ד''ה גדול יהיה כבוד הבית התשכ''ב - חלק שמיני
- תגיות: בית המקדש , מקום ארון אינו מן המדה , יחוד הויה ואלקים , זמן ומקום , צמצום , כוח הגבול
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
התהוות כל העולמות היא משם הוי' (הוי' מלשון מהווה), אך היות וחיות זו היא באופן של בלי גבול, היא אינה יכולה להתלבש בצורה גלויה בעולמות, שאז יתבטלו העולמות ממציאותם, ולכן היא 'מוסתרת' באמצעות שם א-להים. הרבי מסביר, שזו הסיבה שהעולם מוגדר בגדר של 'מקום' ו'זמן', שכן 'מקום' ו'זמן' הם מגבלותיו של העולם ונוצרו מכך שהחיות האלוקית של העולם באה ע"י הצמצום וההגבלה של שם א-להים. לאמיתו של דבר, כותב הרבי שבתניא (שער היחוד והאמונה פרק ז) מבואר ששרש הזמן ומקום הוא משם אדנות, אך זה גופא שבהזמן ומקום לא מאיר שם הוי' שלמעלה מזמן ומקום - היא מצד ששם א-להים מעלים על שם הוי' (הרבי מוסיף שבכללות, שם א-להים ושם אדנות - עניינם אחד).
אך במקום המקדש האיר שם הוי' כמות שהוא ללא הסתר, שלכן בנוגע למקום המקדש נאמר (בראשית כח, טז): "אכן יש הוי' במקום הזה", ולכן בבית המקדש היה הנס של "מקום הארון אינו מן המידה" (יומא כא, א - ההסבר בקיצור: קודש הקדשים היה חדר מרובע, ומידותיו היו 20 על 20 אמה. מידותיו של ארון העדות היו ½2 אמה על ½1 אמה. והנה, כשהניחו את הארון במרכז קודש הקדשים, מדדו ומצאו שנשאר ממנו ועד לקיר 10 אמות לכל כיוון... והיינו, שהגם שהארון תפס מקום גשמי של ½2 אמה על ½1 אמה, בכל זאת הוא היה 'למעלה ממקום', והוא לא תפס מקום גשמי בחדר).
* * * * *
יחוד הוי' וא-להים
בעומק יותר, מבאר הרבי, שבבית המקדש היה גילוי של שם הוי' בשם א-להים. שהרי בבית המקדש היה גם 'מקום', וכפי שמודגש בלשון הפסוק: "אכן יש הוי' במקום הזה" (וכן בנוגע לקודש הקדשים ולארון - הרי הי' להם מקום עפ"י תורה, אלא ש"מקום ארון אינו מן המדה"), דהיינו שיש 'מקום' אבל בתוך ה'מקום' מורגש 'למעלה ממקום'. ובמילים אחרות: בעולם שם א-להים מסתיר על שם הוי'; ובבית המקדש שם הוי' מאיר בשם א-להים (ואם הי' בביהמ"ק רק הגילוי של שם הוי' (בלי שם א-להים) הרי שהמקום היה מתבטל לגמרי). ועניין זה ששם הוי' מאיר בשם א-להים נקרא "יחוד הוי' וא-להים".
מדוע צריך יחוד הוי' וא-להים?
וכאן שואל הרבי שאלה: באות הקודמת (אות ה' - נתבארה באריכות בשיעורנו הקודם) נתבאר, שגם בנבראים המתהווים משם הוי', הדבר המתהווה הוא דבר חדש שאינו בערך למקור המהווה. והגם שנבראים אלו בטלים במציאות, ואינם חשים מציאות לעצמם כלל, ובטלים לגמרי לאור האלוקי המהווה אותם מאין ליש, אבל ברור שהאור לא מתגלה בהם, שאין שייך שיתגלה בהם עניין שאינו בערכם כלל, והיינו שבאותם נבראים יש רק את עניין העדר הרגשת מציאותם הם, אך עדיין אין מתגלה בהם הכוח האלוקי שאינו בערכם כלל (ראה אריכות גדולה בכל זה בשיעור השישי - שם נתבאר באריכות מדוע גם התהוות זו אינה דומה למשל מהתהוות המידות מהשכל), וכיוון שכן, הרי גם אם נאמר שמקום המקדש התהוותו רק משם הוי' (בלי התלבשות בשם א-להים) - יהיו בו ההגבלה דזמן ומקום, וא"כ מדוע עלינו לומר שמה שבבית המקדש ישנו עניין המקום הוא מצד זה שבבית המקדש מאיר שם הוי' בשם א-להים?
זמן ומקום ללא התחלקות
בכדי ליישב שאלה זו, מקדים הרבי, שבאמת גם בנוגע לשם הוי' שכאמור מורה על היה הווה ויהיה כאחד, מובן, שיש בו את עניין הזמן. שהרי מדובר כאן על היה הווה ויהיה, אלא שהם כאחד - ללא התחלקות. ועל דרך מה שרש"י כותב על הפסוק (דברים לד, א-ב): "ויראהו הוי' את כל הארץ . . עד הים האחרון" - "אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון. הראהו הקב"ה (למשה) כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים" - שביום שנסתלק משה רבינו, הראה לו הקב"ה את כל הקורות את עם ישראל עד לתחיית המתים, וכל זה הקב"ה הראה למשה בבת אחת. והרבי ממשיך, שכן הוא גם בעניין המקום, שאמנם המקום לאחר שנברא הוא מורכב מ-"ששה קצוות" (ששה צדדים: מזרח מערב, דרום צפון, מעלה מטה) אך מצד שם הוי' כל ששת הקצוות הם כאחד. גם לזה ניתן להביא דוגמא: על הפסוק (בראשית כח, יג): "והנה הוי' נצב עליו ויאמר . . הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך" כותב רש"י: "קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו". ואנו רואים שמקום גדול מתרכז ונמצא בנקודה אחת.
העדר תפיסת מקום
ובאם מקום המקדש הי' מתהווה מבחינה זו (שם הוי'), היה מתגלה גם במקום המקדש עניין זה שהמקום והזמן הם ללא התחלקות, דהגם שהדבר המתהווה הוא אינו בערך למקור המהווה אותו וכנ"ל, והוא רק בטל איליו, אך מסיבה זו גופא נעשה בו העניין של זמן ומקום ללא התחלקות, שמה שיש התחלקות בזמן (עבר, הווה, עתיד - שכל אחד הוא בזמן שונה) וכן במקום (שכל דבר גשמי תופס מקום, וכשרוצים לשים שם עוד דבר - אפשר לשים אותו רק בצדו או מעליו או תחתיו) הוא מצד המציאות של הדבר הגשמי, שמצד זה שהוא חש את מציאותו הוא תופס מקום, אך כשהדבר הגשמי בטל בביטול אמיתי, אזי יש לו העדר תפיסת מקום, וממילא הכול יכול להיות יחד, מצד ששום עניין אינו 'סותר' לעניין השני - שכולם בטלים במציאות ממש.
והיות שבבית המקדש היה מקום גשמי, שגם בקודש הקדשים כל אמה היתה במקום אחר, מוכח ששם האיר שם הוי' כפי שהוא מאיר בשם א-להים, ולכן הי' שם הנס דמקום ארון אינו מן המדה (וראה בהערות 54, 58 שכל הניסים שהיו בביהמ"ק קשורים לגילוי שם הוי'), מקום ולמעלה ממקום יחדיו, דזהו עניין יחוד הוי' וא-להים, שההגבלה וההתחלקות של המקום היא מצד שם א-להים, וזה שהי' אינו מן המידה הוא מצד שם הוי'. וזהו יחוד הוי' וא-להים, חיבור גבול ובלי גבול.
אויר של משיח
(הרב האריך בעניין של יחוד הוי' וא-להים, שבתוך העולם המוגבל מאיר אור א"ס הבלתי מוגבל, וביאר שלעתיד לבוא כך יהיה בכל העולם כולו, שגם אז תישאר מציאות העולם, אך בתוכו יאיר שם הוי' - אור הבלי גבול, הרב הוסיף, שאצל צדיקים גדולים, כבר עכשיו מורגש 'אויר של משיח'. הרב סיפר, שבזמן שרבי מנחם מענדל מוויטעבסק התגורר בירושלים, נשמע קול שופר חזק מכיוון הר הזיתים. היה זה אדם חסר דעה שנעמד שם ותקע בקול גדול, כששמעו את קול התקיעה היו שסברו שהנה משיח בא, וזהו קול השופר גדול של משיח. כשבאו וספרו על כך לצדיק, הוא פתח את חלון חדרו, והוציא את ראשו החוצה, ומיד סגר את החלון ואמר לתלמידיו כי אין הוא חש ב'אויר של משיח'. מאוחר יותר ישבו חסידים ושאלו, מדוע היה צריך הרבי לפתוח את החלון, וכי לא יכל לחוש בחדרו אם יש אויר של גאולה, והתשובה היא, שבתוך חדרו של הרבי תמיד מורגש אויר משיח, ולכן הוצרך להוציא את ראשו החוצה, ולבדוק אם גם ברשות הרבים מורגשת הגאולה...).
האם ניתן לחבר שני הפכים?
אות ז:
באות זו, הרבי שואל על עצם מה שנתבאר כאן שבבית המקדש היה עניין יחוד הוי' וא-להים, ולכן מצד אחד היה מקום, ובתוך המקום הי' נרגש למעלה ממקום, דלכאורה אין לזה הבנה עפ"י שכל, שלכאורה היה צריך להיות על אחד משני אופנים, או שהו' קצוות דמקום היו בטלים לגמרי (מצד שם הוי'), או שכל דבר תופס מקום (מצד שם א-להים), אבל איך ייתכן ששני הדברים יהיו בו זמנית, גם יהיה מקום, ובמקום גופא יהי' נרגש למעלה ממקום, ובמילים אחרות: מהו ההסבר השכלי בייחוד הוי' וא-להים שלכאורה הם ב' עניינים הפכיים, גבול ובל"ג, וכיצד יכולים לפעול יחדיו?
לגבי הבורא - הצמצום אינו מסתיר
ומבאר הרבי, שמה שאנו אומרים שהגילוי (שם הוי') והצמצום (שם א-להים) סותרים זה לזה, זה רק לגבינו, הנבראים. אבל לגבי שם הוי' עצמו אזי גם הצמצום (שם א-להים) אינו מסתיר לגביו.
הרבי מביא לזה משל מרב ותלמיד, כאשר שכלו של הרב הוא נעלה באין ערוך משכלו של התלמיד, אזי הרב אינו יכול לגלות לתלמיד את עומק השכל (שאינו שייך כלל לכלי ההשגה של התלמיד), והרב מעלים ומצמצם את שכלו, ומגלה לתלמיד רק את חיצוניות (=שטחיות) העניין, וגם מה שמגלה לו - הוא באמצעות משלים ודוגמאות, שמשלים אלו מעלימים עוד יותר על עצם השכל. אך יחד עם זאת פשוט שכל הצמצומים הללו הם רק לגבי התלמיד, שהתלמיד מקבל רק את חיצוניות השכל (וגם חיצוניות זו מושגת לו רק בעזרת המשלים ודוגמאות), אך לגבי הרב היודע את פנימיות ועצם העניין, וודאי ששום צמצום אינו מעלים לגביו.
וכך הוא גם בעניין יחוד הוי' וא-להים, שאמנם לגבינו הצמצום מעלים והוא כביכול הפך עניין הגילוי, אך לגבי הקב"ה הצמצום אינו מעלים כלל, והוא לא עומד בסתירה להגילוי, ולכן לגבי הבורא, המציאות שנוצרה משם א-להים אינה מסתירה על שם הוי', וגם במציאות עצמה (שם א-להים) יכול להאיר שם הוי'.
והרבי מוסיף, שאצל הבורא, העניין הזה שהצמצום אינו מעלים לגביו, הוא חזק יותר מכמו שזה במשל של הרב והתלמיד. שאצל הרב, כשהוא חושב בשכלו את המילים והדוגמאות בהם ישתמש בכדי להסביר את העניין לתלמיד, הרי שבאותם רגעים עליו 'להתנתק' מהחשיבה העמוקה אודות אותה השכלה (הוא חייב 'לרדת' לצורך התלמיד), ורק אחרי שמצא את האותיות והמילים הנכונות עבור התלמיד אז אותם מילים אינם מעלימים עבורו, כי בזיכרונו קיים כמובן גם השכל העמוק יותר; אך לגבי הקב"ה גם בשעת ההסתר - ההסתר אינו יכול להעלים לגביו.
כוח הגבול, והגבול המתהווה בפועל
(במענה לשאלת אחד המשתתפים, הרב חידד את ההבדל בין כוח הגבול לעולם המוגבל המתהווה ממנו, שכוח הגבול הוא גם כן כח האין סוף, וכפי שמובא בספר עבודת הקודש (א, ח) שהאין סוף "כשם שיש לו כוח בבלתי בעל גבול כך יש לו כוח בגבול, שאם תאמר יש לו כוח בבלתי בעל גבול ואין לו כוח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו ואין סוף הוא שלימותא דכולא (=השלימות הכוללת)" כלומר: אם הבורא יכול לפעול רק בצורה בלתי מוגבלת, ואינו יכול (לכשירצה) לפעול ולהוציא דברים שיש להם גבול - הרי שאין לך הגבלה גדולה מזו... ובהכרח שהבורא שהוא כול יכול יכול לעשות מה שירצה, ובאם ירצה יוכל לפעול בכוח מוגבל. וממילא ברור שאפשרות זו שהבורא יכול כביכול לפעול גם בצורה מוגבלת ("כח הגבול") הוא חלק מהבלי גבול של הבורא, ולכן שני כוחות אלו כח הבל"ג, וכח הגבול הם היוצרים את הבל"ג האמיתי של הקב"ה. אך כל זה נכון לגבי כוח הגבול, שהוא לכשעמו כח אינסופי ובלתי מוגבל, אבל הגבול הנוצר בפועל - ולדוגמא - העולמות המוגבלים שנבראו כתוצאה מאותו כוח הגבול וודאי שהם מוגבלים, ולכל נברא יש את ההגבלה הייחודית שלו, תחילה וסיום וכיו"ב.
הרב חידד זאת יותר: אנחנו הנבראים, קיימים ושייכים רק לכוח הגבול, ולכן אנו מוגבלים; אצל הבורא שיש את כוח הגבול יחד עם כוח הבל"ג - הרי שגם כוח הגבול אינו גבול לאמיתו של דבר, שכן ההגבלה הזו של כוח הגבול אפקטיבית רק כשהוא אינו בא במקביל לכוח הבל"ג, אך כשכוח הגבול בא יחד עם כוח הבל"ג, ויתרה מזו: הוא בא בכדי להדגיש עוד צד בבלי גבול ובאינסופיות של הבורא - הרי שהוא בעצמו הוא אין סוף).
ונחזור לדברי הרבי: הרבי אומר שלמעלה גם בעת הצמצום אזי הצמצום אינו מעלים לגבי הקב"ה. הרבי מזכיר בדבריו את העובדה ש"הצמצום אינו כפשוטו" מה הביאור בזה?
פולמוס הצמצום
בעבר היה פולמוס גדול בשאלה הזו אם הצמצום כפשוטו או לא, וזה היה אחד הוויכוחים הגדולים ביותר בין שיטת החסידות למתנגדיה. בכתבי האריז"ל (עץ חיים שער א פרק ב) מובא, שבתחילה היה אור א"ס ממלא את כל המציאות (הרב הדגיש שאין הכוונה במילה "תחילה" לקדימה בזמן, שכן כל המושג זמן קיים רק בחיק הנבראים, ולא למעלה ח"ו, אלא הכוונה קדימה במעלה, שדרגה זו היא תחילה במעלה, כלומר הדרגה הגבוהה ביותר - והדרגות הבאים אחריה, הכוונה ג"כ במעלה, שהדרגות הבאים אח"כ הם דרגות נמוכות יותר, ולא שמאוחרות יותר בזמן) ואז לא היה מקום ל'עמידת' העולמות, וכשעלה ברצונו של הבורא להאציל ולברוא העולמות, סילק אורו הבלי גבול לצדדים, ואז נוצר חלל ומקום פנוי, שבו נתאפשרה עמידת העולמות. מתנגדי החסידות נטו לפרש דברים אלו על פשטן, שאכן הקב"ה לא נמצא בעולם הזה, והוא רק משגיח עליהם 'מלמעלה'. תורת החסידות מתקיפה עמדה זו במילים חריפות (ראה תניא שער היחוד והאמונה פרק ז, ועוד) וטוענת שהקב"ה נמצא בכל מקום ובכל פינה, והכוונה ב'צמצום' הוא רק אל המקבלים, דהיינו הקב"ה העלים את אורו הבל"ג מאת הנבראים (וזאת בכדי שיוכלו להתקיים במציאות - שאם הנבראים היו מקבלים את האור כמות שהוא - היו בטלים במציאות) והיינו שהקב"ה רק העלים את האור, אבל בוודאי לא סלקו לגמרי. רבינו הזקן שואל בספר התניא (שער היחוד והאמונה שם) שתי שאלות על שיטת 'צמצום כפשוטו' - א) כיצד ייתכן לומר שהקב"ה כביכול סילק עצמו ממקום למקום - הרי תכונה זו לעבור ממקום למקום שייכת רק לדברים גשמיים התופסים מקום גשמי, ובהם שייכת תזוזה ומעבר ממקום למקום, אך הקב"ה שאין לו דמות הגוף, ואין בו הגשמה אפילו בדקות דדקות, מה שייך לומר בו צמצום וסילוק כפשוטו? ב) הרי גם לשיטתם אזי הקב"ה לא סילק את השגחתו מהעולם, ואם כן הרי שידיעתו ית' קיימת בעולם, ואם כן, לא הרווחנו כלום, שהרי הקב"ה וידיעתו חד הם כפי שכתב הרמב"ם (סוף פ"ה מהלכות תשובה)?
ונחזור שוב לדברי הרבי: הרבי מבאר שמה שהצמצום אינו כפשוטו, הוא בשני עניינים: א) שגם אחרי הצמצום מאיר אור א"ס "בגילוי ממש" גם "במקום החלל" כמו קודם הצמצום; ב) שגם בעת הצמצום עצמו - הצמצום אינו מסתיר לגבי הבורא. ולכן מה שבמציאות שנוצרה על ידי שם א-להים מאיר שם הוי' הוא הרבה יותר מבמשל של רב ותלמיד, שברב ותלמיד בשעה שהרב מצמצם את שכלו הוא אינו חושב בו זמנית גם על השכל העמוק יותר, ובוודאי שהדוגמאות והמשלים שהרב מביא מעניינים נמוכים יותר הם אינם עצם השכל, אך אצל הקב"ה גם הצמצום עצמו אינו מעלים, ולכן הגילוי של שם הוי' ושם א-להים אינם סותרים כלל זה לזה.
ולפי זה יומתק לשון התרגום שהובא בתחילת המאמר (ראה תקצירי השיעורים הקודמים): "לית דין אתר הדיוט" - שמקום המקדש אינו אתר הדיוט, כלומר שבמקום עצמו מאיר שם הוי', וכן בנוגע לנס שהיה בארון הלשון הוא "מקום ארון אינו מן המידה" - שבמקום עצמו מורגש למעלה ממקום (שם הוי').
הכול הוא אלוקות
(הרב סיכם את השיעור, שעניין זה של יחוד הוי' וא-להים, שהאיר בבית המקדש, צריך לחדור בכל העולם כולו, שגילוי הוי' יחדור בכל פרט ופרט בעולם הגשמי, שזה יהיה בשלימות לעתיד לבוא, שאז יראו בגלוי שכל המציאות כולה היא - אלוקות.
וכפי שהרבי היה תמיד אומר שההבדל בין 'גולה' ל'גאולה' הוא האות א', הרומזת על הקדוש ברוך הוא - 'אלופו של עולם', וכשמכניסים את הא' - כלומר: כשמתבוננים שהקב"ה נמצא בכל דבר ודבר, אזי הגולה נהפכת לגאולה. וזו למעשה ההתבוננות של הפסוק הראשון בקריאת שמע, אנו לא אומרים הוי' 'יחיד', אלא "הוי' אחד" - המילה אחד מורכבת מהאותיות א' ח' ו-ד'. א' רומז על הקב"ה שהוא חודר ב-ח' = ז' רקיעים וארץ, וב-ד' - ארבע רוחות העולם. כלומר: בשעת ק"ש האדם מתבונן בכך שכל המציאות כולה היא אלוקות, ובעבודת האדם הכוונה היא שהאדם מוסר את כל מציאותו ואת כל רצונותיו - הכול לה').
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -