ד''ה גדול יהיה כבוד הבית התשכ''ב - חלק שלישי
- תגיות: רבי הלל מפאריטש , בית המקדש , עילה ועלול , אור ומאור , הויה ואלקים , שכל ומידות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
חצי רבי
לפני השיעור סיפרו במעלתו של החסיד המפורסם ר' הלל מפאריטש תלמיד רבינו האמצעי והצ"צ, (לרגל יום ההילולא שלו - י"א מנחם אב) החסיד שהצ"צ אמר עליו שהוא חצי 'רבי'...
* * * * *
סיכום וחזרה על שני השיעורים הקודמים
על הפסוק (חגי ב, ט): "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" נאמרו שני פירושים: רש"י מפרש שמדובר כאן אודות ביהמ"ק השני שהיה גדול מביהמ"ק הראשון בבניין ובשנים; אך הזוהר (ח"א כח, א) מפרש, שהכוונה לביהמ"ק השלישי שיהיה קיים באופן נצחי, וזאת משום שביהמ"ק השלישי קשור עם יעקב אבינו - שמידתו מידת האמת, ואמת היא נצחית, ללא שינויים.
הרבי מבאר, שבניין בית המקדש הוא השלב הראשון בגאולה, ולאחריו מגיעה הגאולה עצמה (קיבוץ נדחי ישראל) שהוא שלב נעלה יותר, ולאחר מכן מגיע שלב נעלה יותר - תחיית המתים. אך כל השלבים באים למעשה מכוחו של בית המקדש השלישי.
והרבי מבאר, שמעלתו המיוחדת של בית המקדש השלישי היא לא רק בזה שהוא נצחי, שהרי חז"ל אומרים שגם בית המקדש הראשון היה יכול להיות נצחי וכפי שמובא בספר מגלה עמוקות (רמז קפו) שאם משה היה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש הוא לא היה נחרב לעולם, והסיבה שמשה לא פעל זאת, הוא לפי "שמהירידות שנמשכו בגלות הארץ - יהי' עלייה גדולה יותר".
וזה עומק דברי חז"ל (ילקוט שמעוני ירמיה רנט - בנוגע לחורבן בית המקדש): "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל . . על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה את אריאל" שמהלשון "עלה אריה במזל אריה והחריב כו' על מנת שיבוא אריה כו' ויבנה את אריאל" מובן, שהחורבן היה בשביל הבניין, וכמו שאדם הורס בית קטן בכדי לבנות בית גדול יותר, שפעולת ההריסה היא חלק מהבניין.
ומזה מובן, שהמעלה של בית המקדש השלישי על בתי המקדש הראשון והשני הוא לא רק בזה שבית המקדש השלישי הוא נצחי, שהרי כל מה שנחרבו שני בתי המקדש הוא בכדי להגיע למעלתו בית המקדש השלישי, ונמצא שגם בית המקדש הראשון והשני יכלו להיות נצחיים, אלא שנחרבו בכדי שתתגלה דרגה גבוהה יותר - דרגת בית המקדש השלישי שהוא נעלה גם מבתי המקדשות הראשון והשני כפי שהם נצחיים.
והמעלה המיוחדת של בית המקדש השלישי היא עניין התשובה. שבעלי תשובה הם בדרגה גבוהה מצדיקים, וכפי שחז"ל אומרים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". וזה העניין של הבית השלישי, שהוא מגיע כתוצאה מעבודת התשובה, וכגודל הירידה בגלות כך תהיה העלייה שתהיה לעתיד לבוא.
ומבאר הרבי, שההבדל בין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי תשובה הוא, שעבודת הצדיקים קשורה ב'סדר השתלשלות' (=כינוי לספירות מחכמה ואילך) אך עבודת הבעלי תשובה היא בכתר ש'למעלה מהשתלשלות'.
ומוסיף הרבי, שאף שגם בבית שני היה עניין התשובה, מ"מ בתשובה יש ריבוי דרגות, ולזה היה חורבן בית שני, שע"י העבודה בגלות זו יגיעו לשלימות התשובה ועי"ז יהיה "גדול כבוד הבית הזה האחרון" בתכלית השלימות.
* * * * *
מעלת מקום המקדש
בכדי להבין את מעלת הבית השלישי, מתחיל הרבי לבאר את מעלת בית המקדש בכלל.
כהקדמה לזה, מתחיל הרבי לבאר מהי מעלת מקום המקדש (עוד קודם שנבנה עליו בית המקדש).
ומבאר הרבי, שמקום המקדש נעלה יותר מהמקום דכל העולם. וכמו שכתוב (בראשית כח, יז - בנוגע למקום המקדש): "מה נורא המקום הזה" וגו' ותרגם אונקלוס: "לית דין אתר הדיוט" (אין זה מקום פשוט ו'סתמי') - שהמקום דכל העולם הוא "אתר הדיוט", והסיבה לכך היא, שהעולם הרי נברא בעשרה מאמרות המכונים אף הם בזוהר (ח"ג קמט, ב): "מילין דהדיוטא" (דיבור פשוט וסתמי), וזאת משום שלגבי הקב"ה ההתעסקות בענייני בריאת העולם לא נחשבת כלל כדבר בעל ערך. ועל זה אומר התרגום, שמקום המקדש אינו "אתר הדיוט", שכל העולם שייך לעשרה מאמרות שבהם נאמר שם א-להים ("ויאמר א-להים יהי אור" (בראשית א, ג), וכן בכל העשרה מאמרות); אך מקום המקדש שייך לשם הוי' - "אכן יש הוי' במקום הזה".
אך הרבי שואל על כך, שלכאורה מעלת מקום המקדש על המקום דכל העולם היא לא מצד המקום (שהמקום נברא ג"כ בעשרה מאמרות, וכנ"ל) אלא מצד הגילוי שהיה בבית המקדש, ואין עדיפות למקום מצד עצמו?
ומבאר הרבי, שלפי האמת התהוות העולם כולו היא משם הוי' (הוי' מלשון מהווה) וכמבואר באריכות בתניא (שער היחוד והאמונה פ"ד), אלא שהקב"ה מסתיר את החיות הבאה משם הוי' באמצעות שם א-להים (וכפי שמבאר שם רבינו הזקן את הפסוק (תהלים פד, יב): "כי שמש ומגן הוי' א-להים" - שכפי שהשמש יש לה "מגן" (=כיסוי ונרתק) המכסה עליה בכדי שיוכלו הבריות לסובלה, כך שם א-להים מכסה ומעלים על שם הוי'), וזאת) בכדי שהבריאה תוכל להתקיים ולא תהיה בטלה במציאות (שכן אם היה השפע נמשך ישירות משם הוי' אזי כל הבריאה היתה בטלה במציאות ולא היתה יכולה לעמוד באור רב ועצום זה). אך במקום המקדש האיר שם הוי' כמות שהוא באופן ששם א-להים אינו מסתיר עליו - "אכן יש הוי' במקום הזה", ולכן "לית דין אתר הדיוט".
דרך התלבשות ודרך ממילא
וכאן מתחיל הרבי לבאר ביאור ארוך ועמוק - מהו ההבדל בין ההתהוות משם א-להים, להתהוות משם הוי'. הרבי מביא שני פסוקים: "בראשית ברא א-להים" (בראשית א, א); ו"יהללו את שם הוי'' כי הוא צוה ונבראו" (תהלים קמח, ב). בפסוק הראשון ההתהוות קשורה בשם א-להים ("ברא א-להים"), ובפסוק השני מוזכר שם הוי' בקשר לבריאה ("יהללו את שם הוי'').
והנה, כשאנו מתבוננים בשני הפסוקים הללו, אנו רואים הבדל נוסף ויסודי בין שני הפסוקים. בפסוק הראשון נאמר "ברא" - לשון פָעַל; ובפסוק השני נאמר "כי הוא צווה ונבראו" לשון נִפְעַל. והיינו שבהתהוות משם א-להים, הבורא כביכול 'מתעסק' כדי להוות את הנבראים; אך כשמדובר אודות שם הוי' אזי הנבראים מתהווים 'בדרך ממילא' מכיוון שזהו רצון ה', והבורא אינו 'מתעסק' בבריאתם.
בתורת החסידות נקראים שני אופני ההתהוות הללו 'דרך התלבשות' ו'דרך ממילא'. דרך התלבשות היינו כמו אדם העושה מלאכה שהוא 'נכנס' בתוך המלאכה, וכמו בזריקת אבן, שכוח הזורק מלובש באבן, וכמה שיכניס בזה יותר כוח, האבן תעלה למעלה יותר. 'דרך ממילא' הוא כמו אור השמש, שהשמש אינה זקוקה להתעסק להאיר את העולם, אלא השמש זורחת, ובדרך ממילא נמשך ממנה אור לארץ ולדרים עליה.
והרבי מבאר ששני אופני ההתהוות הללו תלויים ביחס שיש בין הדבר המהווה למה שמתהווה ממנו, שאם המהווה הוא קרוב לדבר המתהווה, אזי ההתהוות תהיה בדרך ממילא; אך אם המהווה הוא בריחוק מהדבר המתהווה, אזי יהיה צורך בהתעסקות ("ברא") בכדי להוותו.
והרבי מביא לכך שתי דוגמאות:
עילה ועלול
דוגמא א: 'עילה ועלול' = סיבה ותוצאה. וכמו שכל ומידות. שכשאדם מתבונן בשכלו על איזה דבר שהוא טוב, מיד נולדים בליבו מידות (=רגשות) לדבר ההוא. והמידות הן לפי ערך השכל "כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים" (תניא פרק וא"ו), והגדול ששכלו מפותח יותר חושק ואוהב דברים חשובים יותר, ועד לעובד ה' היודע שכל ענייני עוה"ז הם הבל, ורצונו רק לידבק בבוראו. והיות שהמידות והשכל הם קרובים זה לזה (ויתרה מזו: בשכל עצמו יש כבר 'התפעלות', והתפעלות זו 'ממשיכה' אל הלב) אזי השכל אינו צריך 'להתעסק' ליצור את המידות, אלא שכשמבין בשכלו את הדבר ההוא, נעשים המידות בדרך ממילא (וכנ"ל שהם 'המשך' השכל. הרב האריך וביאר, שא"א שיהיו מידות ללא שכל או ידע קודם, שאפילו בהמה, אם אין לה ידע אודות אותו דבר מאכל שהוא טוב עבורה, לא יהיה לה שום משיכה איליו. על הפסוק "ואהבת את הוי' א-להיך" (דברים ו, ה), שואל המגיד ממעזריטש: כיצד ניתן לצוות על האהבה, הרי האהבה היא מידה שבלב, ואם יש אותה, אזי א"צ ציווי, ואם היא אינה קיימת בלב מה יועיל הציווי, וכי אפשר לצוות אדם שיאהב דבר מאכל מסויים? והתשובה היא, שהציווי הוא על ההתבוננות בגדלות הא-ל, וע"י ההתבוננות תבוא האהבה בדרך ממילא (אלא אם כן נהיה (כתוצאה מזה שהאדם שקוע מאד בתאוות) טמטום הלב, ואז יש כמו 'מחיצה' בין המוח והלב)).
אור ומאור
דוגמא ב: 'אור ומאור'. השמש לא צריכה 'להתעסק' בכדי להאיר. וזאת משום שהאור קרוב למאור. הקרבה שלהם היא, שהאור אין לו מציאות לעצמו, וכל כולו הוא רק 'המשך' וגילוי של המאור (וכפי החוזק של המאור - כך יאיר האור).
אך אם המהווה הוא מרוחק מהדבר המתהווה (ולדוגמא זריקת אבן לגובה, שהכוח הזורק הוא רוחני, והאבן היא גשמית, ורוחניות וגשמיות אינם בקירוב זה לזה, ואדרבה הם הפכיים), אזי אי אפשר שהדבר יתהווה בדרך ממילא, וצריך להתלבש ולהתעסק בזה להוות את הדבר (ולכן צריך את פעולת הזריקה, ובכוח גדול).
והרבי מסביר זאת בעומק יותר: כשהמהווה והמתהווה הם בקירוב, אזי גם בדבר המתהווה מודגש (בעיקר) גילוי המהווה, וכפי שמידות מגלים את השכל. והגם שבהתהוות המידות נוצרה כאן גם איזה מהות עצמאית, אך בכל זאת, במידות 'נרגש' השכל. וכפי שהוסבר לעיל, שהמידות הם לפי ערך השכל (כאן הוסיף הרב (ובהמשך המאמר הרבי מבאר זאת בפרטיות), כי באמת קיים חילוק בין הדוגמא של שכל ומידות, לדוגמא של אור ומאור. בשכל ומידות, המידות הם גם מהות לעצמם. אלא ש'נרגש' בהם השכל המולידם; אך אור אינו מציאות כלל לעצמו, וכל עניינו הוא רק גילוי המאור).
התהוות דבר חדש - בדרך התלבשות
אבל כשהדבר המתהווה הוא בריחוק ממקורו, ולדוגמא שהבורא בורא עולם, שהעולם הגשמי המוגבל הוא 'בריחוק' אין סופי מהבורא, ובוודאי שאי אפשר לומר שהעולם הגשמי הוא 'המשך' או 'גילוי' של הבורא, ברור שזה לא יבוא בדרך ממילא, ואז צריך 'פעולה' בכדי לברוא אותו (במענה לשאלה ביאר הרב, שאמנם כשאנו רואים את העולם אנו יודעים שיש בורא לעולם, שהרי העולם לא עשה את עצמו, אך ברור כי הנברא הגשמי לא מגלה מהו הבורא, שכשאנו רואים שולחן, אין אנו משיגים את המציאות הרוחנית האינסופית המהווה את השולחן מאין ליש, וזאת בשונה ממידות שכפי שנתבאר לעיל, לפי המידות אנו יודעים בבירור מהו השכל שהולידם. הרב הוסיף, שזהו אחד הביאורים מדוע אנו מכנים את בריאת העולם 'יש מאין' הרי מציאות הבורא היא המציאות הברורה ביותר, והוא אמיתית המציאות של כל הנבראים, ולמה אנו מכנים אותו 'אין'? והביאור, ש'אין' פירושו שהוא 'אינו מושג' והיינו כפי שנתבאר שהנברא לא מגלה את המציאות הרוחנית המהווה אותו).
ולפעולה זו אנו קוראים 'התלבשות' - דהיינו שהכוח המהווה צריך להתלבש (ולהתעסק) להוות דבר חדש.
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -