסכים לזה (שחייבים תחילה להגיע אל העצמות ממש), מה מוסיף זה שנמשך מההפלאה שבאין סוף? הרי העצמות נעלה וגבוה יותר, ואם כן די בהמשכה ממנו, כדי לרדת עד למטה מטה, ומדוע זקוקים גם להפלאה?
יתכן והארכתי מדאי, אך אקווה שכעת תהא שאלתי ברורה יותר.
|
11/06/2017 |
ההפלאה בכל מקום - עניינה הפלאה (מנחם כהן)
לשי היקר.
ברצוני להפנות אותך למקום נוסף בתורת החסידות, למאמר ד"ה ’ושמתי כדכד’ תשט"ז, סעיף ב’, ששם מבואר בהרחבה, שעניינה של ’הפלאה’ מתבטא פעמים רבות דווקא בכך שהוא יורד למרגה נמוכה ביותר, אך עם כל זה הוא עדיין ב’הפלאתו’, דהיינו שגם הירידה היא רק ביטוי לגודל רוממותו של האדם, שביכלתו להגיע גם לפשוט שבפשוטים, אך אין זה ירידה והגבלה אמיתית, אלא דווקא ביטוי לאי הגבלה, ובמילא מובן שזה שייך - וקיים - גם באור הסובב.
ובקשר לשאלה מה מוסיף ההסבר הזה, כאשר ’יש לנו’ הסבר שעניין המלכות בא מהעצמות ממש, נראה שכאן מתחיל רבינו שליט"א את העיקרון המרכזי במאמר, שישנם שני דברים שצריך לעורר על ידי תקיעת שופר: א. גילוי העצמות ממש, על ידי הביטול העצמי של עצם הנשמה. ב. גילוי הרצון המוחלט ששייך לרצון הגלוי (ההפלאה ששייכת גם לירידה למדרגות נמוכות יותר) על ידי המצוה והתשובה שבתקיעת שופר.
והצורך בשני עניינים אלו הוא, בפשטות, מכיון שמצד אחד צריך שיהיה גילוי העצמות ממש, ומאידך שיהיה זה בתחתונים דווקא, מצד גדרי התחתונים.
וישד עוד להאריך בזה, אך תקוותי ששורותיי אלו הועטות בכמות יספיקו לבאר את הדרוש ביאור.
בברכה.
|
12/06/2017 |
תודה (שי)
יישר כח גדול, עזרתם לי מאוד
|
12/06/2017 |
|
• הקשר של פרק מז בתהלים לבחירה בעצם הנשמה (אורח)
במאמר ד"ה ’יבחר לנו’ תשכ"ג סעיף יא, הרבי כותב שהבקשה של כללות המזמור שאומרים לפני התקיעות (פרק מז בתהילים), הוא שיתגלה עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות.
ולכאורה, מלבד הפסוק ’יבחר לנו’ שכולו מדבר אודות בחירת הקב"ה בנשמות ישראל, וכמו כן הפסוק שאחריו ’עלה אלוקים בתרועה’ שגם הוא מדבר אודות הרחמים העליונים של הקב"ה על בני ישראל, שכל זה קשור לגילוי עצם הנשמה כמבואר במאמר שם, שאר הפסוקים לכאורה לא מדברים על נשמות ישראל, ואדרבה חלקם מדברים במפורש אודות אומות העולם?
וכמו (פסוק ב) "כל העמים תקעו כף", (פסוק ד) "ידבר עמים תחתינו ולאמים תחת רגלינו", (פסוק ט) "מלך אלוקים על גויים". ולכאורה, במדרגת גילוי עצם הנשמה המושרשת בהעצמות, אין כל מקום לאומות העולם?
|
07/06/2017 |
אומות העולם בגאולה (המערכת)
לאורח היקר שלום וברכה:
נהננו מאוד לקרוא את שאלתך המחכימה, וננסה להשיב עליה לפי קוצר דעתינו.
אכן, במושכל ראשון, אין כל מקום למציאות הגויים, כשתתגלה עצם הנשמה, המושרשת בעצמות הבורא. וכפי שידוע, שבתפילת נעילה למשל, נועלים למעלה את כל השערים, נותרים "ישראל ומלכא בלחודוי", ואין כל מקום לאומות העולם. כך מבואר גם כן בנוגע לשמיני עצרת, שאז מקריבים רק פר אחד כנגד ישראל, ואין מתחשבים כלל באומות העולם.
אך לפי זה צריך להבין. הרי לעתיד לבוא, תתגלה עצם הנשמה כפי שמושרשת בעצמות. ובפשטות, זוהי כוונת התפילה עליה מדובר במאמר שציינת, שזו בעצם התפילה לגאולה השלימה, בדרגה הנעלית ביותר שבה. האם אכן לעתיד לבוא תתבטל לחלוטין מציאות אומות העולם?
רבינו דן באריכות בענין זה (לקוטי שיחות חלק כ"ג עמוד 172. מובא בלה"ק בשערי גאולה חלק ב’, סעיף ל"ו). נקודת הענין שנתבארה שם, שהגאולה תהיה לא רק לישראל (ומהם תתפשט לכל אומות העולם), אלא גם לאומות העולם כמציאות לעצמם. ואדרבא, זה יוסיף בשלימות ישראל, שהמשרתים הגויים שלהם ירגישו בשלימות את הגילוי האלוקי. לעתיד לבוא יורגש בבני ישראל, שהם דבר אחד עם הבורא. ואילו באומות העולם יורגש, שאינם מציאות אמיתית, ושבלעדי החיות האלוקית אין להם שום מציאות.
לפי זה, גם לעתיד לבוא תהא מציאות אומות העולם, אך היא לא תהא חשובה לעצמה, אלא תסייע לעם ישראל. אפשר אם כן לומר, שזו משמעות הפסוקים שהזכרת. כי התעלות הגויים, תסייע להתגלות עצם הנשמה אצל עם ישראל.
|
08/06/2017 |
איך הפסוקים על האומות מבטאים את גילוי עצם הנשמה המושרשת בעצמות? (אורח)
ראשית, יישר כח על התשובה המנומקת.
אך עדיין לדעתי אין כאן תשובה מספקת, ואסביר: הן אמת שגם לעתיד לבוא תהא מציאות לאומות העולם והם יסייעו לעם ישראל. אבל הרבי מה"מ כותב במאמר (יבחר לנו תשכ"ג סעיף יא) שהבקשה בפסוק יבחר לנו, וגם של כללות המזמור, היא שיהיה גילוי עצם הנשמה המושרשת בעצמות. והשאלה שלי היא - כיצד בפסוק "כל העמים תקעו כף הריעו לאלוקים בקול רנה" למשל, מרומזת (לפחות) הבקשה שיהיה גילוי עצם הנשמה המושרשת בעצמות?
תודה מראש.
|
13/06/2017 |
העולם מגיע לשלימותו (המערכת)
בפשטות, כעת העולם מבולבל. בני ישראל אינם במקומם האמיתי, וגם אומות העולם אינם במקומם. אך לעתיד לבוא, תתגלה האמת, ויתגלה שישראל הם דבר אחד עם הבורא.
זה יגרום, שכל העולם יגיע לשלימותו, ושאפילו המשרתים של עם ישראל יכירו בגדולתו יתברך מצד עצמם.
|
14/06/2017 |
|
• כוונת הבריאה (אברך)
מהו התיווך בין טעמי הבריאה השונים המובאים בדא"ח? לפעמים מובא שהכוונה היא "דירה בתחתונים", והיינו תענוג הבורא שכך נתאווה. ולפעמים מובא שהקב"ה רוצה להיטיב לברואיו - "טבע הטוב להיטיב" (והעבודה היא כדי שלא יהיה "נהמא דכיסופא"), ואם כן המטרה היא תענוג הנברא? האם יש קשר בין שני הטעמים הסותרים לכאורה?
|
06/06/2017 |
תכלית כוונת הבריאה - בכלל ובפרט (מנחם)
לאברך שי’
שאלתך מעניינת, ונושא זה נידון בהרחבה בתחילת ’המשך תרס"ו’. נקודת העניין היא, שעיקר המטרה בבריאת העולמות היא, כדברי חז"ל במדרש (תנחומא נשא טז), כי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
דברי המדרש הללו, הם אחד היסודות המרכזיים ביותר, להבנת תפקידנו בעולם על פי תורת החסידות.
תיקונו של העולם, והפיכתו ל’דירה’ מתאימה לקב"ה, היא העבודה הקדושה שהוטלה על נשמות עם ישראל, זו תכלית בריאת העולם הזה, ותכלית כל העולמות. לשם כך ניתנו לנו הכוחות האלוקיים הנעלים ביותר, ואף ינתנו לנו במידה גדושה יותר וביתר שאת, כשנשלים את עבודתינו.
עוד מובא בתחילת ’המשך תרס"ו’, שסיבה זו היא גם השורש והמקור להסברים נוספים המובאים בחז"ל, כגון: "בגין דישתמודעון ליה’, ו’בכדי שיתגלו שלימות כוחותיו ופעולותיו’.
בנוסף לכך, ישנה הדגשה שהעבודה תהיה מצד הנבראים עצמם, לטובת הנבראים, בכדי שלא יהיה ’נהמא דכיסופא’. אך אין זו סתירה, כי גם סיבה זו נובעת מכך שה’דירה בתחתונים’ צריכה להיות מצד גדרי התחתונים עצמם, ולכן נברא העולם בצורה כזו, שהאדם רוצה ואוהב לעשות דברים בעצמו, ולא לקבל דברים ’בחינם’, כי זו שלימותה ותכליתה של כללות הבריאה כולה, גם שלימותו ותפקידו של כל נברא פרטי בעולם.
ובלשון רבינו ב’מכתב כללי’ (מי"א ניסן תשל"ב, ב’הוספה לאחר זמן’ בשולי הגיליון):
"תכלית ושלימות הטוב הוא, שהאדם יגיע לא רק לשלימות הכי אפשרית שבגדר הנבראים, אלא שיעלה לדרגת דומה לבוראו. ולכן רצה הקב"ה שהאדם ישיג את עניניו לא מן המוכן, כי אם על ידי עשיה ועבודה, בכדי שיהיה [לא רק בשלימותו של "מקבל", שלימות של נברא, אלא גם] "משפיע" (מהווה), דומה לבורא. (ועד שעל ידי זה ייעשה (כלשון חז"ל שבת קיט, ב) "שותף להקב"ה במעשה בראשית", בכל הבריאה).
וזהו עצמו הטעם . . מה שאין אדם מתענג כשמקבל מתנת חינם (כולל גם "תשעה קבים של חבירו"), ואדרבה מתבייש בזה, "נהמא דכיסופא" (=לחם חינם, שהאוכלו בוש מלהביט בפני מיטיבו), - כי תפקידו ושלימותו הוא שיהיה לא "מקבל" כי אם דומה "לבורא".
בברכת הצלחה למימוש הכוונה העליונה בשלמות, בהתגלות מלך המשיח בקרוב ממש.
|
06/06/2017 |
|
• שור או כשב או עז (רחל)
בה
במאמר יהי אלוקינו של הרבי הרייץ כתוב שבנפה"ב יש בחינת שור שהוא גבורה, עז שהוא חסד וכבש שהוא ת"ת. רציתי להבין את הקשר בין כל בהמה למידה שלה.
תודה רבה
|
09/05/2017 |
עז שור וכבש – חסד גבורה תפארת (מנחם כהן)
למרת רחל ברכה ושלום!
מבואר בתורת החסידות, ש"שור" מסמל את ’קו הגבורה’, וכדכתיב (יחזקאל א, י) "ופני שור מהשמאל". לכן, השור זועם ותוקפני בטבעו. וכך גם נפש בהמית כזו היא תמיד בכעס ובתוקפנות.
ה"עז" מסמל את ’קו החסד’, שלכן כל פעולותיו של העז הם במתינות ובקרירות גדולה, ובנפש הבהמית זו נפש כזו שתמיד מתעקשת על כל דבר, וקשה לה לזוז מהרגליה, אך הכל בקרירות ובמתינות.
וה"כבש" הוא רך בטבעו, ובזה הוא מסמל את ’קו התפארת’, שיכולה לקבל גם ממידת החסד וגם ממידת הגבורה, ובנפש הבהמית זו נפש כזו שאינה עומדת על שלה, וכל עניינה ומטרתה היא להרבות בתאוות ובהנאות לסוגיהן.
שנזכה לזכך את הנפש הבהמית על ידי ’אתכפיא’ ו’אתהפכא’, ועל ידי זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
|
10/05/2017 |
|
• ג’ קווין (שמואל)
כידוע, יש שני אופנים בסדר הספירות: "זה תחת זה" - שכל הספירות עומדות בקו אחד, כתר, ומתחתיו חכמה ואחריה בינה, חסד, גבורה וכו’. ו"ג’ קווין" בו הספירות עומדות בשלושה קווין, קו הימין חח"ן, קו האמצע דתי"מ, וקו השמאל בג"ה.
והנה מבואר בכמה מקומות, שהסדר דקו אחד (זת"ז) הוא "חיצוניות הספירות", והסדר דג’ קווין הוא "פנימיות הספירות".
אם כן, מדוע קו אחד הוא חיצוניות, וג’ קווין הם פנימיות? ובכלל, למה הכוונהב"חיצוניות" ו"פנימיות", לאורות וכלים? או לשתי דרגות בכלים, ואולי שתי דרגות באורות?
(אוסיף, וגם נקודה זו אינה ברורה לגמרי, שחילוק נוסף נובע מהנ"ל, שכשהספירות בקו אחד, הכתר נמנה ולא הדעת, וכשהספירות בג’ קווין הוא להפך, שהדעת נמנית ולא הכתר. ידוע שכשמונים את החיצוניות - הכתר נמנה, וכשמונים הפנימיות - הדעת נמנית, אך הא גופא צ"ב, מהו "חיצוניות" ו"פנימיות" דהספירות, ומדוע זה קשור באופן עמידת הספירות בקו א’ או בג’ קווין).
|
21/03/2017 |
מצ"ב מאמר ושיעור ווידיאו בנושא זה: (המערכת)
מאמר בנושא:
http://wpc.66fc.go-live.co.il/0066FC/books/daat.pdf
שיעור ווידיאו באתרנו שגם קשור קצת להנ"ל: http://www.chasidut.tv/nd2013/contents.asp?aid=110504
|
23/03/2017 |
|
• תניא (לוי)
שאלה שמציקה לי הרבה זמן:
אם הלבושים הם רק לבושים כלומר שכל הצורך בהם הוא לעשות מצוות ע"י או ח"ו להיפך ואין להם כלום מצד עצמן אז למה יש לשתי הנפשות לבושים מספיק שיהיה משהו נטרלי ושכל פעם כשאחת הנפשות רוצות לעשות משהו ע"י הלבושים שתתלבש בהם
|
05/03/2017 |
לכל נפש יש את ה’לבוש’ שלה (מנחם כהן)
ללוי היקר, שלום וברכה!
אכן, מבואר בתניא פרק ד’ שישנם שלושה לבושים של הנפש האלוקית, ואילו בפרק ו מבואר שגם לנפש הבהמית ישנם שלושה לבושים. יחד עם זה, כפי שהינך כותב, ישנם גם שלושה לבושים ניטרליים, והשאלה היא רק איזו נפש מתלבשת בהם.
כלומר: המחשבה והדיבור והמעשה של האדם, הם אכן לבושים ’נייטרליים’ בעצם מהותם, וכפי שאנו רואים שניתן לחשוב, לדבר ולעשות דברים חיוביים, וכן חלילה להיפך. אבל בתורה מדובר מצד הנפשות הפועלות, שלנפש האלוקית אין שום ’לבוש’, כל זמן שלא משתמשים בשלושת הלבושים לענייני תורה ומצוות, כי זה הלבוש שלה, וכן להיפך, לנפש הבהמית אין שום ’לבוש’ כל זמן שלא משתמשים בשלושת הלבושים לעניני טומאה וקליפה.
ובמילים אחרות, המחשבה והדיבור והמעשה כשלעצמם הם כמו ’בגד’, אבל כל מחשבה היא ’בגד’ שונה, וכן כל דיבור או מעשה, ורק כאשר האדם חושב, מדבר או עושה עניינים של תורה ומצוות, הם יכולים להפוך ל’לבוש’ מתאים לנפש האלוקית שתתלבש בהם, וכן להיפך, הם יכולים להפוך ל’לבוש טמא’ עבור הנפש הבהמית שתתלבש בהם (חלילה). ובתניא מדגיש, שאין לנפש האלוקית שום לבוש אחר מלבד לבושי התורה והמצוות, וכן להיפך אצל הנפש הבהמית.
בברכת פורים שמח ומיסמך גאולה לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש!
|
07/03/2017 |
|
• הזזה עצמית (ירון)
שבוע טוב ומבורך,
במאמר לא תהיה משכלה תשי"ב נאמר " ,כמו״כ לצורך הולדת המדות צ״ל ענין הזריעה, אור זרוע לצדיק ,דקאי על הזריעה דתורה ומצוות, ובא ע״י כח עליון דוקא, שזוהי ההזזה עצמית שלמעלה מטעם ודעת שצריכה להיות לכל הפחות פעם אחת בשנה, בהתחלת העבודה"
מה הכוונה בבקשה בהזזה עצמית שצריך לעשות לכל הפחות פעם בשנה? תודה רבה.
|
04/03/2017 |
למסור את עצמו לאלוקות (מנחם כהן)
לירון ידידי היקר.
הביטוי ’הזזה עצמית’ מובא בכמה מקומות בתורת החסידות, וישנם מקומות שבהם מבואר שזוהי העבודה של ראש השנה ויום הכפורים (ראה למשל במאמר ד"ה ’זה היום’ תשכ"ה סעיף ח, ועוד), ונקודת העניין היא, שהאדם צריך להחליט שהוא אכן ’מוסר את עצמו’ לרצון ה’, ומכאן ואילך הוא מתמסר לרצון ה’ גם אם זה יהיה כרוך בקשיים כאלו ואחרים, או חוסר נוחות וכדומה.
ההחלטה הזו עצמה, אינה מתבטאת דווקא בפרטים, אך זהו ’הזזה עצמית’ שהאדם מוסר ונותן את עצם מציאותו אל הבורא. וזו נקודת ההתקשרות לה’, שהוא רצון כללי ומופשט לעשות כל ענייניו כרצון ה’, ומכך מסתעפים ונמשכים כל אופני מעשיו כפי הכוונה העליונה.
ללא החלטה פנימית ועצמית זו, לא יישאר קיום לשאר ההחלטות שהאדם מחליט, כי כל דבר שיגיע כתוצאה מהתלהבות וכדומה, תדעך עם הזמן כאשר ההתלהבות תתפוגג. ולכן האדם צריך – לפחות פעם אחת בשנה, בתחילת וראשית כל העבודה – להחליט שהוא מוסר את עצמו ואת כל מציאותו לרצון ה’, יהיה מה שיהיה.
ברכה והצלחה!
|
05/03/2017 |
|
• חי וקיים - ספירת היסוד (יוסף)
למה תיבות חי וקיים מרמזים על ספירת היסוד (כמובא בסידור האריז"ל בתחילתו), מובא אבל לא מבואר בקונטרס ענינה של תורת החסידות סעיף י.
|
28/02/2017 |
ספירת היסוד – החיות של כל העולמות (מנחם כהן)
ליוסף שי’
שלום וברכה!
מבואר בכמה מקומות בתורת החסידות (ראה ספר המאמרים תרפ"ה עמוד קיז, המשך תער"ב חלק ב עמוד א’כב, ועוד), שהמילים "חי העולמים" מתייחסים לספירת היסוד. וטעם הדבר בפשטות הוא, מכיוון שכידוע ספירת היסוד היא ה’משפיע’ ואילו ספירת המלכות היא ה’מקבל’. ולכן, מכיוון שעניינה של ספירת היסוד הוא להשפיע את החיות האלוקית בעולמות – היא נקראת ’חי העולמים’ (ולכן גם המילים ’חי העולמים’ מופיעים בדרך כלל בסמיכות לתיבת ’מלך’ – הרומזת על ספירת המלכות).
מסיבה זו, גם המילים ’חי וקיים’ רומזות לספירת היסוד, מכיוון שכאמור עניינה של ספירת היסוד היא להמשיך אור וחיות אלוקית בעולמות, שעל ידי זה הם מתקיימות, וענייננו הוא לחבר את ’מלך’ (מלכות) עם ’חי וקיים’ (יסוד), שעל ידי זה נעשה יחוד קוב"ה (המידות) ושכינתיה (מלכות), עד לשלימות הייחוד בגאולה השלימה תיכף ומיד ממש.
בברכת התורה.
|
28/02/2017 |
|
• צמצום עצמי (ירון)
שלום וברכה,
ידועה השאלה בעניין הקב"ה שאינו יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים, מפאת חסרון החסרון הינו יתרון.
השאלה היא, האם הקב"ה יכול לצמצם את עצמו? את אורו כמובן שכן, זהו כל עניין הצמצום כפי הכתוב בכמה מקומות. אבל האם הוא יכול לצמצם את עצמו (עצמות ומהות)?
|
21/02/2017 |
הכל יכול = ללא צמצום וחסרון (מנחם כהן)
לירון היקר.
שלום וברכה!
השאלה הזו דומה לשאלה הבאה: האם העצמות יכול לבטל את המציאות שלו, שהוא לא יהיה? אם הוא יוכל – זה יהיה הוכחה שעצמות הוא לא מחויב המציאות ח"ו, כי אם העצמות מסוגל להתבטל באיזה שהוא שלב – זאת הוכחה שהמציאות שלו היא לא אמת. שהרי אמת זה דבר שלא יכול להתבטל לעולם. ולכן התשובה היא, שזה שהבורא לא יכול להתבטל, זה מראה דווקא על העדר ההגבלה שלו, כי דבר שמתבטל הוא מוגבל, ואילו דבר שלא מתבטל הוא לא מוגבל.
וכך גם בענייננו, השאלה היא האם העצמות יכול להקטין ולצמצם את עצמו או לא. ועל כך התשובה היא, שכשם שהעצמות לא יכול לבטל את עצמו, הוא לא יכול לצמצם את עצמו. והעדר החיסרון אינו חסרון אלא שלמות. אמנם יש לו כח בגבול, והוא עשה את הצמצום, אבל אין הפירוש שהעצמות יהיה מוגבל ומצומצם ח"ו, אלא שהוא מגלה את כוחו הבלתי מוגבל גם בגבול (וכמבואר בתורת החסידות בהרחבה בכמה מקומות (ולמשל במאמר ד"ה ’אתה הראת’ תשל"ז), שדווקא ההשפעה והצמצום מבטא את יכולת העצמות), אבל העצמות לעולם יישאר בלתי מוגבל ובלתי מצומצם.
כל הווה נפסד, אך הבורא לא ניתן להפסד ולא ניתן לחסרון. צמצום במהותו ועצמותו יתברך, פירושה למעט ולבטל ממציאותו. ומה שניתן למיעוט וביטול, זה רק מציאות שנתהווה, שמקודם הוא לא היה, ואפשר להחזיר אותו לקדמותו. אבל הבורא בעצמו שמציאותו מעצמותו, שתמיד היה, הוא מחויב המציאות, ולא יתכן שיתבטל או יצטמצם כמובן.
|
22/02/2017 |
הבורא (גיא יוסף)
בס’’ד הבורא הוא כל יכול ואינו מוגבל בשום ענין, הרבי אומר בביאורי התניא שמצד יכולת הבורא הצמצום הי’ יכול להיות כפשוטו וזו בחירתו שיהי’ באופן שאינו כפשוטו, גילוי והעלם אינם שייכים בבורא למרות שהוא נושא בעצמו עניינים אלו, דאמיתת העצמות הוא מה שנמצא בבחי’ בלתי מציאות נמצא וכן כל מה שנושא בעצמות כבי’ הוא בבחי’ בלתי מציאות נמצא, ולכן מלכתחילה השאלה מופשטת ככל שתהיה לכאורה אינה על הבורא ממש
|
27/03/2017 |
|
• גהינום (ירון)
שלום חברים,
רציתי לדעת בבקשה איזו נשמה הולכת לגהינום, האלוקית או הבהמית? או שניהם. ואם רק אחת אז מה קורה עם השניה.
תודה
|
15/02/2017 |
במותם לא נפרדו (מנחם כהן)
לירון שי’, שלום וברכה.
בפשטות נראה, שהנפש הבהמית נשארת עם הנפש האלוקית גם לאחר הפטירה, והזיכוך והצירוף שבגיהינום נעשה לשניהם יחד – רק שאת לבושי הנפש הבהמית צריך לגמרי להסיר (לפעמים), ולהחליף ללבושים נקיים, ואילו הנפש האלוקית תמיד נקיה כי תמיד רצונה לעשות את רצון ה’, והגיהינום שלה הוא בכדי לנקות אותה מהלכלוך שנדבק בה.
וכך כותב אדמו"ר האמצעי ב’שער האמונה’ (מז, א):
"הנה ידוע ענין הגיהנום, שהוא אש דק דנוגה שמברר לרע דנפש הטבעית שמעורב בכל חלקי רע דקליפת נוגה באש זרה, שיתברר ויצורף כל הרע. ואמנם, אחר הבירור נעשה לבוש טהור לנשמה ונקרא לבושי דכיא. וטרם הבירור בגיהנם נקרא לבושי מסאבותא, והיינו לבושים הצואים שנעשו מכל עון וחטא ואיסור קל של דברי סופרים, וכמו ביהושע כהן גדול שלא מיחה בנשים נכריות, שאמרו עליו הסירו הבגדים הצואים מעליו כידוע.
ואמנם, גם לנשמה עצמה יש בירור באש הגיהנם במה שנתלכלך עצם מהותה בפגם וחסרון על ידי טומאת העון, עד שתטהר, וכמו שכתוב ונפש כי תחטא כו’, וכמו שאומרים בוידוי דקריאת שמע שפגמתי באות יו"ד כו’ כנודע.
בברכת הצלחה וגאולה קרובה! ובהזדמנות זו יישר כח על המחמאות שנתת בתשובות הקודמות..
|
16/02/2017 |
|
• ל’ כלים דזו’’נ (גיא יוסף)
בס’’ד שלום רב, בהמשך תרס’’ו המאמר הג’ הרבי הרש’’ב אומר כי ל’ כלים דפרצוף זו’’נ נעשים נר’’נ לבי’’ע, האם אפשר לבאר מהו פרצוף זו’’נ, מהם הל’ כלים, האם קשור ל-ל’ שנות הנשיאות של הרבי הריי’’ץ עפ’’י קונטרס כ’’ב שבט תשנ’’ב
|
13/02/2017 |
ל’ כלים – שורש הנבראים (מנחם כהן)
לעוז יוסף שי’, שלום וברכה!
הלשון של הרבי הרש"ב שם (בעמוד כא) הוא "וכידוע דל’ כלים דזו"נ נעשים נר"נ לבי"ע". ועל דרך זה מובא גם בתניא, אגרת הקודש סימן כ.
זו"נ הוא ר"ת ’ז"א ונוקבא’, והיינו כללות המידות (-ז"א) וספירת המלכות (-נוקבא).
ספירת המלכות שבעולם האצילות מקבלת כידוע שפע מהמידות האלוקיות שבאצילות, ומשפיעה אותם לעולמות הנבראים – בריאה יצירה עשיה. אך המקור לעשר הספירות שישנם בכל עולם מעולמות בריאה-יצירה-עשיה, שביחד הם שלושים ספירות (10 בבריאה, 10 ביצירה ו10 בעשיה) מגיע מהל’ כלים שקיימים בעולם האצילות ומושפעים למלכות.
מהם הל’ כלים? מבואר, שאפילו הכלים שבעולם האצילות הם אלוקות, ובכל אחד מהכלים של הספירות שבאצילות, יש שלוש בחינות: פנימי, אמצעי וחיצון. או כפי שכתוב לפעמים הלשון סת"ר – סוף, תוך, ראש.
ועשר הספירות שבעולם האצילות עם שלוש הבחינות שבכל אחת מהן – הם ל’ כלים, המתלבשים בעולמות בריאה, יצירה, עשיה. והם הנשמה והאור של הספירות הקיימים בעולמות בריאה, יצירה, עשיה: הפנימיות והראש של הכלים שבאצילות, נעשים נשמה ואורות לספירות שבעולם הבריאה, האמצע והתוך של הכלים שבאצילות, נעשים נשמה ואורות לספירות שבעולם היצירה, והחיצוניות והסוף של הכלים שבאצילות, נעשים נשמה ואורות לספירות שבעולם העשיה.
שנות נשיאותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ אמנם היו גם הם במספר 30 (מב’ ניסן תר"פ ועד י’ שבט תש"י), אך בפשטות אין לזה שום קשר עם ענין הל’ כלים שבאצילות, וראה בשיחת ש"פ וארא תשנ"ב סעיף י’, ובלקוטי שיחות חלק י"ח עמוד 303 ואילך, ביאורים נפלאים בתוכן עבודתו של הרבי הריי"צ בשנים אלו.
בברכת התורה והגאולה.
|
15/02/2017 |
ל’ כלים דזו’’נ (גיא יוסף)
בס’’ד חן חן תודה רבה וישר כח
א. במאמר מדובר על פרצוף זו’’נ, מהו ענינו של ’’פרצוף זה"?
ב. בקונטרס כ’’ב שבט תשנ’’ב, הרבי מונה שלוש תקופות י’ שבט, י’’א שבט וכ’’ב שבט ומביא שעבודתו של הרבי הריי’’ץ היתה להכין את ה’’תחתונים’’ שיוכל לקבל את גילוי העצם ולא יתבטלו
קבלת הנשיאות בשמחה ובפנימיות
|
17/02/2017 |
פרצוף - התכללות כל הכוחות (מנחם כהן)
לגיא יוסף שי’, שלום וברכה!
לגבי שאלתך אודות משמעות המושג ’פרצוף’ בחסידות: הספירות דאצילות, נקראות "ז"א" (זעיר אנפין). ’אנפין’ = פרצוף. על ידי הפרצוף, האדם מגלה ומביע את עצמו. כך גם על ידי הספירות אלוקות מתגלה לנבראים. הפרצוף כלול מעיניים, חוטם ופה, וגם הספירות כלולות מכמה סוגים, שמהווים יחד פרצוף מושלם. הספירות כפי שהן באצילות הן בהתאחדות ובהתכללות זו עם זו, ולכן הן קרויות ’אנפין’ = פרצוף.
לאמיתו של דבר, כל ספירה וספירה בעולם האצילות נקראת ’פרצוף’, מכיוון שכל ספירה כוללת כידוע גם את שאר הספירות (’חסד שבגבורה’, ’גבורה שבחסד’ וכדומה). וכך גם במלכות ישנו ’פרצוף’ שלם, מחכמה שבמלכות ועד מלכות שבמלכות, וכך גם במידות שבאצילות.
לגבי המבואר בקונטרס כ"ב שבט, שבנשיאותו של הרבי ישנם שלושה שלבים ותקופות (עד י’ שבט, מי"א שבט ומכ"ב שבט), הדברים בפני עצמם אכן נכונים ומעניינים, אך ככל הידוע לי אין לזה קשר עם עניין הל’ כלים (עכ"פ לא מובא שם (או במקום אחר) קשר בין זה ובין עניין הל’ כלים)
אמנם בדרך אפשר ניתן לומר, שבתקופה הראשונה רק חיצוניות העולם הייתה כלי לגילוי העצם, וכמו 10 כלים החיצוניים, ומתקופה לתקופה העולם נהיה כלי פנימי יותר לגילוי העצם, עד לשלימות בזה בגאולה האמיתית והשלימה, אך כאמור, אין לזה מקור כתוב.
בברכה לקבלת ה(תקופה השלישית ב)נשיאות בשמחה ובפנימיות.
|
19/02/2017 |
|
• התבוננות או התבודדות? (אורח)
ראיתי בחבדפדיה
הערה 1
שהרבי דיבר על עניין ההתבודדות עם הרב שיק והוא הסביר לו למה לא נוהגים אותו בחב"ד.
האם מישהו יודע יותר פרטים על הסיפור מה היתה השאלה ומה התשובה וכו’.
תודה רבה
|
08/02/2017 |
הרבי והרב שיק (מנחם כהן)
לאורח היקר שי’.
שאלתך מעניינת, עשיתי חקירה קצרה בנושא, וזה מה שגיליתי:
ראשית, אכן הרב שיק היה הרבה פעמים אצל הרבי, אך לא באופן פורמלי. הוא היה מגיע לאהל בימים שהרבי הגיע, והיה משתטח על האהל, ואז היה כמה פעמים שהם דיברו ביניהם. מכיוון שכך, הדברים לא נרשמו בצורה מסודרת ככל הידוע (עכ"פ לא בחב"ד), וישנם רק שמועות כלשהם על מה דיברו.
בחב"דפדיה נרשם שדיברו על עניין ההתבודדות, ומאחד ממקורביו שמעתי שדיברו על כך שעניינו של משיח הוא התפילה, וייתכן בהחלט שדיברו על כמה וכמה נושאים בכמה וכמה זמנים שונים, אך כאמור זה לא היה בצורה מסודרת.
ובנוגע לגוף השאלה, מדוע בחב"ד לא נהוג להתבודד, ההסבר לכך מבואר בהרחבה בליקוטי דיבורים לכ"ק אדמו"ר הרייצ חלק א עמוד 272 ואילך (ובתרגום ללה"ק – עמוד 189 ואילך), ושם מבואר, שעם כל מעלתה של ההתבודדות יש בה חסרון הגובר על כל מעלותיה, בכך שבזמן ההתבודדות לא נמצאים עם עוד יהודים, ולא ממלאים את הכוונה האלוקית לגלות אלוקות בעולם (ומשוה זאת להבדל בין לפני מ"ת שהאבות היו רועי צאן, ובין לאחר שהקב"ה שלח את משה בכדי להוציא את בנ"י ממצרים ולגלות אלוקות בעולם, עיין שם בהרחבה).
יחד עם זאת, מבואר בכמה מקומות כי בחב"ד נוהגים להתבודד, אך זה נעשה יחד עם כולם – אם בעבודת התפילה, אם בהתוועדות חסידית, כאשר מנגנים יחד ניגון וכל אחד מתעמק במחשבותיו ובענייניו (בכותרת כבר כתבנו "התבוננות"...), ואם בחשבון נפש בימי הולדת, וכדומה.
בברכת הצלחה רבה במילוי השליחות הקדושה המוטלת על כולנו – לגלות אלוקות בעולם ולקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.
|
09/02/2017 |
|
• "גם חשך לא יחשיך ממך" (ירון)
שלום וברכה,
ליקוטי תורה, פרשת מסעי , פח, ב.
כתוב "גם חשך לא יחשיך ממך שחשך נק’ אש שאפילו אש אינו מפסיק" - על איזו אש מדובר?
|
26/01/2017 |
אש חשוכה (מנחם כהן)
לירון היקר שי’.
שלום וברכה.
המקור לדברי אדמו"ר הזקן, שחושך נקרא אש, הוא (לכאורה) מהזהר בראשית דף טז, ששם מובא "דחושך הוא אשא", ובמילים פשוטות – החושך הוא אש.
מהזהר שם נראה, שהכוונה היא למדרגת ’נהורא אוכמא’ (אש שחורה) המובאת בכמה מקומות בתורת החסידות, ואף בפירוש רש"י על הפסוק (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו" – "שהיתה כתובה מאז לפניו, באש שחורה על גבי אש לבנה", וראה באריכות במאמר ’לך אמר לבי’ ובמאמרים שאחריו, שמדרגת ’אש שחורה’ מתייחסת לכמה מדרגות אלוקיות.
אמנם, ראוי לציין, שמדרגת ה’חושך נקרא אש’ שעליה מדבר אדמו"ר הזקן במאמר שציטטת, בפשטות אינו מתייחס למדרגה רוחנית נעלית, אלא לאש השלילית (’חושך’) הקיימת אצל האדם לתאוות היתר, ומבאר אדמו"ר הזקן, שגם ’חושך’ כזה אינו מסתיר את הקשר הפנימי והעצמי של יהודי עם הקב"ה, כנאמר "גם חושך לא יחשיך ממך".
בשורות טובות, ובברכת הגאולה.
|
01/02/2017 |
|
• ליקוטי תורה - מסעי (ירון)
שלום וברכה חברים,
בליקוטי תורה, תחילת פרשת מסעי כתוב:
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. כתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. הנה זה כלל גדול בעבודת הש"י שכל מי שבא לדבקה אליו ית’, הנה כתיב מי יעלה בהר ה’ ומי יקום וגו’ נקי כפים ובר לבב שיהא לבו בר וזך לגמרי בלי שום סיג אשר לא נשא לשוא נפשי נפשו כתיב נפשי קרי כמ"ש אליך ה’ נפשי אשא אכל בי עשרה שכינתא שריא דהיינו שלא תהא התנשאותו והגבהותו בדרכי ה’ לשוא ולשקר ח"ו. "
שאלתי היא מה הענין להזכיר "אכל בי עשרה שכינתא שריא" - האם "אליך ה’ נפשי אשא" לא שייך ביחיד? רק בעשרה?
|
26/01/2017 |
השראת השכינה בצורה הנכונה (מנחם הכהן)
לירון היקר שי’.
שלום וברכה.
כפי שבוודאי שמת לב, המאמר הזה של אדמו"ר הזקן הוא מסוג המאמרים הקצרים. במאמרים אלו אדמו"ר הזקן מקצר בלשונו, ועניינים שלמים באים לפעמים במשפט קצר, ונראה שכך הם פני הדברים גם כאן.
האדמו"ר הזקן מבאר, שבכדי לעלות בהר ה’, חשוב מאוד שהלב יהיה נקי וטהור, "נקי כפיים ובר לבב", ושהאדם לא יעשה שקר בנפשו, להתנהג בגאווה וגסות, ולטעון שכל זה הוא רק ’לשם שמיים’.
כהוכחה לכך מביא רבינו הזקן את המשך הפסוק "אשר לא נשא לשוא נפשי", ומבאר, שבפסוק זה יש קרי וכתיב, הקרי הוא ’נפשי’ - השראת השכינה, ואילו הכתיב הוא ’נפשו’ – נפש האדם (ראה לקו"ת שלח מח, ד). מה הקשר בין הקרי והכתיב? ומה השייכות לענייננו?
אדמו"ר הזקן אינו מבאר זאת במפורש, והוא רק מביא את הפסוק "אליך הוי’ נפשי אשא", ואת מאמר חז"ל "אכל בי עשרה שכינתא שריא". משני מאמרים אלו מובן, שתפקידו של האדם הוא לחבר את נפשו ורצונו עם הבורא (’אליך הוי’ נפשי אשא’), ועי"ז הוא זוכה שהשכינה תשרה בקרבו (’כל בי עשרה שכינתא שריא’).
לפי זה נוכל להבין את הקשר בין הקרי והכתיב שבפסוק "אשר לא נשא לשוא נפשי" כנ"ל, כי כאשר האדם חוטא בהתנשאות שאינה לשם שמים, הוא נושא לשקר (לשוא) גם את ’נפשו’ שלו – כיון שהוא לא באמת נושא את נפשו לה’, שהרי הוא לא בטל אליו. ובנוסף לזה הוא גם נושא לשקר כביכול את ’נפשי’ של השכינה, כי הוא לא באמת משרה את השכינה למטה, שהרי "אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך" (תניא פרק ו). וכל זה הוא בגלל "התנשאותו והגבהותו בדרכי ה’ לשוא ולשקר ח"ו" (כלשון אדמו"ר הזקן).
לפי זה מובן, שאין כוונת אדמו"ר הזקן לומר שרק עשרה יכולים לעלות להר ה’ (שזה היפך הפשט במאמר ובפסוק), אלא שכאשר האדם מתנשא שלא כדת, גם השראת השכינה שהוא רוצה לפעול (הנעשית במיוחד בעשרה, אך גם ביחיד ואכמ"ל בזה), גם היא שקרית ואינה אמיתית – ’אשר לא נשא לשוא נפשי’.
הצלחה רבה בלימוד החסידות, שעי"ז ’אתי מר’ דא מלכא משיחא, תיכף ומיד ממש ממש.
|
31/01/2017 |
|
• דרגת פרעה דקדושה (אסי )
בדבר מלכות בא מבאר העניין דבית פרעה דקדושה.
כנגד איזה בחינה זה בסדר השתלשלות?
אחרי הצמצום או לפני? ושם גופא כנגד איזה בחי’?
|
29/01/2017 |
דירה לעצמות הבורא יתברך (מנחם כהן)
לאסי היקר שי’.
שאלתך מעניינת מאוד, ולאחר עיון במקורות שהרבי מציין בשיחה, מובן שהכוונה במדרגת ’פרעה דקדושה’ היא למדרגת מלכות דאצילות כפי שהיא יורדת לבי"ע. וכמבואר בתורת חיים מקץ פרק ו (עז, ד ואילך. אליו מציין רבינו בשיחה בהערה 16), ש"בחינת פרעה דקדושה הוא בחינת המלכות שמתלבשת בבי"ע. . הוא בחינת התגלות הפנימיות דווקא, כי לשון פריעה לא שייך רק לגלות מתוך ההעלם והכיסוי שהיה בתחלה" עיי"ש בהרחבה.
אמנם, יש לציין שזו מדרגת ’פרעה דקדושה’ עצמה, והיינו שמשם הגילויים מתגלים בעולמות, אבל הכח לגילוי באופן של ’אתפריעו ואתגליין מיני’ כל נהורין’, בא דווקא מעצמותו ומהותו יתברך, כמפורש בדברי הרבי בסעיף ג בשיחה.
ולפי דברי הרבי בסעיף ג שם מובן, שב’פרעה דקדושה’ עצמו יש כמה וכמה מדרגות, ואילו ’בית פרעה’ (בקדושה) מורה על המדרגה שבה ’פרעה’ נמצא בכל התוקף, כאדם הנמצא בתוך ביתו ודירתו, שזהו הגילויים דעצמותו יתברך ממש, ולשם היה ירא משה לגשת, מכיון שכנשמה בגוף הוא לא יכל להכיל גילויים אלו. אם כן לסיכום, בית פרעה מורה על כל הגילויים הכי נעלים (שלמעלה מהצמצום ולמעלה מכל בחינה ומדרגה), הבאים מעצמות הבורא ממש.
בברכת הצלחה בלימוד התורה וגאולה מיד ממש.
|
31/01/2017 |
|
• תניא פרק ב (שמעון)
לכאורה לפי דברי אדמוה"ז שע"י הצדיקים אנו חלק אלוקה כבחינת צפרניים למח האב ראוי להיות מקושר לצדיק שנמצא אתנו בזה העולם?
|
19/01/2017 |
התורה קובעת את המציאות בעולם (מנחם כהן)
לשמעון היקר!
אכן, כדבריך מובא ומבואר בכמה מקומות בתורת החסידות, ראה תניא פרק מב (ש"בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה"), ובלקוטי שיחות חלק כו עמוד 7 (ש"מוכרח להיות "משה" בכל דור ודור שמלובש בו נשמת משה"), ועוד.
ואכן, החסידים והמקושרים אמונים על דברי רבינו, שנשיא דורנו נמצא אתנו גם בזמן זה בזה העולם, ואף שאיננו זוכים לראותו ולשמוע את קולו, אנו רואים כיצד הרבי ממשיך להנהיג את קהל החסידים וכלל ישראל כמאז ומקדם, באופן שאין לו אח ורע, דרך ה’אגרות קודש’ ועוד.
וכלשון רבינו (התוועדויות תש"נ ח"א עמ’ 89) "בימינו אלה. . ישנה מציאותו של משה – "גואל ראשון הוא גואל אחרון" – נשמה בגוף באופן נצחי". ואין אחר דברי המלך כלום, וממילא התקשרות לרבי היא התקשרות לצדיק שנמצא עמנו בזה העולם.
וראה שו"ת ציץ אליעזר חלק יד עמוד קפא, עד כמה דברי התורה הם אלו הקובעים את המציאות בעולם, ו"כשמקרא אני דורש, בטלים ומבוטלים כל החושים ועיני בשר, כי שקר המה טועים ומטעים".
בתקווה ובתפילה, שתיכף ומיד ממש נראה ונשמע בזה העולם תורה חדשה מפיו של מלך המשיח, בבית המקדש השלישי והמשולש, תיכף ומיד ממש.
|
21/01/2017 |
הגדרתו של גשמי (איציק)
ב"ה
לא זכיתי להבין מה שתורץ לשואל (שמעון), הרי הגדרתו של דבר גשמי הוא כזה שאפשר להשיגו ע"י אחד מחמשת החושים (ראיה שמיעה וכו’), ובאם לא ניתן להשיגו ע"י חושים הללו זה מוכיח שאינו דבר גשמי כ"א רוחני ולכן א"א להשיגו.
ולכן בעיניי קושייתו של השואל בעינה עומדת: הכיצד מתקיים כיום ש"בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה"?!
כל מי שלמד מעט תורה יודע עד כמה היא תורת חיים, שמתייחסת למציאות החושית. למותר אפילו להביא דוגמאות ולהוכיח זאת, אבל בכל זאת אביא כמה.
תוקפה הבלתי-מעורער של דת-ישראל מבוסס דווקא על מראה עיניים: "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" . הרמב"ם אומר : "ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים".
כלל-יסוד בתורה הוא – "תורה לא בשמים היא" . התורה נותנת את מלוא התוקף לבית-דין, שדן על-פי מראה העיניים – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" . המציאות הנראית לעיניים על-פי אמות-מידה הלכתיות היא מציאות אמיתית על-פי התורה, וחס-ושלום לבוא להכחישה ולטעון שהיא אחיזת עיניים.
רבי סעדיה גאון קובע כללים מתי יש לפרש את פסוקי התורה כפשוטם ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ), ומתי אנו חייבים לפרשם שלא כפשוטם. הוא מונה ארבע אפשרויות כאלה, והראשונה היא כאשר "החוש דוחה אותו". כאשר המציאות החושית הנראית לעיניים שוללת את משמעותו הפשוטה של פסוק בתורה (!) – זה עצמו הוכחה שהפסוק הזה אינו כפשוטו (כמו, למשל, "ערים גדולות ובצורות בשמים" , שעל זה אומר רש"י : "דיברו הכתובים לשון הבאי").
פעמים רבות אנו מוצאים בתורה – בגמרא, בספרי הראשונים והאחרונים ואף בתורת החסידות – התמודדות עם סתירות שקיימות בין הכתוב בתורה לבין המציאות החושית. בשום מקום לא מצאנו את ההמצאה, שהמציאות החושית היא שקר ואחיזת-עיניים. להפך, תמיד צורת ההתייחסות היא – איך למצוא תירוץ והסבר שעל-פיהם תסתדר תמונת המציאות עם הכתוב בתורה.
לאור המובא לעיל:
אשמח בפירוט יתר לגבי תשובתך.
תודה מראש!
|
14/04/2017 |
אין לנו אלא דברי בן עמרם (מנחם כהן)
לאיציק שי’
ראשית, לא עלינו תלונותיכם כי אם על דברי השו"ת ’ציץ אליעזר’ חלק יד עמוד קפא, שאת דבריו ציטטנו מקודם, ועל דברי הגמרא במסכת תענית דף ה’ ע"ב "מקרא אני דורש".
ונביא כאן עוד מדבריו של ה’ציץ אליעזר’ שם וז"ל "אם אדם יראה בעיניו את ראובן חבירו, ושומע קולו ונדמה לו כקול שמעון, ודאי ישפוט שחוש שמיעתו הטעהו, ובאמת ראובן הוא ולא שמעון, כי חוש הראיה יותר חזק מחוש השמיעה. כל שכן אם יאמרו לו על אחד שמת ורואהו עומד לפניו, מי פתי יחשוב אחרת שאמירה זו אינה מכוונת.
והנה ראה זה פלא, שרב נחמן תמה ושואל: וכי בכדי חנטו חנטיה? בא ר"י ומשיב לו מקרא אני דורש, ומה תשובה היא זו? הא ראינו שמת חנטוהו וקברוהו, אולם חז"ל השמיענו בזה, שאם נסתר חוש הגשמי על ידי מה שמצאנו בתורתנו הקדושה איפכא, על כרחך מסיקים מזה שחוש הגשמי הטעה, ורק נראים כחונטים, כי מכיון שמקרא אני דורש על פי הכללים האמיתיים שניתנו לנו מסיני, הרי שהקב"ה אומר כן, וממילא ברור שרק נדמה להם שמת, אבל חי היה.
ככה למדו חז"ל תורה, וזהו ההבדל הגדול והריחוק הנורא שבין דעתנו לדעת חז"ל, מן ההיפך אל ההיפך, שאצלנו בעניותנו העולם הזה הוא מציאות "והתורה נדרשת", מה שאין כן חז"ל בעיני קדשם המה ראו את התורה בחושיהם כמציאות, וכשמקרא אני דורש בטלים ומבוטלים כל החושים ועיני הבשר, כי שקר המה טועים ומטעים, ורק נראה להם שחונטים. יעויין שם בנעימות דבריו".
ובאמת הדברים מבוארים וברורים בכמה מקומות, וראה למשל התוועדויות תשמ"ז חלק א עמוד 101 ש"דבר שרואה בעיניו, יתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ואילו כאשר התורה מעידה על קיום הדבר הרי זה בודאי מציאות אמיתית, בכל התוקף וכו’".
אגב, עניין זה עומד ביסוד דבריו הנחרצים של הרבי אודות גיל העולם שהוא דווקא כפי שנקבע בתורה, שהשמש סובבת סביב כדור הארץ ולא להיפך מכיוון שכך התורה קבעה, ועוד ועוד.
ואם כן זו לא ’המצאה’ ח"ו, אלא דברים ברורים ומפורשים של גדולי ישראל שבכל הדודות, וראה דברי הירושלמי (נדרים פ"ו ה"ח ועוד) על הפסוק ’לא-ל גומר עלי’, שעל ידי פסק דין של ב"ד משתנה הטבע והמציאות, ועוד ועוד.
כמובן שאין זה בסתירה לכך שאנו משתדלים להתאים גם את הנראה בעולם עם הכתוב בתורה, אם על ידי הבנה מעמיקה יותר בתורה (על פי כללי התורה בלבד!) או על ידי הסבר מעמיק יותר בהבנת המציאות או המדע, אבל גם כאשר אין לנו הסבר כיצד הדברים מתאימים, מונח בפשטות אצל כל יהודי, ובפרט יהודי חסידי, שדברי התורה הם האמת המוחלטת, וכדברי רש"י (שמות יד, ד) "אין לנו אלא דברי בן עמרם", ואילו מה שנראה בעולם דורש ביאור והסבר (ולעיתים ההסבר הוא שמה שנראה בעולם הוא טעות ודמיון בלבד, וכפי שהובא לעיל מה’ציץ אליעזר’ ו’התוועדויות תשמ"ז’).
ובנוגע לדבריך ש’כל דבר גשמי מוכרחים להשיגו על ידי אחד מחמשת החושים’, אני מוכרח לומר שאין זה נכון, והראיה, ממציאות הגלגלים (המסבבים את הכוכבים הגשמיים), שעליהם כותב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ג הלכה ג) ש"אינן לא קלים ולא כבדים, ואין להם לא עין אדום ולא עין שחור ולא שאר עינות. . וכן אין להם לא טעם ולא ריח". ואם כן לא ניתן להשיגם בשום חוש מחושי האדם, אף על פי שהם גשמיים, ומסבבים את הכוכבים הגשמיים. ואם כן מובן שאין כל בעיה לומר שגם היום ישנו ניצוץ ממשה רבינו המתלבש בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה, שזהו כ"ק רבינו, אף שלעת עתה אין אנו רואים אותו.
ואמנם ידוע לי שישנם דעות נוספות בנושא חשוב זה, ואדרבא, אם יש לכבודו הסבר נוסף בעניין (על פי כללי תורתנו הקדושה), אשמח לשמוע.
בברכת התורה והגאולה.
|
20/04/2017 |
התורה ומציאות העולם (איציק)
ב"ה
עדיין לא זכיתי להבין את היטב את כוונתך:
הרי מובן לכל בר דעת שאין דברי הציץ אליעזר נאמרו כפשוטו ממש, דהיינו שכוונתו לסתור כל מקום שרבותינו הקדושים בהזכירם את יעקב אבינו הוסיפו "עליו השלום", וכן את מקום קבורתו במערת המכפילה וכו’!
ואדרבה מלשונו מוכח שרק כאשר "מקרא אני [ובזה גופא] דורש" אז באמת יעקב אבינו חי וקיים [ואולי יש לתווך זה עם מה שביאר רבינו בלקו"ש ח"ל לפרשת ויחי עיי"ש היטב!!].
דאם לא נפרש כך יוקשה לי אין ספור מהלכי גמ’ ודברי רבותינו הראשונים והאחרונים, אנקוט דוגמא אחת מגמ’ מפורשת, אח"כ מדברי הראשונים, אח"כ מדברי רבותינו נשאינו עד כ"ק אדמו"ר:
א) הגמרא מביאה: "דאמר רבי חנינא מעולם לא שאלני אדם על מכת פִּרְדָּה לבנה וחיה" [=אדם שהוכה על-ידי פִּרְדָּה לבנה לא ישאל כיצד להירפא, מכיוון שלא יחיה]. שואלת מיד הגמרא: "והא קא חזינן דחיי [=והלוא אנו רואים שהפצוע חי]?". ולכאורה, היה על הגמרא להשיב שזו אחיזת עיניים, שהרי התורה אומרת שאם הוכה על-ידי פִּרְדָּה לבנה, לא יחיה. וראו זה פלא – הגמרא מקבלת ללא עוררין את תמונת המציאות החושית ("הא קא חזינן דחיי") ומתרצת תירוץ אחר – "אימא וחיית" [=אמור: והמכה תתרפא, "כי המכה לא תתרפא לעולם" ]. וגם על זה שואלת הגמרא: והלוא אנו רואים שהמכה נרפאת, ושוב מתרצת הגמרא תירוץ. למה אי-אפשר לפתור את כל הבעיות בתירוץ פשוט אחד – כל זה דמיון וניסיון ואחיזת עיניים?!
ב) רבי סעדיה גאון קובע כללים מתי יש לפרש את פסוקי התורה כפשוטם ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ), ומתי אנו חייבים לפרשם שלא כפשוטם. הוא מונה ארבע אפשרויות כאלה, והראשונה היא כאשר "החוש דוחה אותו". כאשר המציאות החושית הנראית לעיניים שוללת את משמעותו הפשוטה של פסוק בתורה (!) – זה עצמו הוכחה שהפסוק הזה אינו כפשוטו (כמו, למשל, "ערים גדולות ובצורות בשמים" , שעל זה אומר רש"י : "דיברו הכתובים לשון הבאי")?!
ג) אף רבנו הזקן אינו מעלה על דעתו להתעלם מן המציאות החושית. למשל, בתניא הוא שואל איך ייתכן שהתורה אומרת "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", והלוא "הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך ליבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה’ באמת". למה לא יתרץ שהחוש אינו קובע בעבורנו את המציאות?!
ד) כמו-כן רואים אנו את הרבי נדחק לתרץ את מה שכותב אדמו"ר האמצעי נ"ע בשערי תשובה , בשם האריז"ל, שבזמננו "בטלו השמדות ולא יהיו עוד", והרי היו גזירות ת"ח ות"ט והשואה הנוראה?! והוא מסביר שאלה השמדות מסוג אחר, ולא מאותו סוג שעליו דיבר האריז"ל. למה אינו מתרץ שגזירות ת"ח ות"ט והשואה הנוראה לא היו אלא אחיזת עיניים? (תירוץ מופלא כזה היה פותר בקלי-קלות גם את כל השאלות והקושיות ששואלים רבים על האמונה בקב"ה ממאורעות השואה. הנה יש לנו תירוץ פנטסטי – השואה לא הייתה ולא נבראה)?!
|
11/05/2017 |
אמת תורתנו הקדושה (מנחם)
לאיציק היקר שלום וברכה:
אשתדל להבהיר לך את כוונתי, וכך אולי ’נחסוך’ את הדיון:
מחד גיסא, כמובן אי אפשר לומר על כל קושיא, ש’זה רק דמיון’ או ’אחיזת עיניים’. אך מאידך גיסא, גם אי אפשר לומר על כל קושיא, את התירוץ ה’פנטסטי’ שמה שכתוב בתורה אינו כפשוטו, ואנחנו ’כנראה’ לא הבנו את דברי התורה. בשיטה כזו ניתן גם להגיע למסקנה שהאמונה בביאת המשיח אינה כפשוטו שהרי אנו רואים שהעולם הולך ומתדרדר, שהאמונה שגיל העולם הוא 5776 שנים אינה כפשוטה, ועוד ועוד חלילה.
כשמתגלה ’סתירה’ כביכול בין האמונה ובין המדע ושאר ענייני העולם, עלינו לשבת וללמוד היטב את הסוגיא, ולהשתדל ליישב את הדברים, אבל האמונה הבסיסית של כל יהודי היא, שהתורה קדמה לעולם, וממילא דברי התורה הם חזקים יותר ממה שאנו רואים בעולם!
ובענייננו: מובן וגם פשוט לכל המקושרים אל כ"ק רבינו, שההתקשרות היא אל נשיא דורנו, שנמצא בזה העולם, ועל כך אין ויכוח. יש מקום לדיון האם הכוונה היא כפשוטו ממש, או שזהו רק על דרך יעקב אבינו ש’לא מת’, או משה רבינו ש’לא מת’, אך ברור ופשוט שתורתנו תורת אמת, וכך גם דבר כ"ק רבותינו נשיאינו הקדושים.
אגב, אשמח לשמוע את התשובה שלך לשאלתו של שמעון (השואל הראשון), לאיזה צדיק שנמצא בזה העולם צריך להתקשר?
|
14/05/2017 |
התורה ומציאות העולם; התקשרות כיום (איציק)
ב"ה
שלום וברכה!
אנסה להתייחס כעת רק לתגובה האחרונה שכתבת:
"אך מאידך גיסא, גם אי אפשר לומר על כל קושיא, את התירוץ ה’פנטסטי’ שמה שכתוב בתורה אינו כפשוטו, ואנחנו ’כנראה’ לא הבנו את דברי התורה".
למה לא?! הרי מאחר וכלל גדול הוא ש"תורה לא בשמים היא" הרי בד"כ התורה מדברת בענייני העולם הזה בגשמיות כפשוטו וממילא אם הראיה מוחשית וברורה (למעט מדע שרובו ככולו מבוסס אך ורק על השערות בעלמא [כפי שהגדיש רבינו פעמים אין ספור במכתביו הק’] סותרת את הכתוב, לא מצאנו בשום מקום (!) בצורה חד משמעית (!!) לומר שהכתוב מתרחש כפשוטו בעולם הזה ובגשמיות בעוד שהוא סותר את הראיה החושית אדרבה איפכא מצאנו בריבוי מקומות בצורה שאינה משתמעת לתרי פנים לקיים את המציאות ולבאר את הכתוב (ראה לעיל את דבריו המפורשים את הרס"ג ועוד ועוד).
מ"מ הניתן לומר באופן זה (שהכתוב מכחיש המציאות) הוא בא’ מד’ האפשרויות דלהלן:
א) לפרש את הכתוב ולבארו באופן אחר.
ב) לומר שאין הכתוב הבטחה והכרח כ"א צפיה ותקוה.
ג) לדרוש את הנאמר בעולם רוחני ולא גשמי כפשוטו.
ד) "למד לשוני לומר איני יודע" (ע"ד [אך לא ממש] תיקו).
אך בשום אופן לא מתקבל לסתור את הראיה המוחשית ולקיים את הכתוב כפשוטו!
ולהעיר שבנדו"ד הקושי לקיים את הכתוב ולהכחיש המציאות לגמרי מלבד האמור נושא בתוכו סתירה מיניה וביה, דהרי הטעם לומר שלא היה כלום וכו’ הוא מפני שנשיא דור חייב להיות בגוף גשמי כפשוטו בעוה"ז אך זה גופא צריך להיות באופן של ראיה ושמיעה (לקו"ש חכ"ד עמ’ 6) אך כעת אליבא דכולהו לא ניתן לראות ולשמוע וממילא מה הרווח (בלשון המעטה) לומר שלא היה כלום, ולשם מה לבנות מגדלים פורחים באויר שלא היו כמותן בכל דברי ימי ישראל!
"בשיטה כזו ניתן גם להגיע למסקנה שהאמונה בביאת המשיח אינה כפשוטו שהרי אנו רואים שהעולם הולך ומתדרדר".
לענ"ד אין זה קשור כלל לנדו"ד מפני שהאמונה היא שאע"פ שכעת לא הגיע משיח הנה תיכף הוא בא דהיינו על העתיד לבוא ממילא אין כל קושיא כלל, דזה שהעולם מתדרדר זה מהווה סתירה אם היינו אומרים שמשיח כבר בא שמציאותו שוללת העלם והסתר וכו’ אך לומר שהוא יבוא והעולם השתנה (כמובן שהאמור הוא לגבי העלם והסתר ולא עצם מציאותו האמיתי והפנימית של העולם - ראה אח"ק ואמור נ"א באריכות) ואז יתבטל הגלות אין זה קשור כלל לנדו"ד והוא ע"ד (אך לא ממש) "טראכט גוט וועט זיין [ויהיה] גוט".
"שהאמונה שגיל העולם הוא 5776 שנים אינה כפשוטה, ועוד ועוד חלילה. כשמתגלה ’סתירה’ כביכול בין האמונה ובין המדע ושאר ענייני העולם, עלינו לשבת וללמוד היטב את הסוגיא, ולהשתדל ליישב את הדברים, אבל האמונה הבסיסית של כל יהודי היא, שהתורה קדמה לעולם, וממילא דברי התורה הם חזקים יותר ממה שאנו רואים בעולם!".
גם זה לענ"ד אינו קשור כלל לנדו"ד מכיון שאתה מדבר על המדע שכולו מבוסס על השערות ולא על ראיה מוחשית וכנ"ל, משא"כ בנדו"ד!
"ובענייננו: מובן וגם פשוט לכל המקושרים אל כ"ק רבינו, שההתקשרות היא אל נשיא דורנו, שנמצא בזה העולם, ועל כך אין ויכוח".
אמת, אך אין הכוונה לומר שלא היה כלום היפך השו"ע והשקפת התורה, אלא יש לו קשר ושייכות לגשמיות, ראה לקו"ש חל"ב ניסן, וכן הביטויים שאמר רבינו בעת משפט הספרים (מ"ה י"ב תמוז ואילך) בתור טענה שהרבי הקודם אינו חי וכו’, שמאחר ואפשר למשש בגשמיות את צא"ח דהיינו חסידי חב"ד שחיים כיום(!) וכל הנהגתם מבטאת אך ורק את הרבי ממילא נמצא שהרבי חי וקיים בעולם הזה עיי"ש.
"יש מקום לדיון האם הכוונה היא כפשוטו ממש".
אינני רואה שום מקום ע"פ התורה, דברי ימי ישראל, גמ’ מפורשות, ראשונים, אחרונים, השקפה שהנחיל לנו רבינו, לומר שלא היה הסתלקות שזה היפך השו"ע!
"או שזהו רק על דרך יעקב אבינו ש’לא מת’, או משה רבינו ש’לא מת’".
ובהרבה יותר מזה, מכיון שהוא הנשיא הדור שלנו (ואיך הסתדר זה עם המציאות - ניתן לבחור באחד מד’ האפשרויות לעיל לענ"ד האפשרות האחרונה היא הכי קרובה אל האמת, ויש לעיין היטב בכל השיחות שאמר רבינו מי’ שבט תש"י ואילך עד בעיקר י’ שבט תשי"א שלמרות הסתלקותו של הרבי הקודם עדיין עומד ומשמש כאן למטה וכו’) וכל מטרת הקמת דורנו אינו אלא בשביל דבר אחד ויחיד להביא את ביאת משיח כפשוטו ובלשונו של רבינו במאמר קבלת הנשיאות "להמשיך עיקר שכינה" כאן למטה מעשרה טפחים בגלוי כפשוטו ממש.
"אך ברור ופשוט שתורתנו תורת אמת, וכך גם דבר כ"ק רבותינו נשיאינו הקדושים".
אמת!
"אגב, אשמח לשמוע את התשובה שלך לשאלתו של שמעון (השואל הראשון), לאיזה צדיק שנמצא בזה העולם צריך להתקשר?".
ע"פ האמור תשובתי ברורה וחדה.
|
08/06/2017 |
באהבת ישראל נביא את הגואל (אורח)
סליחה שאני מתערב, אך כלל איני מבין על מה הויכוח כאן. הרי מוסכם בין כל חסידי חב"ד, שהאדמו"ר השביעי הוא נשיא הדור.
כמו כן מוסכם גם, ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים, אלא אהבה ויראה" (אגה"ק כ"ז).
אם כן, מה כל כך משנה אם הייתה הסתלקות כפשוטו או שלא כפשוטו, הרי ברור שבעיקר חיי רבינו אין שום שינוי.
ובכלל, לדעתי ראוי שהאתר יעסוק בעיקר בלימוד תורת החסידות והפצתה, ויותיר את הויכוחים ה’פוליטיים’ לבימות אחרות המתמחות בכגון דא.
|
11/06/2017 |
|
• 2 שאלות (פלוני)
שלום וברכה
1. כאשר מדברים על אנשים "משכילים" ומנסים להוכיח להם ע"י שכל אנושי שיש בורא לעולם ומביאים כלל אין דבר עושה את עצמו.
על זה עונים המשכילים אז מי עשה את הקב"ה
מהלענות להם בלי להשתשמש בכח של אמונה (חלקי הוי’ אמרה נפשי)והנחות למעלה מן השכל אלא רק ע"פ שכל והגיון של גוי?
2. האם אפשר ע"י שכל אנושי להגיע למסקנה שיש מציאות סובב כ"ע? מקור? אם כן למה גויים לא אסורים בשיתוף?
|
16/01/2017 |
שתי תשובות (שמעון)
אענה על שאלות אלו לפי קוצר דעתי:
1. כמובן, אף אחד אינו טוען שה’ עשה את עצמו, אלא שה’ הוא נצחי. וזהו ההבדל בינו לבין העולם, כי אנו רואים בעינים שהעולם כלה ונפסד, ואינו נצחי. ממילא, בהכרח שמישהו עשה אותו. לעומת זאת, ה’ הוא אכן נצחי.
2. על פי שכל אנושי, ה’ הוא למעלה מהעולם (כי הוא ברא אותו). ממילא, איננו יכולים להבין את הקב"ה באופן מושלם, ומה שאיננו מבינים נקרא ’סובב’. אך שורש הגויים הוא מאור הממלא, והם אינם מחוייבים להאמין במה שיותר משורשם (ענין זה עמוק מאוד, וגם נתבאר בכמה מקומות באופנים שונים. אם עדיין אין זה ברור, אנא הסבר מה בדיוק קשה לך, ואשתדל להרחיב).
|
16/01/2017 |
|
• מחשבה של רבי (חיים)
במאמר של הרבי הריי"ץ מובא שמחשבה של רבי היא המחשבה הקדומה דא"ק, ומפרט ששם נסקרים כל השית אלפי שנין בסקירה אחת ומחשבה דיבור ומעשה של כל פרט ופרט.
אשמח לקבל את המ"מ לזה
|
01/01/2017 |
כל הבריאה בנקודה כללית אחת (מנחם כהן)
לחיים שי’, לחיים ולברכה!
את הציטוט שהבאת, שמחשבה של רבי היא המחשבה הקדומה דא"ק, לא מצאתי לעת עתה במאמרי הרבי הריי"צ, אך בכל אופן, עצם דברי הרבי הריי"צ, אם אכן אמר כך, מהווים מקור נאמן לזה כמובן. אם כוונתך שברצונך למצוא מקור קדום יותר, תשאל שוב, בצירוף המקור המדוייק בדברי כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע.
לגבי העניין השני שהזכרת, שבמחשבה הקדומה דא"ק נסקרים כל השית אלפי שנין בסקירה אחת, עניין זה מובא בכמה מקומות בדא"ח, ונציין כאן שניים מהם:
הצמח צדק בדרך מצוותיך, מצות האמנת אלוקות, סוף פרק יא, כותב: "סדר השתלשלות העולמות הוא בבחינת כלל ופרט, כדי להיות התהוות פרטי הנמצאים מאין סוף ברוך הוא, שהוא למעלה מעלה מן הכלל גם כן. והכלל הראשון הוא בחינת א"ק, ואחר כך נפרטו י’ ספירות דנקודים, ואחר כך נפרטו בברודים, להיות מציאויות רבות בספירות על ידי התכללותם...
וכנ"ל שהכלל הראשון הוא א"ק שהיה כולל כולם הוא בחינה א’, והרב המגיד ז"ל קראו אור כללי, וממנו נמשך אחר כך בפרטות. וזהו סוד "קורא הדורות מראש" (ישעיה מ"א ד’) פירוש, ראש הוא בחינת א"ק, והדורות הן כל הסדר של ההשתלשלות דאבי"ע, שנקראו ממנו לבא לידי גילוי מההעלם. כמי שאומר ראובן בא לכאן, שמציאותו של ראובן הייתה כבר, אלא שבקריאה זו נעתק ממקומו לבא לכאן, כך כל הדורות היו בראש, בחינת א"ק אור כללי, שהוא ענין המחשבה הקדומה שצופה ומביט עד סוף כל הדורות, שבמחשבה זו נתהוו כולם".
כלומר: כל הפרטים הכלולים בא"ק הם בצורה ’אינסופית’ ולמעלה מעולם האצילות והעשיה כאחד, ולכן הם בהשוואה אחת המגלים כלל אחד. ולמעלה ממנו הכל אין סוף ממש.
וכמבואר בהרחבה במאמר ד"ה ’והיה אמונת עתיך’ תרנ"ב לכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, משל גשמי לזה: "על דרך משל באדם למטה, כשעולה ברצונו ומחשבתו לבנות בנין על דרך משל, הרי במחשבה זו ישנו שם כל הפרטים, איך שיהיה הבית (כי מיד שעולה במחשבתו ענין הבית, כבר יש שם בהעלם שבאופן כזה דוקא היה רוצה כו’) ואבניו ועציו ועפרו הכל יש שם במחשבה זו, אלא שהם עומדים שם בהעלם ואינו ניכר ונרגש עדיין כל פרט בפני עצמו, ומכל שכן שאין קדימה ואיחור לפרט אחד על זולתו, אלא כולם עומדים בהשוואה אחת. וזהו מחשבה כללית, שכל הדברים עומדים שם בהתכללות בהשוואה בלי שום קדימה זה לזה . . ומכל מקום, אין המשל דומה אל הנמשל . . דלמטה, ממחשבת האדם, לא יתהווה מזה מאומה . . אבל למעלה, תיכף שעלה במחשבתו ורצונו להוות מיד נתהווה . . מכל מקום, אופן התהוותן הוא בבחינת כללות כו’ כנ"ל, ואחר כך נפרטו בדרך פרט שנתגלה כל פרט מבחינת מחשבה הקדומה הנ"ל".
בברכת הצלחה רבה ומופלגה, וגאולה מיד ממש!
|
02/01/2017 |
מראי מקום (חיים)
ראיתי בעבר ואני פשוט מחפש את המראי מקום
|
03/01/2017 |
מעלת המחשבה (מנחם)
לחיים שי’.
שלום וברכה.
גם לאחר חיפושים ומאמצים רבים, כולל הפניית שאלתך לרבנים ומשפיעים חשובים, לא מצאתי מקור לציטוט שהבאת או מקור דומה לזה. אך בליקוטי דיבורים חלק א בתחילתו, מובאת שיחה קצרה של הרבי הריי"צ בגודל מעלת המחשבה (בכלל, אך לפי מה שמובא בהמשך שם, נראה שהכוונה היא בעיקר למחשבה של הרבי), ש"אין לה מעצורים, ואין מחיצות המבדילות בעדה", עיין שם בהרחבה.
כמו כן, מובא בדרך מצוותיך (מצות עדות) שהבעל שם טוב ותלמידו הרב המגיד, "היו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראיה, והיו אומרים מה שהיו רואים, כאשר היה נראה בעליל לתלמידיהם" עיין שם בהרחבה.
זאת מצאנו, ואם לזאת הייתה הכוונה, הרי שאלו הם המקורות.
בברכת הצלחה רבה בכל העניינים, וגאולה שלימה.
|
03/01/2017 |
|
• חומת בת ציון (רועי)
שלום רב
ברצוני לשאול בענין הצירופים של האותיות הנקראים בספר יצירה אבנים. איך אפשר לבנות מ-4 אבנים 24 בתים?
החשבון של 1כפול 2 כפול 3 כפול 4 שנותן 24 הוא מספר האפשרויות התאורתיות שניתן לסדר את האבנים.
כלומר כאשר מתכננים את הבניה עוד בטרם מתחילים לבנות בפועל ישנן 24 אפשרויות איך לסדר את האבנים, שאבן זאת תהיה מונחת במקום זה ואבן שניה תהיה במקום זה או בסדר שונה שהאבן הזאת במקום שונה וכן הלאה.
מה שאינני מבין הוא שספר יצירה מדבר לא על 24 אפשרויות תכנון תאורתיות שקיימות לפני שמתחילים לבנות את הבתים, אלא משמע לי שמדובר על 24 בתים שונים שכבר נבנים בפועל (מה שכמובן בגשמיות לא ייתכן, אלא אם יסתרו את הבניה הראשונה ויסדרו את האבנים בסדר שונה ושוב יסתרו ויבנו בסדר וצירוף אחר של האבנים וכן 24 פעמים שיבנו 24 בתים כל פעם בצירוף וסדר אחר).
וכן אדמו"ר הזקן בתורה אור פרשת וישב מדבר על כך בענין "חומת בת ציון". ורציתי להבין גם ענין זה שהרי גם לגביי חומה (בגשמיות) תהיה אותה שאלה כמו לענין בית כנ"ל?
|
22/12/2016 |
אבנים = אותיות (שמעון)
שלום רועי.
נראה לי, שהתשובה לשאלתך פשוטה מאוד, והיא נמצאת במשפט הראשון שכתבת "האותיות הנקראים בספר יצירה אבנים". כמובן, מצירוף של ארבעה אותיות, ניתן ’לבנות’ בפועל 24 בתים (= מילים). יהיו שישה מילים, שיתחילו באות מסוימת. שישה מילים אחרות שיתחילו באות השניה, וכן על זה הדרך.
בברכת הצלחה.
|
23/12/2016 |
משמעות הבתים והאבנים (מנחם כהן)
לרועי היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת מאוד, ותחילה צריך לבאר את דברי הספר יצירה "שתי אבנים בונות שתי בתים": האבן היא משל לאותיות. כמו שאבן אחת לבדה היא דבר דומם ללא תועלת, כך גם כל אות בפני עצמה היא חסרת משמעות. אך כאשר מצרפים ומחברים כמה אבנים יחד, ניתן לבנות מזה בית מפואר העשוי לדירת אדם (שהרי כל בית עשוי מקיבוץ אבנים), וכך גם בנמשל, מכמה אותיות יחד ניתן לבנות ’בית’ ומשכן לרעיונות שכליים עמוקים (ה’אדם’).
ועל כך מפרט בספר יצירה, שמשני אבנים ניתן לבנות שני בתים, וכגון מא’ וב’ ניתן ’לבנות’ שתי מילים – אב, או בא. וזהו גם פירוש דברי הספר יצירה ש"ארבעה אבנים בונות 24 בתים", כי מארבעה אותיות ניתן ’לבנות’ 24 מילים שונות. לדוגמא – מהאותיות ח’ י’ מ’ ש’ ניתן לבנות את ה24 מילים הבאות – חימש, חישם, חשים, חשמי, חמיש, חמשי. יחמש, יחשם, ישמח, ישחם, ימשח, ימחש. מחיש, מחשי, משיח, משחי, מיחש, מישח. שמיח, שמחי, שחים, שחמי, שימח, שיחם (כמובן לא כל המילים הם בעלי משמעות תיקנית, אבל אלו כל הצירופים שיכולים להיות מארבעת האותיות האלו, וכן בכל ארבע אותיות).
מובן, שבמשל אי אפשר לבנות מארבע אבנים 24 בתים, אלא אם כן יפרקו בית אחד ויבנו חדש במקומו (ולמען האמת גם בית אחד קשה לבנות מארבעה אבנים בלבד, אלא אם כן מדובר באבנים משוכללות במיוחד...), אבל הכוונה היא שכאשר ייקחו ארבעה סוגי אבנים וינסו להרכיב אותם בצורות שונות, יוכלו לבנות מהם 24 סוגי בתים ולא יותר.
אם כן, המשמעות הפשוטה של הספר יצירה היא שמארבעה אותיות ניתן ’לבנות’ 24 סוגי מילים, וכאן כמובן אין צורך ’להרוס’ את המילים הקודמות בכדי ’לבנות’ צירוף חדש, מכיוון שיש מספיק אותיות מכל סוג וסוג.
וזו גם הכוונה בדברי אדמו"ר הזקו (תו"א וישב כט, א) ש"אותיות דקדושה נק’ חומת בת ציון, חומה של אבנים שתי אבנים בונות שני בתים כו’", ובא לומר בזה שמאותיות הקדושה ניתן ’לבנות’ חומה ומגן על כל העניינים הבלתי רצויים, וכפי שהוסבר לעיל אין צורך ’לסתור’ את הבית הקודם בשביל לבנות חומה, מכיוון שבנמשל (באותיות) יש בלי גבול אותיות קדושות, שמהם ניתן לבנות חומה ומגן רוחני לתפארת מכל העניינים הבלתי רצויים.
בהצלחה, חנוכה שמח!
|
25/12/2016 |
|
• את עשית את השמים (אורח)
בדבר מלכות של השבוע, פרשת וישלח, במאמר "פדה בשלום נפשי" י"ט כלסו תשכו, מסביר הרבי נ"ע באות ה’ ש"את עשית את השמים" את חסר ה’ כגד 5 פרצופים שנחסרו במלכות כדי שהיא תהיה מקור להוות את העולמות. מיד לאחר מכן באות ז’ כותב הרבי נ"ע שבימי שלמה לא רק שנמשכו במלכות הפרצופים שנחסרו להוות את העולמות, אלא עוד נמשך בה גילוי עתיק, ולכן היה עשירות ברוחניות ובגשמיות בימי שלמה. שאלתי היא - איך לא התבטלו העולמות אם הפרצופים חזרו למלכות?
|
14/12/2016 |
העולמות כבר יכלו לקבל (מנחם כהן)
לאורח היקר שלום וברכה!
שאלתך מעניינת מאוד, והיא נוגעת באחד מיסודות תורת החסידות. אתה בעצם שואל, שאם היה צריך להיחסר 5 פרצופים לצורך בריאת העולמות, איך ייתכן שבימי שלמה נמשכו חזרה הפרצופים שבמלכות (כדברי הרבי שליט"א בדבר מלכות), הרי אז היו העולמות צריכים להתבטל.
התשובה על כך היא, שבאמת לצורך בריאת העולם היה צורך להחסיר מספירת המלכות בכדי שהיא תהיה מקור להתהוות העולמות, אך לאחר שנתהוו העולמות, הם נעשו ’כלי’ לקבל גם את הפרצופים שנחסרו מהעולמות, מבלי להתבטל.
וכלשון אדמו"ר הריי"צ (ד"ה ’למען ידעו’ התש"ב סעיף טו): "והמשל בזה הוא באופן השפעת השכל מן הרב אל התלמיד. דשכל הרב כמו שהוא לעצמו הוא נפלא ונעלה באין ערוך משכל התלמיד, והתלמיד הנה בשום אופן אינו יכול לקבל שכל הרב בכלל, ובפרט עצם שכל הרב כמו שהוא לעצמו. ואם הרב ישפיע את השכל ההוא להתלמיד, הנה לא זו בלבד שלא יוכל לקבלו, אלא עוד זאת יתבלבלו כלי שכלו. ובהכרח שהרב יעלים ויצמצם את שכלו העצמי בצמצום והעלם גמור, ואחר הצמצום בדרך סילוק הלזה, ממשיך הרב בעצמו אור שכל שאינו אלא הארה בלבד לגבי אור שכלו העצמי, וגם הארה זו מלבישה במשלים והצעות שונות, ואז משפיע לתלמידו. וכשהתלמיד מקבל את השכל שהוא לפי ערך, הנה בזה מתחזקים כלי שכלו עד אשר במשך הזמן קאים אדעתי’ דרבי’ (עומד על דעת רבו - עבודה זרה ה, ב), שהוא בא על עומק פנימיות שכל הרב. ואין זה אשר רק מקבלו בטוב, אלא עוד מחדש בו חדושים נפלאים, להיות דעל ידי השפעה בסדר כזה נעשו חושי התלמיד כמו חושי הרב".
כלומר: אם הרב ישפיע מיד את כל עומק השכל לתלמיד שכלל אינו בערכו, הוא יתבלבל לגמרי. לכן, הרב מצמצם את שכלו, ואחר כך משפיע אותו לאט לאט, כשבכל שלב, גם כלי מוחו של התלמיד גדלים ומתרחבים, עד שביכולתו להגיע למעלת הרב.
וכך גם למעלה, על ידי שנחסרו מספירת המלכות חמשת הפרצופים, היה יכול להתהוות מציאות העולמות. אך המטרה היא שיושפע בעולם יותר ויותר אור ושפע אלוקי, עד שאכן בימי שלמה יכלה ספירת המלכות (וממילא גם העולמות) לקבל לא רק את חמשת הפרצופים, אלא גם גילוי אור נעלה יותר. ולעתיד לבוא יתגלה אור נעלה עוד יותר גם ממה שהיה בימי שלמה, וכפי שיתבאר בהמשך המאמר.
בברכת הצלחה, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, תכתב ותחתם.
|
15/12/2016 |
משל נפלא! (ירון)
מנחם היקר, עבדך ירון שאל את השאלה, פשוט שכחתי לכתוב את השם - מחילה.
כרגיל - תשובה נפלאה ומובנת, בעיקר המשל של הרבי הריי"צ. אין לי מילים להודות לך על כח החיזוק לשאלות.
ה’ ישלם שכרך בבניי חיי ומזוני :)
|
16/12/2016 |
|
• קיימא סיהרא באשלמותא (ירון)
כותב הזה"ק שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא - אם אני מבין נכון אז הירח היה מלא כל הזמן, כמו בט"ו בחודש. השאלה היא : אם הוא היה מלא כל הזמן, איך ידעו לקדש את החודש ע"פ עדים בימי שלמה?
|
14/12/2016 |
מלכות שלמה הייתה שלימה כשלמות הלבנה באמצע החודש (מנחם כהן)
לירון היקר שלום וברכה!
לגבי שאלתך אודות מה שבימי שלמה היה ’קיימא סיהרא באשלמותא’ – בזהר חלק ב (פה, ב) מבואר, שהכוונה היא לזה שמלכות שלמה הייתה המלכות בדור החמשה עשר מאז אברהם אבינו, ולכן מלכותו הייתה שלימה, כמו שהירח מאיר בשלמותו ביום ה15. ובלשון הזהר: "ביומוי דשלמה קיימא סיהרא באשלמותא. אימתי באשלמותא? דקיימא בחמשה עשר, כמה דתנינן (א) אברהם, (ב) יצחק, (ג) יעקב, (ד) יהודה, (ה) פרץ, (ו) חצרון, (ז) רם, (ח) עמינדב, (ט) נחשון, (י) שלמון, (יא) בועז, (יב) עובד, (יג) ישי, (יד) דוד, (טו) שלמה. כד אתא שלמה קיימא סיהרא באשלמותא (כיון שבא שלמה נתמלאה הלבנה), הדא הוא דכתיב (דברי הימים א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה’ למלך" (והיינו שמלכותו הייתה מלאה, כעין מלכות ה’).
לפי זה מובן שלא היה בעיה לקדש את הירח על פי עדים בזמן שלמה, מכיון שצורתו של הירח לא השתנתה אז מהצורה הנראית לנו כיום.
אך באמת שאלתך נכונה לגבי זמן הגאולה העתידה, כיון שאז יקויים "והיה אור הלבנה כאור החמה", ואז אכן לא יהיו שינויים בלבנה. וראה בעניין זה בשיחת אחרון של פסח תשד"מ סעיף כג ואילך שמקשה קושיא זו (וברוך שכיוונת לדעת גדולים..), ומתרץ, שאפשר לומר שהשינוי שיהיה בירח יהיה רק בתקופה השניה שאז יהיו "מצוות בטלות", אך מוסיף שקשה לתרץ כך, כי בתורת החסידות משמע שזה יהיה תיכף ומיד בביאת המשיח.
|
15/12/2016 |
תזכה למצוות! (ירון)
תשובה נפלאה, תודה רבה מנחם היקר. תזכה למצוות. ממש תענוג לקרוא - עזרת לי רבות. תענוג לפני שבת קדש :)
|
16/12/2016 |
|
• תערובות טוב ברע (ירון)
שלום חברים, בדבר מלכות של השבוע, פרשת וישלח, עמ’ רסב אדמו"ר מוהריי"צ.
לאורך כל המאמר מוסבר שעניין התורה הינו לברר את התערובות טוב ורע בדצח"מ שנעשה ע"י חטא עץ הדעת. ואז ממשיך הרבי ונותן דוגמאות לטוב ורע בדצח"מ ולבסוף לאחר כל הדוגמאות הוא כותב "אבל באמת אין זה תערובות טוב ורע אלא אדרבה הרע הוא לעצמו והטוב הוא לעצמו" (אוקיי, אז אין תערובות אמיתיות) ואז בסוף המאמר חוזר וכותב "וע"י חטא עץ הדעת נעשה תערובות טוב ברע, עד שנתערבו בזה מבלי אשר ימצא טוב שלא יהיה בו איזה תערובות לא טוב, ורע שלא יהיה בו תערובות טוב" - אז רגע לא הבנתי, לפני רגע אמרת שזה לא באמת תערובות כי הטוב לעצמו והרע לעצמו? כמו שיש אדמה טובה ואדמה רעה, צמח טוב וצמח רעיל, ועכשיו אתה כותב שיש תערובות? אז יש או אין? מן הסתם יש.. כי זה המטרה, לברר הרע מהטוב, אבל איך זה מסתדר עם כל הדוגמאות שהרבי נתן ועוד המשיך ואמר שאלו לא באמת תערובות? אז היכן התערובות? לא ברור. אשמח לעזרה בענין.
|
12/12/2016 |
התשובה לכך בהמשך המאמר (מנחם כהן)
שלום ירון היקר!
שאלתך מצוינת, ואכן, כפי שהדברים מובאים ב’דבר מלכות’, תמוה לכאורה, מה המשמעות שהתורה באה להפריד את הרע מהטוב, כאשר עוד לא הוסבר מהו תערובת של טוב ורע.
אך לאחר שהסתכלתי בפנים המאמר (ראה ספר המאמרים קונטרסים חלק א עמוד 422 ואילך, קובץ מאמרים חלק ב עמוד 215 ואילך, ויובא כנראה גם בגליונות הבאים של ה’דבר מלכות’), ראיתי שאכן מיד לאחר הסעיף המובא בדבר מלכות של השבוע, מבאר הרבי הריי"צ בהרחבה גדולה (4 סעיפים) מהו ’תערובת טוב ורע’.
ונקודת העניין: כאשר ישנה אדם טוב ואדם לא טוב, אכן אין עדיין תערובת של טוב ורע, אבל הבעיה שהתחילה מחטא עץ הדעת היא, שבכל דבר בעולם ישנו גם טוב וגם רע. וכמו שרואים במוחש שישנם אנשים כאלו שמבחינה חיצונית הם אנשים קשים שלא נותנים כלום, אך באמת ובפנימיות יש להם לב זהב, וכאשר רק מקלפים את השכבה החיצונית שלהם, מתגלה הטוב הטמון בהם.
יתירה מזו: לפעמים העקשנות השלילית שקיימת באנשים מסויימים לפני שהם עלו על דרך המלך, הופכת להיות עקשנות חיובית, לקיום תורה ומצוות וכו’ לאחר שהם עושים את הנדרש מהם. זה מראה שגם ברע עצמו יש גרעין טוב.
לעומת זאת יש גם מצבים הפוכים, של אנשים הנראים נחמדים וטובים, ובאמת הם קשים ורעים עד מאוד, ורק בחיצוניות הם נראים טובים, וגם כאן נדרש כח התורה, על מנת לזהות מהו הרע הנעלם ולהנצל ממנו, וכן לזהות את הטוב ולברר אותו.
הצלחה רבה ומופלגה. לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, תכתבו ותחתמו!
|
14/12/2016 |
תודה רבה על ההכוונה (ירון)
אכן, הסתכלתי בהמשך. תודה!
רק לחדד את נקודת הבאור שרשמת, לכתחילה היה לי מובן מתשובתך שהתערובת רע בטוב היא עניין החיצוני והפנימי, אבל רק להבהיר, כותב הרבי: "אבל באמת אין זה תערובות טו"ר. שהרי הפנימית הוא חלוק מהחיצונית שהפנימית הוא טוב והחיצונית הוא לא טוב. וגם רע. ובתערובות טו"ר הכוונה דגם בחיצוני’ הלא טוב והרע, יש בו גם כן תערובות טוב. שהרי בעת שנשבר החיצוני’ ומתגלה הפנימי’ הרי לבבו הלא טוב עצמו נעשה טוב."
יישר כח מנחם היקר, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, תכתבו ותחתמו!
|
14/12/2016 |
|
• נבואה בימינו (דן)
האם בימינו יש נבואה או רק רוח הקודש ומה ההבדל בינהם אם יש הבדל בכלל?
|
28/11/2016 |
תגובה לדן (מנחם)
לדן היקר!
שאלתך החשובה מקבלת התייחסות רחבה ומקיפה בתורתו של הרבי מליובאוויטש, במסגרת זו נתייחס רק לשיחה אחת מיני רבות העוסקת בזה, המופיעה בליקוטי שיחות כרך יד, שיחה ב לפרשת שופטים.
בשיחה זו מזכיר הרבי, שאף שאמרו חז"ל "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל", אין הכוונה שאי אפשר שיקום נביא בזמן הזה, כי מפורש בכמה מקומות בדברי חז"ל שהיה גם אחר כך השראת רוח הקודש, שגם זו מדרגה בנבואה, ואם כן מה שאמרו ש’נסתלקה רוח הקודש מישראל’, הכוונה היא שמאז לא הייתה הנבואה מצויה כמו קודם, אבל לא שבטלה לגמרי.
וכפי שמובא בתוספות בגיטין (דף פח, א ד"ה ודילמא, ועוד) שהיה ר’ עזרא הנביא מבעלי התוספות, וכן הראב"ד בהלכות לולב (פרק ה הלכה ה) מעיד שהופיעה רוח הקודש בבית מדרשו, ועוד.
ולפי זה מובן גם מה שהרמב"ם מזכיר כמה וכמה פרטים בהלכות נבואה, אודות מי שראוי להיות נביא וכו’, ואינו מזכיר אפילו ברמז שאי אפשר שתשרה בזמן הזה, ואדרבה, לאחר שהוא מונה את התנאים לנבואה הוא כותב ש"מיד רוח הקודש שורה עליו" ומזה מוכח שהנבואה תלויה רק במה שכותב שם הרמב"ם ולא בשום תנאי אחר.
יתירה מזו: באגרת תימן הרמב"ם כותב שבשנת ד’תתקע"ו ליצירה תחזור הנבואה לישראל, והוא אף מדבר שם אודות אדם אחד שהיה קרוב לזמנו, שניבא על כמה דברים וכולם נתקיימו, ומוסיף שזה "הוכיח לעיני כל שהוא נביא באין ספק", ואם כן ברור שגם בזמן הזה ישנה מציאות של נבואה, למי שהתקיימו בו התנאים שכותב הרמב"ם.
אם כן לסיכום: א. בימינו ישנה מציאות של נבואה. ב. רוח הקודש זו מדרגה בנבואה. וראה עוד בליקוטי שיחות כרך ב שיחה לפרשת בלק, ושיחת שבת פרשת שופטים תנש"א, שמאריך בזה, ואף כותב שיש לפרסם שזכינו שיש בדורנו זה נביא וכו’, עיי"ש.
חודש טוב ומבורך, והצלחה רבה ומופלגה!
|
02/12/2016 |
|
• תורת החסידות (נריה)
השתתפתי בהתוועדות והרב שם אמר משפט שהיום אי אפשר לעבוד את השם בלי ללמוד חסידות! לא הבנתי אותו כל כך כי הרבה יהודים עובדי השם ולא לומדים חסידות ואיך הסתדרו כל השנים בלי חסידות גדולי ישראל בכל הדורות? אשמח אם אקבל הסבר
|
20/11/2016 |
נתבאר לעיל (המערכת)
לנריה היקר:
ענין זה נתבאר באריכות, באחת השאלות הראשונות שנידונו באתר זה. מצורף בזה לינק:
http://www.chasidut.tv/nd2013/contents.asp?fid=180&av=9753
|
21/11/2016 |
תגובה לנריה (יוסף)
שאלה מצויינת!
ראשית כל אין כל עניין לזלזל ח"ו באלו שאינם לומדים חסידות. הכוונה במשפט הנ"ל הוא שדרך החסידות פותחת את העיניים לאדם כך שיוכל לעבוד את ה’ ללא טעויות והערכה עצמית לא נכונה. וללא לימוד חסידות אדם יכול לטעות בעצמו שהוא עובד ה’ אך לפועל הוא רחוק מכך.
בדורות הקודמים לא היו צריכים ללמוד חסידות כיון שהיו במצב רוחני יותר נעלה משא"כ בדורנו שיש התגברות של חושך רוחני צריכים את תורת החסידות שתאיר מנגד.
סיבה נוספת, כיון שאנו קרובים יותר לגאולה אז נותנים לנו לטעום מהאור שיתגלה אז כמאמר "ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים" שבביאת משיח כולם "ידעו" ישיגו בשכל אנושי את הקב"ה וגדולתו ותורת החסידות נותנת טעימה קלה להבין בשכלנו הדל את גדלותו של הקב"ה ועד כמה איננו משיגים אותו באמת מצד שכלנו הדל.
|
21/11/2016 |
|
• עניין רשימו (ירון)
שלום מכובדיי,
במאמר השבוע של הרבי, מוצג שם עניין הרשימו בביאור במילים הבאות "הרשימו הוא כח הגבול שעניינו להעלים (כשם שחדרי הבית נעלמים ברישום התוכנית של הבית)
השאלה היא, מה הכוונה במשל שהחדרים נעלמים בתוכנית? הרי התוכנית מגלה ומציגה את החדרים שהרי לפני התוכנית בכלל לא היה חדרים, ועכשיו יש תוכנית יש חדרים.
|
10/11/2016 |
רשימו – כח הגבול (שמעון)
אשתדל לבאר את הענין, לפי קוצר דעתי:
כידוע, בתחילה היה אור ה’ ממלא את כל מקום החלל. העולמות לא יכלו להיברא אז, כי בכל מקום האיר האור הבלתי מוגבל של הבורא, ולא היה מקום למציאות העולמות המוגבלים. לאחר מכן, ה’ צמצם את אורו הגדול, וכך נוצר "חלל". רק אחר כך, הוא חזר והמשיך אור דק קצר ומצומצם (= אור הקו), שממנו נבראו העולמות.
מבואר בתורת החסידות, שגם לפני המשכת אור הקו, היה קצת חיות במקום החלל, והוא נקרא "רשימו", וזהו כח הגבול של הבורא. כי הבורא הוא שלימות הכל, וכפי שיש לו כח בלתי מוגבל, כך יש לו גם כח להגביל. לפני הצמצום, הורגש רק שהבורא הוא בלי גבול. אך לאחרי הצמצום, הורגש שהוא יכול גם להגביל.
יש כמה משלים להבנת ענין הרשימו, ואחד מהם הוא ממלך שרוצה לבנות ארמון, תחילה, יש אפשרות לבנות את הארמון בצורות שונות ומשונות, בלי שום הגבלה. לכן, משרטטים תחילה את המבנה הרצוי, וכך מתחילים להגביל, שהחדר הזה יהיה בגודל כזה דווקא, והחדר השני יהיה בגודל כזה, וכן הלאה והלאה.
מצד האמת, גם הכח להגביל, הוא חלק משלימותו האין סופית של הבורא. אך זהו "כח נעלם", שמתגלה על ידי הצמצום דווקא. לכן, זהו שורש הכלים, שכל ענינם להעלים על האור האלוקי, ולהגבילו.
אני מקווה שהביאור מובן. אם לא, אל תהסס לשאול שוב.
|
12/11/2016 |
ללא כותרת (ירון)
ראשית תודה! אך השאלה היתה אחרת.
הבאור כותב ואני מצטט "הרשימו הוא כח הגבול שעניינו להעלים (כשם שחדרי הבית נעלמים ברישום התוכנית של הבית)"
השאלה היא על הכתוב בסוגריים - איך יתכן שברישום תוכנית חדרי הבית נעלמים? הרי זה הפך עניין התוכנית. התוכנית מגלה את החדרים שבכלל לא היו קיימים קודם על הנייר, כי לא היתה תוכנית בכלל.
השאלה מובנת כעת?
|
13/11/2016 |
הסבר (שמעון)
הבנתי מלכתחילה שזוהי שאלתך.
נראה לי, שהביאור שם אכן אינו מדויק, ולכן ביארתי זאת באופן אחר, על פי המבואר במאמר דתרפ"ט (לו מציין הרבי שם בהערה). שים לב, שהביאור שם הוא "בדרך אפשר" בלבד, כפי שהמוציאים לאור מדגישים בראש כל עמוד.
|
15/11/2016 |
|
• ליקוטי תורה > פרשה פנחס > עז ב (אורח)
מה הכוונה בבקשה ב"את קרבני את הן בחינת אותיות מא’ עד תיו הן הן קרבני קרובים אלי ומקרבין אותי" - הבנתי את העניין של האת שזה אותיות א’ עד ת, אבל מה הכוונה שקרובים אלי (מי קרוב) ומקרבין אותי (לאן מקרבין?)... תודה.
|
10/10/2016 |
כח התורה (שמעון)
ענין זה, נתבאר מעט יותר באורך, שם בדף ע"ו עמוד א, ואסכם כאן את נקודת הענין לפי עניות דעתי:
תחילה, נדרש שיהיה באדם את ענינו של משה (ביטול לה). על ידי זה, יש לישראל את הכח, שהדיבור שלהם (שכולל את האותיות, מא ועד ת), יהיה מאוחד עם דבר ה’. על ידי זה, האותיות יהיו "קרובים אלי" (לה’), וגם "מקרבין אותי" (את ה’, אל האדם הלומד).
|
13/10/2016 |
|
• בגדי כהן גדול ביום הכיפורים (משה)
ב"ה
במאמר וכל אדם לא יהיה באוהל מועד תשכ"ג מבואר שבכניסת כהן גדול לקודש הקדשים הוא גילוי שלמעלה מהשתלשלות, והנה במאמר של אדמו"ר הצ"צ מבואר שהשמונה בגדים של כהן גדול הם כנגד שמונה ימי מילה שלמעלה מהשתלשלות, ולפי"ז קשה שלכאורה דווקא בכניסתו של כהן גדול לקודש הקודשים היה צריך ללבוש שמונה בגדים ומדוע לובש ארבעה בגדים?
|
10/10/2016 |
אין קטגור נעשה סנגור (ירון)
לא קשה כלל, התשובה נמצאת ברש"י:
אחרי-מות טז, ד, "דבר אל אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש ... בזאת יבוא אהרן אל הקודש .. כתונת בד קודש ילבש", מפרש רש"י: "מגיד שאינו משמש בפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב. לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אלא בארבעה - ככהן הדיוט".
|
10/10/2016 |
ובעומק יותר (מנחם)
הסיבה הפשוטה לכך שהכהן הגדול היה נכנס דווקא בארבעה בגדים, היא כמבואר ברש"י ש"אין קטיגור נעשה סניגור", וכפי שהאיר ירון שליט"א. אך הא גופא קשיא, מה הסיבה הפנימית לכך שדווקא בזמן הכניסה לקודש הקדשים הכהן הגדול לא היה לובש שמונה בגדים, ובפרט שמבואר בחסידות שדווקא שמונה מורה על מדרגה שלמעלה מהשתלשלות, שזו מדרגת קדש הקדשים?
ונראה לומר, בהקדים מה שמבאר הרבי במאמר ’וכל אדם’ (שם סעיף ב) ששמונה מורה על גילוי שלמעלה מהשתלשלות, אבל שייך להשתלשלות. ואילו כאשר הכהן הגדול היה נכנס לקדש הקדשים, האיר הגילוי של ה’אחת’ שלמעלה גם משייכות להשתלשלות, ולכן ההזאות שהיו ביום כפור בקה"ק היו באופן של ’אחת’ ולאחר מכן ’שבע’ (אחת, אחת ואחת וכו’), כי המדרגה שהאירה והתגלתה אז היא מדרגת היחידה שלמעלה לגמרי משייכות לנבראים ונאצלים וכו’, וכפי שמאריך בזה בסיום המאמר (בסעיף ח וט’).
ובפשטות זו הסיבה הפנימית לכך שהכהן הגדול לא היה נכנס בשמונה בגדים לקה"ק אלא דווקא בארבעה בגדי בד, כי בד הוא מלשון יחידות וכמו "הוי’ בדד ינחנו" (כמבואר בעטרת ראש לאדמו"ר האמצעי, שער יום הכפורים בתחילתו), ובזה מרומז הגילוי המיוחד שמאיר על ידי עבודת הכהן הגדול בקה"ק – גילוי מדרגת ה’אחת’ – התקשרות עצם הנשמה עם העצמות.
(במאמר הצמח צדק לא נכנס כל כך לבאר את חילוקי המדרגות שיש ב’למעלה מהשתלשלות’, ורק מבאר שם את עצם העניין שהמילה היא ביום השמיני שלמעלה מהשתלשלות, וגם הכהן גדול עצמו מורה על מדרגה שלמעלה מהשתלשלות, שלכן הוא היה לבוש שמונה בגדים, אבל באמת ביום הכפורים האירה מדרגת ה’אחת’ שנעלית עוד יותר ממדרגת השמונה, ולכן הכהן הגדול היה לבוש דווקא ב’בגדי בד’).
|
12/10/2016 |
|
• ליקוטי תורה > פרשה בלק > סט א (ירון)
"ומורי המגיד נ"ע פי’ מ"ש כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח כו’ אוכם הוא קדם עילת העילות שהוא מפני שהכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכך הוא משיג יותר הביטול איך שאין ערוך אל המאציל א"ס ב"ה לכך הוא אוכם ובחי’ חושך היינו כמו המראה השחור שאינה נגבהת לעולם נגד המראה הלבן כן הכתר הוא אוכם שהוא בבחי’ ביטול ואין בו הגבהה נגד נהורא חיורא אור א"ס ב"ה שלמעלה מהכתר כו’"
מה הכוונה - "המראה השחור שאינה נגבהת לעולם נגד המראה הלבן " ?
|
21/09/2016 |
הלבן בולט (שמעון)
נראה לי לומר, שהכוונה בזה פשוטה מאוד:
כאשר צייר רוצה ליצור בתמונה אשליית עומק (כאילו דברים מסוימים רחוקים יותר מהרואה, ודברים אחרים קרובים יותר), אחד הדרכים הוא על ידי בהירות. מה שבהיר יותר, נראה גבוה ובולט יותר, ביחס למה שכהה.
זו הכוונה כאן, שהמראה השחור מסמל ביטול, ולכן גם בגשמיות, הוא פחות ’גבוה’ ובולט.
|
21/09/2016 |
תשובה (אורח)
שמעון, יזהר כבודו מלומר "נראה לי" שכן כבר כתב הרבי שסברא אישית בלימוד פנימיות התורה הינה כהכנסת צלם וכו’.
אני חושב שמצאתי את התשובה, לא מדובר פה על צבעים, וכהוכחה רש"י כותב בדיוק להיפך בעניין הצבעים: רש"י פ’ תזריע יג, ג: "כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל". וכן שם יג, כ: "מראה שפל – מתוך לבנוניתו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל" - אם כן לפי רש"י הלבן עמוק לפעמים מן השחור.
לכן אולי יש מקום לומר, ש"מראה" כאן הוא במשמעות אור ולא צבע, כלומר כמו בנר שהאור השחור הוא קרוב יותר אל הפתילה והאור הלבן הוא רחוק יותר, היינו שהאור השחור הוא לעולם נמוך מן האור הלבן.
|
21/09/2016 |
תורת הצבעים (שמעון)
לכבוד האורח היקר והחביב:
ראשית, שמחתי לקרוא את הערותיך המחכימות. יחד עם זאת, לא נראה לי שההימנעות מהלשון "נראה לי" תפטור את הבעיה שהזכרת. כאשר אני מוצא תשובה במקורות, זו כמובן תשובה ברורה ומוחלטת. אך אם אינני מוצא, אני מבהיר שתשובה זו היא לעניות דעתי בלבד, והשואל יבחר אם לקרב או לרחק (למותר לציין, שגם התשובה שהצעת, היא ’סברא אישית’).
שנית, דברי רש"י לא נעלמו ממני. אך ראה ברמב"ן שם, שדווקא לבן זוהר נראה שקוע. ואילו צבע לבן רגיל נראה גבוה מהצבע השחור.
שלישית, כעין התירוץ שהבאת, ראיתי בגליון הערות וביאורים (תתק"ה), בשם הרב משה מרקוביץ מניו יורק. אך אני עדיין סבור, שתירוץ זה דחוק למדי. אמנם בהמשך הלקוטי תורה מוזכר ’נהורא חיוורא’, אך היכן מצינו בלשון הקודש ש’מראה’ היינו שלהבת?
|
22/09/2016 |
|
• צדיק וטוב לו (אתי)
שלום, רציתי לדעת מה ההבדל בין אהבה בתענוגים הקיימת אצל הצדיק, לבין אהבה רבה בתענוגים.
תודה
|
10/09/2016 |
כמה מדרגות באהבה בתענוגים (מנחם)
אהבה בתענוגים פירושה, שכאשר האדם משיג אלוקות באופן של ראיה, והוא מצליח להתאחד עם מה שהוא לומד, עד שהוא כאילו ’רואה’ את העניינים האלוקיים בעיני השכל, האהבה המתעוררת מכך היא אהבה באופן של תענוג נפלא ועצום מעצם הדביקות באלוקות, וכאדם המתענג על ציור נאה שמחמת תענוגו נדבק בו מבלתי יכולת לינתק.
אבל זו אהבה בתענוגים שאליה יכול הצדיק להגיע בכוחות עצמו, למעלה מזה, ישנה אהבה רבה בתענוגים הבאה בבחינת מתנה מלמעלה, ואינה שייכת שתבוא על ידי עבודת האדם כמבואר בתניא (פרק מג).
ההבדל בין שני סוגי אהבות אלו הוא, שכאשר הצדיק מגיע לאהבה בתענוגים על ידי עבודתו, הוא עדיין אינו בביטול גמור אל הבורא, וכמבואר בתניא (פרק לה עמוד מד), ש"אפילו הוא צדיק גמור אוהב ה’ ביראה ואהבה בתענוגים. . הוא דבר בפני עצמו ירא ה’ ואהבו" - שמכיוון שהוא אינו קרוב לאלקות הרי ’הוא’ רוצה ומשתוקק אליו יתברך.
לעומת זאת, האהבה רבה בתענוגים הבאה מלמעלה, באה רק מתוך ביטול מוחלט לאלוקות. מכיוון שבשונה מתענוג גשמי הנובע מהתפשטות מציאות הישות, תענוג אלוקי נובע מגילוי אלוקות המתגלה רק בדבר שבטל, ועל כן ללא ביטול אי אפשר להתענג על ה’, ולכן גם ה’אהבה בתענוגים’ של הצדיק, אינה שלימות האהבה בתענוגים (ראה תניא פרק לה וד"ה זה היום תש"ה פרק ו’).
ומכיוון שאין זה בכח הנבראים לבוא מצד עצמם לאמיתות אהבה בתענוגים, לכן אהבה זו באה בדרך מתנה מלמעלה, וכנ"ל.
|
12/09/2016 |
|
• התכללות בעולם התוהו (Guy0770@gmail.com)
בס’’ד שלום רב, להשיטה שבעולם התוהו לא היו נקודות בלבד אלא ספירות עשר כלול מעשר איך היתה השבירה ומה ההבדל מעולם התיקון?
|
17/08/2016 |
הגבלה, או חיבור (המערכת)
ההבדל הוא, שבעולם התהו, כל ספירה כלולה מעשר, ותו לא. לעומת זאת בעולם התיקון, כל ספירה כלולה מעשר, ועשר מעשר, עד אין סוף. ענין זה, מבואר בהרחבה בספר המאמרים א’עתר, עמוד קל"ג ואילך. נביא כאן את נקודת הענין:
יש שני ביאורים, בנוגע להתכללות שבספירות בעולם התיקון (למשל, התכללות החסד בגבורה): א. הגבורה שבחסד, היא הגבלה בהתפשטות החסד. החסד מצד עצמו, הוא בלתי מוגבל, ומשפיע גם למי שאינו ראוי כלל. לזה באה הגבורה שבחסד, להשפיע רק למי שראוי להשפיע לו (אף שאין מדקדקים בזה, כי סוף סוף זהו חסד). ב. יש הנהגה שהיא גבורה, אך תכליתה היא חסד. כמו אב, שמייסר את בנו כדי לחנכו.
באופן הראשון, ההגבלה היא היפך החסד, והחסד נלחם בגבורה. לכן ההשפעה מהחסד (למרות הגבורה שבחסד), היא יותר מההשפעה שמהגבורה עצמה. אך באופן השני, בגבורה עצמה מתבטא החסד, וככל שהחסד יותר חזק גם הגבורה יותר חזקה. הגבורה היא רק כלי ולבוש אל החסד, וההתכללות ביניהם היא מושלמת. יחד עם זאת, ההתכללות הראשונה היא סיבת ההתכללות השניה. הגבורה מגבילה את החסד (בהתכללות הראשונה), ולכן הם יכולים לשכון יחד (בהתכללות השניה).
בעולם התיקון, יש במידות ביטול. לכן, תחילה כל מידה נחלקת לעשר, דהיינו שהגבורה מגבילה את החסד. אחר כך, העשר נחלק בעצמו לעשר, ועד שיש ממש התכללות, והחסד והגבורה משתלבים יחד. לעומת זאת בעולם התהו, אין ביטול במידות, ולכן אין התכללות אמיתית בין המידות, אלא רק שזו מגבילה את זו.
|
21/08/2016 |
חן חן תודה רבה (אורח)
בס’’ד מים קרים על נפש עייפה, תתברכו בכל מילי דמיטב
|
22/08/2016 |
|
• חלוקת המשך ס’’ו לתתי המשכים (Guy0770@gmail.com)
בס’’ד שלום רב וחג גאולה שמת.
באחת התוועדויות של הרב אופן ציין כי בהמשך ס’’ו הכולל 61 מאמרים יש חלוקה פנימית של נושאים של המאמרים, האם ניתן לרשום את החלוקה הפנימית של המאמרים
|
14/07/2016 |
תתי המשכים (שמעון)
המשך תרס"ו מקיף ענינים רבים, אך יש בו כמה קבוצות-מאמרים, שבהם מבואר ענין מיוחד. אציין כאן כמה מהן, על פי הסדר:
במאמר הראשון, מוזכרים טעמי בריאת העולם, וחידוש אדמו"ר הזקן ב"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
בדיבור המתחיל "ויכולו", נתבאר גדר ה"זמן".
במאמרי שבת פרשת לך לך וש"פ וירא, נתבארה סוגיית "רצון" ו"תענוג" שלמעלה.
במאמר ואברהם זקן דש"פ חיי שרה (והמאמרים שלאחריו), מובא ביאור יסודי במהות היגיעה בתורה, שדווקא על ידה מגיעים לאלוקות שבתורה.
בקבוצת-המאמרים המתחילה במאמר "החודש הזה לכם", מבאר רבינו שני אופנים של גילוי אלוקות: המשכה המלובשת בדרכי הטבע, והמשכה שבבחינת "נס". במאמרים אלו מבואר התואר "אין סוף", החילוק בין המושגים "אור" ו"שפע", ודביקות ה"אור" ב"מאור".
במאמרי חג השבועות והשבתות שלאחריו, מבואר ההפרש שבין מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
בקבוצת-המאמרים המתחילה בד"ה "ומקנה רב היה לבני גד" משבת מטות מסעי, מבאר את שני האופנים בעבודת האדם: העבודה של "בן" והעבודה של "עבד".
במאמרים דש"פ לך לך וש"פ וירא משנת תרס"ז מבאר שוב באריכות, את מעלת היגיעה בתורה, ובקבוצת-המאמרים המתחילה במאמר תזריע ומצורע, מבאר כיצד דוקא ע"י היגיעה לברר אמיתתה של תורה, בא האדם אל ההלכה האמיתית, דבר הוי’ זו הלכה.
במאמרי חג השבועות תרס"ז ושלאחריו מבאר את מעלת הנשמות על המלאכים, ואגב יבאר באריכות נפלאה את יסודי סוד הצמצום וענין הספירות.
|
17/07/2016 |
חג גאולה שמח! (Guy0770@gmail.com)
בס’’ד חג גאולה שמח שפע בבניי חיי ומזוניי רויחי ובכולם רויחי לכל אנ’’ש בתוך כלל עם ישראל, שנזכה להיות עם הרבי תיכף ומיד ממש בבית המקדש השלישי
|
17/07/2016 |
חלוקת המשך ס’’ו לתתי המשכים ביתר פירוט (Guy0770@gmail.com)
בס’’ד חן חן ותודה, האם ניתן לציין את החלוקה לפי מספרי מאמרים.
|
17/08/2016 |
מספור המאמרים (שמעון)
בבקשה:
המשך תרס"ו מקיף ענינים רבים, אך יש בו כמה קבוצות-מאמרים, שבהם מבואר ענין מיוחד. אציין כאן כמה מהן, על פי הסדר:
במאמר הראשון (א), מוזכרים טעמי בריאת העולם, וחידוש אדמו"ר הזקן ב"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
בדיבור המתחיל "ויכולו" (ו), נתבאר גדר ה"זמן".
במאמרי שבת פרשת לך לך וש"פ וירא (ח-ט), נתבארה סוגיית "רצון" ו"תענוג" שלמעלה.
במאמר ואברהם זקן דש"פ חיי שרה (והמאמרים שלאחריו. י-יב), מובא ביאור יסודי במהות היגיעה בתורה, שדווקא על ידה מגיעים לאלוקות שבתורה.
בקבוצת-המאמרים המתחילה במאמר "החודש הזה לכם" (י"ט-כ"ג), מבאר רבינו שני אופנים של גילוי אלוקות: המשכה המלובשת בדרכי הטבע, והמשכה שבבחינת "נס". במאמרים אלו מבואר התואר "אין סוף", החילוק בין המושגים "אור" ו"שפע", ודביקות ה"אור" ב"מאור".
במאמרי חג השבועות והשבתות שלאחריו (כ"ט-לב), מבואר ההפרש שבין מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
בקבוצת-המאמרים המתחילה בד"ה "ומקנה רב היה לבני גד" משבת מטות מסעי (לז-מ), מבאר את שני האופנים בעבודת האדם: העבודה של "בן" והעבודה של "עבד".
במאמרים דש"פ לך לך וש"פ וירא משנת תרס"ז (מז-מח) מבאר שוב באריכות, את מעלת היגיעה בתורה, ובקבוצת-המאמרים המתחילה במאמר תזריע ומצורע (מט-נב), מבאר כיצד דוקא ע"י היגיעה לברר אמיתתה של תורה, בא האדם אל ההלכה האמיתית, דבר הוי’ זו הלכה.
במאמרי חג השבועות תרס"ז ושלאחריו (נד-נו) מבאר את מעלת הנשמות על המלאכים, ואגב יבאר באריכות נפלאה את יסודי סוד הצמצום וענין הספירות.
|
19/08/2016 |
|
• ד’ גוונין בנר (ירון)
ליקוטי תורה, פרשת שלח, מה ב.
"הנה ד’ גוונין שבנר הנזכר בפע"ח שער השבת ספ"ד בשם הזהר בראשית נהורא חיוורא כו’ ונהורא תכלא כו’"
איזה עוד גוונין יש חוץ מלבן ותכלת?
|
29/06/2016 |
צבעי הנר (המערכת)
ראה זוהר בראשית, דף נ עמוד ב: "תא חזי, בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין. חד נהורא חוורא דנהיר. וחד נהורא דאתאחיד בה אוכמא או תכלא . . ודא תכלא אוכמא לזמנין אתהדר סומקא. וההוא נהורא חוורא דעליה לא אשתני לעלמין דהא חוורא הוא תדיר. אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין. לזמנין תכלא או אוכמא. ולזמנין סומקא".
ובתרגום לעברית: "בוא ראה, בשלהבת שעולה יש שני אורות. אחד אור לבן שמאיר, ואחד אור שנאחז בה שחור או תכלת . . והתכלת השחור הזה לפעמים חוזר להיות אדום. ואותו אור לבן שעליו לא משתנה לעולמים, שהרי הוא תמיד לבן, אבל תכלת זה משתנה לגונים הללו. לפעמים תכלת או שחר, ולפעמים אדום".
אם כן, השלהבת אכן נחלקת לשנים. החלק העליון הוא לבן תמיד, ואילו צבעו של החלק התחתון משתנה לתכלת, שחור, אדום.
|
29/06/2016 |
|
• בשעה שעלה משה למרום (גיא יוסף ברגר)
בס’’ד שלום רב
האם נכון הדבר שבמאמר בשעה שעלה משה למרום תשכ’’ה הרבי מיישב את שתי השיטות במקור המשכת הקו מאוא’’ס הבלתי בע’’ג או מהספירות הגנוזות בכך שהוא מסביר שבעצם עשר ספירות הגנוזות בפנימיותם זה אוא’’ס הבלתי בע’’ג
|
27/06/2016 |
שורש הקו (המערכת)
במבט שטחי, נראה שהצדק איתך. כידוע יש שתי שיטות בשורש המשכת הקו (מהספירות הגנוזות, או מאור אין סוף – ספר המאמרים תש"ג, תחילת עמוד 132), ומכיון שהרבי מחדש שפנימיות הספירות הגנוזות הוא אור אין סוף, נמצא שהחילוק בין השיטות אכן קטן יחסית.
יחד עם זאת, אין די בכך כדי לבטל לחלוטין את החילוק בין שיטות אלו, כי סוף סוף גם לפי המבואר שם, הספירות הגנוזות הם דרגה בפני עצמה (שבחיצוניות מבטאת את היכולת לספירות), ואינה אור אין סוף ממש. הביאור ב"בשעה שעלה משה למרום", רק ’מקטין את הפער’ בין שני השיטות, אך לא מאחד אותם לחלוטין.
במאמר המוסגר אוסיף, שב"לך אמר לבי תשי"ז" (סעיף ד), הרבי מביא את שתי השיטות, ומשמע שם שאין זו מחלוקת כלל. ובלשונו: "המבואר שהקו הוא בדרך עילה ועלול, הרי זה מצד המשכתו מבחי’ הגבול שבא"ס (= עשר ספירות הגנוזות). . והמבואר שהמשכת הקו הוא בדרך יש מאין, הרי זה מצד בחי’ המשכתו מהאור הבל"ג, שבבחי’ זו המשכת הקו היא בדרך יש מאין".
מזה נראה, שהקו נמשך הן מאור אין סוף בעצמו, והן מעשר ספירות הגנוזות.
בברכה.
|
28/06/2016 |
|
• ענין הכלים (מנחם)
בשער היחוד בסוגרים בסוף פרק ד לפי הסבר הרבי בענין הכלים הם מציאות והאור נשאר פשוט
א. האם אפשר לומר שההבנה היא שמצידינו (נבראים) הצימצום הוא כפשוטו ורק מצידו ("הוי"ה") הצימצום לא כפשוטו ולנו ניתן על ידי התורה ומצוות להגיע לרמת צימצום לא כפשוטו?
2. אם הכלים הם מציאות, אבל הרי הכלים עצמם הם אלוקות , אלוקים", אז מה ההבדל בין ההכרח שהאור לא מצויר בגלל שח"ו לומר שיש ריבוי באלוקות ובין אם נאמר שיש כלים האם הכלים זה לא אלוקות?
ג. מוסבר שגם האור מצויר עוד לפני הכלים אם כן איך זה עונה על השאלה של ריבוי באלוקות?
|
22/06/2016 |
אורות וכלים (שמעון)
אנסה לענות על שאלות עמוקות אלו, לפי קוצר דעתי:
א. אכן, מצד הרגשת הנבראים, איננו מרגישים את מציאות הבורא בתמידיות, ולכן כביכול עבורנו ה’צמצום’ הוא ’כפשוטו’. זוהי עבודתינו, להתבונן בכך שלמרות ההעלם של הכלים – ’אלוקות היא הכל’. התבוננות זו, היא הבסיס ל’יראה עילאה’ (תניא פרק מג), לאהבת ה’ (שם, ובפרק מד), לרגש השמחה (פרק כו), ולכל שיטת החסידות.
ג. למרבית השיטות בקבלה (וכן היא גם הכרעת הרמ"ק והארי"זל), האורות מצד עצמם הם פשוטים. רק התלבשותם בכלים, נותנת בם איזה ציור (ענין זה עמוק ורחב מאוד, וראה בספר הערכים חב"ד ד, עמוד ק"א בסופו. שם מאריך בכל הנושא מאוד, ומציין למקורות בענין זה),
ב. לגבי השאלה השניה נראה לי לתרץ, ששורש הכלים הוא משם אלוקים, שמבטא את יכולת הבורא לצמצם ולהסתיר על עצמו. ממילא, אין פלא בכך שהבורא יכול ליצור ריבוי, כדי להעלים על אחדותו המוחלטת. השאלה היא, רק אם נאמר שההתהוות היא משם הוי’ (שם המפורש – שמפרש ומגלה את עצמות הבורא), ואז ריבוי הנבראים מורה על ריבוי בעצמות הבורא חס ושלום.
כל זה כתבתי לפי עניות דעתי, וה’ יצילנו משגיאות, ויראנו נפלאות מתורתו.
|
26/06/2016 |
|
• תפילת השל"ה (דוד)
רציתי לדעת האם יש התייחסות מהרבי לגבי תפילת השל"ה ומה מנהג חב"ד בזה?
|
06/06/2016 |
לא ידוע (שמעון)
לא ידוע על התייחסות של הרבי לתפילה זו, וכנראה שזו גם הסיבה לכך, שאין בזה מנהג חב"ד ברור.
|
07/06/2016 |
|
• שאלה בתניא פרק נ"א (מנחם)
למה כותב שח"ו לומר שהנפש הייתה מצוירת בציור גשמי ודמות הגוף מה הח"ו ? נכון שזה לא אמת אבל למה מוסיף בעל התניא את המילים "ח"ו"? זה כמו שנאמר שהמים לא רטובים ח"ו, מה ענין הח"ו?
|
02/06/2016 |
חס ושלום (שמעון)
זוהי שאלה מענינת מאוד, ואנסה להשיב עליה לפי קוצר דעתי:
לכאורה, אכן מנין לנו, שעצם הנפש אינו מצוייר בציור גשמי? הרי אין הכוונה שהנפש גשמית (שזה לא יעלה על הדעת, כפשוט), אלא שיש בה חילוקים, והיא אינה אחדות פשוטה. אך מי אומר שאכן זה כך, ושעצם הנפש אינה מורכב מפרטים?
נראה לי לומר (בדרך אפשר), שהתשובה לזה רמוזה בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן – "חס ושלום". כי עצם הנשמה, מאוחדת לגמרי עם עצמות הבורא (וכלשון הידוע בכמה מקומות – "יחידה לייחדך"), והבורא עצמו הוא אחדות פשוטה כידוע. לכן מדגיש אדמו"ר הזקן שאין לומר שיש חלוקה לדרגות בעצם הנפש, כי היא מאוחדת לגמרי עם עצמות הבורא, שחס ושלום לומר שיש בו איזו חלוקה.
אם יש לאי מי מהקוראים עוד הסבר בזה, אשמח לשמוע.
|
02/06/2016 |
|
• לימוד קבלה (יובל)
האם מותר ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים?
|
01/06/2016 |
הגבלת גיל (המערכת)
כתב הש"ך (יורה דיעה סימן רמ"ו סעיף קטן ו’): "גם המקובלים ושאר האחרונים הפליגו בדבר, שלא ללמוד חכמת הקבלה, עד אחר שמילא כריסו מהש"ס. ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה, כמו שכתוב בן ארבעים לבינה".
ובכף החיים (סימן קנ"ה סוף סעיף קטן יב’) כתב: "אסור ללמוד ספרי קבלה, אם הוא ריק מלימוד בפוסקים. וכן מי שאינו נשוי אסור ללמוד קבלה, ונשוי דוקא מבן כ’ ומעלה".
יחד עם זאת, הרבי הבהיר כמה פעמים, שאין להמתין עם לגיל מסוים בכדי ללמוד את תורת החסידות (שמבארת את תורת הקבלה), כי לימוד זה הוא חובה על כל אחד (ראה למשל, בתורת מנחם תשי"ג א’, עמוד 175 ואילך).
|
02/06/2016 |
|
• ניצוצות קדושים (מנחם)
להרב שלום וברכה
רציתי להבין לגבי נושא הניצוצות הקדושים האם הם ניצוצות אלוקיים שהתווספו לעולם הגשמי לרמותיו השונות (קליפת נוגה או ירדו לג קליפות הטמאות) או שמדובר בחיות האלוקית עצמה של החומר שנוצר בדבר הוי"ה?
במילים אחרות האם הניצוצות הקדושים הם מהות שונה מהחומר הגשמי שנוצר בדבר הויה או שניצוצות ואותיות דבר הויה זהות
למשל מלקו"ש ח"ז שיחת ויקרא פורים נראה שאין זהות בין הנצוצות הקדושים לבין החיות האלוקית עצמה שהרי מדבר על בירור הניצוץ ולא על גקה"ט עצמן ואז צריך להבין מה ההבדל בין ניצוצות לאותיות המהוות את גהקה"ט?
תודה רבה
|
07/05/2016 |
בירור הניצוצות (המערכת)
תחילה, אבאר בקצרה, את ענין הניצוצות:
כידוע, ה’ מהווה ומקיים את הבריאה בכל רגע, באמצעות האותיות של העשרה מאמרות, בהן נברא העולם. בתחילת הבריאה, הקב"ה אמר (בראשית א, ו): "יהי רקיע", וכתוצאה מזה נברא הרקיע, ועד היום הוא קיים ועומד, מכח אותו דיבור (וכפי שנאמר בתהלים (קיט, פט): "לעולם הוי’ דברך נצב בשמים" – המילים "יהי רקיע" (= "דברך"), ניצבים תמיד ("לעולם") בשמים, כדי להחיותם ולקיימם). כך גם כל יתר הנבראים, תלויים בחיות האלוקית, שמגיעה אליהם ממאמר ה’.
אך מדוע לא ניכר בנבראים, שכל מציאותם היא דבר ה’? למה הבריאה ’מעלימה’ על האלוקות, עד שהנבראים חשים שמציאותם עצמאית לחלוטין, ובאפשרותם אפילו לכפור ח"ו בה’? כי האותיות (של העשרה מאמרות) ’נשברו’ וירדו מאד, ולכן הנבראים אינם מרגישים את האור שיש בהן.
לסיכום: הניצוצות הקדושים, הם ממש דבר ה’ שמחיה ומהווה את הנבראים. אך העולם הגשמי נמצא ’תחת ממשלת’ הקליפות. ממילא, דבר ה’ ’נפל’, ונמצא בהעלם והסתר גדול. תפקידנו, להעלות את ניצוץ הקדושה מ’מאסרו’ בגלות הקליפות, על ידי שימוש בחפץ הגשמי לענייני קדושה. כל זמן שהחיות האלוקית אינה מורגשת, היא כביכול נפרדת משרשה האלוקי, ולכן היא מכונה בשם ניצוץ (בדומה לניצוץ אש, שנפרד מהמדורה, ומתעופף ברוח).
בליקוטי שיחות שצויין בשאלה, מבואר ענין שונה, ועמוק מאוד:
במקומות רבים בחסידות, מתוארות דרגות אלוקיות מרוממות כל כך, שהרע אינו תופס מקום לגביהם. ניתן לחשוב, שלגבי דרגות אלו, אכן אין שום הבדל בין טוב לרע חלילה, ואין מעלה לצדיק על רשע. לכן מדגיש שם רבינו בהערה 33, שרק הניצוץ האלוקי שבדברים האסורים (שכביכול ’נחשך’ והתלכלך, כפי שמבאר רבינו בהערה 20 שם), יכול להתהפך לגמרי לקדושה, על ידי התשובה. ואילו מעשה העבירה עצמו, נשאר רע בכל אופן, כי גם מצד עצמות הבורא, הוא בוחר בטוב דווקא, ולא ברע (כמבואר שם בהערה 28). אדרבא, מצד העצמות, הרע "מושלל ומופרך בתכלית".
|
10/05/2016 |
בירור הניצוצות (מנחם)
תודה רבה על התשובה
אבל עדיין לא זכיתי להבין האם למשל הניצוץ שבמאכל זה אותיות דבר הויה שמהווה את המאכל או ניצוץ נוסף?
וכן במושג שזדונות נעשים זכויות שהכוונה שהניצוץ ולא מעשה העבירה האם במעשה העבירה אין אותיות מדבר הויה או במילים אחרות איזה ניצוץ נהיה לזכויות ומה נשאר רע ?
בתודה רבה על האתר הנפלא
|
15/05/2016 |
המעשה, והחיות האלוקית (המערכת)
יישר כחך על הבהרת השאלה. תחילה נשיב עליה בקיצור נמרץ, ואחר כך נרחיב:
הניצוץ שבמאכל, הוא הוא הדבר ה’ שמחיה את המאכל. כמו כן, כאשר זדונות נעשים זכויות, מעשה העבירה הגשמי נשאר רע, ואילו החיות האלוקית שבו הופכת לטוב.
וביתר הרחבה: בכל דבר גשמי, יש חיות אלוקית. אך כאשר הדבר מנותק משורשו האלוקי (כמו מרבית עניני עולם הזה), החיות שבו היא כעין ’ניצוץ’, שנפרד ממקורו.
כאשר אדם עושה עבירה, הוא עושה פעולה גשמית – פיזית רעה, שיש לה (כמו לכל דבר) חיות אלוקית. אך חיות זו ’נחשכה’ כל כך, שגם היא עצמה כביכול ’רעה’. כאשר הוא עושה תשובה, החיות האלוקית עולה מהעבירה, וחוזרת להיכלל בשורשה. אך אותה פעולה גשמית, נותרת רעה. לא יתכן לומר, שחילול שבת למשל, הוא פעולה טובה (בגלל שהאדם חזר בתשובה). החילול שבת נותר רע, אך החיות האלוקית שהייתה בפעולה זו, חזרה לשורשה, והפכה לטוב.
|
16/05/2016 |
|
• ההבדל בין מידות לרגשות (זאב קרומבי)
מישהו יכול להסביר מה הן בדיוק "מידות", ומה ההבדל בינן ובין רגשות?
|
03/05/2016 |
מידות = רגשות (המערכת)
בפשטות, אין שום הבדל בין מידות לרגשות. "מידות", זהו השם שמוזכר בדרך כלל בתורת החסידות, ואילו "רגשות", זהו השם המקובל יותר בשפה המדוברת.
בעומק יותר, השם "מידות" הוא מלשון מדידה והגבלה. כי השכל מחפש להבין את האמת כפי שהיא, ואילו המידות מבטאות את התחושה האישית שלי, ביחס לדבר. לכן, שם זה, מבטא את פחיתות המידות, ביחס אל השכל (ובוודאי, ביחס לדרגות נעלות יותר בנפש). לעומת זאת, השם "רגשות" הוא מלשון הרגשה. הוא מבטא דווקא את מעלת הרגשות, שהאדם חש אותם ומתפעל מהם, יותר מאשר מהשכל.
בחסידות, מדובר בדרך כלל על המידות אהבה ויראה, ואנו מכירים בחיינו הרבה יותר סוגי רגשות (קינאה, כעס, שינאה, פחד, הערצה, עלבון, רחמים וכו’). רגשות אלו, משתלשלים מהמידות אהבה ויראה (למשל, קינאה היא סוג של תאוה, ולכן היא משתלשלת ממידת האהבה – כפי שנפלה לקליפות. כעס שינאה ופחד, כולם מגיעים ממידת הגבורה (יראה), וכן על זה הדרך).
|
04/05/2016 |
|
• תחיית המתים (שלמה)
אדם שהתאלמן והתחתן עם אישה שניה ולאחר מכן הלך לעולמו, כשיקום בתחיית המתים לאיזה אישה הוא יחזור? איך זה בדיוק יהיה?
|
02/05/2016 |
נישואין שלאחר המוות (המערכת)
בשאלה מענינת זו, דנו גדולים וטובים:
בספר רב פעלים (חלק ב’, סוד ישרים סימן ב’), דן הבן איש חי בהרחבה, בנוגע לאשה שבעלה נפטר, ונישאה למישהו אחר. מסקנתו שם, שלעתיד לבוא היא תחזור לבעל הראשון, כי הגופים יהיו גופים חדשים, ורק הקשר מצד הנשמה ישאר, וקשר זה אינו מתבטל מחמת המוות. אך אם התגרשה מהראשון, נתבטל הקשר שלה איתו לגמרי.
דברים אלו, גם הובאו להלכה בשו"ת יביע אומר (חלק ז’, יורה דיעה סימן מ). שם פוסק, שאשה שנתאלמנה, ונישאה לאחר ונפטרה, עדיף לקוברה ליד בעלה הראשון, כיון שעתידה לחזור אליו בתחיית המתים.
בדומה לזה, כתב החתם סופר (חלק ז’, סימן לד), שמי שהיו לו כמה נשים, בתחיית המתים ישוב לאשתו הראשונה. כמבואר בסוטה (ב.), שעל זיווג ראשון מכריזים בשמיים, ארבעים יום קודם יצירת הולד, ואילו זיווג שני, הוא לפי מעשיו. ומכיון שעולם הבא הוא עולם התיקון, ישוב כל אחד לזיווגו הראשון.
לפי כל זה בנידון דידן, יחזור האלמן לאשתו הראשונה.
במאמר המוסגר נוסיף, שיש בגמרא שם ביאור נוסף על פי האריז"ל, שכבר בשעת היצירה, נבראת לכל אדם בת זוגו, שהיא כפי טבעו ומזגו. אך יתכן שלאחר היצירה נשתנה טבעו מחמת התנהגותו, ולכן נושא אשה אחרת. החתם סופר כותב, שלפי פירוש זה, יתכן והבעל יהיה בתחיית המתים, עם אשה שמעולם לא הייתה בת זוגו (כי היא הזיווג הראשון האמיתי שלו).
|
02/05/2016 |
|
• הבנת ענין בסידור עם דא’’ח (מנחם)
בסידור עם דא"ח בהללוי-ה הא’ מובאים ג’ דרגות בניצוצות הקדושה שנפלו, וכל דרגא כנגד עולם מבי’’ע,
אסורים - בריאה, עוורים - יצירה, כפופים - עשיה.
והנה בהמשך בתפילת 18, על מילות "סומך נופלים ורופא חולים וזוקף כפופים" אומר רבינו הזקן נ"ע,
"...כנגד ג’ מדריגות דיניקות החיצונים... בבי"ע." הוי אומר, נופלים - בריאה, חולים - יצירה, אסורים - עשיה.
לכאורה זו סתירה גבי אסורים שבפסוד"ז נמצא כנגד בריאה, וב18, כנגד עשי’.
עוד יותר מתחזקת השאלה, בתפילת "נשמת כל חי" מובא ענין זה,
"...והן לנגד ג’ עולמות בי"ע, שבחי’ אור אלוקי מסתתר בהן...",
וכפופים - בריאה, (בשונה מפסוד"ז ששם כפופים בעשיה.) נופלים - יצירה, (וב18 נופלים בבריאה.) אסורים - עשיה, (ובפסוד"ז אסורים בבריאה.).
ואשמח אם תואילו להתעכב על שאלה זו ולענות בהקדם האפשרי.
בתודה מראש.
|
13/04/2016 |
משלים שונים לעולמות הרוחניים (המערכת)
שמחתי לקרוא את השאלה המחכימה, ואנסה להשיב עליה לפי קוצר דעתי, אך תחילה, אציג כאן טבלה, בה ירוכזו ההבדלים בין שלשת המקומות שציינת:
הללוי-ה שמונה עשרה נשמת
בריאה אסורים נופלים כפופים
יצירה עורים חולים נופלים
עשיה כפופים אסורים אסורים
כמובן, אין זו שאלה, מדוע אותו עולם מכונה לעיתים כך ולעיתים אחרת. העולמות הם רוחניים, והמשלים הגשמיים רק נועדו להמחיש את מהותם. ממילא, אין בזה סתירה, כאשר לעיתים ממשילים את עולם הבריאה ל’אסורים’, לעיתים ל’נופלים’, ולעיתים ל’כפופים’. כל אלו, רק משלים שנועדו להמחיש לנו, את מהותו של כל עולם.
אך מדוע לעיתים האסור נעלה מהכפוף, ולעיתים להיפך (ועל דרך זה גם בשאר המושגים)?
כי בסדר התפילה, לעיתים זה קודם לזה, ולעיתים להיפך. ואין זה פלא, כי יש סוגים שונים של חולי, סוגים שונים של מאסר, וכו’.
ובפרטיות יותר:
אסורים: ניתן לראות בטבלה, שבשני מקומות זהו המשל לעולם העשיה. כפי שמבואר שם באריכות, מדובר על אסיר ששכח לגמרי את מצבו האמיתי, והוא יושב ברוגע בכלא. זו דרגה נמוכה ושפלה מאוד, שהוא ’שכח’ לגמרי את מקומו ומעלתו. רק במקום אחד, מבואר להיפך, כי שם מדובר על מצב נעלה, שהאדם מבין אלוקות בשכלו, וזה גם משפיע על רגשותיו בליבו. הבעיה היא רק, שהוא קשור בעניני העולם, כביכול נגד רצונו. זהו מאסר שונה לחלוטין מהמאסר הקודם, ולכן הוא מתאים לשמש כמשל לעולם הבריאה.
כפופים: במקום אחד נתבאר, שזו דרגה שפלה מאוד, שמשמשת כמשל לעולם העשיה. כי האדם כפוף כבהמה, ושקוע רק בענינים גשמיים. אך במקום אחר נתבאר, שזו דרגה נעלית, כי האדם ניצב על רגליו, ורק ראשו כפוף. זהו מצב נעלה, בדומה לעולם הבריאה.
נופלים: במקום אחד נתבאר, שזו דרגה נעלית, שמתאימה כמשל לעולם הבריאה. בדומה לבן, שאמנם אינו זוכר תמיד את אביו, אך כשיזכור אותו מיד תתעורר אהבתו בליבו. במקום אחר נתבאר, שזו דרגה ממוצעת (בדומה לעולם היצירה). האדם אמנם נופל לפעמים, אך הוא מצליח להתעלות חזרה. כאן לא מדובר על בן דווקא, אלא על אדם רגיל, שלעיתים מתעלה, ולעיתים נופל ממדרגתו.
|
16/04/2016 |
|
• יציאה ממצרים - מ"ט שערי טומאה (מנחם)
בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ואילו היו נכנסים לשער הנו"ן לא היו יכולים לצאת ממצרים. מי גאל אותם, הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכי לא היה יכול לגאול אותם אם היו נכנסים לשער הנו"ן ? וכי בשבילו זה מוגבל? הרי זה הגיע מלמעלה
|
30/03/2016 |
דעות שונות (המערכת)
אכן, במקומות רבים מופיע, שאם היו ישראל נכנסים בשער החמישים של שערי טומאה, לא היו יכולים להיגאל. ראה למשל באור החיים על התורה, שמות פרק ג פסוק ז (ובמקורות שמוזכרים בהגדה של הרבי, על הפיסקא "מצה זו").
עם זאת, בכמה מקומות בחסידות (ראה במראי מקומות על מאמרי אדמו"ר האמצעי, דברים חלק ד’, עמוד א’רסב), מופיע דווקא להיפך, שבני ישראל היו בפועל במצרים בחמישים שערי טומאה, ויצאו משם. ובפשטות הטעם לכך, כי אכן לפני ה’ אין שום מניעות, ותמיד ביכולתו לגאול את עם ישראל, ולא משנה באיזו דרגה הם נמצאים.
לגבי הדיעה הראשונה ניתן אולי להסביר, שאכן אין שום מעצור והגבלה לפני ה’, אך אם היו מגיעים ישראל לדרגה כה נמוכה, הם לא היו ראויים להיגאל. מצינו, שכאשר נגאלו ישראל, קיטרגה מידת הדין ואמרה, שהם אינם ראויים להיגאל. אפשר לומר שאם היו ישראל בשער הנ’ של הטומאה, היה מתקבל חלילה קטרוג זה.
|
31/03/2016 |
|
• גדולה עבירה לשמה ? (אורי )
ברצוני לדעת כיצד ליישב אמרה זו (גדולה עברה לשמה) עם התניא של היום שכל מצווה הבאה בעבירה היא מגקה"ט ?
|
22/03/2016 |
כמו פיקוח נפש (המערכת)
זוהי שאלה מעניינת מאוד, שקשה לענות עליה בצורה מושלמת, במסגרת המצומצמת של האתר.
ראשית אציין, שההיתר של ’גדולה עבירה לשמה’, הוא נדיר מאוד, וקשה לקבוע בבירור (על פי נגלה), מתי בדיוק הוא חל. יש טוענים שהוא תלוי ברוח הקודש, או שהוא מותר רק לצורך הצלת חיי רבים, וכו’.
שנית, נראה שבמצבים ההלכתיים שאכן מותרים מטעם זה, יהיה הדבר בדומה לפיקוח נפש. וכלשון אדמו"ר הזקן (אגרת הקודש כ"ו): "דבר איסור, שאינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול, גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא. אם לא שאכל לפיקוח נפש, שהתירו רז"ל ונעשה היתר [גמור]".
בפשטות, ההיתר מטעם פיקוח נפש, פשוט נפוץ הרבה יותר מאשר ההיתר של ’גדולה עבירה לשמה’. אך מבחינה רוחנית, אין הבדל ביניהם. בכל מצב שבו מותר על פי תורה לעבור עבירה (ואין זה משנה מאיזו סיבה), אותו חפץ אסור, יוצא מידי הקליפות, והופך להיתר.
|
23/03/2016 |
|
• גזירת המשקה (דן)
רציתי לדעת האם בפורים יש את התקנה לא לשתות משקה יותר מרביעית?
|
22/03/2016 |
חייב איניש לבסומי (שי)
המקור לגזירת המשקה, הוא משיחת שבת פרשת שמיני, תשכ"ג (שיחות קודש תשכ"ג, עמוד 282 - 283). בסוף השיחה שם, מציין הרבי בפירוש (בתרגום ללשון הקודש): "כל הנ"ל הוא בנוגע לכל ימי השנה, הן בחול, הן בשבת והן ביום טוב. וכן זה בנוגע לכל המקומות, הן במדינה זו, והן במדינות אחרות, ומסתמא יפרסמו וימסרו את זה גם לאלה שאינם מצויים כאן כעת.
רק בנוגע ליום אחד בשנה – פורים, אינני רוצה להתערב, מצד שני טעמים: טעם אחד הוא מצד זה שבפורים צריכים לאחוז ב"עד דלא ידע", ובשעה שאוחזים ב"עד דלא ידע", הרי ודאי שלא יהיה הדעת של היצר הרע לשכנעו לקחת משקה. והטעם השני, והוא העיקר: כיון שעד פורים מסתמא יבוא כבר משיח, שאז הרי יהיה "כולו משקה" – "ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים"".
יחד עם זאת, חשוב לציין להתייחסות נוספת של הרבי לענין (תורת מנחם תשד"מ ב, שיחת תענית אסתר): "במשך כל השנה כולה – הרי זה דבר המאוס ומושלל לגמרי, כמבואר בארוכה בשיחות כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו. אמנם, בימי הפורים, ישנו החיוב "לבסומי עד דלא ידע", וזאת – כאשר עושה זאת אך ורק מפני ועל פי צווי התורה, ובאופן כזה – הרי התורה שומרת עליו שלא יבוא לידי ענין בלתי רצוי".
|
22/03/2016 |
|
• נפש השכלית (hai)
מה התכונות של הנפש השכלית?
|
16/03/2016 |
שכל אנושי (יהודה ליב)
ענין זה, מבואר באריכות בכמה ממאמרי אדמו"ר הריי"ץ (ראה למשל ב"חביב אדם – תשב", "אם בחוקותי - תש"). אשתדל לתמצת בקיצור, את המבואר שם:
הנפש האלקית מצד עצמה, נמשכת רק לענינים רוחניים, ורצונה להיכלל בבורא, כי היא חלק אלוקה. מצד עצמה, היא לא זקוקה התבוננות, כדי לעורר תשוקה לה’. היא משיגה את גדולת ה’, כפי שמובנת בעולמות העליונים. רק מכיון שירדה והתלבשה בגוף, היא זקוקה להשגה שכלית באלוקות, כדי להתעורר.
הנפש הבהמית, הפוכה לחלוטין. היא נמשכת בטבעה לענינים גשמיים, אינה משיגה אלוקות, וגם אינה רוצה להשיג. כי עיקרה מידות, וגם השכל שיש בה, מטרתו לשרת את המידות והתאוות. לכן, כל ענינה להתענג מדברים גשמיים, והיא מתרחקת מכל מה שעלול לקלקל לה את ההנאה מהגשמיות.
הנפש השכלית, היא הממוצע שביניהן. גם היא מקליפת נוגה (כמו הנפש הבהמית), אך היא מהמדריגות העליונות שבנוגה, ולכן עיקרה מוחין. מהותה היא, מה שבכח האדם להשיג את גדולת ה’ בשכל אנושי, ולהתפעל מזה במוחו ובליבו.
טבע השכל, להימשך אל מה שלמעלה ממנו, ולהבין את מה שלא ידע לפני זה. לכן, הנפש השכלית יכולה להבין את השכל של הנפש האלוקית, ולהשיגה בשכל אנושי. ועל ידי שהנפש השכלית ’מתרגמת’ את הענינים האלוקיים, באופן שמובן לשכל האנושי, מזדככת הנפש הבהמית.
|
20/03/2016 |
|
• קו וחוט (yossi)
עד איפה משפיע קו וחוט? עד מלכות דאצילות או עד לעולם התחתון?
|
16/03/2016 |
הקו (שניאור זלמן)
במענה לשאלתך, אביא כאן ציטוט מדברי אדמו"ר הרש"ב (המשך תרס"ו, עמוד כב ואילך): "כללות גילוי הקו מסתיים באצילות. וידוע דגילוי הקו שבאצילות, הוא גם כן הארת הקו לבד, דעצם הקו הוא מאיר רק בעולמות האין סוף שלפני האצילות כו׳ ובאצילות מאיר רק הארת הקו, והארה זו מסתיימת בבחינת מלכות דאצילות כו’.
. . וממילא מובן דבחינת הקו אינו מאיר בהם, ורק הארה והארה דהארה כו’ מהקו, הוא שמאיר בבי״ע כו’".
למיטב הבנתי, המשמעות הברורה של ציטוט זה, שהקו עצמו נמשך רק בעולמות האין סוף שלפני האצילות. בעולם האצילות מאיר אור הקו (עד מלכות דאצילות), ובעולמות בריאה יצירה עשיה מאירה רק הארה דהארה של אור הקו.
|
19/03/2016 |
|
• מה יקר יותר - אתכפיא או אתהפכא? (אוהד כהן)
שלום רב,
במהלך לימודי עם חברותא (בלקו"ת המאמר הראשון בפרשת פקודי) עלתה לנו שאלה, הוא טען בלהט שמעלת האתכפיא היא גבוהה יותר כי בה מתבטאת נחת רוח מהתחתונים דווקא, אני טענתי שלכאורה אתהפכא היא שלמות העבודה והיא היא שלמות הדירה - או שעכ"פ יש שני מיני נחת רוח כמו שמבואר בתניא אחת ממאכלים מתוקים ואחת ממאכלים חריפים וכו’ וחברי התעקש שאעפ"כ הנחת רוח היא בעיקר באתכפיא.
אני מניח שזו שאלה מאוד כללית ואפשר לענות עליה ביותר מצורה אחת, אבל לדעתי בהחלט יש מקום לתהות, מה יקר יותר - אתכפיא או אתהפכא?
|
07/03/2016 |
מה יקר יותר (שלום דוב בער)
בפשטות, בכל אחד מעבודות אלו יש מעלה שאין בזולתו, אך עבודת ה’אתכפיא’ יקרה יותר בעיני ה’.
דוגמא לדבר: כשמעסיק מבקש מאחד העובדים אצלו לנקות עבורו את החנות, ולאחר שהעובד מסיים הוא מגיע אל המעסיק ומקבל ממנו את התשלום על עבודתו. עבור העובד, העיקר הוא לסיים את העבודה, ואז יוכל לקבל את התשלום שהובטח לו. אך עבור המעביד, העיקר הוא דווקא העבודה עצמה, ועליה הוא ישלם לעובד... כשהחנות תהיה כבר נקיה, לא יגיע יותר תשלום לעובד..
כך גם עבודת ה’אתכפיא’ היא עיקר העבודה היום, להילחם עם היצר ונפש הבהמית ולהכניעם, ואף להפכם ולהשתמש בהם לענייני עבודת ה’. ולכן דווקא ה’בינוני’ נקרא עובד אלוקים, מכיוון שהוא נמצא באמצע העבודה (וכידוע שהבינוני מקביל בכללות לעבודת האתכפיא, ואילו הצדיק מקביל לעבודת האתהפכא), אך לאחר שהאדם כבר הפך את יצרו לטוב וכו’, למרות שגם בזה יש מעלה גדולה ונפלאה, ואצלו הדירה כבר נקיה וכו’, עם כל זה, חסר כאן מעלת העבודה של הפיכת החושך לאור.
מעלת הצדיק (המקביל לאתהפכא כאמור) היא בכך שהוא מקבל את שכרו ועל כך נאמר ’עולמך תראה בחייך’ (תניא פרק יד), וזהו ’תענוג נברא’ גדול ביותר, אבל מעלת הבינוני (ה’אתכפיא’) היא בכך שהוא ’עובד אלוקים’ (תניא פרק טו), וזהו ’תענוג בורא’ גדול ביותר, שדווקא עבור זה הקב"ה מבזבז את כל האוצרות.
זה לכאורה הפירוש בדברי ה’היום יום’ (כ"ט מנחם אב), ש"הנדרש הוא שתהיה העבודה בכח עצמו. גבוהה יותר היא הדרגה בה מובלים יד ביד מלמעלה; יקרה יותר – היא העבודה בכח עצמו". מי שמגיע למדרגת ה’אתהפכא’ הוא בדרגא גבוהה יותר, והוא ’מובל יד ביד מלמעלה’ כי כבר אין לו יצר הרע. אבל העבודה היקרה יותר, היא דווקא עבודת ה’אתכפיא’ הנעשית ’בכח עצמו’.
והעיקר, שנזכה לשלמות של ’היום לעשותם’ ו’למחר לקבל שכרם’ בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
|
08/03/2016 |
|
• טלית קטן לקטן (הרב)
ב"ה
האם יש ענין בחב"ד ללבוש טלית קטן קודם גיל 3?
|
07/03/2016 |
המנהג המקורי (מנחם מענדל)
שלום לכבוד הרב:
מבדיקה שערכתי, נראה שמנהג חב"ד המקורי הוא להתחיל בלבישת טלית קטן, מיום התספורת (אפשערניש), בגיל שלוש. כך מופיע בספר המנהגים (עמוד 87, ומקורו מספר היום יום).
גם באגרות קודש, רבינו מצטט הוראה זו. ראה למשל חלק ה’ עמוד כ"א: "ומיום הגזיזה והנחת פיאות של הראש, נהגו להדר להרגיל התינוק בענין נשיאת טלית קטן".
כמובן, יש כאלו שמקדימים כיום לעשות זאת, ואין רע בכך, אך אינני חושב שיש בזה ענין מיוחד
|
08/03/2016 |
|
• מס"נ בימי מרדכי (צבי)
האם המסירות נפש שהייתה בעם ישראל בימי הפורים היא כתוצאה מזה שאתפשטותיה דמשה (מרדכי) שזן ופרנס את האמונה בדורו ... או שהמס"נ היא סיבה לגילוי האמונה בה’ מבחינה פנימיות...
|
02/03/2016 |
מה הכוונה? (לוי יצחק ניסים)
אני מרשה לעצמי להניח, שאתה מתכוין למבואר במאמר "ואתה תצוה - תשמ"א". אם אכן צדקתי, מבואר שם שעבודת משה הייתה בעיקר שהוא המשיך דעת לאנשי דורו, ואילו עבודת מרדכי הייתה בגילוי כח המסירות נפש שבכל יהודי (סוף סעיף ז’ במוסגר).
בסעיף שלפני זה הסביר רבינו, שעיקר ענינו של רעיא מהימנא, לגלות את האמונה שמצד עצם הנשמה. והתוצאה מזה, היא שמשה החדיר את האמונה בדעת, ומרדכי גילה את כח המסירות נפש.
אם לא הבנתי נכון את כוונתך, אנא פרט יותר.
|
03/03/2016 |
|
• אתכפיא בדורנו (דוד)
ב"ה
האם בדורנו קיים אתכפיא באוכל?
|
22/02/2016 |
תאוות האכילה (שלום דוב בער)
מדברי הרבי ברור, שהאדם צריך להימנע מתאוות האכילה, כמפורש באגרות קודש י’ קמז. לכן גם היום אין יש להיגרר אחרי התאוות. למרות, שבתקופתינו אין ענין בתעניות וסיגופים, מלבד הצומות שנקבעו בהלכה.
|
24/02/2016 |
התייחסות מהרב אופן (שמואל)
רציתי להוסיף, שגם כאן באתר, ניתן למצוא התייחסות מפורשת לשאלה זו. ראה:
http://www.chasidut.tv/nd2013/contents.asp?aid=109972 תחת הכותרת (בתמליל): "ללמוד חסידות, ולאכול בריא". שם מבואר, שעיקר האתכפיא בדורנו, היא לאכול את מה שבריא, ולא את מה שטעים.
|
29/02/2016 |
|
• קריאת שמע שעל המיטה (דוד)
איפה אוכל למצוא מאמר שמדבר על קריאת שמע שעל המיטה?
|
15/02/2016 |
עבודת ה’ בקריאת שמע (שניאור זלמן)
יש כמה מאמרי חסידות בענין זה, אחד מהם הוא המאמר "ולקחתם לכם תש"ז".
|
16/02/2016 |
|
• בעל תשובה וצדיק (hai)
ידוע הפתגם ״״איפה שבעלי תשובה עומדים צדיקים לא יכולים לעמוד שם״ הייתי רוצה קצת הסבר על הפתגם הזה כי צדיק הוא לכאורה הכי נעלה אז איך אפשר להגיד שבעל תשובה יהיה יותר נעלה ממנו?? קצת קשה להבנה!
והאם צדיק שעושה תשובה (כי אומרים שגם צדיקים עושים תשובה) הוא נקרא בעל תשובה??
|
13/02/2016 |
על פי חסידות העניין מבואר היטב (חיים)
הרמב"ם מסביר שזה בגלל שהוא טעם מהרע ולמרות זאת פורש. הזוהר מסביר זה בגלל שבעלי התשובה מושכים את הקב"ה ביותר כוח. חסידות מקשרת את שני הדברים. דווקא זה שמתאווה לרע, שהתאווה נובעת מצד הנפש הבהמית ששורשה למעלה מהנפש האלוקית, וכבהמה היכולה (בזמן שהאדם רוכב עליה ולא להיפך ח"ו) להוביל את האדם למקום שהוא לא יכול ללכת בעצמו כך הנפש הבהמית ששורשה למעלה מהנפש האלוקית יכולה להגביה את הנפש האלוקית למקום נעלה יותר. בגדול זה העניין של להפוך את הלמטה מטעם ודעת ללמעלה מטעם ודעת. מעלה זו של בע"ת היא תכלית ירידת הנשמה לגוף.
התשובה שייכת גם בצדיקים כי ע"י הקב"ה שהוא אין סוף הכול כחוטאים. הן שמיים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה.
בזוהר הקדוש מובא שכל עניינו של משיח הוא להשיב את הצדיקים בתשובה. ז"א העלייה ממעלת צדיק למעלת בעל תשובה, וכמבואר במאמר באתי לגני שהגאולה תבוא דווקא ע"י הפיכת הרוח שטות של העבירות ללמעלה מטעם ודעת המגלה את היחידה.
וכנפסק אין ישראל נגאלים אלא בתשובה.
|
14/02/2016 |
מעלת בעל תשובה (שי)
יש על כך כמה הסברים, אזכיר כאן חלק מהן:
א) הרמב"ם (תשובה ז, ד) כותב, שמעלת בעל התשובה על הצדיק, שהוא כובש את יצרו יותר ממנו, "שהרי טעם טעם החטא". בעל התשובה מוכרח לגלות כוחות עמוקים ופנימיים יותר בנשמתו כדי לנצח את יצרו הבוער בקרבו. לכן, עבודתו מביאה מלמעלה גילוי של דרגות אלוקיות פנימיות ונעלות יותר (מאשר עבודת הצדיק).
ב) בעל התשובה, דווקא בגלל שהיה רחוק מקדושה, יש לו צימאון חזק להתקרב לקב"ה, יותר מהצדיק שמעולם לא נתרחק. על כך אומר דוד המלך (תהלים סג, ב) "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צייה ועייף בלי מים". דווקא בארץ צייה, בלי מים (=כשיש ’ריחוק’ מאלוקות, שזה מצבו הקודם של הבעל תשובה) - ה’צימאון’ גדול ביותר. וממשיך (שם פסוק ג): "כן בקודש חזיתיך", ומפרש הבעש"ט (כתר שם טוב, הוספות סימן ד): הלוואי ש"בקודש" יהיה לי אותו הצימאון שהיה ב"ארץ צייה"...
ג) כלל הוא, ש’כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר’ (למשל, כשנופלת חומת אבנים, האבנים הגבוהות ביותר נופלות למרחק רב יותר). לפי כלל זה, הניצוץ האלוקי שירד ו’התלבש’ בדברים האסורים הוא נעלה ביותר (ודווקא לכן, הוא נפל והתלבש בדברים האסורים ממש). בדרך הרגילה, אין שום אפשרות להעלות את אותו ניצוץ לקדושה, כי בירור והעלאת הניצוצות מתבצע בדרך כלל, על ידי שהאדם לוקח דבר מאכל גשמי, ואוכלו לשם שמים, ובכך מעלה את הניצוץ שבמאכל למקורו בקדושה, ומנצל אותו למימוש רצון הבורא. אך בדבר אסור, אין שום אפשרות לקחת את המאכל ולאוכלו לשם שמים. ורק אם האדם נכשל ואכל את המאכל באיסור, ואחר כך עושה תשובה, שעל ידה נעשים הזדונות לזכויות (יומא פו, ב), אז עולה אותו ניצוץ לקדושה (ונהפך למצווה)!
נמצא, שבעל התשובה מצליח לברר ניצוצות נעלים וגבוהים מאד, שלצדיק אין אפשרות לבררם, ועל ידי שהוא מברר ניצוצות אלו, הוא מקבל את הכוח הנעלה שטמון בהם, ומתעלה על ידו למקום גבוה מאד שהצדיק אינו יכול להגיע לשם.
ד) גם למעלה, השמחה שיש לקב"ה כשיהודי שב בתשובה, היא גדולה יותר. אין להשוות את שמחת המלך בבנו באופן רגיל, לשמחת מלך שבנו היה בשביה, בצר ובמצוק, ולאחר זמן רב בו לא יכלו להתראות זה עם זה, סוף סוף הצליח הבן לחזור לארמון אביו!
לגבי השאלה השניה, נראה שבצדיק שעושה תשובה, יש מעין המעלות שיש בבעל תשובה, אך בבעל תשובה ממש זה הרבה יותר חזק.
|
14/02/2016 |
|
• מנין הספירות (שניאור זלמן)
מדוע כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה וכשהדעת נהנה אין הכתר נמנה?
|
28/01/2016 |
הכתר והדעת (ישראל ניסים)
לפי השיטות שמונים את הכתר כחלק מעשר הספירות, אין מונים את הדעת. ואילו לפי הדיעות שהדעת נמנית, אין מונים את הכתר. אחד הביאורים במחלוקת זו, מובא בליקוטי תורה פרשת שלח (מט, ג):
בכל ספירה יש ’פנימיות’ ו’חיצוניות’. למשל, פנימיות ספירת החסד (=ההשפעה החוצה) היא האהבה, שהיא ’סיבת’ ההשפעה ה’חיצונית’. גם בספירת הבינה, יש את ’שער הנו"ן’, ויש את יתר מ"ט השערים. שער הנו"ן הוא פנימיות הבינה, כי דרכו הבינה מקבלת מהספירה שמעליה - ה’חכמה’. מ"ט השערים, הם חיצוניות הבינה, ודרכם עוברת ויורדת ההשפעה לכל המידות.
הספירה היחידה שיש לה רק ’פנימיות’, היא ספירת הדעת. כי כל עניינה של הדעת, להפנים את מה שהאדם החכים (חכמה) והבין (בינה). חיצוניות הדעת (=מה ש’יוצא ממנה’ החוצה), היא ה’מידות’.
לפי זה, אין ’מחלוקת’ אמיתית בין המקובלים, אם למנות את הכתר בכלל הספירות או את הדעת, אלא "מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי". זה תלוי אם מונים את חיצוניות הספירות או את פנימיותן:
אם מונים את פנימיות הספירות, הדעת נמנית (כי יש בה (רק) פנימיות, כנ"ל), ואילו הכתר אינו נמנה, כי פנימיות הכתר (דרגת עתיק) ’נעתקת’ ונבדלת לגמרי מהספירות, ולכן היא קרויה "עתיק", והיא ה’מקיף הרחוק’. אם מונים את חיצוניות הספירות, הדעת אינה יכולה להימנות, כי אין בה ’חיצוניות’. לעומת זאת הכתר נמנה, כי ’חיצוניות הכתר’ (אריך) היא ’מקיף הקרוב’, והיא שייכת לספירות וקשורה אליהם.
|
28/01/2016 |
|
• שלג בחסידות (דביר)
מה המשמעות של שלג לפי החסידות?
|
25/01/2016 |
כשלג ילבינו (לוי יצחק)
על לבושו של הקדוש ברוך הוא נאמר ’לבושיה כתלג חיור’ (= לבושו כשלג לבן). מבואר בחסידות שזו מדריגה אלוקית גבוהה מאוד, שממנה הכפרה על כל החטאים, וכפי שנאמר ’אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו’ (וראה עוד בענין זה, במאמר דבור המתחיל ’הנותן שלג כצמר’, שבסידור עם דא"ח לאדמו"ר האמצעי).
|
26/01/2016 |
|
• בבואה דבבואה לית להו? מה הכוונה? (חיים)
מלבד מה שידוע על ראשית גויים עמלק שזו חוצפה למעלה מטו"ד, מובא במאמר "ועשית ציץ" שיש מושג של "מכפירים יחידתי".
ובכלל, מה ההבדל בין גילוי היחידה החסידי לגילוי ה"עצמי" הקיומי (שמעבר לכל הגדרה = למעלה מטו"ד) וגילוי הרצון לעוצמה שמעבר לרצון לשרוד (כוח המס"נ) של הזרם האקזיסטנציאליסטי ושל ניטשה שכידוע לא נהגה ע"י יהודים וא"כ מה בין ישראל לעמים?
|
25/01/2016 |
יחידה לייחדך (מנחם)
נקודת ההבדל שבין דרגת היחידה שבקדושה, לבין ה’עמים’ היא, שבקדושה המסירות נפש היא ללא שום ’תועלת’ ורווח אישי, אלא בכדי להתמסר לחלוטין לרצון האלוקי. בשונה מכל החיקויים הקיימים אצל האומות, ששם המטרה היא בסופו של דבר רווח אידאולוגי או אחר. לכן, אמנם גם בקליפה ישנה יחידה, שזו קליפת עמלק, אך אין היא בערך כלל וכלל, למדריגת היחידה שבקדושה.
בברכה
|
26/01/2016 |
וכי התאחדות עם זה שמציאותו מעצמותו אינה רווח אידאולוגי? (חיים)
זה הרי שיא העוצמה! אמנם לא עוצמה אישית אבל גם המוסר נפשו למען מולדתו עושה זאת בשביל עוצמה לא אישית אלא של מה שהוא רואה את עצמו חלק ממנה = מדינתו.
אא"כ תאמר שאין רווח כי בקב"ה לא שייך רווח. ז"א שהמוסר נפשו למען מולדתו יכול לתת לכך איזושהי הנמקה שמולדתו תרוויח והוא מזוהה עימה להבדיל מהמוסר נפשו כדי לא להיפרד מהקב"ה שאף אחד לא הרוויח מזה ולכן אין כאן שום הנמקה ולכן זה לגמרי למעלה מטו"ד. מעניין. אשמח אם תפנה אותי למקורות שמהם הוצאת את דבריך.
|
26/01/2016 |
הרחבת והעמקת השאלה (חיים)
לפי הרמב"ם למשל שכל השגה היא השגת השלילה ניתן לומר שלקב"ה יש מהות אלא שאין אנו תופסים את מהותו בגלל קוצר המשיג. ואם נשאל" מהיכן בכלל יודע האדם על הקב"ה אם הוא למעלה להשגתו? יענה: האדם משיג את מציאותו ולא את מהותו. חסידות טוענת "שהאומר שלא ניתן להשיגו מחמת עומק המושג הרי הוא כאומר על חכמה רמה ועמוקה שא"א למששה בידיים מחמת עומק המושג שכל השומע יצחק לו". הקב"ה כלל אינו בר השגה. א"כ נשאל: איך אנחנו מדברים עליו? עונה חסידות: לית מחשבה תפיסא ביה אבל הוא נתפס ברעותא דלבא. הקב"ה אינו מושג בגלל שהוא "עצם". השגה שייכת בגילויים. עצם הנשמה שלנו תפיסה בקב"ה שכן גם היא עצם ועצם שאתה תופס בחלקו תפסת בכולו. זו לכאורה הטענה האקזיסטנציאליסטית. הקיום קודם למהות. ולכן גם האדם אינו מוגדר במהות. אלא שהמסקנה שלהם היא "תהיה אתה בלי להגדיר את עצמך".
|
27/01/2016 |
אני חושב שנקודת ההבדל היא בין פירוד לאחדות (חיים)
וכפי שמובא בתניא היומי. האקזיסטנציאליסט רואה את עצמו "עצם" נפרד מהקב"ה. מה שמאפשר לו לחוש עצם זה הגוף הגשמי שלו. כמו"כ עצמו יכול להיות מנוגד לעצמו. פי’, שפעם ירצה כך ויראה בזה עצם ופעם את הניגוד ויראה בזה עצם. למעלה מזה, מה שהוא רואה גם בנפשו עניין שלמעלה מטו"ד זה מצד שורש (נפשות בלשון רבים) עשו ועמלק שבתוהו. בקדושה יש גילוי של אחדות. זה מצד עקודים שלמעלה מנקודים. ונראה שאכן הנשמה מצ"ע אינה יכולה לגבור על עמלק שכן הנפש הבהמית אכן בשורשה למעלה מהנה"א. ז"א, עמלק (שלדעתי מתבטא באקזיסטנציאליזם) טוען טענה אמתית. באדם יש שורש שלמעלה מטו"ד ולכן אין להתחשב בטו"ד. אצלו זה מוביל לשבירת הכלים = בירת כל ההגדרות. הדרך היחידה להתמודד עמו הוא ע"י משה ששורשו מעקודים. כשהכלי הוא מצוות התורה.
|
27/01/2016 |
סליחה שאני מתערב (אורח)
נראה לי לומר, שעיקר הייחודיות של דרגת היחידה, אינה ההתמסרות אל הבורא (מטעמים כאלו ואחרים), אלא הויתור המוחלט על המציאות האישית.
בשיטות הפילוסופיות שמזכיר חיים, עומדת השאלה מהו האדם המושלם (בניסוח כזה או אחר). ולכן, גם אם האדם מוכן למות עבור משהו, הוא עושה זאת כדי להגדיל את עצמו, ולהגיע למושלמות. לעומת זאת, דרגת היחידה משמעה, שהאדם מוכן לוותר על כל מציאותו האישית, למען הבורא. הוא מוכן להפסיק לחלוטין להיות, כדי ש’יתגדל ויתקדש שמיה רבא’.
בכל זה, ראה באריכות בלקוטי שיחות חלק כ’, בשיחה השלישית לפרשת וירא.
|
27/01/2016 |
תודה שהתערבת. תתערב תמיד. ותנוח דעתך שהנחת את דעתי. ת"ח. (חיים)
ז"א האקזיסטנציאליסטים אמנם אינם מגדירים את האדם אבל ברור להם שהאדם הוא מציאות. משא"כ כאן שהאדם מוכן לוותר על כל המציאות שלו. או כלשון הרבי "אויף זיין איך". (ולא באופן שה"איך" שלו מורחב ואפילו לא למציאות דקדושה) והתשובות שהוזכרו כאן קשורות לזה. אין כאן "בשביל". תודה רבה.
|
27/01/2016 |
ודידכו (התשובה של ר’ מנחם ושל האורח שמתאימות הנה) עדיפא מדידי (חיים)
כי אני רק הסברתי מה ההבדל אבל לא הסברתי מדוע המס"נ בקדושה היא יותר נעלית (/יותר "עצמית") משל היפך הקדושה.
|
27/01/2016 |
|
• תפילה לה’ כל יום (יוסי)
מדוע אנו צריכים להתפלל לאלוקים כל יום ?האם הוא צריך את התפילות שלנו? מה זה נותן לו?
|
20/01/2016 |
חשיבות התפילה (מערכת האתר)
כמובן, ה’ אינו זקוק לתפילותינו, ולכן שאלתך מענינת מאוד:
התשובה הפשוטה ביותר היא, שה’ רוצה שנבטח בו, ונדע שהוא תמיד לצידנו (כפי שכל אב דואג לבניו). לכן הוא מבקש מאיתנו, להפנות אליו את משאלותינו. בעומק יותר מוסבר, שהתפילה נועדה לשמר את הקשר ביננו לבין הבורא, כך שלא נשכח את מקור נשמותינו.
|
21/01/2016 |
|
• הקב"ה שומר שבת? (מני)
שאל אותי בני שיחי’
במאמר של הבר מצווה כתוב שמה שה’ אומר לישראל לעשות גם הוא עושה
האם גם בשבת ה’ בורא ומהווה את העולם או לא?
אם כן הרי זה נגד מה שצווה לנו,
ואם לאו איך העולם קיים בשבת?
מה הביאור ע"כ ע"פ חסידות?
|
18/01/2016 |
שאלה עתיקה (פלוני)
שאלתו של בנך מופיעה כבר בחז"ל במפורש - במדרש רבה, בראשית יא, ה. זה לשון המדרש:
"טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא . . אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב? אמר לו . . אמשול לך משל: לשנים שהיו דרין בחצר אחת אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל בחצר. אבל אם היה אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה! אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל עולם כולו. ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו שכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד".
|
18/01/2016 |
ביאור דברי המדרש (מרדכי ש.)
מדרש זה צריך עיון. התשובה הראשונה קשה, כי היא עונה רק על איסור הוצאה. ומה עם שאר המלאכות? גם התשובה השנייה קשה, כי שוב היא מוכיחה שה’ שבת ממלאכה מסויימת, אך עדיין קשה בקשר לשאר המלאכות. ועיין במפרשים שם (מהרז"ו, עץ יוסף) וצ"ע.
בחסידות יש ביאור על כך, שמופיע בד"ה ’למנצח על השמינית’ בליקוטי תורה פרשת תזריע, מאמר שמופיע בשינויים גם בדרך מצוותיך מצוות מילה, וגם בסידור עם דא"ח שער המילה. ואודה למי שיוכל לבאר בשפה פשוטה את הנאמר שם.
|
18/01/2016 |
בשפה פשוטה (שי)
בלקוטי שיחות י"א (עמוד 68), מובא ביאור בנושא זה (בלשון הקודש, ובשפה פשוטה יחסית), ואשתדל לתמצת אותו כאן:
מלאכת ההוצאה, "היא הנקודה העיקרית בכל מלאכות שבת, והיא היסוד והשורש שממנה מסתעפים כל אבות מלאכות, תולדותיהן, ושבותים מדרבנן". כיון שאצל הבורא לא תיתכן הוצאה מרשות לרשות (כי כל העולם שלו), לכן אין מקום גם לשאר המלאכות.
מצות השבת, נועדה לקבוע בנפשנו איך שה’ ברא את העולם, ובורא אותו בכל רגע, ושהוא השליט היחידי בעולם. התהוות העולם נותנת מקום לטעות, שיש בעולם מקום לטוב, ויש גם מקום לרע. אך מצות שבת מלמדת, שכל העולם הוא רשותו של הבורא (רשות היחיד – ליחידו של עולם).
כל עשיית מלאכה, מחלישה את האמונה בבריאת העולם בכל רגע, ומגבירה את הטעות שיש שתי רשויות (טוב ורע). זה נקרא בלשון המדרש, הוצאה מרשות היחיד (של יחידו של עולם), לרשות הרבים (שיש מקום לטוב ויש מקום לרע).
לגבי הבורא אין שום הסתר, וברור שהכל זה רק אלוקות. וכיון שאין מקום למלאכת הוצאה, אין גם מקום להסתעפויות שלה – שאר המלאכות שאסורות בשבת.
|
18/01/2016 |
|
• ראש בני ישראל (אמציה)
מהו רבי והאם יכולים להתקשר להקב"ה גם ללא רבי?
|
10/01/2016 |
מדוע צריכים רבי (אורח)
בנוגע לשאלה ’מהו רבי?’ התשובה היא שעם ישראל בכללותו, מצד נשמותיהם, מהווים יחד קומה אחת שלימה. כל יהודי נחשב לאבר פרטי בגוף הכללי, ונשיא הדור הוא הראש וה’מוח’ של הדור. באברי האדם, דרך הראש והמוח מגיעה החיות לאברים. כך גם נשיא הדור, ראש בני ישראל, כולל בתוכו את כל נשמות הדור, ודרכו נמשכת החיות לכל אנשי הדור. הוא דואג לכל אנשי הדור, בדומה לראש המחיה את כל אברי הגוף, מהמוח והלב עד לציפורניים ולשערות (כמבואר באריכות בספר התניא פרק ב ופרק מב).
בנוסף, הגוף הגשמי מעלים על הניצוץ האלוקי שבכל יהודי. לכן, זקוק היהודי ל’ממוצע המחבר’, שזהו הרבי, האדמו"ר.
משה רבינו נקרא: "איש הא-להים", ומבארים חז"ל (דברים רבה יא, ד): "מחציו ולמטה - "איש"; מחציו ולמעלה - "הא-להים". כלומר, מצד אחד הוא יהודי בשר ודם; אך מצד שני, נשמתו מאירה בגלוי, בגלל ביטולו המוחלט לקדוש ברוך הוא, וגופו הגשמי אינו מעלים עליה כלל. כך אצל נשיא הדור, קיים חיבור של האלוקות שלמעלה מהעולם עם גשמיות העולם, בתכלית השלימות, כפי שיהיה לעתיד לבוא בעולם כולו, ולכן על ידי חיבור אליו יכול יהודי להתחבר לה’.
מובן שכל יהודי צריך להתקשר להקב"ה ישירות, אך כל יהודי גם זקוק לנשיא הדור, שהוא הראש שכל עניינו הוא לחבר כל יהודי אל הקב"ה. ועל דרך קיום התורה ומצוותיה בכלל, שעניינם הוא לחבר כל יהודי עם הקב"ה, ומובן שכל יהודי קשור אל הקב"ה מהרגע שנולד גם ללא תורה ומצוות, אך כל יהודי גם זקוק לתורה ומצוותיה על מנת להתחבר אל הקב"ה. וכפי שנאמר אודות משה רבינו ’אנכי עומד בין ה’ וביניכם להגיד לכם את דבר ה’’.
ובלשון רבינו במכתבו (אגרות קודש כרך ג, אגרת תרלה):
"רבים המחפשים ומבארים מעלות וגדולת נשיאי חב"ד בכלל, ונשיא דורנו, הוא כ"ק מורי וחמי אדמו"ר הריני כפרת משכבו, בפרט בענינים שונים: איש המסירות נפש, גאון, בעל מדות, צדיק, בעל רוח הקודש, מלומד בנסים ועוד ועוד.
וגדלו ביותר שבחים אלו, על פי ההגדרה בתורת החסידות, מהו מסירות נפש, מהו גאון וכו’.
ובכל זה - העיקר חסר כאן. ונוסף על זה, שהוא עיקר בעצם, חשוב הוא ביחוד משום שנוגע ביותר, וביחוד לנו, קהל חסידיו ומקושריו. וזהו - מה שהוא הוא הנשיא, ונשיא חב"ד.
כי - נשיא בכלל, נקרא ראש אלפי ישראל, הוא בחינת ראש ומוח לגביהם, וממנו היא יניקה וחיות שלהם. ועל ידי הדביקה בו קשורים ומיוחדים הם בשרשם למעלה מעלה.
והנה כמה סוגים בנשיאים: אלו אשר השפעתם בבחינת פנימיות, ואלו אשר השפעתם בבחינת מקיף. ובזה גופא חילוקים: אם השפיעו בתורת הנגלה או הנסתר או בשניהם יחדיו, לימדו דרכי העבודה והחסידות, המשיכו השפעות גשמיות וכו’ וכו’. וישנם כאלו, שהיה בהם כמה מבחינות הנ"ל, או גם כולם.
וזה היה מאז ועד עתה ענין הנהגת נשיאי חב"ד, מן כ"ק אדמו"ר הזקן ועד כ"ק מורי וחמי אדמו"ר הריני כפרת משכבו ועד בכלל, אשר כללו כל הסוגים והחילוקים: השפיעו בפנימיות ובמקיף, בתורה עבודה וגמ"ח, ברוחניות ובגשמיות. ובמילא היתה התקשרותם עם השייכים אליהם בכל תרי"ג אברי נפש וגוף המקושרים.
ועל כל אחד ואחת מאתנו כולנו לדעת, היינו להעמיק דעתו ולתקוע מחשבתו בזה, אשר הוא הוא הנשיא והראש, ממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידי ההתקשרות אליו (וכבר הורה במכתביו איך ובמה מתקשרים) קשורים, ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו’". בברכה.
|
11/01/2016 |
חז"ל כבר אומרים: (חיים)
וכי אפשר לידבק בו? ולא אש אוכלה הוא! אלא הידבק בת"ח. ופסק הרמב"ם להידבק ביודעיו. וכן הוא בש"ע כ"ק אדה"ז להידבק ביודעי ה’ ותורתו. דעת הוא מלשון "והאדם ידע". הרבי שהוא נשמה כללית מגלה בנו את עצם הנפש הקשורה תמיד לקב"ה והניצוץ שבנו נדבק למאור המאוחד בתכלית עם הקב"ה..
|
11/01/2016 |
|
• לימוד חסידות בדורנו (אמציה)
בס"ד
מדוע ע"מ לעבוד את ה’ חייבים ללמוד חסידות הרי ראינו במהלך כל הדורות הראשונים והקודמים שקיימו מצוות ולמדו תורה לשמה ללא חסידות?
|
10/01/2016 |
עיין לעיל (אורח)
שאלה דומה נשאלה בפורום זה בראשיתו, וכדאי לראות את התשובות שהועלו שם (בעיקר את שתי התגובות האחרונות).
קישור:
http://www.chasidut.tv/nd2013/contents.asp?fid=180&av=9753
|
10/01/2016 |
|
• שם ע"ב (שי)
למדתי בחסידות שיש מושג שנקרא שם ע"ב.
לא כ"כ הבנתי מה זה?
|
07/01/2016 |
שם הוי"ה במילוי כזה: (חיים)
יוד הי ויו הי. בגימטריא ע"ב. המילוי של היוד רומז ליוד שהיא מרמזת על ספירת החכמה
|
07/01/2016 |
שם ע"ב - פירושים נוספים (שמואל א)
כדאי להוסיף, שאמנם הפירוש הנפוץ לשם ע"ב הוא: שם הוי’ במילוי יודי"ן (י-ו-ד, ה-י, ו-י-ו, ה-י) שהוא בגימטריה ע"ב (72), וכפי שהרבי מאריך בזה (ובמשמעות העניין בעבודת ה’) בד"ה ’זה יתנו’ התש"כ (שם מוסברים גם המילויים הנקראים ס"ג, מ"ה, ו-ב"ן - עיין שם), אך יש עוד כמה פירושים בשם ע"ב, ומהם:
שם ע"ב שמופיע ברש"י סוכה מה, ב (וראה גם זהר חלק א קח, ב, ובכ"מ) הרמוז בשלושת הפסוקים "ויסע" "ויבוא" "ויט" (שמות יד, יט-כ-כא), שבכל פסוק יש 72 אותיות, והאותיות של שלושת פסוקים אלו מהווים שם קדוש של 72 תיבות שבכל תיבה 3 אותיות, ובכח שם זה בקע משה את הים. הסדר הוא כך: לוקחים את האות הראשונה מהפסוק הראשון ("ויסע"), ואת האות האחרונה של הפסוק השני ("ויבוא"), ושוב לוקחים את האות הראשונה של הפסוק השלישי ("ויט") - וכך קבלנו את התיבה "ו-ה-ו". תיבה זו הינה התיבה הראשונה מבין 72 התיבות של שם זה. וכך בהמשך לוקחים את האות השניה של הפסוק הראשון, האות השניה מהסוף (=אחת לפני האחרונה) של הפסוק השני, והאות השניה של הפסוק השלישי וכך קבלנו את התיבה השניה של השם (י-ל-י) וכן הלאה.
יש פירוש נוסף, לפיו שם ע"ב יוצא מכתיבת שם הוי’ באופן כזה: י, י-ה, י-ה-ו, י-ה-ו-ה (אופן כתיבה זו נקרא: אחוריים דשם הוי’) - שזה גם בגימטריה ע"ב.
ולהעיר גם שספירת "חסד" בגימטריה ע"ב.
ויש לתווך.
|
07/01/2016 |
|
• אחדות ה’ ועוד - האם הבנתי נכון? ועוד שאלות (חיים)
יש משפט בחסידות "הכול זה אלוקות".
מצד שני מבואר שהנבראים באמת קיימים.
אם הבנתי נכון יש הבדל בין היש הגשמי שלא היה כלול במקורו והוא יש מאין ואפס המוחלט ליש הרוחני (מאמר האומנם).
היש הרוחני כלול במקורו. אם הבנתי נכון זה ע"ד שמובא בדרך מצוותיך לגבי עצומ"ה שאין בו ידיעה אבל בוודאי לא נעלם ממנו. באופן זה כלולים בו כל העולמות הרוחניים וזה מ"ש כ"ק אדמו"ר הריי"ץ שביש הרוחני הקיום נמשך גם כשאין מציאות (היינו כשנכלל במקורו).
כשאומרים על היש הגשמי שהוא אלוקות זה ע"ד שמכנים את היש המורכב מחומר וצורה ע"ש צורתו אבל גשמיות הנבראים היא יש מחודש.
עניין "אור זרוע לצדיק" המובא בהמשך ע"ב (שגם מציאות הנבראים בעולם העשייה היא אוא"ס) קאי על רוחניות הנבראים.
הייתי שמח לשמוע מאישיות מוסמכת האם אכן הבנתי נכון.
עניין השגת אלוקות לעתיד לעיני בשר, כיצד ייתכן שינוי בקב"ה? וע"ד המבואר בתניא על האומר על חכמה רמה ועמוקה שא"א למששה בידיים מחמת עומק המושג? האם הכוונה על מה שמובא בתניא אמונה לשון אומן שיראו בכל הבריאה את לבושי המלך וכרואה את המלך בלבושיו שרואה גם את מהות המלך (שער האמונה) (והגם שאין שייך במהותו ראייה גשמית אלא שזו השגה ע"י התלבשות אבל טבע עיני הבשר ובוודאי מהות הש"י לא תשתנה)?
מהות תורת החסידות
האם העניין הוא שעבודת התפילה (שעיקר העבודה בהתבוננות הוא אהבה ד"בכל לבבך") הוא הכנה לאהבה דבכל מאודך וגילוי העצם? והאם עניין המשכת העצמות (הגם שאינו בגדר מקום ח"ו וגם לא בגדר גילוי) פירושה גילוי עצם הנשמה שקשורה עם עצמו"ה ולא משום גילוי אור?
אהבת ישראל
נראה מדברי כ"ק אדמו"ר שיש אהבה עצמית השייכת לכל ישראל ויש גילוי האהבה בפועל.
אע"פ כן נראה מדבריו שגם בגילוי האהבה יש ב’ אופנים. אלו שהם מורידין ואין מעלין וכל השאר הם בכלל אהבה גלויה. כיצד מתיישב עניין זה עם דרגה המובאת בהלכה לגבי רועי בהמה דקה שהיא דרגה ממוצעת ומשמע מדברי כ"ק אדה"ז בהלכות רבית (סעיף פ’) שבן המומרת בכללם?
עניין משיח. אפשר שיש לרבי גם עתה דין מלך שכן בפועל "צבאו" ממשיך "לכבוש" ול"ד לנהרג במלחמה (הגם שיש לחלק בינו לבר כוכבא שהיה מלך פוליטי בפועל), אבל הסברא של ר’ יחזקאל סופר שלא ייתכן להתנות ביאת המשיח עם עניין נסי נראית מסתברת מאוד שכן "עולם כמנהגו נוהג" ו"אל יעלה על הדעת שהמשיח צריך לעשות אותות ומופתים" וראה אריכות דברי כ"ק אדמור בעניין זה שזה נוגע לנצחיות התורה (וצ"ע מעניין מורח ודאין). ע"כ גם אי נימא דחזרה מלכות לישראל לכאורה לא שייך לומר על הרבי מלך המשיח כאמירה לגבי העתיד (משא"כ בהווה שאפשר שדינו כמלך).
שלמות הארץ. כותים שצרו, לכאורה מדובר שצרו על עסקי קש ותבן שהם בשימוש ישראל משא"כ הכא שאם מתיישבים שם זה רק בשביל למנוע את שימוש הערביים (ולכאורה דומה לדברי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ על היש הנברא שכל מציאותו היא שלילת מקום לזולתו) והבעלות היא בעלות "לשמה", ומה טעם בבעלות לשם בעלות, ומה עניין שלטון המדינה שם לבעלות אמתית של ישראל? ומה באמת צריך לעשות שם עם כל הערביים (שאפשר שדינם כגרי תושב שמצווה להחיותם משא"כ לכאורה בדרגה הממוצעת). (ומעניין לעניין באותו עניין, שבחי הרבי על האמריקאים שתלמוד ערוך הוא שהנוצרים (על כל כתותיהם - רמב"ם בפיה"מ) עע"ז הם ולא תחנם)? (משא"כ המוסלמים שמייחדים ייחוד שאין בו דופי ואינם בכלל האיסור. והדרגה הממוצעת בישראל לכאורה הם בכלל האיסור וע"ד דברי הרמב"ם באיגרת השמד שמי שאינו בעל דת גרוע מעע"ז)?
|
05/01/2016 |
אהבת ישראל (שמעון)
לגבי השאלה הרביעית (בנוגע לאהבת ישראל לגבי מורידין ולא מעלין): ראשית אציין, שלא הצלחתי למצוא היכן בדיוק מופיעים הדברים שאתה מצטט, שכן כידוע, תורת רבינו ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
בפשטות, התשובה לשאלתך היא, ש’מורידין ולא מעלין’ זהו כינוי כללי, לכל אלו שאין לאהוב אותם אהבה גלויה. אותם שיש חיוב להורידם לבור, הם המקרה החמור יותר בקבוצה זו, אבל גם אלו שאין להורידם ואין להעלותם נכללים בה.
בעומק יותר יש אולי לומר, שאדמו"ר הזקן מביא שתי דעות בדינו של בן המומרת (האם דינו כיהודי לכל דבר, ואסור להלוותו בריבית, או שדינו כגוי), ומסיים שבשל תורה הלך אחר המחמיר (ואסור להלוותו בריבית, כי דינו כיהודי). לפי זה יש לומר, שגם לענין מצות אהבת ישראל, שגם היא מן התורה, בשל תורה הלך אחר המחמיר, ויש לאהוב אותו.
לפי זה, תומתק מאוד שיטת רבינו, לאהוב ולקרב כל יהודי, כולל את אלו המכונים ’חילונים’, כי גם הם נחשבים ל’תינוקות שנשבו’ (בדומה לבן המומרת), ויש לאהוב אותם.
בכבוד ובברכה
|
06/01/2016 |
אלוקות בעיני בשר (שמעון)
לגבי השאלה השניה (לגבי השגת אלוקות לעתיד בעיני בשר): מבואר בהמשך תער"ב (חלק ב’, עמוד תתקל"ו ואילך), שאז יתגלה האור האלוקי הנעלם, ולכן תהיה הנבואה כמו דבר טבעי, אפילו בילדים וילדות. עכשיו, תפיסת הגשמיות היא דבר טבעי, ולעתיד תהיה תפיסת האלוקות דבר טבעי.
מעין זה הוא גם היום, בצדיקים הגדולים, שמופשטים מגשמיות, ורואים ממש בעין את כח הפועל שבכל פעולה. כמו האבות הקדושים, שכל עניניהם הגשמיים היו אלוקות ממש. וכן אדם הראשון, לפני החטא היה גילוי אלוקות ממש, ואפילו לאחר החטא דיבר ה’ עם אדם הראשון, ועם קין.
כל זה, לא יהיה (כל כך) מצד הבשר, אלא (בעיקר) מצד הגילוי האלוקי מלמעלה, שיהיה ניתן להשיגו בנקל (’פדה בשלום תשמ"א’, הערה 39).
|
06/01/2016 |
גילוי העצם (שמעון)
לגבי השאלה השלישית (לגבי מהות תורת החסידות), אודה לך אם תוכל להבהיר יותר את כוונתך, בחלק הראשון של השאלה. כי אכן, עיקר ענינה של עבודת התפילה, הוא התבוננות בגדלות ה’, כדי לעורר אהבה ויראה. האם המטרה היא דווקא להגיע ל’בכל מאודך’? כמובן ש’בכל מאודך’, היא דרגה נעלית יותר, שלא כל אדם זוכה לה (בכל עת), ואינני יודע אם דווקא זו מטרת התפילה. גם לא ברור לי, מדוע נתת לקטע זה את הכותרת ’מהות תורת החסידות’, ואולי לא ירדתי לעומק דעתך בזה.
לגבי החלק השני של השאלה, אכן בפשטות זוהי המשמעות של גילוי העצם, כי ’העצם אינו מתגלה’. התגלותו נובעת מגילוי פנימיות הנשמה שמאוחדת עימו.
זה מבואר בארוכה בשיחת שבת פרשת תולדות ה’תשנ"ב סעיף ט ובכמה מקומות, שלעתיד לבוא, נשמות ישראל ועצמות הבורא יתגלו כדבר אחד ממש – "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד". ממילא, כל מציאותם (ותחושתם) של ישראל – תהיה, עצמות הבורא. ובמילים אחרות: עצמות הבורא אכן אינה יכולה להתגלות אל מחוצה לו, אך לעתיד לבא לא נהיה ’מחוצה לו’, אלא נתאחד עמו לגמרי.
|
06/01/2016 |
אחדות ה’ (שמעון)
לגבי השאלה הראשונה, נראה לי להבהיר.
במאמר ’האומנם’, מופיעה בפירוש השאלה, כיצד יתכן לומר שהכל א-לוקות, אף שמציאות העולם היא אמיתית. ושם מביא כמה תירוצים לזה, בעומק לפנים מעומק:
ההסבר הראשון, שאם תתגלה החיות האלוקית שמחיה את הנברא, הוא יתבטל ויהיה לאין ואפס. לכן, גם כעת אינו מציאות אמיתית. הסבר שני, שגם כעת, עיקר המציאות של כל נברא היא החיות האלוקית שבו. הסבר שלישי, שהבורא עצמו ממלא גם כעת את הכל, אלא שאינו מורגש. והרי אור השמש בהיותו בתוך השמש, אינו נקרא אור כלל (אף שבוודאי האור קיים גם בתוך השמש, כי אחרת כיצד הוא יוצא מהשמש?). ומכיון שכן, אנו כמו אור השמש בתוך השמש, שאינו נחשב כלל למציאות עצמית. כל מציאותנו, נובעת מכך שאיננו רואים כיצד אנו כלולים בתוך הבורא.
לסיכום: לפי כל ההסברים האלו, מציאות העולם אינה שקר ודמיון. אלא מציאות ממש, אבל היא תלויה לחלוטין בבורא, ואין לה שום קיום בלעדו, ולכן כביכול אינה מציאות. הכל הוא אלוקות, כי בלעדי האלוקות אין כלום.
בלי שום קשר, יש הבדל בין הנבראים הרוחניים (שנוצרים בהשתלשלות), ליש הגשמי (שנברא יש מאין). הבדל זה, מורה על ריחוק הערך של היש הגשמי ממקורו, אבל אין לו קשר לביטול הגשמיות לה’, בדיוק כמו ביטול הרוחניות לה’.
|
06/01/2016 |
 א. תודה על התגובות. ב. אתחיל עם אחדות ה’ (חיים)
נראה לי שיש הבדל בין היש הגשמי שלא היה כלול במקורו ליש הרוחני. היש הרוחני הוא גילוי ההעלם. ולכן למרות שמציאותו אינה אלוקות קיומו הוא אלוקות. משא"כ ביש הגשמי שלא היה כלול במקורו והוא התהווה מאין ואפס המוחלט הרי שקיומו הוא מה’ ולא ה’ עצמו שמכאן החלוקה בין הדירה בתחתונים בנשמות (!) ישראל לדירה בתחתונים בכללות העולם. זה שנשמות ישראל יכולים להיות חד ממש הוא רק בגלל שבמקורם הם אכן חד ממש. משא"כ היש הגשמי שמקורו הוא באין ואפס המוחלט.
לגבי אהבת ישראל זה נמצא ברשימות לתניא. המחלוקת בהלכות רבית אינה לגבי גדרי אחווה ולעצם דין אין מעלין אלא לגבי ההיתר הכללי להלוות בריבית למין. מצ"ב קובץ המסכם את הסוגיה
|
07/01/2016 |
השאלות האחרונות (מנחם)
תשובה: בנוגע למה שכתב אודות עניין משיח, כבר האריך לבאר בזה בטוב טו"ד הרה"ג הרה"ח שלום דב בער הלוי וולפא בספרו ’תומת ישרים תנחם’ (עמ’ 77), ונקודת הענין היא, שקושיא זו היא בעצם על דברי הגמרא (יומא ה, א) האומרת שכבר בתחילת ימות המשיח יהיו ’משה ואהרן עמהם’, והזוהר (ח"א קמ, א) שצדיקים קמים בתחילת ימות המשיח, היינו כאשר עדיין ’עולם כמנהגו נוהג’, וכ"כ ה"ערוך לנר" (נדה סא, ב) ושו"ת רדב"ז (ח"ג סימן א’סט) בשם הריטב"א, שצדיקים יקומו בתחילת ימות המשיח, והרי אין ניסים בתחילת ימות המשיח, ואיך יקומו לתחיה?
והביאור בזה הוא (ראה לקו"ש חלק כ"ז שיחה א’ לפרשת בחוקותי, ועוד) שכוונת הרמב"ם היא שהניסים אינם תנאי שחייב להיות בגאולה, או שזהו ענין נוסף על עצם ביאת המשיח, אלא, שאם המשיח מופיע בלי ניסים אי אפשר לטעון כנגדו שאינו משיח, אבל אם יבוא עם ענני שמיא זה בודאי טוב, ולא יוכלו לטעון כנגדו שאינו משיח, כי בא עם ניסים ונפלאות.
וכידוע שרבים מגדולי ישראל האמיתיים ובפרט הרבי, האמינו וציפו שהתגלות משיח צדקנו תתרחש בכל רגע, וכולנו נגיע עם ענני שמיא לארצנו הקדושה ולבית המקדש השלישי ולקדש הקדשים תיכף ומיד ממש, אף שזה באופן שהוא למעלה מן הטבע לגמרי. גם ידועים דברי הרבי בכמה שיחות (שיחת ש"פ משפטים תשנ"ב ועוד), אודות הניסים בדורנו, ובחלקם אמר שהם נעשים בכח ועל ידי המשיח שבדור שמתגלה כבר. עיי"ש.
בנוגע למה שכתב כת"ר אודות שלימות הארץ, לא זכיתי להבין דבריו "שאם מתיישבים שם זה רק בשביל למנוע את שימוש הערביים", והלוא ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם, וכדברי רש"י בתחילת ספר בראשית ש"כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה. . וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ואם כן ההתיישבות בשטחים אלו היא בשביל להיות במקומות שאותם הקב"ה נתן לנו, ובפרט בדורנו, לאחר כל הניסים והנפלאות שהקב"ה הראה לבני ישראל, וכל זה מלבד העובדה הפשוטה שגם בגשמיות ממש רואים שההתיישבות באותם ’ערי ספר’ מגינה בפועל ממש על כל היהודים הנמצאים בכל ארץ ישראל (וטענתם שרצונם הוא ’רק’ בשטחי יו"ש הוא שטות גמור, שהרי עוד לפני שהתיישבנו בשטחים אלו עמדו עלינו לכלותנו כידוע וכמפורסם).
ואם כן מובן שח"ו לתת אף שעל משטחי א"י, לאומות העולם, כי מלבד זאת שזוהי מתנתו של הקב"ה, הרי בנוסף לכך יש גם הענין של פיקוח נפש ממש לכל יהודי שגר בא"י, וכמבואר בשו"ע או"ח סימן שכ"ט. ואין לכך שייכות עם ענין ה’ציונות’ וה’מדינה’, שהרי מדובר שם אודות נכרים שצרו על עיירות ישראל, אפילו אם היה זה בחו"ל, וכמבואר בגמרא עירובין מה, א, ש"בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא", שגם אז מותר לחלל שבת ע"מ שלא יכנסו ח"ו אף אם טוענים שבאים על עסקי קש ותבן (ופשיטא שאסור ליתן להם ח"ו אף שעל), כדי שלא תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם, כמבואר שם.
(מובן שאין זה קשור לשאלה מה לעשות עם הערביים, כי הענין כאן הוא שלא לתת להם את מה שכבר קיבלנו במתנה מהקב"ה. ולעצם השאלה, הנה לגבי המחבלים או ספק המחבלים מובן שצריך לבערם מן העולם ולהשביתם בכל דרך שהיא, שהרי הדין הוא ש’הבא להרגך השכם להרגו’. ואילו לגבי שאר הערבים (אם ישנם כאלו..) לא ראיתי התייחסות ברורה בתורת הרבי, אם כי כידוע יש איסור ’לא תחנם’ שלא למכור ולהשכיר להם דירות).
ולגבי השאלה אודות ה’שבחים לאמריקאים’, הנה בדרך כלל הרבי משבח את העובדה שהתורה פועלת ומשפיעה היום אפילו בין אומות העולם, ולדוגמא: שדברי הנביא ישעיה "וכתתו חרבותם לאיתים" הולך ומתממש בדורנו זה בכמה וכמה מקומות בעולם (ובכללם באמריקא ורוסיא) שמצמצמים תקציב כלי הנשק ומשתמשים בתקציב זה לכלכלת בני המדינה (שיחת ש"פ משפטים תשנ"ב). או שאומות העולם מסייעים לבני ישראל ולענייני צדקה וחינוך, שעניין זה מגלה ומבטא "איך שיש בעל הבית לבירה זו, שזהו היסוד האמיתי לצדקה וחינוך" (שיחת ש"פ אחו"ק תנש"א), וכהנה רבות.
ובעניין זה ראה גם דברי הרבי בשיחת ש"פ בראשית תשנ"ב (ס"ז), ש"בנוגע לחסדים שמקבלים על ידי חסידי אומות העולם בזמן הגלות, ואשר לכן צריכים להודות להם, עד ש"ודרשו את שלום העיר גו’ כי בשלומה יהיה לכם שלום (ירמיה כט, ז. ובהערה 77 מציין גם לאבות פ"ג משנה ב: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" כו’ ועוד) – שאין זה בגלל שבני ישראל זקוקים לחסדיהם חס ושלום, דאדרבה: "חסד לאומים חטאת"; וכאשר מקבלים מהם חסדים שמסיעים לבני ישראל בעניני תורה ומצוות – אין זה "חסד לאומים", אלא חסד מהקב"ה (הממשיך זאת לבני ישראל ע"י אומות העולם, משום שכך רוצה הקב"ה שיהיה הסדר בזמן הזה), ובמילא אין זה חטאת ח"ו". בברכה.
|
07/01/2016 |
תגובה למנחם (חיים)
א. לגבי משיח - לומר שהרבי הוא בהכרח משיח ה"ז אמירה שכעת ביאת המשיח מותנית במאורע נסי (אה"נ דה"ה לומר אמירה כללית שמשיח יבוא בהכרח מן המתים). כמובן שאין זה גורע מהאמונה שתפקיד דורנו הוא להביא את הגאולה ואנחנו עדיין בדור השביעי ומי שזה לא יהיה זה יהיה הרבי. מה זה משנה באלו לבושים הרבי יתגלה?
ב. למה לי להחזיק במתנה שאיני צריך אותה רק בשביל שהשני לא יקבל?
ערי הספר הם בפשטות הערים שגרים בהם בפועל יהודים. מה טעם ליצור מובלעות יהודיות בתוך מקומות שיש בהם רוב נכרי רק בשביל להפוך אותם לערי הספר?
מובן שהקב"ה עושה הכול בין אם זה בדרך נס ובין אם זה בדרך טבע. האם נאמר שלכן אסור לתת מתנות או לוותר על כלום?
ג. "מחבל" זו לא הגדרה הלכתית. יש הגדרה לגבי בני נוח של מי שכבר רצח, או "רודף".
|
07/01/2016 |
תשובה לתשובה (שמעון)
לגבי ההבדל בין היש הגשמי, שאינו כלול במקורו, ליש הרוחני, אני מסכים איתך לחלוטין. אכן המציאות הרוחנית בעולמות הייתה כלולה במקורה לפני הבריאה, ואילו היש הגשמי הוא מציאות מחודשת (כמפורש במאמרו הראשון של הרבי ’באתי לגני תשי"א’, סעיף ד’ וה’). יחד עם זאת (וכמבואר שם באריכות), כמובן גם היש הגשמי מגיע מהבורא, ולכן הוא בטל אליו מצד האמת (אלא שאיננו רואים זאת). ההבדל בין נשמות ישראל לשאר העולם, שבנשמות ישראל הקשר לאלוקות קיים בגלוי (יחסית), והם מגלים זאת בכל הבריאה.
לגבי המחלוקת בהלכות ריבית: ראשית אקדים, שנהנתי לראות את הקובץ הגדוש שצירפת. לא אאריך בזה, כיון שאין כאן המקום, אך צרפתי מכתב מענין שמצאתי בנושא זה.
|
07/01/2016 |
גם לעתיד (חיים)
כשתתמלא הכוונה של דירה בתחתונים הרי שבנשמות ישראל יתגלה שזה חד ממש ואילו לגבי שאר העולם יתגלה שהקב"ה מהווה אותם ולכן אין להם מציאות עצמית. ביאוה"ז לאדהאמ"צ מג ג ויש על זה שיחה יפה באחת השיחות על פרשת בלק
|
07/01/2016 |
אהבה ד"ובכל לבבך" כהכנה לאהבה ד"ובכל מאדך" (חיים)
הרבי מסביר בקונטרס "ענינה של תורת החסידות" שמהותה של תורת החסידות היא גילוי היחידה שבנפש שז"ע "ובכל מאדך". לאור המרכזיות של עבודת התפילה בתורת החסידות חשבתי שאולי זה העניין.
|
07/01/2016 |
יחידה (שמעון)
מעניין...
לא ראיתי שמקשרים את זה לבכל נפשך ובכל מאודך, אבל במאמר ’ואתה תצוה תשמ"א’ (המאמר המוגה האחרון של הרבי), מבואר שעיקר העבודה של רועי ישראל היא בגילוי דרגת היחידה. בסעיף ו’ (בסופו), מבאר שעל ידי זה החדיר משה את הדעת וההשגה באלוקות בנשמות ישראל, ועל ידי זה חיזקו רועי ישראל את בני ישראל, כשהיו נסיונות והיה צריך למסור את הנפש.
ובסעיף ט’ שם מבואר, שגם התשוקה לגאולה נובעת מדרגת היחידה, ואדרבא בגילוי באופן כזה יש מעלה על מה שהיה בדורות הקודמים.
|
07/01/2016 |
לעתיד (שמעון)
שים לב, שההבדל שציינת הוא לא הבדל בין גשמיות לרוחניות. כל העולמות העליונים והתחתונים, יתגלה שאינם מציאות אמיתית, ורק בנשמות ישראל תהיה המעלה הייחודית, שיתגלה שהם דבר אחד ממש עם הבורא.
|
07/01/2016 |
שלימות הארץ (שמעון)
לגבי ה’תגובה למנחם’ (בחלק השני): אכן, ’מחבל’ אינו הגדרה הלכתית, אלא רק הכינוי השגור בפי העם. בפועל, גוי שרוצה להרוג יהודים, אין ספק ש’השכם להורגו’ כבר בזמן הגלות, ובוודאי שבזמן הגאולה לא יהיה לו קיום, אלא יכרת ויאבד.
לגבי ’ערי ספר’, אכן, אין ספק שאין שום ענין לגור באמצע איזור של גויים, וכך להיכנס לסכנה. הנידון שלנו אחר לחלוטין, האם לאפשר שבאיזורים מסוימים (הקרובים לגבול) תהיה התיישבות של גויים (שונאי ישראל) בלבד, או לא. אם ’מחזירים’ להם שטחים אלו, ברור שרק גויים יגורו שם, ובשעת מלחמה יהיה נקל לאויב מבחוץ לחדור לארץ. ואם לא ’מחזירים’ שטחים אלו, אלא יודעים שזו מתנה שנתן לנו ה’, כדי שנשתמש בה ונתיישב בה, יוכלו היהודים ’לפורר’ את הרצף הערבי, ולהקטין את הסיכון מהם (ואולי אפילו לשדל אותם לעבור לארצות אחרות, ולהותיר את ארץ ישראל כולה לעם ישראל).
|
07/01/2016 |
תודה. לגבי ההבדל לעתיד (חיים)
מה שמשותף לנשמות ישראל וליש הגשמי (להבדיל) הוא ששניהם מושרשים בעצמות. אלא שהנשמה באשר היא רוחנית יתגלה שהיא חד ממש להבדיל מהיש הגשמי שיתגלה שאין לה מציאות עצמאית. אאלט השיחה היא בכרך כג על "וקרקר כל בני שת".
לגבי מחבלים, ההנהגה צריכה להיות ע"פ הלכה בלבד. בהלכה אין "רוצה".
|
08/01/2016 |
יחידה (חיים)
לגבי השאלה האם המטרה של "בכל לבבך" היא להגיע ל"ובכל מאדך" זה תלוי אם אנחנו מסתכלים על הנפש האלוקית או הנפש הבהמית. ברור שבמחינת הנפש האלוקית העיקר הוא העילוי הנפעל בה ע"י "ובכל מאדך". (להעיר מהמובא שהנפש האלוקית לא ירדה בשביל עצמה). למעשה השאלות תלויות זו בזו מהי התכלית של דירה בתחתונים. האם בנשמות ישראל או ביש הגשמי. (למרות שהנה"ב אינה גשמית ולכן לכאורה פשוט שאכן תכלית "ובכל לבבך" היא להגיע ל"ובכל מאדך".
|
08/01/2016 |
תגובה לחיים (מנחם)
א. ראשית, חשוב להגדיר מהי ההלכה ברמב"ם: הרמב"ם כותב (הלכות מלכים פי"א ה"ד) שלא ניתן לזהות את מלך המשיח ע"פ האותות והמופתים שיעשה או שלא יעשה. אלו הם דברי הרמב"ם. ומכיוון שזהותו של הרבי כמלך המשיח מבוססת בעיקרה (לא על אותות ומופתים אלא) על המבואר בתורת החסידות בכו"כ מקומות ש’נשיא הדור הוא גם המשיח שבדור", והוא גם "משיח כפשוטו" (שיחת שמח"ת תשמ"ו), ועל עוד מדברי רבינו הברורים בכו"כ שיחות (ובמיוחד שיחת ש"פ משפטים והערה 148 שם עיי"ש), וכל ספרי השיחות מתשנ"א-תשנ"ב מלאים בדבר זה, אם כן מובן, שגם אם לצורך כך נידרש לעניין ניסי כזה או אחר, אין על כך כל מניעה מדברי הרמב"ם.
וע"ד דברי רבינו הידועים (לקו"ש חלק כ"ז שיחה א לפרשת בחוקותי) שאף שכתב הרמב"ם "אל יעלה על דעתך שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית", מכל מקום גם ע"פ הרמב"ם יהיו גם ניסים ונפלאות ותחיית המתים בימות המשיח (מיד בביאתו או בתקופה שניה), אך אין זה חלק מעצם עניינו של משיח, שענינו הוא שלימות קיום התורה והמצוות.
ומקרא מלא דיבר הכתוב (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וראה גם דברי הרמב"ם באגרת תחיית המתים אות ו’, שמה שכתב בהלכות מלכים שלא יהיו ניסים שלמעלה מהטבע בימות המשיח "אין דברנו זה החלטי".
ולהוסיף, שרבים מגדולי ישראל האמיתיים ציפו למשיח שיבוא בכל רגע, ומהם שהניחו את בגדי השבת שלהם מוכנים ליד מיטתם באם פתאום יתגלה הגואל באמצע הלילה, ולא חששו שאין אמונה זו ע"פ דרך ההלכה היבשה המתוארת ברמב"ם. וראה גם קונטרס ’בית רבינו שבבבל’ בהרחבה (סעיף ד) שבית המקדש השלישי עתיד לירד מן השמים מיד בביאת המשיח.
וברור ופשוט שדברי הרמב"ם לא באו לשלול שמשיח יבוא תיכף ומיד, ושבית המקדש יירד מן השמים, גם אם אנו מאמינים בכך במאת האחוזים. בברכה.
|
09/01/2016 |
גם אם רוצה להרוג (שמעון)
על הטענה שבהלכה אין ’רוצה’, הריני להפנות את תשומת לבך לשולחן ערוך חושן משפט (סימן שפ"ח סעיף י’), שם נתבאר שאפילו יהודי שאומר שימסור (וכך יסכן יהודי אחר - כמבואר בסמ"ע שם סעיף קטן כ"ט),מצוה להורגו, וכל הקודם זכה. ואמנם בש"ך (ס"ק נ"ד) כתב שצריך שיהיה ניכר שיעשה כן, אך ברור שגוי שמכריז על רצונו להרוג (וניכר שמתכוין לכך), מצוה להורגו מן הדין, וכל הקודם זכה. וכן פסק אדמו"ר הזקן להלכה, בהלכות נזקי ממון, בהשמטות שם.
|
10/01/2016 |
מנחם, ת"ח על מראי המקומות. ודווקא ממקום שבאת (חיים)
באותה שיחה בפרשת בחוקותי הרבי אומר בסעיף ט"ז שגדרו של משיח הוא שהוא יפעל בעולם שכמנהגו נוהג "בדווקא", ובסעיף י"ח שהניסים יהיו דבר נוסף על עצם ביאת המשיח. ומובן שאין מניעה לנשיא דורנו שהוא למעלה מהגבלות העולם לפעול בבשר ודם שחי על פי העולם שנוהג כמנהגו ולהשלים את הייעוד של דירה בתחתונים.
דברי רבנו בקונטרס בית רבינו שבבבל הם שאותו מקדש משמיים שיתלבש במקדש שבידי אדם (כבאותה שיחה סעיף י"ח) יתלבש קודם בבית רבנו שבבבל.
|
10/01/2016 |
עקימת שפתיו הוי מעשה... (חיים)
ומובן שמדובר באמירה המבטאת כוונה להרוג (בדוגמת "אלך ואמסרנו") להבדיל מרצון אבסרקטי שהשני ימות
|
10/01/2016 |
מסכים אתך לחלוטין (שמעון)
כמובן, רצון תיאורטי אינו כלום. לאידך, מעשים (או אפילו דיבורים) שמוכיחים על רצינות, מספיקים כדי להרוג את המחבל. כמובן, לא לי ולא לך יש ידיעה כיצד להגדיר כל ערבי שונא ישראל, וזו שאלה שמסורה לגופי הבטחון השונים. אבל רצף הפיגועים האחרון, והתמיכה הרבה בחברה הערבית (שאפילו לא מגנה - מן השפה ולחוץ - את הרוצחים), מוכיחה לדעתי, שלפחות רובם רוצים להרוג, ואם תהיה להם אפשרות קלה לעשות זאת, הם יעשו. אתה כמובן רשאי לחלוק עלי, אבל זו שאלה עובדתית גרידא, ולא הלכתית.
|
11/01/2016 |
לפעול דרך בשר ודם (מנחם)
בנוגע לרעיון שהבאתם, שייתכן שנשיא דורנו יבחר "לפעול בבשר ודם שחי על פי העולם", ברור ומובן שנשיא הדור יכול לפעול בכל דרך שימצא לנכון, וכמו למשל על ידי השלוחים, ששלוחו של אדם כמותו וכו’, ועל ידי כאו"א מישראל, אך עדיין ברור ופשוט שהוא הוא נשיא הדור ו"על כסאו לא ישב זר".
כלומר, כידוע הרבי נשיא דורנו התבטל לחלוטין בפני כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, ואף אמר ’נשמתו בי’ (שיחת פורים תשי"א) וכו’, וגם כל שבעת האדמורי"ם הינם דבר אחד והמשך אחד, וכל מעשיו ופעולותיו הם למעשה בכוחם של רבותינו נשיאינו שלפניו, כפי שהרבי עצמו הסביר בכמה הזדמנויות, אך יחד עם זאת, דורנו הוא הדור השביעי, מכיוון שבפועל נשיא הדור כעת הוא הרבי, וכשבפועל הנשיאות (- נשמת הנשיא) עוברת לגוף אחר, גם הדור הופך להיות דור חדש.
ומכיוון שהרבי הזכיר כבר בתחילת הנשיאות שהדור שלנו, הדור השביעי, יביא את הגאולה בפועל ממש, וחזר על כך פעמים רבות ש"דורנו הוא הדור האחרון בגלות והוא הוא הדור הראשון של הגאולה", מובן ופשוט שאי אפשר לומר שכעת הנשיא הוא אדם אחר הפועל על פי הוראות הרבי, כי אז פירוש הדבר הוא שאנו כבר בדור אחר ולא בדור השביעי.
ואמנם, אין ספק שיחד עם פעולותיו של הרבי בעצמו להבאת הגאולה, הרבי פועל להבאת הגאולה גם על ידי שליחיו ושלוחי שליחיו, וכפי שהרבי אמר שכיום כל יהודי הוא שליח של נשיא הדור להבאת הגאולה (ראה שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב סעיף י"א), אך יחד עם זאת, הוא הוא הנשיא והראש כפשוט. בברכה.
|
11/01/2016 |
דור השביעי (חיים)
הרבי אמר שעל הדור השביעי "מוטל" להביא את הגאולה. והרבי אמר שאת כל התלוי בו עצמו הוא כבר עשה. מובן שהמטלה עדיין מוטלת על כתפנו.
|
12/01/2016 |
|
מסכים לגמרי (מנחם)
|
13/01/2016 |
התשובה על קושייתי הן לגבי "לא תחנם" והן לגבי הדרגה הממוצעת (חיים)
התוס’ כותבים שהנוצרים שבימינו מעשה אבותיהם בידיהם ואינם בכלל עע"ז וכך נפסק בשו"ע ומביאו הרבי לגבי "רגע של שתיקה". מכאן י"ל שמ"ש כ"ק אדה"ז לגבי בן המומרת הוא רק במומרת לע"ז. ודין רועי בהמה דקה אינו בתינוקות שנשבו.
|
15/01/2016 |
וכדברי כ"ק אדמו"ר ברשימות לתניא (חיים)
שרק מי שבידיים עוקר את עצמו מהקשר עם התורה אין בו דין גילוי האהבה. ועצ"ע מהלכות ערוב
|
15/01/2016 |
משיח ושלמות הארץ (חיים)
בקובץ משיח וגאולה חלק ב’ מובא שהרבי מחק את המשפט שהמשיח צריך להיות בחיים וכתב שצריך להיות מלך. מובן שמלך שמסתלק וצבאו ממשיך לכבוש שטח אחרי שטח ממשיך להיות מלך (שהרי כל הנ"מ ההלכתית של היותו מלך הוא בנוגע להתגייסות לצבאו כמו שהרמב"ם מביא על ר"ע שהיה נושא כליו של בר כוכבא). מובן גם שהמשיח לא חייב לבנות את המקדש בידיו. כשהרבי מסר את הבאת הגאולה אלינו הרי שזה כולל את כל התהליך. היינו שלמות ההתקשרות בין המלך לעם, כפיית התורה על העם, שלמות העם והארץ, וכשהרבי ינצח על ידינו בכל מלחמות אלה הוא יכול מבחינה הלכתית לבנות את בית המקדש על ידינו וכן קיבוץ נדחי ישראל. כך שאין נס תחיית המתים תנאי להבאת הגאולה. ולכן כל זמן שזרעו בחיים ונלחם את מלחמותיו הרי שהוא בחזקת משיח.
לגבי שלמות הארץ, נראה לי שחשוב להדגיש שמטרת יישוב הארץ בידי יהודים היא קיום המצוות התלויות בארץ (ולגבי חלק זה של מפקיעו מן המעשרות יש לא תחנם גם במי שאינו עע"ז וק"ל) כדברי הגמרא בסוטה על משרע"ה.
אז יחי אדמו"ר מה"מ לע"ו
|
15/01/2016 |
והיותר נראה לגבי אהבת ישראל (חיים)
שכל דברי כ"ק אדמו"ר מה"מ הם לגבי האהבה העצמית. שכ"ז שאין מצווה לשנאותו שהוא רק במינים (וכמו שכ"ק אדה"ז מציין שם בתניא למס’ שבת שהוא ביודעים ומורדים דווקא) הרי שאין סייג לאהבה העצמית שחייבת להתבטא ב"ומקרבן לתורה" (כמו שמאריך בזה כ"ק אדמו"ר מה"מ בשיחה) וכדברי כ"ק אדמו"ר מה"מ עצמו בזה שה"ע "יוסף ה’ לי בן אחר" לעשות מה"אחר" "בן". מכלל דעד השתא הווה (כמו שהוא כאן למטה) "אחר". וכל דברי כ"ק אדמו"ר מה"מ בזה הם רק נגד אלה שהוציאום מכלל ערבות (כדעת כ"ק מהר"י מסאטמאר) ועי"ז לדחותם לגמרי ח"ו ממחנה ישראל (שג"ז דין רק במינים שאין מקבלים אותם בתשובה) במקום להשיבם אל המחנה. וכן מדויק בשיחות דסוכות תשי"א דיש לצאת מן החומה זו תורה כדי להכניס אחרים לחומה זו, מכלל דעד השתא הם בחוץ, וכן בשיחות על "בצר במדבר" וכו’. וכן השיחה לגבי עשו שעל ישראל משומד יש להביט כפי שהוא בראשו, היינו בשורש נשמתו (ועד למחשבה הקדומה דא"ק). שכ"ז הוא לגבי האהבה העצמית המתבטאת בהכרח ב"ומקרבן לתורה" ולא לאשר דעתם שדי בזה ח"ו. וזה שביל הזהב של שלילת הלאומיות בתכלית מצד אחד (היינו שלילת התפיסה שדי להיות מזרע ישראל בשביל שיהיה כישראל לכל דבר גם ללא תומ"צ) וההבנה שעלינו מוטל להחזירם אל המחנה מצד שני.
|
17/01/2016 |
נאה ויאה (שמעון)
אמנם שערי תירוצים לא ננעלו, וניתן אולי להמשיך לפלפל בכמה פרטים שכתבת, אך אין בזה נפקא מינא כל כך, כי בעיקרי הדברים כבר הסכמנו...
|
17/01/2016 |
|
• קו האמצע בספירות ותחושת השייכות (זאב קרומבי)
מישהו אמר לי שקו האמצע בספירות קשור לתחושת השייכות בין בני אדם. אבקש לדעת איפה מופיע הרעיון הזה בדא״ח.
|
26/12/2015 |
דעת ושייכות (מנחם)
אכן מבואר בתניא פרק ג’, שענינו של הדעת הוא התקשרות והתחברות לזולת. וכידוע הסיפור עם המלמד שקרא מכתב לאיכר פשוט, ודווקא האיכר התעלף, מכיון שדובר שם אודות ענין הנוגע אליו. גם מידת התפארת והרחמים ענינה יציאה ממציאותו של האדם, והתחשבות במצב הזולת, כמבואר בכמה מקומות בדא"ח. וזה ענינו של קו האמצעי, הכולל את הספירות דעת תפארת יסוד, להתאחד ולהתחבר עם הזולת.
בברכה
|
03/01/2016 |
|
• שינוי מידותיו הטבעיים שינוי טבע מידותיו (אורח)
בקונטרס עניינה של תורת החסידות מוסבר בעניין הג’ בתורת החסידות שהוא- "שינוי מידותיו הטבעיים ושינוי טבע מידותיו", ברצוני להבין מהו תוכנו של כל אחד מהעניינים. (ישנו מראה מקום לליקוטי דיבורים, העניין לא נמצא שם)
תודה לתשובתך.
|
01/01/2016 |
טבע מידותיו ומידותיו הטבעיים (עורך האתר)
שינוי המידות הטבעיים - לנצל כל טבע לקדושה. וכמו טבע ההתלהבות - לענייני קדושה; וטבע הקרירות - לענייני עולם הזה וכדומה;
שינוי טבע מידותיו - לשנות את עצם טבעו - שאם יש לו טבע ההתלהבות, שינסה לפעול גם בטבע הקרירות, ואם יש לו טבע הקרירות, שיפעול בהתלהבות...
ניתן לשמוע באתר זה, שיעור של הרב אופן שמסביר זאת, בקישור: http://www.chasidut.tv/nd2013/contents.asp?aid=93191 (מהדקה ה-22 בדיוק) בתמליל שיש למטה, תמצא גם את המיקום בליקוטי דיבורים.
בתודה
|
03/01/2016 |
|
• נר ראשון של חנוכה (חיים)
ב"ה
האם יש התייחסות בחסידות לגבי השיטה שאומרת שהיום הראשון של חנוכה לא היה בו נס כלל?
|
11/12/2015 |
קושיית הבית יוסף (כהן)
למיטב ידיעתי, אין שיטה שביום הראשון לא היה נס כלל. נראה לי, שאתה מתכווין לקושייתו המפורסמת של הבית יוסף (אורח חיים סימן עתר) שהדלקת נרות המנורה ביום הראשון, לכאורה אינה נס, כי עבור היום הראשון עצמו היה מספיק שמן בכד הקטן שמצאו. רק לצורך שבעת הימים שלאחר מכן נדרש נס כדי שיספיק השמן. ואם כן, מדוע חוגגים שמונה ימים ולא שבעה?
אך כמובן, לקושייא זו יש תירוצים רבים, והצד השווה בהם, שאכן היה איזה נס גם ביום הראשון (ובכל תירוץ, מבארים באופן אחר את הנס של היום הראשון).
גם בתורת החסידות מובאים תירוצים שונים לקושיא זו. ראה למשל בספר ’שערי אורה’ לאדמו"ר האמצעי, עמוד מ"ב (הובא בקיצור בקישור http://wpc.66fc.go-live.co.il/0066FC/books/kovetz_02_03_04_5776.pdf עמ’ 112). גם בספר ’שערי המועדים’ חנוכה, (עמוד קכ"ה ואילך), הובאו התייחסויות שונות מרבינו, לקושיא מפורסמת זו (את הספר, ניתן להוריד חינם בכתובת http://chabadlibrarybooks.com/15868).
אם התכוונת לשיטה אחרת, אנא ציין באיזו שיטה מדובר, ואנסה לבדוק.
|
14/12/2015 |
|
• יראה עילאה - חכמה (זלמן)
בפרק מ’ בתניא כתוב בהגה"ה השלישית "משא"כ יראה עילאה היא ירא בושת היא מהנסתרות לה’ אלוקינו והיא בחכמה עילאה , יו"ד של שם הוי’ ב"ה כמ"ש בר"מ , לכאורה הרי ידוע שחכמה זה בקו הימין ויראה שזה גבורה זה בקו השמאל , אז א"כ למה יראה עילאה זה חכמה - קו הימין?
|
02/11/2015 |
יראה אינלקטואלית (שי)
לפי מה שראיתי, הקשר בין יראה עילאה לחכמה, מופיע בהרבה מאור מקומות בחסידות. ראה למשל בפרק מ"ג בתניא: "אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית שהיא נמשכת מפנימית האלהות... עליה אמרו אם אין חכמה אין יראה דחכמה היא כ"ח מ"ה והחכמה מאין תמצא". ובתורה אור וישב (כז, ב): "יראה עילאה יראה בשת בבחינת בטול הוא כלי קבול לחכמה עילאה שיהא שורה ומתגלה בו".
בפשטות ההסבר בזה, כי יראה תתאה, נובעת מגדלות הבורא שניכרת בעולמות (מלכות). לעומת זאת יראה עילאה, נובעת מהשגת גדלות הבורא עצמו, שלמעלה לגמרי מהעולמות, וכדי להשיג זאת יש צורך בחכמה.
כמובן, אין בזה סתירה לכך שחכמה היא בקו הימין, וכפי שמוסבר בפרק ג’ שכל המידות כולם נוצרות מהחכמה בינה ודעת, שנקראות אמות. באופן כללי, החכמה היא בקו הימין, כי ענינה גילוי (של נקודת החכמה), אך באופן פרטי כל מידה נוצרת מכל המוחין, וביראה עילאה מורגש קשר מיוחד לחכמה.
מקווה שזה ברור . . .
|
02/11/2015 |
|
• רצוא ושוב (חיים)
זכור לי שראיתי בעבר שכתוב שאצל מלאכים לא שייך רצוא ושוב ביחד, אלא אצל השרפים יש רק עניין של רצוא, ואצל האופנים יש רק עניין של שוב, ורק אצל היהודי שייך את החיבור של רצוא ושוב ביחד.
חיפשתי הרבה למצוא את זה ולא מצאתי אשמח מאוד את תמציאו לי מקור לדברים או לכה"פ לחלק מהדברים.
(זכור לי שזה היה בספרי הצ"צ בדרך מצוותיך או באור התורה, אבל לא בטוח).
תודה רבה
|
20/10/2015 |
יחודיות האדם (שמעון)
לצערי, לא הצלחתי למצוא מקור לכל מה שכתבת.
מה שכן מצאתי (וזה ענין מפורסם, שמוזכר פעמים רבות בחסידות, אך איני יודע אם התכוונת אליו), שלכל בעלי החיים (וגם למלאכים) יש תכונה אחת (רחמים, אכזריות, אהבה, יראה וכדו’), ורק באדם יש התכללות.
ראה למשל בלקוטי תורה אמור (לז, עמוד ג’): "וכמו כן גם המלאכים, שנקראים גם כן על שם עופות, ועוף יעופף ועוף זה מיכאל יעופף זה גבריאל. הנה מיכאל הוא שר של מים חסד אהבה וגבריאל שר של אש בחינת גבורה יראה כו’, כל א’ במדה מיוחדת, ולכן אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. אבל לא כן האדם הוא בטבעו מורכב מכמה מדות שונות דבר והיפוכו".
|
21/10/2015 |
|
• ביאור באגרת התשובה פרק ג’. (מנחם)
באגה"ת פרק ג’ מכריע אדמוה"ז להתענות על חטא ג"פ כפי מספר הצומות והשאר לפדות בצדקה, וטעמו ע"פ מה שכתוב בזה"ק שזימנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא, ולכאורה הרי בפרק ב’ כבר ביאר שהתעניות אינם לכפרה על חטא שזה כבר תיקן ע"י תשובה שזה עזיבת החטא, והתעניות אינן אלא לרצון ולפייס המלך ע"י דורון, וא"כ מה הראיה מהזה"ק שמדבר על פגם מהחטא.
|
11/10/2015 |
דורון מתאים (ש.ש.כ הנהלת האתר)
לפי המבואר בסוף פרק א’ שם, יש תועלת בצומות, גם כדי למהר את הכפרה, לינצל מעונש, וכדו’. לגבי דברים אלו, כמובן יש חשיבות לעומק החטא ולנזק שנוצר ממנו.
בעומק יותר יש אולי לומר, שגם כשרוצים לפייס את המלך ולהתרצות לפניו, יש חשיבות לגודל הכתם שעשו. כי אינו דומה מי שעשה נזק קל למלך, ורצונו לחלות את פניו, למי שגרם למלך נזק כבד, וכעת רוצה לבקש את קירבתו.
במילים אחרות, אכן התשובה עצמה (עזיבת החטא) מונעת את העונש מלמעלה, אבל ’לבנות מחדש’ את הקירבה שהייתה לפני זה, נדרשת הקרבה והתמסרות מצד האדם (שזהו ענין הקרבנות, וכעת נעשה זה על ידי הצומות), בהתאם לגודל הפגם והמרידה שבחטא.
|
13/10/2015 |
|
• למין הצומח יש תחושה? (מנחם)
כתב בעל התניא ב’לקוטי תורה’ פר’ נצבים (עמ’ מט. ביאור ע"פ שוש אשיש): והגילוי שנתגלה באדם בבחי’ מדבר ירד ונתמעט בבע"ח, והגילוי שנתגלה בבע"ח ירד ונתמעט בצומח. שהרי הבע"ח מרגישים כאב בחתיכת אבר מהם, מפני שיש בהם גילוי החיות, משא"כ הצומח.
מפורש בדבריו שאין לצומח הרגשה כאשר קוצצים ממנו ענף או גזע, ולכאורה מפורש להיפך בפרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק לג: ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
|
19/08/2015 |
המזל של הצומח (ש.ש.כ הנהלת האתר)
אנסה להשיב על שאלה זו לפי קוצר דעתי:
בפשטות, לא ניתן להוכיח מה’פרקי דרבי אליעזר’ שהצמח חש בכאבים, כי אז יוקשה:
א) מדוע קול זה נשמע רק כשכורתים את העץ כשהוא עושה פרי, ולא בכל עת? ב) כיצד יתכן שהקול מהלך מסוף העולם ועד סופו, וכי קיים איזה בעל חיים שיש לו גם כן יכולת לצעוק כך? ג) אם אכן הצמח חש בכאב, מדוע נצטווינו על ’צער בעלי חיים’, ולא על צער צמחים?
אוסיף ואומר, שהרבי נשאל (אגרות קודש כרך ו’ אגרת א’תרעה), מה מקום יש להעניש צומח וכדו’ (וכפי שמצינו שהאדמה נתקללה על שלא עשתה את ציווי ה’ בששת ימי בראשית). הרבי השיב בפשטות, שלכל יצור יש שר למעלה, והוא זה שנענש (עיי"ש כמה מקורות לזה).
על דרך זה נראה לי לומר גם בעניננו, שהמלאך של העץ משמיע את הקול, כשכורתים את העץ כשהוא עושה פירות. לכן, קול זה מחד ’הולך מסוף העולם ועד סופו’ (כי זהו קולו של מלאך), ומאידך ’אינו נשמע’ (כפי שאיננו רואים ושומעים מלאכים בכלל).
|
26/08/2015 |
|
• מידת היסוד, (מנחם)
למה מידת ההשפעה מכונה יסוד, הרי יסוד בדרך כלל היא עיקרו של הבניין עצמו, ומידת היסוד היא ההשפעה לזולת ?
|
17/08/2015 |
יסוד מלמעלה (ש.ש.כ הנהלת האתר)
נראה לי, שאת התשובה לשאלתך ניתן למצוא בספר הפרדס להרמ"ק, שער כ"ג (שער ערכי הכינויים), ערך יסוד. נקודת הענין שנתבארה שם, שספירת היסוד משפיעה את החיות לספירת המלכות, שממנה נמשכת החיות לכל העולמות. לכן היא נקראת יסוד, כי היא היסוד לכל חיות הנבראים. ובמילים אחרות, ספירת היסוד היא יסודו של ה’מקבל’, שהשפע שניתן לו הוא הבסיס לכל קיומו.
מענין לציין, שמבואר שם גם שיש הבדל עקרוני בין יסוד גשמי ליסוד רוחני. כי היסוד הגשמי, נמצא בתחתית הבנין, ואילו היסוד הרוחני נמצא מעל הדבר. כי הביטול של ספירת המלכות אל מה שמעליה, מאפשר את קיומה.
|
18/08/2015 |
|
• חקל תפוחין קדישין= מלכות. (מנחם מענדל)
למה מלכות נקרא בלשון הזהר והקבלה חקל תפוחין קדישין, מה הקשר בין שדה תפוחים קדושים למידת המלכות.
|
27/07/2015 |
תפוחים = תענוג (ש.ש.כ הנהלת האתר)
שאלה זו מעניינת מאוד, ואכתוב כאן את מה שראיתי בנושא:
בסידור (עם דא"ח עמ’ 348) מוסבר, שבמהלך ששת ימי השבוע, דרגת המלכות דאצילות, מסתתרת בעולמות בריאה יצירה עשיה, כדי להחיות את הנבראים. רק בשבת, ספירת המלכות מתעלה לשורשה, אל התענוג העליון (בדומה לאדם שעושה איזו מלאכה, וכאשר הוא משלים אותה, הוא מתענג מזה). מצב זה נקרא בלשון הקבלה, שהארת עתיק (מקור התענוגים) מאירה בספירת המלכות. לכן נקראת אז המלכות "חקל תפוחין קדישין", בדומה לשדה, שיש בה תפוחים שגורמים לתענוג. כך גם בספירת המלכות, מאיר אור התענוג.
השלמה לביאור זה, מצאתי בלקוטי תורה (בחוקותי מט, ע"ד), שהנשמות בגן עדן התחתון, נקראות תבואה. אך הנשמות הנעלות יותר מתענגות על ה’, והם נמשלו לתפוח.
לפי כל זה נראה, שספירת המלכות עצמה נקראת שדה (וכפי שאכן מובא בכמה מקומות בחסידות), וה’תפוחין קדישין’ היינו אור התענוג שמאיר בה, וכן הנשמות שנוצרות ממנה, ומתענגות על ה’.
|
29/07/2015 |
|
• האם המעשה בפועל הוא בבחירתו המיידית של האדם? (בועז)
שהרי דויד המלך ע"ה אמר"ה אמר לו קלל"וכן לא תגיע הרעה או הטובה למי שאינו ראוי.יוצא שאיני יכל להחליט בבחירה חופשית לגמרי
לזרוק אבן על חלון כי יש לכך אין ספור השלכות.החל באדם הניזוק ועד הזגג השכונתי שיתקן וכתוצאה מכך יתפרנס וכו.
נראה לי לומר שהאדם בוחר רק בשעת התבוננות שיכלית וקבלת החלטה אמיצה,וכתוצאה מזו הקב"ה משייך אותו לקטגוריה מסויימת שמתאימה לאימרה "מגלגלין זכות ע"י זכאי..."וכן בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" "אדון כל המעשים"ועוד הרבה פסוקים
|
09/06/2015 |
על הניזק כבר נגזר (המערכת)
אחד היסודות לעקרון הבחירה החופשית, מבוסס על השכר והעונש. אם לא הייתה לאדם בחירה, אין זה הוגן להעניש אותו על עבירות שעשה, כי ’השופט כל הארץ לא יעשה משפט’? ומה הגיון יש להעניש אדם על דבר שאינו בבחירתו.
לפי זה, ברור לחלוטין שלאדם יש בחירה על כל מצווה שיעשה, וכל עבירה שיעשה.
לגוף השאלה, הרי יהיו לכך אין ספור השלכות שונות ומשונות, התשובה לכך היא, שהרבה שלוחים למקום, ולכל אדם נגזר כמה תענוג יקבל וכמה צער, ועוד קודם שהאדם הזיק את חברו כבר נגזר על הניזק לקבל את הנזק, אך לא דווקא על ידי אדם זה, ולכן, אין בזה שום הפרעה לבחירתו החופשית של האדם המזיק.
ראיתי פעם סיפור, על שני בעלי חנויות שחלמו בתחילת השנה כמה ירוויח כל אחד מהם השנה. לאחר מכן היה ביניהם ריב על סכום כספי (עשר מטבעות), והם הלכו לרב שפסק לטובת אחד מהם. בערב ראש השנה, התברר להם שהזוכה בדין הרוויח את הסכום שחלם בתחילת השנה + 10 מטבעות, והמפסיד הרוויח את מה שחלם – 10 מטבעות.
הם סיפרו זאת לרב, והוא המליץ להם לנוכח יד ה’ הגלויה, לבטל את פסק הדין, ושהזוכה בדין ישיב את המטבעות שקיבל, אך הוא לא הסכים.
שניהם חזרו לשוק, חנותו של המפסיד בדין המתה אדם, ועד לכניסת החג הוא הרויח 10 מטבעות. חבירו, המתין בחנותו, אך איש לא נכנס אליה. כשהחליט לבסוף לנעול את החנות, הוא פגע בשוגג בערימת כלי חרס, ושבר אותה. הוא נלקח מיידית לבית המשפט, וחוייב בתשלום 10 מטבעות...
אם סיפור זה אכן אירע או לא, אינני יודע. אך דומה לי שדי בו כדי להמחיש כיצד הבחירה נתונה, ולמרות זאת אין ביכולת האדם להרע לחבירו כמלוא נימא, בלי הסכמת ה’.
|
22/06/2015 |
בעצם ההחלטה (בועז)
דוגמתך אינה שוללת את שאמרתי שהבחירה מתבצעת (לאחר התבוננות)אך ורק במחשבה ובהחלטה בעלת תוקף.ומהחלטה זאת ובהתאם לכך גוזר הקב"ה את כל אבל כל המעשים.כמו הסיפור על ירמיה ונבוכדנצר בילדותם.כמו שאם אזרוק אבן בודדת במים תייצר גלים אם אזרוק שנייה גליהם יפגשו ויצרו גלים שונים מה יקרה אם אזרוק 7 מיליארד?לכן אני סובר שהמעשה בפועל ממש אין הוא בהחלטה ישירה שלי אלא נגזר מהחלטתי ונזקף לזכותי או להיפך
|
22/06/2015 |
כל ההחלטות חשובות (ש.ש.כ הנהלת האתר)
הסיבה העיקרית לכך שאיני מקבל את דבריך, היות ולפי זה היה על האדם להענש (על עבירות) או לקבל שכר (על המצוות), רק על החלטה ’משמעותית’, והרי אנו יודעים ש"על כל אלה יביאך הא-להים במשפט" (קהלת יא, ט). אמנם בסוף שאלתך אתה מעלה את האפשרות שההחלטות האלוקיות נזקפות לזכותו (או לחובתו) של האדם, אך אם פעולת האדם הסתכמה בהחלטה ראשונית, מה מקום להענישו על דברים נוספים, שאינם תלויים בו?
אמנם לא מצאתי מקור לזה, אך נראה לי, שכל פעולה שעושה האדם היא בבחירתו המליאה, גם אם לכאורה הוא עובד באופן ’אוטומטי’, ואינו מחליט כעת איזו ’החלטה אמיצה’. כי עצם ההחלטה לעשות בהתאם להחלטה קודמת, ולא ’להחליט החלטה אמיצה’ כעת, היא עצמה בבחירתו. ובמילים אחרות, כאשר האדם עסוק בדברים קריטיים, כל פעולה שייעשה תהא כרוכה בחשיבה רבה. הגישה היהודית מלמדת אותנו, שלכל פעולה שלנו יש השפעה רבה. אם אנו מחליטים למרות זאת, שלא להשקיע את המאמץ הנדרש בכדי להגיע להחלטה הנכונה, זו בפירוש דבר שיש ליתן עליו את הדין
|
24/06/2015 |
|
• מיהו האדם - הנפש הבהמית או הנפש הא-להית? (שרון מזרחי)
הבנתי שיש בי 2 נפשות אלוקית ובהמית. השאלה מי הוא עצם האני? הנפש האלוקית? מיהו אותו העצם הבוחר בינהם?
|
14/02/2014 |
יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם (שמואל אלבום)
בתניא פרק יו"ד (בתחילתו):
"והנה כשהאדם מגביר נפשו הא-להית, ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי" וכו’.
כאן רואים, שהאדם אינו הנפש הא-להית, שהרי רבינו הזקן כותב ש"האדם" הוא "מגביר נפשו הא-להית", ז"א שישנו "אדם" ולו יש "נפש א-להית", והוא יכול להגביר אותה; מצד שני, האדם הוא גם לא הנפש הבהמית, שהרי אדה"ז ממשיך "ונלחם . . עם הבהמית".
והביאור הוא, שישנה נפש נוספת, נפש שלישית, שנרמזה כאן בתניא, והיא היא האדם, והיא "הנפש השכלית" (וראה בזה בארוכה בריבוי מקומות בדא"ח, ובתורת רבינו - ד"ה בשעה שעלה משה למרום התשכ"ח ס"ב ואילך - ובהנסמן שם) והיא הבוחרת בין הנפש הא-להית לנפש הבהמית.
ככלל, בחירה שייכת לשכל דווקא (והגם ששורש הבחירה הוא מעצמות הבורא, ועל זה נאמר (בראשית ג, כב) "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" - שהקב"ה נתן באדם מכוחו לבחור בין טוב ורע).
אך ראה בתניא פרק כט וזה לשונו:
"רוח נשברה - היא הס"א, שהיא היא האדם עצמו בבינונים, שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש הא-להית שבו נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא", "שנתת בי" דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם . . אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו".
כאן לכאורה רואים שרבינו הזקן מחלק בין ה"בינוני" ל"צדיק", שהבינוני מצד עצמו הוא הנפש הבהמית, והקב"ה נותן בו את הנפש הא-להית, ובצדיק הנפש הבהמית לא קיימת, שכן היא עצמה נתהפכה לקדושת נפש הא-להית.
והביאור לכאורה הוא, שכשמדברים מה מחיה את האדם - על זה אומר רבינו הזקן שאצל הבינוני החיות מגיעה מהנפש הבהמית, ואצל הצדיק החיות מגיעה מהנפש הא-להית, אך כוח הבחירה (שהוא מעלת האדם - "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע") - זה שייך (בבינוני) לנפש השכלית (שאגב, גם היא שייכת לקליפת נוגה כמו הנפש הבהמית).
כך נראה לעניות דעתי, ואשמח לשמוע דעות נוספות (אם יש) בעניין זה.
|
16/02/2014 |
אודות נפש השכלית (חיים)
בתגובה הקודמת נתבאר בקשר ל"נפש השכלית", אך חסר קצת ביאור אודות נפש זו, מה דרגתה ומה עניינה, ומה החילוק בינה לשתי הנפשות - הבהמית והא-להית.
אשמח אם תרחיבו יותר בעניין נפש זו.
תודה
|
19/02/2014 |
הנפש השכלית, בהרחבה (שי שמעון כהן)
כבקשתך, ארחיב קמעא בעניין נפש זו המכונה "נפש השכלית".
ובכן, בנוגע לנפש זו ישנה אריכות בריבוי מקומות, הגם שבספר התניא היא לא נזכרה בפירוש, ורק ברמז כפי שכבר נכתב בתגובתו של ש. אלבום.
עניינה של נפש זו היא "שכל נטו" כלומר: אמנם גם לנפש הבהמית יש שכל ומידות, אך השכל של הנפש הבהמית אינו "שכל בעצם" אלא שכל שכל כולו נועד להשגת התאוות הבאות ממנה. ניתן להביא על כך משל מהשועל, שעליו נאמר שהוא "פיקח שבחיות" שזה לכאורה עניין של שכל, אך ברור שא"א להסביר לשועל תרגיל פשוט כמו 5 כפול 5... והיינו, שה"שכל" שלו הוא שיש לו פקחות וערמה כיצד להשיג מזון, וכיצד להימלט מאויביו, ועל דרך זה גם בנפש הבהמית שיש לה פקחות גדולה כיצד להשיג את תאוותיה.
הנפש השכלית היא "שכל בעצם" כלומר: הגם שגם היא שייכת בכללות לקליפת נוגה (כמו הנפש הבהמית) ואינה קדושה, אך עניינה הוא השכל שבכל דבר, ולמשל: כשהנפש הבהמית רואה מכשיר אלקטרוני חכם כל שהוא, היא מייד חושבת כיצד זה יכול לשרת את התאוות שלה, אך הנפש השכלית מעניין אותה ה"שכל" שבזה, כיצד זה פועל וכו’.
הנפש האלוקית הינה שונה לחלוטין, כל כולה קדושה, וכשהיא רואה מכשיר כנ"ל היא ישר מתחילה לחשוב כיצד ניתן להפיץ דרכו אלוקות...
ובכל אופן הבחירה היא עניין שכלי, למרות שכפי שנכתב בתגובה הנ"ל שורש הבחירה הוא מעצמות הבורא, ועל כן עניין הבחירה הוא מצד הקדושה דווקא, ולא מצד הקליפה (ואפילו לא מצד נפש השכלית, שגם היא קליפה, שהרי אותה לא מעניין האלוקות שבדבר, אלא אדרבה היישות שבדבר) אך זהו שורש עניין הבחירה, והבחירה בפועל באה על ידי הנפש השכלית, שהאדם בוחר בשכלו בחיים ובטוב ולא להפך ח"ו.
|
19/02/2014 |
האדם הוא הכל (מערכת האתר)
בנוגע לעיקר השאלה - מיהו האדם הנפש האלוקית או הנפש הבהמית (או השכלית) - כתב לנו המשפיע ר’ מיכאל גאלאמב משפיע בישיבת תומכי תמימים המרכזית שבבית חיינו - 770, שמלשונות רבינו הזקן שהוזכרו לעיל, וכן מדברי רבינו הצמח צדק בקיצורים לתניא, נראה דלא כפי שנכתב בתגובות הקודמות, אלא שהאדם מורכב מכל נפשות אלו יחדיו אלא שהחילוק בין בינוני לצדיק הוא מיהו השולט, ומי נרגש יותר.
ויעוין ג"כ בשיחת וישלח תש"א, ובהערות הרבי שם.
|
26/02/2014 |
עצם האדם (שרון מזרחי)
לפי מה שהבנתי עצם האדם לא יכול להיות יותר מדבר אחד כי אז הוא מורכב ודבר מורכב לא יכול להיות "עצם". אם כן השאלה נשארה בעינה- מיהו "עצם" האדם?
|
26/02/2014 |
סדר הנפשות (אורח)
אז ככה:
נראה שחל כאן ’בלבול’ מסויים בין כמה מושגים, ומוכרחים לעשות סדר.
ישנו "עצם", יש את "מי שבוחר" ויש את מה שאנו מרגישים. וכל אחד הוא תחום בפני עצמו. "עצם" האדם זה הנשמה האלוקית. זהו הדבר הפנימי ביותר, והנפש הבהמית (וגם הנפש השכלית) הם ’שכבות’ אבל העצם זה אותו חלק א-לוה ממעל, וכפי שהרבי חוזר על כך אין ספור פעמים בשיחותיו, והדברים ידועים לכל (אגב, זה גם מובן מהעניין של אהבת ישראל שלמדנו זה עתה בתניא פרק לב, שמצד זה שהנשמה האלוקית היא העיקר אזי מצד זה תיתכן אהבת ישראל אמיתית).
הכח הבוחר זהו הנפש השכלית, וכפי שנתבאר בתגובות הקודמות.
וההרגש, זה תלוי, שבבינוני (ולמטה ממנו) אזי האדם מרגיש את תאוותיו ואת נפשו הבהמית, והצדיק חש את נפשו האלוקית.
ובזה כל התגובות דלעיל באו על נכון, שמצד אחד כפי שכתב הרב גאלאמב אזי האדם כלול מכל ג’ הנפשות, מצד שני צדקו גם הכותבים שהבחירה היא מצד הנפש השכלית, שמדובר כאן על שלושה עניינים, וכל דבר נכון בעניינו.
ולסיכום: ה"עצם" היא הנפש האלוקית; הבחירה באה מצד הנפש השכלית, וההרגשות (בבינוני) הם של הנפש הבהמית.
בברכה שנזכה להגביר צורה על החומר, ועד שטבע הגוף הגשמי עצמו יהיה ראיית אלוקות, וכדכתיב (ישעיה מ, ה) "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי’ דבר" - שבאופן מושלם יהיה זה בגאולת עולמים.
שמואל אלבום בשם הרב י. קאופמן
|
02/03/2014 |
אלוקית ושכלית (בועז)
עדיין אינו ברור לי שאם כח הבחירה הוא באלוקית שהרי היא חלק אלוק ממעל איך נעשה הקשר והאופן בו השכלית היא זו שמבצעת בפועל את הבחירה?
|
09/06/2015 |
עניין של תיווך (ש.ש.כ הנהלת האתר)
מבואר בתניא, שכל פעילות הנפש האלוקית בגוף, נעשית דרך הנפש הבהמית, שהיא זו ש’עומדת בקשר’ עם הגוף. הנפש האלוקית היא רוחנית מדאי, ולכן היא מתלבשת בנפש הבהמית, וכך היא מבצעת את כל רצונותיה (כמובן, אם היא מצליחה להתמודד ולהכניע את רצונות הנפש הבהמית).ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא (פרק ל"ז): " אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש".
לפי זה, טבעי לגמרי שכח הבחירה שיש בנפש האלוקית, תתגלה בגוף, רק לאחר התלבשותו ואחדותו עם הנפש הבהמית. מי ינצח בהתאחדות זו, ויד איזו נפש תגבר? זה תלוי בנפש השכלית. האדם בהבנתו והשקפתו, יחליט האם ללכת אחר שרירות ליבו, או אחר נפשו האלוקית.
|
22/06/2015 |
עדיין לא ברור לי (בועז)
אם כח הבחירה הוא בעצם נפש האלוקית והיא הרי לא נפש השכלית אז איך נאמר שהשכלית היא שמחליטה ?הרי לה אין את כח הבחירה
|
22/06/2015 |
בחירת הנפשות (המערכת)
ראשית, אצטט כאן את דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (אמור לח, ע"ב): "והנה לכן יש ג"כ באדם הבחירה . . שבחירה זו נלקחה מבחי’ גבוה מאד שהוא בחי’ הממשלה שהמלוכה והממשלה לחי עולמים ע"ד כשעלה ברצונו הפשוט כו’ ואין מעכב על ידו ועד"ז הוא בחי’ הבחירה שניתן לאדם עד שאין מי שמעכב על ידו אך לפי שבחינה ומעלה הרמה זו ירדה ונתלבשה למטה בגוף הגשמי ובנה"ב שכלולים מטוב ורע ע"כ יכולה להיות ממשלה זו גם לבחור הרע ח"ו ה’ ישמרנו. . . אבל שרש בחינה זו נלקחה ממקום גבוה מאד. . . ומה שניתן בחירה וממשלה זו לאדם היינו לפי ששרש בחי’ אדם הוא נעלה מאד כנ"ל".
שנית, למיטב הבנתי, המשמעות היא ששורש כח הבחירה, נעלה מאוד (וזו כנראה הסיבה, שעיקרו בנפש האלוקית, כפי שהוסבר לעיל). אך כיון שנפשות האדם מאוחדות ומלובשות זו בזו, ביכולת הנפש הבהמית, לנצל את כח הבחירה של הנפש האלוקית (!) כדי לבחור ברע. אמנם מצד עצמה היא שואפת למלא את תאוותיה, אך אינה יכולה לעשות היפך רצון ה’. רק באמצעות כח הבחירה של הנפש האלוקית, ביכולתה לבחור ממש ברע (בדומה למה שהוזכר לעיל בתגובתי הקודמת, שהנפש האלוקית מנצלת את הנפש הבהמית כדי לקיים מצוות).
|
24/06/2015 |
|
• מצרים וגבולים גשמיים ורוחניים - בעבודת ספירת העומר. (מנחם)
בלקו"ת מאמר ד"ה וספרתם לכם דף לה תחילת ע"ג, אומר שע"י ההתבוננות בפסוד"ז יבוא בק"ש לבחי’ רצוא לצאת מהמצרים וגבולים הן בגשמיות והן ברוחניות, וממשיך שם במאמר שמי שלבו כלב האבן ואף שמתבונן לא יגיע לבחי’ ואהבת הנ"ל, אזי העצה לזה לעורר רחמים רבים על נפשו, ע"י פסוקי רחמנות וכו’, ומסביר את הרחמנות שבחייהם הנפש מלובש בגוף ונדמה לו העולם כדבר בפ"ע, אבל במיתתם הוא יראה שהיה מקח טעות ויתבייש שכל מחשבותיו ומגמותיו היו בהבלי העולם ובעסקיו כאילו הוא דבר בפ"ע,
ואיני מבין איך יגיע לרחמנות על הנפש במצרים וגבולים רוחניים ששם לא היה קשור לגשמיות העולם.
|
15/04/2015 |
יציאה מכל המיצרים (ש.ש.כ. הנהלת הפורום)
למנחם שלום וברכה: למיטב הבנתי ההבדל בין מצרים רוחניים לגשמיים הוא, שמיצרים גשמיים היינו שיש הגבלות גשמיות, שמגבילות ומפריעות להתמסרות האדם לה’. לעומת זאת מצרים רוחניים, היינו שהאדם אכן עובד את ה’, אך עושה זאת באופן מדוד, ולא ’בכל מאודך’ ובהתמסרות מוחלטת.
כמובן, מצרים רוחניים עדיפים על פני מצרים גשמיים, אך גם מצרים רוחניים מעידים על כך שהאדם מייחס חשיבות יתר לגשמיות, ואינו משקיע את כל מהותו במילוי רצון ה’. כיום זו התנהגות טבעית לחלוטין, אך לאחר הפטירה יהיה זה בזיון גדול לאדם, באיזה הבלים הוא השקיע את עצמו.
|
19/04/2015 |
|
• רחל ולאה (משה .ס.)
ב"ה. שלום וברכה.
בכו"כ מקומות בדא"ח נתפרש דרחל קאי על אותיות הדיבור ולאה על אותיות המחשבה, ובכללות רחל עלמא דאתגליא, לאה עלמא דאתכסייא, אם למישהו ידוע מקור בנגלה לזה? תודה מראש. (להעיר מרש"י בראשית לד,א. שמשמע שלאה הוא עניין של אתגלייא)
|
26/01/2015 |
דרגות רחל ולאה (מ.כ הנהלת האתר)
המדריגות של רחל ולאה מבוארות בהרחבה בתורה אור כב, ד במאמר ד"ה "וללבן שתי בנות". המקור לכך הוא מן הפסוק "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל". ומזה למדים, שמדריגת לאה היא -ה’ גדולה והיינו מדריגת המחשבה וספירת הבינה, (ולכן היו לה ששה בנים כנגד ששת המידות שהבינה היא ’אמם’), ואילו מדריגת רחל היא -ה’ קטנה והיינו מדריגת הדיבור וספירת המלכות. זו הסיבה שיעקב אהב את רחל, מכיון שעניינו הוא ’המשכה למטה’ וזה שייך יותר ברחל.
’מקור בנגלה’ הכוונה לגמרא דווקא?
יחד עם זאת מובא, שדווקא בגלל מדריגתה הגבוהה של לאה, היא הייתה צריכה לצאת ולהשפיע גם בחוץ. זו הסיבה שהיא היתה ’יצאנית’ וראה רש"י בפרק ל פסוק יז, וביאורים לפירוש רש"י על בראשית עמ’ 220 ואילך (על רש"י לד, א). בברכה
|
01/02/2015 |
|
• באתי לגני תשט"ו (משה)
ב"ה. שלום וברכה.
בנוגע למאמר באתי לגני תשט"ו, הנה נדפס בסה"מ באתי לגני ח"א בהוצאת ה"ועד להפצת שיחות". ונדפס שוב בשנויי לשון "הכי קיצוניים" (יעויין בגוף המאמר אות ה’) בתורת מנחם. א.מה מקורם של שיוניים אלו? ב. הלכה כמשנה קמא או בתרייתא?
נ.ב. האם יש הקלטות משנה זו (יום ד’ י’ שבט ה’תשטו) והיכן אפשר להשיגם? תודה מראש.
|
26/01/2015 |
שינויים לא קיצוניים (מ.כ הנהלת האתר)
בנוגע לשאלתך אודות שינויי הלשון בין ההוצאות השונות. בין שני ההוצאות אין כאלו שינויי לשון ’הכי קיצוניים’, אלא יש חילוק בחלוקת הסעיפים. מכיון שמאמר זה אינו מוגה, הרי שחלוקת המאמר לסעיפים נעשתה על אחריות העורכים ועל פי שיקולם. (בשונה ממאמרים מוגהים כמובן) זו הסיבה שמה שמופיע במאמר זה ב’ספר המאמרים באתי לגני’ בסעיף ה’, מופיע ב’תורת מנחם’ בסעיף ג. ולאידך מה שמופיע ב’תורת מנחם’ בסעיף ה, מופיע ב’ספר המאמרים באתי לגני’ רק בסעיף ז. ישנם אמנם שינויי לשונות מסויימים, אך לא באופן ’קיצוני’. ניתן לשמוע את המאמר ב’פרוייקט כל השיחות המוקלטות של הרבי’ במערכת ’נחייג ונשמע’ 08-9493-770. בהצלחה!
|
29/01/2015 |
בהמשך להנ״ל (באתי לגני תשטו) (משה סבן)
הלשון שהוזכר בסה״מ באתי לגני ח״א סעיף ה׳, ״שלמעלה חלק הוא הכל...״ הוזכר בחסידות רק לגבי העצמות! משפט הבעש״ט תופס במקצתן תופס בכולו, ולבד מזה שלמעלה יש חילוקי דרגות ואצ״ל בדה״פ שישנם אבי״ע וע״ס וכו׳. והלשון בתורת מנחם מוזכר בפירוש ״שבא״ס (!) חלק הוא הכל״ ואילו בהנ״ל לא הוזכר אפילו ברמז. מלבד השינוי לשון לגבי המובא בשם אור תורה וכו׳. ישר כח מראש.
|
30/01/2015 |
השאלה לא הובנה (מ.כ הנהלת האתר)
לא לגמרי מובן מה השאלה. במאמר באתי לגני תשט"ו שמופיע ב’סה"מ באתי לגני’ (אות ה) מדבר רבינו על כך שהצורך ב’שטות דקדושה’ נובע מזה שבנוגע להעצמות אין שום השגה, ואפילו לא ’גדר השגה’ דהיינו שאפילו השגת שלילה (שגם היא ב’גדר השגה’ כמבואר שם בפרטיות) אינו שייך בהעצמות אלא רק ב’סובב’. ולכן, מכיון שאי אפשר להשיגו כלל, נדרשת ’שטות דקדושה’ שלמעלה מטעם ודעת. ומכיון שזה לא ע"פ טעם ודעת, לכן זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, ולא רק ל’משכילים’. זהו תוכן כל הסעיף, וכדברים האלה מובא בתורת מנחם תשט"ו (באות ג!) אותו תוכן אם כי בהבדלי ניסוח (צריך לזכור שמדובר בתרגום מאידית).
בתורת מנחם מובא באות ה’ מ’אור תורה’ פירוש על מאמר חז"ל (סנהדרין סה, ב): "אי בעו צדיקי הוו מיברי עלמא". אותו ביאור מופיע ב’סה"מ באתי לגני’ באות ז’, ושם המשפט הוא מעט שונה ""אי בעו צדיקי ברו עלמא". האם כוונת השואל הנכבד היתה על ההבדל שבין "ברו" ל"הוו מיברי"?
|
02/02/2015 |
|
• אור פנימי מצחצח חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ (עמרם)
הלשון הנ"ל הוא לשון הע"ח ומובא הרבה בחסידות ומהו הביאור בזה ?
|
26/01/2015 |
הסברה, והתלהבות (מ.כ הנהלת האתר)
ביטוי זה ש’אור פנימי מצחצח חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ’ פירושו, בכללות, שישנו יתרון להשפעה פנימית ויתרון להשפעה ’מקיפית’.
למשל, כאשר אדם מקבל הסברה פנימית טובה מדוע צריך ללמוד חסידות (למשל), והוא מפנים זאת, הרי זה משפיע עליו ו’מצחצח’ את כלי הבנתו שיהיו מזוככים ומתאימים לאותו רעיון שהוא שמע. אך יחד עם זאת חסר לו ההתלהבות וה’בעירה’ בענין זה, ולזה צריך ’אור מקיף’ דווקא, (כמו דרשה ’חוצבת להבות’ בענין, (אף אם הוא לא יבין בדיוק את התוכן!) או שיראה שיקבל השפעה כללית מהחברים וכד’) שזה ’מצחצח את הכלי מבחוץ’ ומשפיע על האדם שיתמסר לענין בהתלהבות.
לאידך, כמובן שאור מקיף לבד מצחצח את חצי הכלי מבחוץ לבד, והיינו, שהוא רק גורם להתלהבות, אך חסרה ההפנמה מדוע באמת צריך להתנהג כך ולא אחרת, ולזה צריך דווקא ’אור פנימי’.
הביטוי ’חצי הכלי’ פירושו חלק הכלי (=האדם או המדריגה שעליה רוצים לפעול) ששייך יותר לפנימיות או לחיצוניות. כמו כלי בגשמיות, שהחלק הפנימי שבו (-חצי הכלי מבפנים) שייך יותר למה שהוא מכיל (שלכן מתאימים אותו בעיקר לכך), ואילו החצי החיצוני שלו (-חצי הכלי מבחוץ) שייך יותר לאדם שמחזיק את הכוס ולכן מייפים אותו וכו’. בברכה.
|
29/01/2015 |
|
• בירור של משה שלמה ויהושע (יחיאל)
במאמר ד"ה וארא ה’תשכ"ו בס"ה מבאר ההבדל בין הבירור שע"י משה לבירור שע"י שלמה ובתחילה אומר שע"י משה הי’ ע"י נסיעת הארון ולא באופן טבעי כמו אצל יהושע,
ולכאורה יהושע מאן דכר שמיה, הרי מבאר ההבדל בין משה לשלמה.
|
19/01/2015 |
הזכרת הבירור של יהושע (ש.ש.כ. מערכת האתר)
לפי עניות דעתי, הכוונה בקטע זה להסביר את מעלת הבירור שעל ידי משה, (וששלמה נעלה יותר ממנו, ובגאולה יהיה בירור נעלה עוד יותר):
הבירור שעל ידי יהושע, היה הנמוך ביותר. הוא נלחם עם אומות העולם שהיו בארץ ישראל באופן טבעי, כדי לדחותם ולגרשם. הבירור שעל ידי משה, היה ניסי באופן גלוי, ובכל פעולותיו הייתה ניכרת יד ה’ בצורה גלויה.
הבירור שעל ידי שלמה, היה נעלה עוד יותר (ולכן משה אמר ’קומה ה’ ויפוצו אויבך’, כי למרות הניסים, היו אויבים, ועם ישראל התמודד עמהם. לעומת זאת דוד (ש’הכין את הקרקע’ למלכות שלמה) אמר ’קומה ה’ למנוחתך’). שלמה לא נלחם עם אויבי ישראל, אלא עבד את עבודתו ב’מנוחה’, והאור שהפיץ גרם לניצוצות האלוקיים להתבטל ולשוב למקורם.
החידוש שיהיה בגאולה, שגם הניצוצות שטבעו לגמרי בקליפה וכלל לא ניכרת קדושתם, ישובו למקורם.
|
23/01/2015 |
מראה מקום (יחיאל)
היכן עוד במאמרי חסידות מבואר הבירור שע"י יהושע, (ולפי ההסבר הוא מאמר המוסגר שממש לא מוזכר גם במאמר של י"ט כסלו באותה שנה שע"ז מבוסס ההסבר במאמר של וארא).
|
23/01/2015 |
הבירור שעל ידי יהושע (מ.כ הנהלת האתר)
ראה למשל בשיחת ש"פ שלח תשנ"ב סעיף ד ואילך וסעיף ו ואילך בהרחבה אודות החילוק שבין הכיבוש והבירור בזמן משה ובזמן יהושע, ובלקוטי שיחות חלק ט עמ’ 9 ואילך. בברכה
|
27/01/2015 |
|
• שטות דקדושה = קדושה שלמטה מטעם ודעת (מנחם מאיר)
במאמר ד"ה באתי לגני ה’תשט"ו בהתחלת ס"ב מביא ששטות הוא הטיה מעניין הדעת, הטי’ה למטה הוא שטות דלעו"ז והטי’ה למעלה הוא שטות דקדושה, ומוסיף שם שאפי’ עניינים דקדושה שהם למטה מן הטעם ודעת הרי סיבתם ושרשם בעצם הנפש הם למעלה מן הטעם ודעת.
האם כוונתו הוא שאפי’ שבפועל השטות דקדושה מתגלה בעניין שלמטה מטעם ודעת אפ"ה הוא קדושה, דהיינו שהנהגתו ושיטתו של רב שמואל בר רב יצחק שהיה מרקד אתלת נשאר גם למסקנא שטות אלא שהוא שטות דקדושה ?
|
18/01/2015 |
שטות דקדושה בדרגות שונות (מ.כ הנהלת האתר)
בכדי לענות על השאלה, יש צורך להבהיר קודם כמה נקודות: א. שטות פירושה - כל דבר שהוא לא על פי שכל. כל הטיה מדרך השכל נקרא ’שטות’ (וכמבואר במאמר ששטות הוא מלשון הטיה).
ב. שטות שלמעלה מטעם ודעת פירושו - שהדבר לא נעשה מצד השכל גם לא מצד שכל שבקדושה, אלא מצד כוחות גבוהים יותר מהשכל, (והיינו ממדריגת ’חיה’ ו’יחידה’ שהם למעלה מהשכל), אך סוף סוף השכל מסכים שהדבר נכון אך זה גבוה ונעלה מדי בכדי שהוא יצוה לעשות כך (וכמו מס"נ וכד’ שאינו ע"פ טעם ודעת כיון שהוא ’גבוה’ מכדי שהשכל יצוה לעשות כן). לאידך שטות שלמטה מטעם ודעת, בין בקדושה ובין שלא בקדושה, פירושה שהדבר לא נעשה על פי שכל אלא ממדרגות נמוכות יותר, רק שלא בקדושה זהו ממש מעשים שאינם נכונים (ולכן כל עבירה היא שטות שלמטה מטעם ודעת). ואילו בקדושה פירושו רק שהדבר לא נעשה על פי שכל אלא על פי מדריגות נמוכות יותר.
עכשיו, המעשה שעשה רב שמואל שרקד בשלושה בדי הדס לפני חתן וכלה, היה מעשה שנראה על פניו כמעשה טוב אמנם, אך למטה מטעם ודעת, שלכן רבי זירא שהיה חכם גדול ואמורא וכו’ התנגד לזה בטענה שזהו בושה שאדם גדול כמו רב שמואל יעשה מעשים שאינם על פי שכל!
אך לאחר פטירתו שהפסיק עמוד בינו לבין כל שאר התנאים, התברר למפרע החידוש שנאמר כאן - שאפילו אם הדבר נעשה לא מצד השכל ועד שזהו ’שטות שלמטה מטעם ודעת’ שלכן השכל אינו מסכים לזה, מכל מקום, סוף סוף זהו ’שטות דקדושה’ ובמילא בודאי גם זה מגיע מ’למעלה מטעם ודעת’.
אם כן לסיכום: מה שרב שמואל עשה היה ’שטות דקדושה’ שבתחילה היה נראה כ’למטה מטעם ודעת’ שלכן לא הסכימו עימו, אך לבסוף התברר שגם ’שטות דקדושה’ זו (ובעצם כל שטות דקדושה) היא באמת שטות שלמעלה מטעם ודעת!
|
19/01/2015 |
|
• רמב"ם יומי או גמרא (אורח)
יש לי 3/4 שעה פנויה ביום ואני רוצה ללמוד רמב"ם יומי
שאלתי אם לא עדיף ללמוד בזמן זה גמרא.
כרגע אין לי זמן אחר ללימוד נגלה.
|
17/01/2015 |
מעלת הלכות הרמב"ם (ש.ש.כ. מערכת האתר)
בהלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן (פרק ב’) נפסק, שחובת כל אדם לדעת את כל התורה כולה (סעיף א’), ואם אינו יכול, דין קדימה להלכות הצריכות למעשה (הלכה ט’). ואם יש לו עוד זמן פנוי, ילמד את ההלכות שאינן נוהגות כיום, "כמבואר באר היטב בחיבור הרמב"ם ז"ל".
הרבי בלקוטי שיחות כרך ל"ו (עמ’ 16), מציין הלכה זו, מתפלפל בה באריכות, ומסכם: "ונמצא, שנוסף על כל המעלות שבזה שכל ישראל מתאחדים בלימוד אחד, ובזה גופא — בדברי הלכה, ובזה גופא — בספר הרמב"ם, שבו נכללו הלכות פסוקות של כל תרי"ג מצות התורה,
הרי ע"פ הנ"ל מובן, שבלימוד זה יש גם קיום מצות ידיעת עיקר תורה שבעל פה כולה (למי שאינו יכול ללמוד הלכות כל התורה כולה עם טעמיהן)".
נראה לי, שדי בזה כדי להשיב על שאלתך.
|
19/01/2015 |
|
• השבטים: בני נח או בני ישראל (מנחם מענדל)
בלקו"ש ח"ג בשיחה על פרשת ויחי בסע’ ט’ מבאר הרבי, שראובן אמר לאחים השליכו אותו אל הבור וגו’ ויד אל תשלחו בו, שהאחים היו בעלי בחירה (כדין ישראל) ולכן זרקהו אל הבור שהנחשים והעקרבים אין להם בחירה והם מסרו דינו לשמים, ובהמשך שואל שהרי על פי הלכה בבור כזה נחשב מת, ומבאר שההלכה שאזלינן בתר רובא אינו בבני נח, ולכאורה סותר מיניה וביה.
|
06/01/2015 |
בחירת השבטים (ש.ש.כ. מערכת האתר)
על שאלתך המענינת, נראה לי לתרץ על פי מכתבו של הרבי באגרות קודש כרך טז מכתב ה’תתעא:
במכתב זה מסביר הרבי שלאומות העולם אין בחירה חופשית, ואת השכר והעונש אצלם הוא מיישב בשני אופנים. ההסבר השני הוא, שכיון שהם נצטוו על שבע מצוות, יש להם אפשרות גם לעשות להיפך. ובלשון הרבי: "שבאותם הענינים שנצטוו עליהם, ז.א. מצות בני נח (ביחד עם) הציווי עצמו נותן האפשרית לשני הדרכים, ז.א. מגביה אותם מטבע שלהם ומעמידם באופן שיש מקום לבחירה".
על פי זה, מיושבת שאלתך בפשטות, כי בנוגע להריגת יוסף הייתה לשבטים בחירה חופשית, אפילו בתור בני נח, כי שפיכות דמים היא אחת משבע מצוות שגם בני נח נצטוו בהם, והציווי בזה מעניק להם בחירה חופשית.
|
14/01/2015 |
|
• מבוסס ע"פ תורת הקבלה???? (חיים)
כידוע שתורת החסידות מבוססת ברובה מחלק הדרוש שבתורה , אולי כוונתך שעניני הקבלה המובאים בדרושי חסידות מבוססים על פי תורת הקבלה.
|
24/12/2014 |
נשמת כל חלקי התורה (מ.כ הנהלת האתר)
כעיקרון תורת החסידות שהחלה מהבעש"ט הקדוש הינה המשך ישיר לגילוי פנימיות התורה על ידי רשב"י והאריז"ל רק שכל אחד בדורו הוסיף וגילה תורה זו יותר "חוצה" ורובדים עמוקים יותר (ראה למשל לקוטי שיחות כרך ג שיחה לי’ שבט שמבאר ענין זה בהרחבה).
אלא, שתורת החסידות מגלה רובד כל כך עמוק ב’נשמתא דאורייתא’ עד שהיא הפכה להיות (לא חלק ’נפרד’ ו’נעלה’ משאר החלקים, אלא) נשמת כל חלק וחלק שבתורה ממש! זו הסיבה שאחד יכול לראות בה ’דרש’ ואחד ’פשט’ וכן הלאה. כי באמת הלימוד בתורת החסידות מגלה את הפנימיות והנשמתיות שבדרש, בפשט ברמז וגם בתורת הסוד. בברכה
|
25/12/2014 |
|
• מה בין הקבלה לחסידות? (אורח)
|
22/12/2014 |
בין חסידות לקבלה (ש.ש.כ. מערכת האתר)
על שאלה קצרצרה זו, קשה לענות תשובה קצרצרה.....
באופן כללי, תורת החסידות אמנם מבוססת רבות על תורת הקבלה, אך שונה ממנה באופן מהותי. את תורת הקבלה אין ללמוד ללא הכנה מתאימה, כיון שהמושגים הקבליים נותנים אפשרות לטעות, וטעות בענינים עמוקים ודקים אלו עלולה להיות מזיקה מאוד.
בתורת החסידות, מוסברים הענינים בהרחבה רבה, ובצירוף משלים, כך שהחשש לטעות קטן מאוד. לכן מותר (ואף מומלץ) ללמוד את תורת החסידות ללא הגבלה, ובכל גיל.
הסיבה המהותית להבדל זה, כי תורת הקבלה מקבילה לדרגת ה’חיה’ שבנשמה, ואילו תורת החסידות מקבילה לדרגת ה’יחידה’. דרגת היחידה נעלית יותר, ודווקא לכן היא יכולה ’לרדת’ ולהתאים להבנתו של כל אחד.
|
24/12/2014 |
|
• שער היחוד והאמונה (אהרן אברמסון)
קצת קשה בהתחלת פרק ראשון, השאלה של המחבר נראה מאוד גדולה ומעוררת פליאה, בפרט דנוקט לשון של הבחיי בדברים ד, לט, ’’מתחת’’ אלו מעמקי התהומות. בשביל לשאול וכי תעלה על דעתך שיש אלהים _לשון חול- נשרה במים מתחת לארץ וכו., היה אפשר גם להגיד ש’’מתחת’’ הוא קאי על הים, שהוא תחת לארץ, מפלס למטה ה מהיבשת> גם שם היה מספיק לשאול, למה מהפירוש של הבחיי דוקא?
אבל מה שמפריע לי, היא השאלה ראשונה, וצ’’ל וכי תעלה על דעתך וכו’. שהוא רוצה בקושיא להגיד שהתורה מדגישה שלא די בידיעה גרידא אלא גם מחוייבים ל’’השיב אל הלב’’ להתבונן בזה, לחיות את זה, למה? זה פשוט! וכי תעלה על דעתך כו’< מדוע צריך כ’’כ להזהיר על מחשבה כזו שיש אלוהים שורה במים מתחת לארץ? הפסוק באמת לא נוקט רק הלשון של ארץ ומתחת, במים מתחת תהאדמה, התהומות, וגם יכול לשאול על סוג של הו’’מ כזו על הרישא של הפסוק - בשמים ממעל, למה הוא משתמש בשאלה דוקא בסוף? כמו שיש הו’’מ שיש אלהים שורה במים מתחת לארץ כך יש הו’’מ שיש אלהים אחר השורה בשמים ממעל -לא ע’’ז ממש אלא בשיתוף? שעל טעויות כאלו לכאורה בא ההזרת התורה למנוע שיהיה במחשבות. מי אומר שהקושיא לא חל על השמים ממעל? גם על זה בני אדם טועים.
אני לא מצאתי תשובה על זה, למרות שהשאלה שלו היא גדולה ומשמעותית, למה לא שאל באופן כולל?
|
07/12/2014 |
בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (ש.ש.כ. מערכת האתר)
גוט יו"ט!
אנסה להשיב לפי קוצר דעתי:
ראשית אתה שואל, מדוע אדמו"ר הזקן מפרש את המילים ’ועל הארץ מתחת’ לפי פירוש ה’בחיי’, שהכוונה ל’מעמקי התהומות’, ולא מסביר שהכוונה למפלס הים, שהוא נמוך מהיבשה.
נראה לי, שבפסוק נאמר ’על הארץ מתחת’, ולכן הגיוני שהכוונה למים שנמצאים בארץ עצמה, ולא למפלס המים של הים, שאינו נמצא ב’ארץ’. ואכן נדמה לי, שאין מפרשים שמסבירים שהכוונה למי הים.
שנית אתה שואל, מדוע אדמו"ר הזקן שואל דווקא מ’על הארץ מתחת’, ולא מ’השמים ממעל’ וכדו’.
התשובה לזה לכאורה, שבפשטות בא הפסוק לשלול עבודת אלילים. ואכן לגויים הקדמונים היו אלילים רבים ומגוונים, שמש, ירח, בעלי חיים שונים, וכו’. אך סביר להניח שאף גוי לא יבחר כאליל איזה בעל חיים ששורץ במים מתחת לאדמה, ושאין איש שרואה אותו. זוהי ההוכחה להסברו של אדה"ז, שהכוונה לא רק לשלול עבודת אלילים, אלא גם (ובעיקר) לומר שכלל אין שום מציאות אחרת מלבד ה’.
נ.ב. אם לא ירדתי לעומק דעתך בשאלתך, אנא הבהר טוב יותר את כוונתך.
בברכת, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתב ותחתם.
|
11/12/2014 |
|
• שאלה במאמר ד"ה ’ואברהם זקן’ התשל"ח (מענדל)
במאמר הנ"ל מבואר השייכות של מצוות לימים כפשוטם, בהתחלת המאמר מבואר שהוא חלק מזיכוך המצוות מגשמיותם ואח"כ מבואר שהעניין הוא בנוגע לזיכוך העולם ע"י הזמן.
|
03/12/2014 |
תיווך חלקי המאמר (ש.ש.כ. מערכת האתר)
לצערי לא זכיתי להבין את כוונת השאלה. אמנם מאות ד ועד לחצי האות ז מסביר הרבי שהקשר בין המצוות לימים הוא בכדי לזכך את המצוות בגשמיותן, אך בחצי השני של אות ז’ הוא שואל שלפי זה אין צורך בדווקא בקיום מצוות בכל יום. לכן הרבי מסביר באות ח’, שמטרת קיום המצוות בכל יום היא כדי לזכך את ה’זמן’, שהוא חלק חשוב מהגדרות העולם הגשמי.
|
07/12/2014 |
ביאור השאלה (מענדל)
הכיוון במאמר משתנה באות ז כלומר שהשייכות בין מצוות לימים הוא לא קשור לזיכוכן של המצוות (הלבושים) אלא לזיכוך הימים (הזמן), ובשונה מרוב המאמרים שהכיוון הוא אחד ורק מתבאר בהרחבה, פה הוא משתנה לגמרי.
|
07/12/2014 |
מסכים, אבל... (ש.ש.כ. מערכת האתר)
בענין זה אני מסכים אתך לגמרי, באמת התירוץ על השאלה בתחילת המאמר הוא שונה לגמרי. עם זאת, לדעתי אין זה ממש כיוון שונה, כי טוענים שבמאמרי חסידות השאלה היא רק כעין פתיח ומבוא לנושא שיבואר בהמשך (זה בולט במיוחד ב’המשכים’, שרוב המאמר ממשיך לבאר את מה שנתבאר במאמר שלפניו, והשאלה בהתחלה והתירוץ בסוף הם ’כבדרך אגב’).
ואכן ההסבר במאמר כולו, הוא הצורך בהזדככות. בתירוץ הראשון מדובר על זיכוך המצוות, ובתירוץ השני מדובר על זיכוך העולם. אך אין כאן מעבר לנושא שונה לחלוטין.
|
11/12/2014 |
|
• יומין עילאין = לבושי המצוות (מנחם)
בהרבה מאמרים מובא מאמר הזהר שבא בימים היינו יומין עילאין שהם לבושי התורה ומצוות, מהו ההסבר לכך שימים הם לבושים.
|
02/11/2014 |
ימים = לבושים (מענדי)
לשון הזהר רכד, א:
תניא, אינון יומין דבר נש כד אתברי, בההוא יומא דנפק לעלמא, כלהו קיימין בקיומייהו. ואזלין וטאסין בעלמא, נחתין ואזהרן לבר נש, כל יומא ויומא בלחודוי. וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה, ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה. ההוא יומא סליק בכסופא, ואסהיד סהדותא, וקאים בלחודוי לבר. ותאנא, בתר דקאים בלחודוי, יתיב, עד דבר נש עביד מניה תשובה. זכה, תב ההוא יומא לאתריה. לא זכה, ההוא יומא נחית כו’. תא חזי, כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא. אי הוא זכאה, האי בר נש דנפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין. ואינון לבושי יקר, דמתלבשא ביה נשמתיה. ואינון יומין הוו, דזכה בהו, ולא חב בהו. ווי לההוא דגרע יומוי לעילא. דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי, אינון יומין דפגים איהו בחובוי, חסרין מההוא לבושא, ואתלבש במנא חסרא. כל שכן אי סגיאין אינון, ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא. כדין ווי ליה, ווי לנפשיה, דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין. יומין על יומין, יומין על חד תרין. דכד נפיק מהאי עלמא, לא אשכח יומין דאתלבש בהו, ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי. זכאין אינון צדיקיא, דיומיהון כלהון טמירין אינון לגביה דמלכא קדישא, ואתעביד מנייהו לבושי יקר, לאתלבשא בהו בעלמא דאתי. תנינן ברזא דמתניתין, מאי דכתיב וידעו כי ערומים הם, ידיעה ידעי ממש. דההוא לבושא דיקר, דאתעביד מאינון יומין, גרע מנייהו, ולא אשתאר יומא מאינון יומין לאתלבשא ביה. הדא הוא דכתיב גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. ימים יוצרו. ימים יוצרו ודאי, ולא אחד בהם, דהא לא אשתאר חד מנייהו לאתלבשא בהו. עד דאשתדל אדם, ועבד תשובה, וקודשא בריך הוא קביל ליה, ועביד ליה מאנא לבושא אחרנין, ולא מן יומוי. הדא הוא דכתיב ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. תא חזי, באברהם דזכה, מה כתיב בא בימים, משום דזכה. כד אסתלק מהאי עלמא, באינון יומין ממש דיליה, עאל ואתלבש בהו, ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים.
וע"ש עוד אריכות. ומשמע שלבושי המצוות זה לא תרגום של "ימים", אלא ווארט של הזוהר שהימים נעשים לבושים.
|
04/11/2014 |
הסבר (ש.ש.כ. מערכת האתר)
ההסבר הפשוט ביותר הוא, שאברהם נקרא ’בא בימים’, כי תיקן את כל הימים שבהם חי, על ידי שמילא את ימיו ואת זמנו בתורה ומצוות. (ד"ה ’ואברהם זקן’ התשל"ג).
בעומק יותר, המצוות שאנו מקיימים, מצד עצמם הם לגמרי למעלה מהעולם, ובלתי אפשרי להכיל ולקבל את קדושתם. כדי שנוכל לקיים את המצוות מבלי להתבטל במציאות, נדרש שהמצוות יירדו מרמתם הנעלית, ויתגלו בעולם הגשמי שמוגבל ומוגדר בהגבלות של זמן (ומקום). לכן המצוות נקראים ’יומין’, כי הם מכוסים ומלובשים בתוך ה’זמן’. (תורה אור משפטים עו ג)
הזמן מכונה בשם ’יומין’, כי בא בעיקר לידי ביטוי בשוני ובהפרדה שיש בין כל יום ויום. (’ואברהם זקן התשל"ח’ הערה 68).
|
05/11/2014 |
עדיין לא הבנתי (מנחם)
זה שאברהם אבינו נקרא "בא בימים" כתוב במאמר הזהר ולא רק במאמר ד"ה ואברהם זקן התשל"ג ואין בזה הסבר שמצוות קרויים ימים אלא שמהימים ע"י קיום המצוות נהפכים ללבושים (כמו שכתב מענדי), וגם במאמר ד"ה ואברהם זקן התשל"ח מובא ההסבר של זמן רק בהסבר לכך שצריך לקיים מצוה כל יום כמאמר הבעש"ט וגם אין זה מסביר שהמצוות נקראים ימים.
|
06/11/2014 |
תוספת הסבר (ש.ש.כ. מערכת האתר)
למיטב הבנתי, כוונתו של מענדי בציטוט שהביא מהזוהר, לומר שאכן בימים נעשים המצוות. (וכפי שהזוהר מתאר בתחילתו, כיצד הימים מגיעים אל האדם, והבושה שיש להם אם האדם עושה בהם עבירות.) עם זאת, וכפי שמתואר בזוהר, כאשר אדם עושה מצוות בימים, ימים אלו מלבישים את הנשמה (ובלשון הזוהר "אי הוא זכאה, האי בר נש דנפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין. ואינון לבושי יקר, דמתלבשא ביה נשמתיה").
במראי המקומות שהבאתי, התכוונתי להסביר מה הקשר לימים דווקא, ומדוע הם מלבישים את הנשמה?
ההסבר הפשוט ביותר הוא, שעשיית המצוות במהלך החיים, מראה שהאדם ניצל את חייו כדבעי, ועובדה זו מלבישה את נשמתו בלבושי ’יקר’. וכלשון הרבי ב’ואברהם זקן התשל"ג’ "דהנה בזהר מפרש שבא בימים פירושו שפעל שלימות בהימים, דהיינו שמילא את הימים בעניני תומ"צ, דכל יומא ויומא עביד עבידתי’".
מהו ההסבר הפנימי להדגשת הימים שבהם נעשו המצוות? מדוע לא נאמר רק שהמצוות מלבישות את נשמת האדם?
לזה הבאנו בקצרה את דברי ה’תורה אור’, ששואל "ולכאורה הלא הדבר תלוי במצות ומע"ט. ומה ענין ליומין להיות לבושין?" ומתרץ "ע"י לבושין שהוא בחי’ מסך יכול לראות אור הבהיר מה שאין יכול לראות בלא מסך כו’. והנה תומ"צ כמו שהם למעלה אור בהיר וצריך להתגשם ולבא מלמעלה מהזמן לתוך הזמן ולכן הזמן דוקא הם הלבושין".
הסבר זה כתוב אמנם בקיצור נמרץ, אך נראה לי שהכוונה בזה היא שהמצוות עצמם הם ’אור בהיר’ שהנשמה אינה יכולה לסובלו, ודווקא באמצעות ה’זמן’ שהוא בריה גשמית (כידוע שהזמן והמקום הם ההגדרות הבסיסיות של העולם) מתגשם אור המצוות, כך שהנשמה יכולה לקבלו.
הזמן מכונה בשם ’יומין’ (ולא שעות, חודשים, שנים וכדו), כי את עיקר השפעת הזמן רואים ב’יום’, כאשר הולכים לישון בערב וקמים בבוקר וחוזר חלילה. (לעומת ההבדל שבין שעה לשעה או בין חודש לחודש ושנה לשנה, שהוא פחות מורגש) כפי שהוסבר ב’ואברהם זקן התשל"ח’ בהערה 68.
|
08/11/2014 |
הוספה (מנחם)
עכשיו הראוני שבהוספות ל’אור התורה’ במדבר ח"ב ע’ 115 מסביר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק שיום הוא לשון אור והארה, וכמו"כ המצוות הם לבושים המאירים את הנשמה.
|
11/11/2014 |
|
• מקיפים דבינה (ש.ש.כ. מערכת האתר)
ההגדרות ’ממלא כל עלמין’ ו’סובב כל עלמין’, גמישות מאוד. לעיתים מוזכר שז"א (המידות) הוא סובב כל עלמין, ולעיתים אפילו הבינה נקראת ממלא כל עלמין (ביחס לדרגת החכמה):
ביחס לזולת, רק המלכות (הדיבור. שניתן לשומעו ולהבינו) נקרא ’ממלא’, ואילו הז"א (רגשות המדבר. לא ניתן לשומעם ולחושם באופן מדוייק, אלא רק להבין מצורת הדיבור ותוכנו, מה בערך חש המדבר) נקרא ’סובב’.
ביחס לאדם עצמו, הז"א נקרא ממלא, ואילו המוחין (חכמה ובינה) נקראים סובב. לכן נפוץ למדי שאדם אינו מבצע דברים, למרות שהוא מבין את נחיצותם. אך נדיר הרבה יותר, שהאדם יפעל בניגוד למה שהוא חש ומרגיש. זהו בעצם הרעיון הבסיסי בספר התניא (ספר היסוד של תורת החסידות), להתבונן ולהעמיק בגדלות ה’, כדי ליצור רגשות אהבה ויראה כלפיו. כך קיום המצוות יהפוך מעול, לפעילות קלה וטבעית, ואפילו כייפית.
מנקודת מבט אינטלקטואלית, הבינה (שמובנת באופן מושלם), היא ’ממלא’, ואילו החכמה (גרעין הרעיון השכלי, שעדיין אינו מובן באופן מוחלט), הוא סובב.
בנוגע למוזכר בשאלה ש’הבינה היא הרי באצילות’, האמת היא שעשרת הספירות מאירות בכל עולם, כולל אפילו בעולם העשיה. ספירות אלו הם החיות האלוקית שמאירה בכל עולם, ומחיה אותו. אם כי כמובן אין להשוות את בינה דאצילות, לבינה דעשיה שמבטאת רמת אלוקות נמוכה הרבה יותר.
באופן כללי, דרגת הכתר היא אור הסובב, אך לעיתים מתייחסים גם לעולם האצילות כ’סובב’ ביחס לעולמות ’בי"ע’ שתחתיו.
|
19/10/2014 |
|
• בינה ומקיף (ליאור)
שלום רב
כיצד אומרים שבבינה מאיר אור מקיף מבחינת סובב כל עלמין כאשר זוהי בחינת בלי גבול והבינה היא הרי באצילות שהוא עולם בחינת גבול ומידה?
האם אין זה נכון לומר שממלא כל עלמין שייך לעולמות אביע וסובב שייך לכתר?
תודה רבה
|
06/10/2014 |
|
• אלוקים אחד (Ori)
נשאלתי ולא הצלחתי למצא התייחסות לנושא:
למה אי אפשר לומר שיש שני אלוקים (ח"ו)?
ידוע לי כי כאשר מגדירים שני דברים נפרדים, זה אומר שאין בניהם חפיפה, ויש תחום של אחד ותחום של שני, ולכן הם לא יכולים לחיות זה לצד זה בלי שאחד לא יהיה השני.
אבל האם אלוקים לא יכול לברא מצב שבו יש שניים והדבר לא יפריע לאחדותו?
(שאלה זו יכולה להופיע בכל מיני וריאציות, שעיקריהם שאלוקים יכול לעשות הכל, ולכן הכל אפשרי)
לתשובתכם אודה.
|
17/09/2014 |
אחד וכל יכול (מערכת האתר)
ראשית אציין, שתשובה ברורה בנושא לא ראיתי בכתובים, ולדעתי הסיבה היא מפני פשטות העניין. אלוקים אכן יכול לעשות הכל, אבל אנו יודעים זאת רק כי כך כתוב בתורה. ובכן, אם אנו מאמינים בתורה, בדיוק כפי שכתוב בה שהא-ל הוא כל יכול, כך כתוב בה גם שהוא אחד ולא שניים. ואם חלילה איננו מאמינים בה, מנין לנו שהא-ל הוא כל יכול?!
אוסיף עוד: תמיד כשנגיע למושג ’כל יכול’ יכולים לצוץ שאלות בלי סוף: אם הוא כל יכול הוא יכול ח"ו להפסיק להיות כל יכול / או ח"ו להפסיק להיות בכלל / ליצור עוד אחד כמוהו וכו’ וכו’ דברים שונים ומשונים בלי סוף. ראוי לזכור שכל אלו הם רק שאלות על המושג "כל יכול" ולא על הבורא. אנו רק יודעים שהבורא הוא "כל יכול", אבל השאלות הן לא עליו, אלא על המושג "כל יכול" אותו אנו (אולי) לא מבינים במאת האחוזים.
בעיקר העניין שכותב, יעויין רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ז.
כדאי לעיין גם בספרים שצויינו באגרות קודש, חלק י"ח עמ’ ר"מ, שם משיב הרבי על שאלה דומה.
|
19/09/2014 |
|
• ייחודיותו של האדם (Ori)
(1) שאלה מזווית הראייה של תרומת החסידות לעולם הטיפול:
במטרה להגביר את תחושת -הייחודיות- של האדם בעולם, עצמאותו ונפרדותו, ובאהבת ה’ כלפיו.
האם ישנו מאמר העוסק בנושאים אלה, אותו הייתם יכולים להמליץ ללמוד על מנת לחזק תובנות אלו?
(2) שאלה בהמשך לכך: האם הנפש האלוקית היא פרטיקולרית או אוניברסאלית ודומה בין כל בנ"י?
כשלמדתי את הנושא בחסידות, הוא נשאר עדיין לא ברור: האם הייחודיות של האדם נעוצה בנפש הבהמית שבו ותכונותיה הייחודיות שהושפעו מהסביבה ואופן הגדילה של האדם והמזג שלו - התכונות שטבועות בו ואיתן נולד? או שהייחודיות של האדם נמצאת בנפשו האלוקית, ומכאן שביטוי מעשי בעולם את הייחודיות של האדם במעשה המתאים לו - קשור לעצם ביטוי של נפשו האלוקית.
או במילים אחרות: כשכתוב בחסידות שהנפש של האדם עברה עולמות שונים במהלך ירידתה ומכאן ההבדלים בין אנשים - האם הכוונה לנפשו הבהמית או האלוקית?
תודה!
|
17/09/2014 |
מראה מקום, ותשובה (ש.ש.כ. מערכת האתר)
(1) ראה שיחת שבת פרשת נח תשכ"ה, נדפסה ב"שיעורים בספר התניא" חלק ראשון, עמוד תסט (בהוצאה החדשה).
(2) הנפש האלוקית, היא בעצם הנטיה שלנו ליושר ולטוב, גם ללא נימוק הגיוני (חלק אלוק-ה). הנפש הבהמית היא דואגת לאינטרס האישי והצר שלנו (בדומה לבהמה, שדואגת לעצמה בלבד).
הנאמר בחסידות שהנפש עוברת עולמות שונים (פרק ב’ בתניא), מתייחס ללא ספק לנפש האלוקית, שעומדת במרכזו של פרק זה. הנפש הבהמית מגיעה מקליפת נוגה הרוחנית, ותו לא.
עם זאת, כמובן גם בין הנפש הבהמית של כל אדם יש שינויים, חלקם אפילו מלידה. העובר מושפע בין היתר מהתנהגות הוריו וצניעותם, כמבואר בסוף הפרק הנ"ל.
|
18/09/2014 |
|
• בנין המלכות (אלימלך)
מוסבר בחסידות שקודם תקיעת שופר המלכות מתעלה למעה לשרשה, אם כן איך העולם מתקיים עד התקיעות אם כל החיות של בריאת העולם מסתלקת?
|
14/09/2014 |
פנימיות וחיצוניות (ש.ש.כ. מערכת האתר)
רק פנימיות החיות של העולם (=התענוג) מסתלקת, והעולם מתקיים מחיצוניות החיות (רצון).
משל למה הדבר דומה, למנהל מפעל. בכל השנה המנהל משקיע את מירב כוחו וכישוריו, לטיפוח המפעל. הוא נהנה מקיום המפעל (=תענוג), ולכן רוצה בהצלחתו ושגשוגו (רצון).
פעם בשנה, נפנה המנהל לעשות את מאזן הרווחים, ולהחליט האם המפעל מצדיק את ההשקעה בו. הרצון לקיום המפעל קיים עדיין, ולכן המנהל אינו סוגר את המפעל, אך אם אין תענוג ממנו, הוא לא ימשיך להתקיים לאורך זמן.
כך גם בבריאת העולם, כל זמן שיש תענוג לבורא מהעולם, ה’ רוצה שהעולם יתקיים. פעם בשנה ה’ ’מתלבט’ כביכול האם להמשיך את קיום העולם, ואז העולם מקבל חיות מהרצון האלוקי בלבד. באמצעות תקיעת השופר, אנו מעוררים את תענוג הבורא מהעולם.
|
17/09/2014 |
|
• המלך בשדה (דוד)
כשאומרים המלך בשדה האם הכוונה שאז זה זמן שבו יש יהודי התעוררות תשובה או שאם יש ליהודי התעוררות תשובה אז תשובתו מתקבלת יותר?
|
01/09/2014 |
המלך בשדה (אורי)
ב"ה
מבואר במאמרי חסידות שישנם שני העניינים בחודש אלול - מצד אחד, עצם מציאותו של המלך בשדה מעורר את האדם לבוא אליו ולחזור בתשובה.
וכמו כן כיון שהמלך נמצא בשדה הרי תשובתו מתקבלת יותר מכיון שבמצב כזה הרי הרי קל לגשת אל המלך לא כמו במצב הרגיל שהמלך נמצא בארמונו שאז כדי להגיע אליו צריך לעבור את כל השומרים וכו’.
עי’ ד"ה אני לדודי תשכ"ו המצ"ב
|
07/09/2014 |
המשך (ש.ש.כ. מערכת האתר)
רציתי להוסיף, שבלקו"ש ח"ד בהוספות לחודש אלול, כותב ש’הארת יגמה"ר הוא הכנה שיהיו יכולים לעשות תשובה’. ובהערה 6 שם מסביר שזהו ההבדל בין חודש אלול לבין החגים, כי בחגים האדם מתעלה מעצמו, ועבודתו היא רק לקבל את האור. לעומת זאת באלול, העבודה היא מצד התחתון, והגילוי רק נותן את הכח לכך.
לפי זה, התשובה הנכונה היא כפי שכותב השואל בסוף דבריו. שאם יהיה ליהודי התעוררות תשובה, היא מתקבלת יותר.
גם במאמר שאליו ציין המשיב הראשון (אני לדודי התשכ"ו), נאמר בתחילה, (אות ב’) ’שהגילוי שבאלול הוא (בעיקר) רק נתינת כח (ולא שהגילוי מעורר את האדם), והעבודה עצמה באה מהאדם, אני לדודי.’
אמנם באות ו’ מוסיף רבינו ומחדש, שזה שהמלך נמצא עמנו בשדה, ומקבל את כולם בסבר פנים יפות, מעורר אצלנו את הרצון להקביל את פניו. רצון זה מוטבע בפנימיותנו מטבענו, והגילוי רק מעורר אותו, לכן הוא נקרא ’אני לדודי’. כי זהו רצון פנימי שלנו, שעד כה היה בהעלם. לפי זה צדקו דברי המשיב הנ"ל, שהיות המלך בשדה, מעורר בנו את רצוננו העצמי, להתקרב אל המלך ולשוב אליו.
|
08/09/2014 |
|
• חקיקה וב’ חקיקות (מענדל)
לפעמים מוזכר העניין של ב’ חקיקות חקיקה מבפנים וחקיקה מבחוץ, מהו ההסבר בזה ?
|
12/08/2014 |
חוקת החקיקה (מערכת האתר)
לפעמים מוזכר העניין של ב’ חקיקות חקיקה מבפנים וחקיקה מבחוץ, מהו ההסבר בזה?
משל למה הדבר דומה, למוצא גוש עץ, וברצונו להופכו לצלחת. תחילה הוא ידרש לחקיקה מבחוץ, דהיינו להתאמה כללית של הגוש לייעודו החדש. גודל סביר,שינוי צורה וכו’. לאחר מכן תתבצע החקיקה מבפנים שמשמעותה התאמה מדוייקת של הכלי לייעודו, באמצעות חקיקה ופיסול של החלל הפנימי שיהיה בצלחת.
שני שלבים אלו, מקבילים לשני שלבים יסודיים בזיכוך פנימיות האדם. תחילה יש ליצור התבטלות כללית מפני כבוד ה’ והדר גאונו (חקיקה מבחוץ) שתרים את האדם למצב נעלה יותר, וכך הוא יתרחק מן הרע במידת מה, ואז ניתן להגדיר ולשנות במדויק את תכונות הנפש הטעונות שינוי (חקיקה מבפנים) שתבצע שינוי אמיתי וקבוע במידות האדם.
באופן כללי ה’חקיקה מבחוץ’ מתבצעת ב’פסוקי דזמרה’, בה אנו מזכירים את התבטלות הבריאה כולה אל מקורה. ה’חקיקה מבפנים’ מתבצעת בברכות קריאת שמע וקריאת שמע, בה אנו זוכרים את ביטול המלאכים (מקור הנפש הבהמית שבתוכנו), ואת הטובות שעשה ועושה הבורא עמנו.
|
19/08/2014 |
|
• הגדרת המושג כתר (שניאור זלמן)
רציתי לדעת מה זה בדיוק כתר?
לפעמים זה מופיע כממוצע בין אור אין סוף לנאצלים ולפעמים זה מוגדר כרצון ולפעמים כשרש לע"ס?
|
18/08/2014 |
כתר - מהו? (אורי)
ב"ה
אכן יש בכתר כמה עניינים וכמובן שכולם קשורים אחד לשני.
’כתר’ הוא כח הרצון, ולכן הוא שרש לעשר ספירות מכיוון שהדבר המניע את הספירות הוא הכח הרצון, כמו אצל האדם שבתחילה יש לו רצון לדבר ואח"כ (וכתוצאה מרצון זה) הוא עושה בפועל. ולכן כתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, לפני שיש רצון הענין הוא בהעלם אצל האדם - הוא נמצא בתוך עצמו, ואח"כ כשיש רצון הרי הוא מתחיל להוציא את הענין מההעלם אל הגילוי (אל הנאצלים) . נמצא שהרצון (הכתר) הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים.
בפרטיות יותר: ’כתר’ הוא כח מקיף כמו כתר שהוא נמצא מעל הראש, יש כחות פנימייים ויש כחות מקיפים, כחות פנימיים הם הכחות הפועלים ישירות בתוך מציאות האדם על כוחותיו כגון מידת ה’חסד’ שפועל על ההרגשים שלו לאהבה, משא"כ רצון אינו פועל ישירות על האדם אלא הוא מניע אותו באופן מקיף, בפעולות שהוא עושה אין ניכר כח הרצון ולכן הוא נקרא ’מקיף’ מפני שהוא מקיף את האדם מבחוץ.
בענין כתר ישנה אריכות הספר המאמרים תרע"ב בתחילתו ומבאר את כל הפירושים בספירת ה’כתר’ ע"ש.
|
19/08/2014 |
|
• חמישה עשר באב (הדר)
ב"ה
האם יש משמעות לתאריך זה (חמישה עשר באב) גם בזמנינו כשעם ישראל נמצא בגלות?
|
10/08/2014 |
חמשה עשר באב (אורי)
ב"ה
עניינו של יום זה כיו"ט מבואר במשנה סוף מסכת תענית ועוד, ובגמרא (דף ל’) דנה בטעם הדבר ומונה כמה סיבות לכך (כלו בו מתי מדבר, יום שהותרו השבטים לבא זה לזה, שבט בנימין הותר לבא בקהל, יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, יום שפסקו לכרות עצים למערכה ע"ש(, חלק מהסיבות אינן שייכות דווקא לזמן הבית.
במאמרי חסידות מבארים בארוכה את מעלת יום זה, ואחד הדברים העיקריים הם שאחר ה’ירידה’ של תשעה באב מגיע ה’עליה’ של חמשה עשר באב.
לשלימות הענין מצ"ב משיחות כ"ק אדמו"ר במעלת יום זה (משיחות של פנחס, כ’ אב - תשי"א):
ברשימות למגילת איכה הנ"ל מבאר הצ"צ מעלתו של חמשה עשר באב, וז"ל:
"ענין ט"ו באב . . דבט"ו הוא עיקר שלימות הלבנה ("קיימא סיהרא באשלמותא), ט"ו באב בפרט יש לו בחי’ גבוה יותר משאר ט"ו בחודש . . כל שהירידה למטה יותר . . עי"ז העלי’ יותר . . לפי שבת"ב עיקר ירידת המל’ . . ע"כ העלי’ שלה בט"ו באב גבוה יותר וכו’’".
כלומר: המעלה של יום חמשה עשר בחודש היא שבו נעשית הלבנה במילואה, ובזה מרומזת השלימות דישראל שנמשלו ללבנה. ומעלה מיוחדת במילוי הלבנה (השלימות דישראל) בחודש אב – להיותה לאחרי הירידה היותר גדולה בתשעה באב, שאז גם העלי’ היא היותר גדולה, ולכן נעשית שמחה מיוחדת בט"ו באב.
וההוראה מזה בעבודת האדם – שגם כאשר נמצא במצב של ירידה... אין להתפעל ולהתייאש ח"ו מהירידה, אלא אדרבה, יש להתחזק יותר בעבודה, ולשאוף לבוא לעלי’ גדולה יותר שתבוא לאחרי וע"י הירידה, כאמור, שככל שתגדל הירידה למטה יותר תהי’ עי"ז עלי’ גדולה יותר.
הסיום של מסכת תענית (במשניות) הוא בפסוק "ביום חתונתו וביום שמחת לבו", ומפרשת המשנה: "ביום חתונתו זה מתן תורה (יום הכיפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות), וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו".
ובהקדמה – שעומדים אנו עתה לאחרי שכבר עברו הימים העצובים (שלשת השבועות) שהם ההיפך מ"יום חתונתו" ו"יום שמחת לבו": שבעה עשר בתמוז, שבו "נשתברו הלוחות" –היפך מ"יום חתונתו זה מתן תורה", ותשעה באב, שבו "חרב הבית בראשונה ובשני" – היפך מ"יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש".
ולאחרי שעוברים ימים אלה, אזי השמחה היא גדולה ביותר, וכמפורש במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים".
האמת היא שהשמחה מתחילה כבר בתשעה באב עצמו – לאחרי חצות היום – שבו נולד משיחן של ישראל, מושיען של ישראל, ולכן נוהגים לומר "נחם" בתפלת מנחה דתשעה באב6; אלא, ששלימות והתגלות השמחה היא בחמשה עשר באב.
ומזה מובן, שבט"ו באב מתברר שנסתיימו כבר כל הגזירות וכל הענינים הבלתי-רצויים, והגיע הזמן לצאת מ"מדבר העמים, ולהכנס לארץ ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה.
ויש להוסיף, ש"(ביום חתונתו כו’ ו)ביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו", תהי’ מעלה גדולה יותר מכמו שהי’ קודם ש"חרב הבית בראשונה ובשני’" (בבית ראשון ושני) – כיון שעכשיו נסתיימו כבר כל הענינים של חורבן וגלות, ונעשית גאולה שלימה שאין אחרי’ גלות.
והענין בזה:
החילוק שבין גאולה שלימה שאין אחרי’ גלות לגאולה שיש אחרי’ גלות, הוא, לא רק בסוף הענין, בסוף הזמנים, היינו, שהחסרון בגאולה שיש אחרי’ גלות הוא רק בכך שלאחרי זמן נעשה עוד גלות, ומעלתה של הגאולה העתידה שגם בסוף כל הזמנים לא יהי’ עוד גלות, אלא, החילוק ישנו כבר בהתחלת הגאולה, היינו, שגאולה שיש אחרי’ גלות, כבר מתחילתה אינה גאולה שלימה, ומעלתה של הגאולה העתידה שמתחילתה היא גאולה שלימה.
וראי’ לדבר – מהפסוק "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה גו’ להסירה מעל פני", וההסברה בזה – שסיבת חורבנה של העיר הזאת היא משום שתחילת בנינה לא הי’ בשלימות, ואילו הי’ תחילת בנינה בשלימות, לא היתה נחרבת לעולם.
ועד"ז בנדו"ד: "בראשונה ובשני’" – כיון שסוף כל סוף הי’ חורבן וגלות, מוכח, שמלכתחילה לא היתה הכניסה לארץ ובנין ביהמ"ק כדבעי למהוי.
וזוהי מעלתה של הגאולה העתידה ובנין ביהמ"ק העתיד ("ביום שמחת לבו זה בנין ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו") – עלי’ גדולה ביותר (לאחרי ירידה גדולה ביותר) שהתחלתה בחמשה עשר באב – שמתכוננים לגאולה כזו שמונעת ושוללת מלכתחילה אפשרות ואפילו מחשבה אודות מצב של חורבן וגלות.
ידוע שלאחרי תשעה באב (כשמסתיימים הימים דהיפך השמחה) ובפרט מחמשה עשר באב ואילך – מתחילה תקופה חדשה וסדר חדש בהנהגתם של בנ"י:
...מפורש בסיום מסכת תענית בנוגע לחמשה עשר באב – "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", ופרש"י "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו", היינו, שהסדר של הוספה בלימוד התורה בלילה מתחיל מחמשה עשר באב, והולך ונמשך על כל השנה.
ויומתק יותר שחמשה עשר באב הוא התחלת תקופה חדשה על כל השנה כולה – ע"פ המבואר בספרים ש"חמשה עשר באב" בגימטריא "כתיבה וחתימה טובה"
ובתקופה חדשה זו צריכה להיות כללות ההנהגה מתוך שמחה.
...ובכל אופן, גם אם יש מקום לשקו"ט בנוגע להנהגה בתשעת הימים, הרי, לכל הפחות עכשיו, מחמשה עשר באב ואילך (ולאחרי שכבר עברו ימים אחדים מחמשה עשר באב), שאין שום ספק בדבר – בודאי צריכה להיות ההנהגה מתוך שמחה.
וע"י השמחה נעשים כל עניני העבודה באופן אחר לגמרי, כידוע המשל מאנשי-חיל, שגם בשעה שיוצאים להלחם עם השונא, שזקוקים ביותר לישוב-הדעת כדי לארגן ולכוין את עמדות הירי וכו’ באופן היותר טוב, צועדים עם שיר-לכת שמח דוקא –כיון ששמחה פורצת גדר, שמבטלת כל ההגבלות של העלמות והסתרים, ופועלת עשיית כל הענינים מתוך חיות, שאז נעשים בשלימות, כדבעי למהוי.
ובמיוחד יש לנצל שמחה זו לעבודה של הימים הבאים לקראתנו – חודש אלול, והימים הנוראים – באופן ד"גילו ברעדה", ועאכו"כ בנוגע להימים שלאח"ז שבהם השמחה היא בגילוי – "זמן שמחתנו" – חג הסוכות, עד לשמיני-עצרת ושמחת-תורה.
|
11/08/2014 |
|
