ד''ה גדול יהיה כבוד הבית התשכ''ב - חלק שני
- תגיות: בית המקדש , גאולה , עילה ועלול , אור ומאור , ה הוא האלקים , הויה ואלקים , שכל ומידות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
מרירות מתוך שמחה
לפני השיעור סיפר הרב מעשה נפלא שאירע בזמנו של רבינו הצמח צדק (הקשור לימים אלו - ימי האבלות על החורבן):
כידוע, באותו הזמן היתה ברוסיה 'גזרת הקנטוניסטים' - השלטונות היו חוטפים ילדים יהודיים רכים מחיק הוריהם, ומגייסים אותם בכפיה לצבא הרוסי. ילדים אלו גדלו והפכו לחיילים נאמנים לצאר, ויחד עם זאת הם שמרו על מצוות התורה במסירות נפש, למרות שלא ידעו צורת אות, ורובם לא ידעו כיצד להתפלל.
שנה אחת אישרה הנהלת הצבא לאדמו"ר הצמח צדק לבוא ולדבר בפני החיילים היהודים ה'קנטוניסטים'. ואכן, באחד האולמות התאספו כשש מאות חיילים יהודים, והצ"צ אמר בפניהם דברי חסידות המעוררים את הלב. כשסיים הרבי לדבר, אמר להם שכעת יכולים הם לשאול אותו שאלות המציקות להם. ואז שאל אחד החיילים, שפעם ראה חסיד שבכה בשמחת תורה ורקד בתשעה באב, ולכאורה זה הפך ממה שצריך להיות. ויענהו הצ"צ, שבכיה איננה עצבות, וריקוד אינו בהכרח סתירה למרירות, ואדרבה, מצד זה שאותו חסיד התבונן במהותו של יום שמחת תורה, והוא הבין בשכלו את גודל מעלתה של התורה, ואז התבונן היכן הוא נמצא - זה הביא אותו לבכיה, וכן כשהתבונן בעניין החורבן ונזכר במה שמבואר בחסידות כי כגודל הירידה שבגלות כך תהיה העליה בגאולה העתידה - זה יצר בו רגש של שמחה. והיינו שאצל יהודי שמחה ומרירות אינם סותרים, וייתכן שבאותו רגע יהיה כמו שכתוב בזוהר (ח"ג עה, א - הובא בתניא פל"ד): "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (=הלב בוכה מצד אחד, אך בו זמנית מצויה בו גם השמחה).
מובן, שיחד עם כל האמור, יש להקפיד ולשמור את כל מנהגי האבלות שנאמרו בהלכה בקשר לימי בין המצרים, תשעת הימים, ותשעה באב, עדי יבוא לציון גואל.
* * * * *
תקציר השיעור הקודם:
על הפסוק (חגי ב, ט): "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" נאמרו שני פירושים: רש"י מפרש שמדובר כאן אודות ביהמ"ק השני שהיה גדול מביהמ"ק הראשון בבניין ובשנים; אך הזוהר (ח"א כח, א) מפרש, שהכוונה לביהמ"ק השלישי שיהיה קיים באופן נצחי.
הרבי עומד על שוני שיש בין לשון חז"ל שהבאנו, ללשון רבינו הזקן בליקוטי תורה. חז"ל מדגישים את מעלת בית המקדש השלישי על שני בתי המקדש שקדמו לו; ואילו רבינו הזקן מדגיש את הגאולה דלעתיד שתהיה גאולה נצחית. והיינו שחז"ל התייחסו בעיקר לפרט של בית המקדש, ואדה"ז מדבר על הגאולה בכללותה.
ומבאר הרבי שמה שרבינו הזקן מדגיש את העילוי שיהיה בגאולה, כי עילוי זה הוא נעלה יותר מהעילוי שיהיה בבית המקדש. שלכן הסדר הוא שקודם יהיה בניין בית המקדש, ואח"כ קיבוץ נדחי ישראל (ראה רמב"ם הלכות מלכים, תחילת וסוף פרק יא) שעולים מדרגה לדרגה, וקיבוץ נדחי ישראל (גאולה) הוא עניין נעלה יותר מבניין בית המקדש. אך הרבי מוסיף, שהגם שהגאולה היא שלב נעלה יותר מבניין בית המקדש, בכל זאת היא באה כתוצאה מבניין בית המקדש, שבבית המקדש כלולים כל העניינים והמעלות שיהיו לאחר מכן.
בכדי להבין זאת, מתחיל הרבי לבאר באריכות מהו עניינו של בית המקדש.
חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני ירמיה רנט - בנוגע לחורבן בית המקדש): "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל . . על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה את אריאל" כלומר: נבוכדנצר הנקרא אריה (שנאמר בו (ירמיה ד, ז): "עלה אריה מסבכו") בא בחודש שמזלו אריה - חודש אב, והחריב את בית המקדש הנקרא 'אריאל' (מלשון אריה), וזאת על מנת שיבוא הקב"ה הנקרא אריה (וכפי שנאמר בו (עמוס ג, ח): "אריה שאג מי לא יירא") בחודש שמזלו אריה, ויבנה את בית המקדש השלישי (הנקרא אריאל, כנ"ל).
מלשון המדרש "עלה אריה במזל אריה והחריב כו' על מנת שיבוא אריה כו' ויבנה את אריאל" מובן, שהחורבן היה בשביל הבניין, וכמו שאדם הורס בית קטן בכדי לבנות בית גדול יותר, שפעולת ההריסה היא חלק מהבניין.
ומזה מובן, שהמעלה של בית המקדש השלישי על בתי המקדש הראשון והשני הוא לא רק בזה שבית המקדש השלישי הוא נצחי, שהרי כל מה שנחרבו שני בתי המקדש הוא בכדי להגיע למעלתו בית המקדש השלישי, ונמצא שגם בית המקדש הראשון והשני יכלו להיות נצחיים, אלא שנחרבו בכדי שתתגלה דרגה גבוהה יותר - דרגת בית המקדש השלישי שהוא נעלה גם מבתי המקדשות הראשון והשני כפי שהם נצחיים.
המעלה המיוחדת של בית המקדש השלישי היא עניין התשובה. שבעלי תשובה הם בדרגה גבוהה מצדיקים, וכפי שחז"ל אומרים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". וזה העניין של הבית השלישי, שהוא מגיע כתוצאה מעבודת התשובה, וכגודל הירידה בגלות כך תהיה העלייה שתהיה לעתיד לבוא (ראה באריכות בשיעור הקודם).
וממשיך הרבי, שההבדל בין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי תשובה, שעבודת הצדיקים קשורה ב'סדר השתלשלות' (=כינוי לספירות מחכמה ואילך); אך עבודת הבעלי תשובה היא בכתר ש'למעלה מהשתלשלות'.
וזה עומק דברי חז"ל "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל . . על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה את אריאל". שמה שמכנים את הקב"ה 'אריה' - הכוונה בזה היא לספירת הכתר, שע"י הירידה בגלות, מתגלה מעלת התשובה - כתר.
* * * * *
העליה - כגודל הירידה
לאור האמור, שלפי הירידה שהיתה בגלות כך תהיה העליה בגאולה, ניתן ליישב את דברי המדרש (ילקוט שמעוני ירמיה רסד) על הפסוק (ירמיה ב, ד): "שמעו דבר ה' בית יעקב" (ואומר המדרש:) "שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואה, שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו דברי תוכחות . . שמעו גופיכון (=גופותיכם) עד שלא ישמעו גרמיכון (=עצמותיכם), העצמות היבשות שמעו דבר ה'" - והיינו שהנביא מזהיר את ישראל שישמעו דברי תורה, ואז לא יצטרכו לדברי הנביאים, שהנביאים אינם מחדשים דבר מעצמם, אלא עניינם הוא לצוות ולהזהיר על דברי תורה (הרב הוסיף, שהתורה כפי שנתנה למשה היא התורה כפי שהיא באצילות, אך לדורות הבאים שהיו בדרגה נמוכה יותר - בדרגת בי"ע (=בריאה יצירה עשיה) הוצרכו לבוא נביאים ו'להוריד' את התורה, שכל נביא הוריד את התורה לעולם נמוך יותר, ועד לרבותינו נשיאנו שמורידים את התורה כפי הנצרך בדורותינו אלה) וגם לאחר שהוצרכו לדברי הנביאים, מזהיר הנביא, שישמעו לדברי הנביא שנאמרו באופן הרגיל, ולא יצטרכו לדבר תוכחה מהנביא (במדרש שם ממשיך עוד: שישמעו לכה"פ התוכחה, ואז לא יצטרכו ל"קנטורין" (תוכחות חריפות יותר), וכך ממשיך המדרש לפרט דרגות נמוכות יותר ויותר). אך מה שמסיים המדרש שאם לא ישמעו נשמות בגופים, ישמעו בתור עצמות, זה אינו מובן, שזה שהעצמות ישמעו לדבר ה' היינו בתחיית המתים, וא"כ מדוע רק אחרי שלא ישמעו לדברי תורה ולדברי נבואה, וכל מה שמונה שם במדרש, ועד שלא ישמעו נשמות בגופים, דווקא אז יזכו לתחיית המתים?
והביאור שבוודאי תחה"מ תהיה בכל אופן, אך דווקא לאחר הירידות שמונה שם במדרש, יזכו לתחה"מ באופן נעלה יותר ע"י עבודת התשובה שתהיה בקשר לירידות הנ"ל, שלפי גודל הירידה כך גדולה יותר מעלת התשובה הבאה לאחריה, ובהתאם למעלת התשובה תבוא הגאולה, וכנ"ל.
מעלת מקום המקדש
אות ד:
באות זו מתחיל הרבי לבאר את מעלת בית המקדש בכלל, ובית המקדש השלישי בפרט.
כהקדמה, מתחיל הרבי לבאר מהי מעלת מקום המקדש (המקום מצד עצמו, קודם שנבנה עליו בית המקדש).
ומבאר הרבי, שמקום המקדש נעלה יותר מהמקום דכל העולם. וכמו שכתוב (בראשית כח, יז - בנוגע למקום המקדש): "מה נורא המקום הזה" וגו' ותרגם אונקלוס: "לית דין אתר הדיוט" (אין זה מקום פשוט ו'סתמי') - שהמקום דכל העולם הוא "אתר הדיוט", והסיבה לכך היא, שהעולם הרי נברא בעשרה מאמרות המכונים אף הם בזוהר (ח"ג קמט, ב): "מילין דהדיוטא" (דיבור פשוט וסתמי), וזאת משום שלגבי הקב"ה ההתעסקות בענייני בריאת העולם לא נחשבת כלל כדבר בעל ערך. והרי זה כמשל המלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, ומשבחים אותו בכך שיש לו רגבי אדמה... ועל זה אומר אונקלוס, שמקום המקדש אינו "אתר הדיוט", ואף שגם הוא נברא כמו כל העולם בעשרה מאמרות (ויתרה מזו: במקום המקדש נמצאת אבן השתיה שממנה הושתת כל העולם כולו - ראה יומא נד, ב) - על זה אומר יעקב אבינו (בראשית כח, טז) "אכן יש הוי' במקום הזה" - שכל העולם שייך לעשרה מאמרות שבהם נאמר שם א-להים ("ויאמר א-להים יהי אור" (בראשית א, ג), וכן בכל העשרה מאמרות); אך מקום המקדש שייך לשם הוי' - "אכן יש הוי' במקום הזה".
ההבדל בין שם א-להים לשם הוי', ששם א-להים קשור עם העלם והסתר, שלכן 'א-להים' בגימטריה 'הטבע' (86). 'טבע' הוא מלשון טביעה בים. כשדבר טובע בים אין פירושו שהדבר לא קיים, הוא קיים אך הוא מוסתר במעמקי הים. וזה עניינו של הטבע שנראה כאילו הוא קיים מעצמו, והוא מעלים על הכוח האלוקי המהווה אותו בכל רגע מאין ליש. שם הוי' (שם העצם) מורה על גילוי כוח הא"ס, וזה היה מורגש במקום המקדש.
(זו גם הסיבה שבבית המקדש היו עשרה ניסים תמידיים (ראה אבות פרק ה משנה ה) - כי נס הוא מעל הטבע, ובבית המקדש הי' נרגש שם הוי' שלמעלה משם א-להים בגימטריה הטבע).
ההתהוות כולה - משם הוי'
אך הרבי שואל על כך, שלכאורה מעלת מקום המקדש על המקום דכל העולם היא לא מצד המקום (שהמקום נברא ג"כ בעשרה מאמרות, וכנ"ל) אלא מצד הגילוי שהיה בבית המקדש, ואין עדיפות למקום מצד עצמו?
ומבאר הרבי, שלפי האמת התהוות העולם כולו היא משם הוי' (הוי' מלשון מהווה) וכמבואר באריכות בתניא (שער היחוד והאמונה פ"ד), אלא שהקב"ה מסתיר את החיות הבאה משם הוי' באמצעות שם א-להים (וכפי שמבאר שם רבינו הזקן את הפסוק (תהלים פד, יב): "כי שמש ומגן הוי' א-להים" - שכפי שהשמש יש לה "מגן" (=כיסוי ונרתק) המכסה עליה בכדי שיוכלו הבריות לסובלה, כך שם א-להים מכסה ומעלים על שם הוי', וזאת) בכדי שהבריאה תוכל להתקיים ולא תהיה בטלה במציאות (שכן אם היה השפע נמשך ישירות משם הוי' אזי כל הבריאה היתה בטלה במציאות ולא היתה יכולה לעמוד באור רב ועצום זה). אך במקום המקדש האיר שם הוי' כמות שהוא באופן ששם א-להים אינו מסתיר עליו - "אכן יש הוי' במקום הזה", ולכן "לית דין אתר הדיוט".
'דרך התלבשות' ו'דרך ממילא'
וכאן מתחיל הרבי לבאר ביאור ארוך ועמוק - מהו ההבדל בין ההתהוות משם א-להים, להתהוות משם הוי'. הרבי מביא שני פסוקים: "בראשית ברא א-להים" (בראשית א, א); ו"יהללו את שם הוי'' כי הוא צוה ונבראו" (תהלים קמח, ב). בפסוק הראשון ההתהוות קשורה בשם א-להים ("ברא א-להים"), ובפסוק השני מוזכר שם הוי' בקשר לבריאה ("יהללו את שם הוי'').
והנה, כשאנו מתבוננים בשני הפסוקים הללו, אנו רואים הבדל נוסף ויסודי בין שני הפסוקים. בפסוק הראשון נאמר "ברא" - לשון פָעַל; ובפסוק השני נאמר "כי הוא צווה ונבראו" לשון נִפְעַל. והיינו שבהתהוות משם א-להים, הבורא כביכול 'מתעסק' כדי להוות את הנבראים; אך כשמדובר אודות שם הוי' אזי הנבראים מתהווים 'בדרך ממילא' מכיוון שזהו רצון ה', והבורא אינו 'מתעסק' בבריאתם.
בתורת החסידות נקראים שני אופני ההתהוות הללו 'דרך התלבשות' ו'דרך ממילא'. דרך התלבשות היינו כמו אדם העושה מלאכה שהוא 'נכנס' בתוך המלאכה, וכמו בזריקת אבן, שכוח הזורק מלובש באבן, וכמה שיכניס בזה יותר כוח, האבן תעלה למעלה יותר. 'דרך ממילא' הוא כמו אור השמש, שהשמש אינה זקוקה להתעסק להאיר את העולם, אלא השמש זורחת, ובדרך ממילא נמשך ממנה אור לארץ ולדרים עליה.
והרבי מבאר ששני אופני ההתהוות הללו תלויים ביחס שיש בין הדבר המהווה למה שמתהווה ממנו, שאם המהווה הוא קרוב לדבר המתהווה, אזי ההתהוות תהיה בדרך ממילא; אך אם המהווה הוא בריחוק מהדבר המתהווה, אזי יהיה צורך בהתעסקות ("ברא") בכדי להוותו.
והרבי מביא לכך שתי דוגמאות:
דוגמא א': 'עילה ועלול'
עילה ועלול = סיבה ותוצאה. וכמו שכל ומידות. שכשאדם מתבונן בשכלו על איזה דבר שהוא טוב, מיד נולדים בליבו מידות (=רגשות) לדבר ההוא. והמידות הן לפי ערך השכל "כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים" (תניא פרק וא"ו), והגדול ששכלו מפותח יותר חושק ואוהב דברים חשובים יותר, ועד לעובד ה' היודע שכל ענייני עוה"ז הם הבל, ורצונו רק לידבק בבוראו. והיות שהמידות והשכל הם קרובים זה לזה (ויתרה מזו: בשכל עצמו יש כבר 'התפעלות', והתפעלות זו 'ממשיכה' אל הלב) אזי השכל אינו צריך 'להתעסק' ליצור את המידות, אלא שכשמבין בשכלו את הדבר ההוא, נעשים המידות בדרך ממילא (וכנ"ל שהם 'המשך' השכל).
דוגמא ב: 'אור ומאור'
השמש לא צריכה 'להתעסק' בכדי להאיר. וזאת משום שהאור קרוב למאור. הקרבה שלהם היא, שהאור הוא מעין 'המשך' וגילוי של המאור.
אך אם המהווה הוא מרוחק מהדבר המתהווה (וכפי שבהמשך הרבי יביא דוגמא לכך מהעניין של 'כוח ופועל' (=פוטנציאל, והגשמתו בפועל) שהם רחוקים האחד מהשני - שכן הכוח (=הפוטנציאל) הוא רוחני, וכשהוא בא לידי פועל הוא נעשה גשמי, ורוחניות וגשמיות אינם בקירוב זה לזה, ואדרבה הם הפכיים), אזי אי אפשר שהדבר יתהווה בדרך ממילא, וצריך להתלבש ולהתעסק בזה להוות את הדבר (להוציאו אל הפועל).
והרבי מסביר זאת בעומק יותר: כשהמהווה והמתהווה הם בקירוב, אזי גם בדבר המתהווה מודגש (בעיקר) גילוי המהווה, וכפי שמידות מגלים את השכל. והגם שבהתהוות המידות נוצרה כאן גם איזה מהות עצמאית, אך בכל זאת, במידות 'נרגש' השכל. וכפי שהוסבר לעיל, שהמידות הם לפי ערך השכל. אך כשהמהווה והמתהווה הם בריחוק, אזי המהווה אינו מתגלה ע"י הדבר המתהווה, ואדרבה הוא מוסתר ממנו, כי כאן הדבר המתהווה אינו גילוי של המהווה, אלא הוא מציאות חדשה לגמרי.
בהמשך יבאר הרבי, שזה החילוק בין ההתהוות משם הוי' להתהוות משם א-להים (ובהתאם לשני הפסוקים שהבאנו), שבהתהוות משם הוי' הנברא אינו מרגיש 'נפרד' אלא הוא חש שכל מציאותו היא הכוח המהווה אותו (והוא מעין 'המשך' למהווה) וכפי שהוסבר לעיל, שאם ההתהוות היתה משם הוי' אזי כל הבריאה היתה בטלה במציאות. אך בהתהוות משם א-להים הנברא חש את מציאותו, ולכן צריך 'להתעסק' בכדי לברוא אותו ("ברא א-להים") כי כאן נעשית מציאות חדשה, שאינה רק המשך לכוח המהווה.
הוי' הוא הא-להים
והעבודה היא, לגלות ש"הוי' הוא הא-להים" (דברים ד, לה) שלמרות תחושת הישות הנעשית כתוצאה משם א-להים, הרי האמת היא שהכול בא משם הוי', וכשמתגלה שם הוי' אזי כאמור אין כל מציאות עצמאית, ומתגלה שהכול הוא רק 'המשך' של כוח הבורא.
זה גם הפירוש "עובד א-להים" מלשון עיבוד (כמו עיבוד עורות - שלוקח את העור הגס, ומעדן אותו עד שניתן לכתוב עליו ספר תורה) שיש 'לעבד' ולזכך את ההעלם וההסתר של שם א-להים, ולגלות ש"הוי' הוא הא-להים".
(בסוף השיעור, דיבר הרב על סעודת שור הבר ולוויתן שתהיה לעתיד, איך שכל אחד מהם (לוויתן ושור הבר) - מבטא דרגות שונות בעבודת ה').
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -