ד''ה גדול יהיה כבוד הבית התשכ''ב - חלק שביעי
- תגיות: בית המקדש , היה הווה ויהיה , רצוא ושוב , שם אדנות , מקום ארון אינו מן המדה , נמנע הנמנעות , יחוד הויה ואלקים , זמן ומקום , גלגלים , גן עדן
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
בשיעורים הקודמים נתבאר באריכות, שהגם שהתהוות כל העולמות היא משם הוי' (הוי' מלשון מהווה), חיות זו אינה נמצאת בגלוי בעולמות, והיא מוסתרת באמצעות שם א-להים, וזאת בכדי שהבריאה תוכל להתקיים ולא תהיה בטלה במציאות, אך במקום המקדש האיר שם הוי' כמות שהוא ללא הסתר, שלכן בנוגע למקום המקדש נאמר (בראשית כח, יז): "אכן יש הוי' במקום הזה".
* * * * *
היה הווה ויהיה כאחד
וממשיך הרבי (באות ו): שזו הסיבה שבעולם יש את ההגבלות של מקום וזמן, מכיוון שהתהוותו היא משם א-להים, ואם התהוות העולם היתה משם הוי' - לא היתה בו ההגבלה דמקום וזמן, וכפי שהרבי מסביר ששם הוי' עצמו מורה על למעלה מן הזמן, שאחד הפירושים בשם הוי' הוא (ראה זהר ח"ג רנז, ב) - הי' הווה ויהיה כאחד, שזהו עניין שלמעלה מן הזמן, שמצד עניין הזמן הרי אי אפשר שיהיה עבר הווה ועתיד הכול יחד.
שורש הזמן - רצוא ושוב
דובר באריכות אודות עניין הזמן, והרב ביאר שהזמן נוצר מכך שהשפעת החיות לעולם היא באופן של 'רצוא ושוב' שהחיות הנמשכת לעולם אינה באופן תמידי, אלא היא חוזרת למקורה, ואח"כ נמשכת שוב, וכך בכל רגע ורגע, וכתוצאה מזה נהיה משך של זמן, שהחיות שנמשכה ברגע זה אינה החיות שנמשכה ברגע הקודם, ולכן הרגע הקודם נקרא 'עבר' - כלומר שהחיות שנמשכה ברגע הקודם כבר נסתלקה וחזרה למקורה. מסיבה זו גם בגוף האדם החיות נמשכת באופן של רצוא ושוב - שהדם נמשך מהלב לאיברים וחוזר חלילה, וזה גם עניין הנשימה - רצוא ושוב (הרב ביאר שבכל סדר ההשתלשלות ישנו העניין של רצוא ושוב, שהחיות האלוקית נמשכת להחיות את הנבראים, ואז יש לה 'תשוקה' לחזור ולהיכלל במקורה - בבורא (שהרי כשנמשכת החיות לנבראים היא 'מתרחקת' ממקורה) ואזי היא חוזרת, ונמשכת שוב, ועד שגם בעבודת האדם (ולמעלה יותר - בעבודת המלאכים) ישנו סדר זה של 'רצוא ושוב'. הרב ביאר, שישנה המשכת חיות כללית, שהיא נמשכת בראש השנה, שלכן בראש השנה נקבע כל מה שיהיה במשך אותה שנה, וישנה חיות פרטית יותר - החיות של כל חודש הנמשכת בראש חודש, וישנה חיות הנמשכת ליום פרטי (שלכן דווקא בתחילת היום אנו מברכים "פוקח עורים" "מתיר אסורים" הגם שהקב"ה עושה זאת בכל רגע ורגע) וישנה חיות על שעה אחת (שלכן בכל שעה שולט צירוף אחר של שם הוי' או שם אדנות - ראה תניא פמ"א), ועד שגם חיות זו נחלקת לתתר"ף (=1080) חלקי השעה (ראה רמב"ם הלכות קידוש החדש פרק ו הלכה ב).
שם א-להים ושם אדנ-י
בהערה 52 מבאר הרבי מדוע לפעמים (תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז) מבואר ששרש הזמן ומקום הוא משם אד', ובמקום אחר (ספר המאמרים תרס"ה עמוד קפ, ועוד) מצינו שהוא מצד שם א-להים, שאמנם שרש הזמן והמקום הוא משם אדנות, אך הסיבה שבהזמן ומקום לא מאיר שם הוי' שלמעלה מזמן ומקום - היא מצד ששם א-להים מעלים על שם הוי'. הסיבה לכך היא, שההתהוות בפועל היא מספירת המלכות - שם אדנות (הרב האריך שכל שם קשור בספירה מיוחדת: שם י-ה - חכמה; שם אהי-ה - בינה; א-ל - חסד; א-להים - גבורה; הוי' - תפארת; צבאו"ת - נצח והוד; ש-די - יסוד, ושם אדנות - מלכות), ושם א-להים (מידת הגבורה) אינו מהווה בפועל, אלא שתפקידו להסתיר על האור הבלי גבול של הבורא.
(במענה לשאלות שומעי השיעור, הרב ביאר את עניינה של ספירת המלכות, שהיא כמו הלבנה המקבלת את אור השמש, ומאירה למטה, שהגם שהלבנה מקבלת את האור של השמש, האור שהיא משפיעה למטה הוא אור מצומצם ביותר, וכך עניינה של ספירת המלכות, שהיא מקבלת את האור הבא מהספירות של עולם האצילות, אך האור שהיא משפעת לנבראים הוא מצומצם ביותר, ודווקא כתוצאה מכך מתהווים הנבראים).
מקום ארון אינו מן המידה
ונחזור לעניינינו: הרבי מסביר שמה שיש בעולם את ההגבלות של מקום וזמן, הוא כתוצאה מכך שהתהוותו היא משם א-להים, ואם התהוות העולם היתה משם הוי' - לא היתה בו ההגבלה דמקום וזמן, ולכן בבית המקדש שעליו נאמר "אכן יש הוי' במקום הזה" - היה שם הנס של "מקום הארון אינו מן המידה" (יומא כא, א - עניין זה הוסבר בשיעור הקודם, ובקצרה: קודש הקדשים היה חדר מרובע ומידותיו היו 20 על 20 אמה, וארון העדות מידותיו היו ½2 אמה על ½1 אמה, וכשהניחו את הארון במרכז קודש הקדשים, מדדו ומצאו שנשאר ממנו ועד לקיר 10 אמות לכל כיוון... והיינו, שהגם שהארון תפס מקום גשמי של ½2 אמה על ½1 אמה, בכל זאת הוא היה 'למעלה ממקום', והוא לא תפס מקום גשמי בחדר... הרב הוסיף, שמצינו בבית המקדש עוד נס דומה: הנס של "עומדין צפופין ומשתחוים רווחים" (יומא שם) - שאמנם היה צפוף בעזרה, אך כשהשתחוו - נעשה מרווח... בכך טמון גם הרעיון, שבשעה שנמצאים בביטול (שהרי השתחוואה היא עניין הביטול) אזי אין תופסים מקום...
נמנע הנמנעות
בעבר היה וויכוח בין החוקרים, האם הקב"ה יכול להכניס פיל בתוך נקב המחט. היו חוקרים שטענו, שבוודאי שהקב"ה יכול לעשות זאת, אך באחד משתי הדרכים הללו: או שהקב"ה ימתח את הפיל עד שיעשה ממנו חוט דק, או שהקב"ה ימתח את נקב המחט עד שיהיה בגודל הפיל. אך שהקב"ה ישאיר את הפיל כמות שהוא, ואת המחט כמות שהיא וכך יכניס את הפיל בחור המחט - טענו אותם חוקרים שזה לא ייתכן. הם טענו שזה כמו שנאמר שאחד ועוד אחד שווה שלוש, או שיש עיגול משולש וכיוצא בזה, וזה גם הקב"ה (לדעתם) אינו יכול לעשות. אך תורת החסידות מכריעה שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות" (ראה ספר המאמרים תרע"ח עמוד תיט) - כלומר: אין דבר ש'נמנע' מהקב"ה לעשותו, ובאם ירצה, יוכל לעשות שהפיל כמות שהוא, ייכנס בנקב המחט כמות שהוא. והראיה, מנס זה של "מקום ארון אינו מן המידה" - שנס זה הוא אכן באופן כזה שהארון נמצא ובו זמנית אינו נמצא - כמו עיגול משולש...).
יחוד הוי' וא-להים
בעומק יותר, מבאר הרבי, שבבית המקדש היה גילוי של שם הוי' בשם א-להים. שהרי בבית המקדש היה גם 'מקום', וכפי שמודגש בלשון הפסוק: "אכן יש הוי' במקום הזה" (וכן בנוגע לקודש הקדשים ולארון - הרי הי' להם מקום עפ"י תורה, אלא ש"מקום ארון אינו מן המדה"), דהיינו שיש 'מקום' אבל בתוך ה'מקום' מורגש 'למעלה ממקום'. ובמילים אחרות: בעולם שם א-להים מסתיר על שם הוי'; ובבית המקדש שם הוי' מאיר בשם א-להים (ואם הי' בביהמ"ק רק הגילוי של שם הוי' (בלי שם א-להים) הרי שהמקום היה מתבטל לגמרי). ועניין זה ששם הוי' מאיר בשם א-להים נקרא "יחוד הוי' וא-להים".
(הרב הוסיף שלעתיד לבוא, תחושה זו של 'למעלה ממקום' תהיה בכל העולם, שלע"ל יהיה יחוד הוי' וא-להים בשלימות, ויומתק על פי המבואר לעיל בעניין הנס של "עומדין צפופין ומשתחוים רווחים" - שע"י הביטול, נעשה העדר תפיסת מקום, שזה מה שיהיה לע"ל שכל הבריאה תהיה בטלה לאלוקות, וממילא שום דבר לא יתפוס מקום).
מדוע צריך יחוד הוי' וא-להים?
וכאן שואל הרבי שאלה: באות הקודמת (אות ה' - נתבארה באריכות בשיעורנו הקודם) נתבאר, שגם בנבראים המתהווים משם הוי', הדבר המתהווה הוא דבר חדש שאינו בערך למקור המהווה. והגם שנבראים אלו בטלים במציאות, ואינם חשים מציאות לעצמם כלל, ובטלים לגמרי לאור האלוקי המהווה אותם מאין ליש, אבל ברור שהאור לא מתגלה בהם, שאין שייך שיתגלה בהם עניין שאינו בערכם כלל, והיינו שבאותם נבראים יש רק את עניין העדר הרגשת מציאותם הם, אך עדיין אין מתגלה בהם הכוח האלוקי שאינו בערכם כלל (ראה אריכות גדולה בכל זה בשיעור השישי - שם נתבאר באריכות מדוע גם התהוות זו אינה דומה למשל מהתהוות המידות מהשכל), וכיוון שכן, הרי גם אם נאמר שמקום המקדש התהוותו רק משם הוי' (בלי התלבשות בשם א-להים) - יהיו בו ההגבלה דזמן ומקום, וא"כ מדוע עלינו לומר שמה שבבית המקדש ישנו עניין המקום הוא מצד זה שבבית המקדש מאיר שם הוי' בשם א-להים?
זמן = מקום
בכדי ליישב שאלה זו, מקדים הרבי, שגם בנוגע לשם הוי' שכאמור מורה על היה הווה ויהיה כאחד, מובן, שיש בו את עניין הזמן. שהרי מדובר כאן על היה הווה ויהיה, אלא שהם כאחד. ועל דרך מה שרש"י כותב על הפסוק (דברים לד, א-ב): "ויראהו הוי' את כל הארץ . . עד הים האחרון" - "אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון. הראהו הקב"ה (למשה) כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים" - שביום שנסתלק משה רבינו, הראה לו הקב"ה את כל הקורות את עם ישראל עד לתחיית המתים, וכל זה הקב"ה הראה למשה בבת אחת. והרבי ממשיך, שכן הוא גם בעניין המקום, שאמנם המקום לאחר שנברא הוא מורכב מ-"ששה קצוות" (ששה צדדים: מזרח מערב, דרום צפון, מעלה מטה) אך מצד שם הוי' כל ששת הקצוות הם כאחד.
בכדי לבאר זאת, הביא הרב משל מעריכת ווידיאו. כידוע, סרטון ווידיאו אינו אלא רצף של תמונות המתחלפות במהירות גבוהה (בדרך כלל כ-30 תמונות לשניה) וכתוצאה מזה נראים העצמים או האנשים שבווידיאו בתנועה. ווידיאו של שעה, מכיל כמאה אלף תמונות, המופיעות כאמור אחת אחרי השנייה ברצף, וכך נוצר סרטון הווידיאו. באופן עקרוני, עורך הווידיאו יכול לסדר את התמונות במקום האחת אחרי השנייה, האחת ליד השנייה. אלא שבמצב כזה, אורך הסרט לא יתבטא בזמן, שכן כל התמונות מופיעות בבת אחת, במקרה כזה אורך הסרט יהיה במקום, שכן יידרש שטח רב בכדי לסדר את רבבות התמונות האחת בצד השניה.
נתון זה מוכיח לנו, שניתן 'לשחק' בזמן ומקום. בדיוק כפי שניתן 'לשחק' באורך ורוחב, שבכדי ליצור שטח של מ"ר אנו יכולים לעשות זאת על ידי ריבוע שאורכו מטר ורוחבו מטר, ואנו יכולים גם לעשות זאת במלבן של 2 מטרים על ½ מטר, והתוצאה הסופית תהיה זהה - שאנו מקבלים שטח של מ"ר אחד, כך גם בזמן ומקום. ניתן לקצר את הזמן, אך אז נצטרך מקום רב בכדי 'לאכלס' בו את כל הכמות. גם מקום וגם זמן הם פונקציה של כמות, ניתן לפרוס את הכמות על פני שטח נרחב (מקום) וניתן לפרוס זאת על פני זמן.
וכך הוא גם בנמשל - בבריאה. ניקח לדוגמא אדם שחי במשך 120 שנה. למעשה חיים אלו הם ריבוי נקודות של הוויות זמן, שכן הקב"ה ברא אותו בתור תינוק שזה עתה נולד, והקב"ה ברא אותו שוב בשנייה שלאחר מכן, וכן הלאה, עד שמהשניות נהיו דקות, שעות, ימים, ועד ל-120 שנה. באותה מידה היה יכול הקב"ה להוות אדם, המורכב גם מתינוק בן שנייה, תינוק בן שתי שניות (מובן שגם השנייה מתחלקת לחלקים רבים - וכפי שאמרנו לגבי הווידיאו שכל שניה בו מורכבת מ-30 תמונות) וכך עד גיל 120, אבל לא באופן שההוויות באים בזה אחר זה, אלא זה לצד זה (אך כל ההוויות יוצרים אדם אחד - כפי שהאדם המבוגר בן 40 למשל הוא אותה הוויה עם מציאותו שלו בגיל שנייה בודדת...) אלא שאז, אותו אדם היה תופס שטח עצום. וכפי שזה באדם בודד, כך זה לגבי כל הבריאה, שעקרונית, היה ניתן לברוא את העולם לא במשך זמן של אלפי שנים, אלא לפרוס את אותם חלקיקי הזמן על פני שטח בסדר גודל של רבבות מיליארדי פעמים משטח היקום, ואז היינו 'חוסכים' בזמן.
ולסיכום: 'מקום' ו'זמן' אינם אלא ריבוי חלקיקי הוויה, שנתונים לרצון הבורא המחליט כיצד לסדר אותם, באורך, ברוחב, בזמן, ובגובה. וזה מה שהרבי מבאר כאן שמה שאנו אומרים בנוגע לזמן, כך יש לומר גם בנוגע למקום, שלגבי שם הוי' עבר הווה ועתיד הם כאחד, וגם ששת הקצוות הם כאחד.
כיצד מאחדים את חלקי הזמן והמקום?
בכדי להבין כיצד ריבוי חלקיקי זמן וריבוי חלקיקי מקום הם כאחד, ניתן להביא על כך משל מסברא שכלית. ניקח לדוגמא את הסברא התלמודית "המוציא מחברו עליו הראיה" (בבא קמא מו, א) - סברא זו נלמדת בארץ ישראל, ובאמריקה, ובמקומות רבים. וכי נאמר שהסברא הזו הינה באורך של ק"מ שלכן היא מגיעה לכל מקום בעולם? בוודאי שהסברא נמצאת בכל מקום, אבל מעצם היותה מהות רוחנית, היא למעלה מגדר מקום, וכך לגבי הזמן - וכאמור שזמן ומקום הם הגדרה כמותית, שהגדרה זו שייכת רק לעניינים גשמיים שהקב"ה ברא אותם כך שהם תופסים כמות על פני המקום ועל ציר הזמן.
הגלגלים וגן עדן
(בסוף השיעור דובר על גלגלי השמש והירח והכוכבים, שכפי שהרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פרק ג הלכה ט) - "כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם. והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם. כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם" - והגם שהם נבראים והם בעלי גבול, מציאותם היא עדינה וזכה ביותר (כפי שהרמב"ם כותב שם בהלכה ג) שלנו - בני האדם אין אפשרות לראותם או להשיג מציאותם - כיוון שאין לנו 'חושים' מתאימים בכדי להשיג מציאות שכזו שעבורנו זו מציאות מופשטת ורוחנית. הרב ביאר שזו הסיבה שאיננו 'מוצאים' כיום היכן הוא הגן עדן - הגם שמפורש בתורה (בראשית פרק ב) שהגן עדן הוא מקום גשמי כאן למטה (וזאת בנוסף למציאותו של גן עדן רוחני). והסיבה היא שאמנם הגן עדן הוא מקום גשמי, אך מדובר במציאות זכה ועדינה ביותר (על דרך שביארנו בעניין הגלגלים), ורק אדם הראשון קודם החטא שאז היו חושיו עדינים ביותר - הוא יכול היה לחוש את מציאות הגן עדן. הרב סיים, שלמרות שהגלגלים הם זכים יותר ביחס לעולם הזה הגשמי, בכל זאת, התכלית היא העולם הזה הגשמי, וכמאמר חז"ל (תנחומא נשא טז) "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". והתכלית היא, שבעולם (שהתהוותו משם א-להים) ימשיכו שם הוי' כפי שהי' בבית המקדש, וזה נעשה ע"י תורה ומצוות. הרב הזכיר את מה שנאמר בשיעור הקודם, שבתיבת 'מצוה' נרמז שם הוי', ששתי האותיות האחרונות של 'מצוה' הם ו'-ה', האותיות האחרונות של שם הוי'; ושתי האותיות הראשונות מ'-צ' הם באתב"ש י'-ה', והיינו שע"י קיום מצווה ממשיכים שם הוי' בעולם כמו בבית המקדש, ועל זה נאמר (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד).
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -