ד’’ה ואתה תצווה תשמ’’א - חלק חמישי
- תגיות: כתית למאור , דעת , אמונה , משה , נרנחי , מסירות נפש , עצם הנשמה , הר כגיגית
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". הרבי מבאר את הפסוק במשמעותו הפנימית:
"ואתה תצוה את בני ישראל" = משה מצווה (=מחבר ומקשר) את בני ישראל עם אור אין סוף.
ויקחו אליך שמן זית זך = על ידי שמשה מחבר את בני ישראל לבורא, גם משה רבינו עצמו מתעלה, ו'מאיר' בו אור אלוקי נעלה יותר. זו המשמעות של "ויקחו אליך שמן זית זך": על ידי שמשה מחבר את בני ישראל עם אור אין סוף, ישראל מביאים למשה שמן זית זך - המפיק אור.
בגלל שמשה רבינו מחבר את ישראל עם אלוקות, הוא נקרא 'רעיא מהימנא'. פירוש (פנימי של) הביטוי, שהוא 'זן ומפרנס' (רועה) את האמונה של ישראל.
ישראל מאמינים בני מאמינים, אך צריך שהאמונה תחדור בפנימיות האדם ותשפיע עליו. וזה תפקידו של משה שהוא 'זן' ו'מפרנס' את האמונה, וגורם לה שתחדור בפנימיות.
בכל דור יש מנהיג, שהוא כמו משה. וכמאמר חז"ל (אסתר רבה ו, ב) "מרדכי בדורו כמשה בדורו". גם מרדכי, חיזק את האמונה, ופעל שישראל יעמדו במסירות נפש על התורה והמצוות.
וממשיך הכתוב: "כתית למאור" = על ידי הקשיים שבגלות - "כתית", מגיעים ל"מאור" - עצמות הבורא (ועצם הנשמה). זה גם ההסבר בפסוק (אסתר ט, כג) "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות" שבמתן תורה היתה רק ההתחלה ("החלו לעשות"), ובפורים היתה הקבלה ("וקיבל היהודים"), שבפורים היו גזרות קשות, ועל ידי הקושי ("כתית") התגלה אצלם ה"מאור" - עצם הנשמה, וכולם מסרו את נפשם על ענייני תורה ומצוות, ועל ידי זה נתעלו לדרגה גבוהה יותר מהדרגה שאליה הגיעו במתן תורה.
לכאורה, דרוש ביאור מה הקשר בין שני העניינים שבכתוב (ובמאמר הרבי הקודם שעליו מיוסד מאמר זה) העניין הראשון - שמשה מצווה את בני ישראל, ורועה את האמונה, והעניין השני שעל ידי קושי הגלות מתגלה ה"מאור".
ומבאר, שמה שישראל מאמינים באמונה פשוטה, הוא משתי סיבות:
א) הנשמה המלובשת בגוף היא רק חלק קטן מהנשמה. עיקר הנשמה נמצאת למעלה, והיא משפיעה לנשמה המלובשת בגוף (לכן הנשמה למעלה נקראת 'מזל' - כי ממנה 'נוזל' ונוטף השפה מצומצמת לנשמה המלובשת בגוף). הנשמה שלמעלה 'רואה' אלוקות, והיא 'משדרת' זאת לנשמה שבגוף, ולכן יהודי מטבעו הוא מאמין;
ב) האמונה נובעת מכך שעצם הנשמה קשורה לאלוקות ב'התקשרות עצמית' שלמעלה אפילו מראיה.
האמונה הבאה מראית הנשמה שלמעלה היא באופן 'מקיף', כי הנשמה המלובשת בגוף אינה רואה, אלא שהנשמה שלמעלה משפיעה בה. והיות שהנשמה שלמטה אינה 'כלי' לקבל את הגילוי של הנשמה שלמעלה שהיא לגמרי 'שלא בערך' אליה, הגילוי של הנשמה שלמעלה משפיע עליה רק באופן מקיף. אך האמונה שמצד עצם הנשמה אינה מותנית בכך שהנשמה המלובשת בגוף תהיה 'כלי' לכך, האמונה שמצד עצם הנשמה חודרת גם בדרגות הנמוכות ביותר של הנשמה כי עצם הנשמה הוא המהות וה'עצם' של כל חלקי הנשמה.
לפי זה מובן הקשר בין 'רעיא מהימנא' לגילוי ה"מאור": שעיקר עניינו של משה רבינו ('רעיא מהימנא') הוא, לגלות את האמונה העמוקה שמצד עצם הנשמה ("מאור").
ומה שהכתוב מוסיף גם "כתית" ("כתית למאור") - הוא כדי לבאר ולהדגיש, שעיקר הגילוי של עצם הנשמה הוא על ידי הקשיים והמסירות נפש שבזמן הגלות.
ומבאר, שהמסירות נפש נובעת מהאמונה שמצד עצם הנשמה. כי האמונה שמקורה בראיית הנשמה שלמעלה, אפילו שראייה היא התאמתות מוחלטת, אין זה מחייב שמעשיו יהיו בהתאם למה שברור ו'מאומת' אצלו. אבל האמונה הנובעת מכך שזה העצם והמהות שלו, גורמת לו לכך שלא יוכל בכלל לעשות ההפך ממהותו שלו.
ויוצא שמגילוי עצם הנשמה נוצרים שני עניינים:
א) שהאמונה חודרת בפנימיות ולא רק בדרך 'מקיף', ועניין זה פעל משה בבני ישראל - שיהיה להם 'דעת' = הרגשה באלוקות.
ב) שיהודי מוסר את נפשו לאלוקות. ועניין זה נתגלה בדורות מאוחרים יותר, בזמן הגלות, על ידי אתפשטותא דמשה. ועניין זה (הב') הוא עיקר הגילוי של עצם הנשמה. שעיקר הגילוי הוא על ידי מסירות נפש בפועל.
ומוסיף, שהרבי הקודם היה ה'רעיא מהימנא' של דורו, וגם הוא, כמרדכי בשעתו, עורר וגילה את כח המסירות נפש בזמנים הקשים ברוסיה הקומוניסטית.
ולפי זה מוסבר הקשר בין העניינים בכתוב (ובמאמר): שתחילה מבאר את העניין שמשה 'מצווה' את ישראל עם אור אין סוף ("ואתה תצוה את בני ישראל"), וזאת על ידי שמגלה בהם את האמונה שמצד עצם הנשמה, שרק כתוצאה מכך האמונה חודרת בפנימיות, שזה עניינו של משה - דעת. ואחר כך מוסיף, שעיקר גילוי עצם הנשמה הוא על ידי אתפשטותא דמשה שבזמן הגלות, שמעוררים את כח המסירות נפש של ישראל ("כתית למאור").
אך עדיין קשה: בין המילים "ואתה תצוה את בני ישראל" למילים "כתית למאור" - מופיע בפסוק עוד עניין: "ויקחו אליך שמן זית זך". ולכאורה תמוה, מדוע הפסוק ראה להפסיק את העניין, ולכתוב את המילים "כתית למאור" בהמשך ל"ויקחו אליך שמן זית זך" דווקא?
ומבאר, שהנה מצינו שבפורים היו שתי 'קבלות': האחת בזמן הגזירה, שעמדו במסירות נפש במשך כל זמן הגזרה, כמבואר בתורה אור. והיתה קבלה נוספת, כפי שרש"י כותב, וכך משמע מפשטות הכתובים - אחרי הנס, שהיתה להם התעוררות, וקיבלו את אשר החלו לעשות.
וכך גם ב"כתית למאור" יש שני שלבים: א) כשנמצאים במצב של "כתית" כפשוטו, כשיש גזירות ומתעוררים במסירות נפש; ב) כשיש הרחבה בגשמיות וברוחניות, אך נמצאים בגלות (שזה מקביל למצב שהיה אחרי הנס של פורים, ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז) אך נשארו בגלות, והיו עדיין עבדיו של אחשוורוש). וגם אז יהודי 'שבור ונדכא' ו"כתית" מזה שהוא בגלות, והעבודה בבית המקדש מושבתת, ואין גילוי אלוקות.
ומבאר, ש"כתית" זה נובע מכך שגילוי אלוקות הוא עצם המציאות של יהודי. וכשגילוי זה חסר הוא מזועזע לגמרי. יתרה מזו: גם צדיק כמו רשב"י, שעליו נאמר שלגביו בית המקדש לא נחרב כלל, גם הוא שבור ונדכא לגמרי מכך שליתר האנשים לא מאיר גילוי אלוקות כפי שמאיר אצלו, שעצם זה שהגילוי הוא רק לו, זו ראיה שהגילוי הוא מוגבל. כי אם הגילוי היה מדרגת האלוקות הבלתי מוגבלת, לא ייתכנו חילוקים בין מקום למקום, והגילוי היה בכל מקום בשווה (עד כאן למדנו בשיעור הקודם).
* * * * *
חולה = חסרון שער הנו"ן
וממשיך, שזו משמעות דברי האריז"ל ש'חולה' בגימטריה מ"ט (=49). שסיבת החולי היא שיש לו 'חמישים שערי בינה', חוץ משער הנו"ן - עצמות הבורא, ולכן הוא 'חולה', שיש לו רק 49 שערים. והיינו, שמדובר כאן ביהודי שהצליח להשיג את כל מה שנברא יכול להשיג (וכפי שאומרת הגמרא (ראש השנה כא, ב): "חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מא-להים" - ששער הנו"ן, שייך רק לבורא), וברור שיהודי זה נמצא במצב רוחני נעלה ביותר, ובכל זאת הוא 'חולה' - שאין לו את הדרגה האלוקית הבלתי מוגבלת.
אותך לבדך
ומביא מה שכותב הצמח צדק ב'שרש מצוות התפילה' ש"היה נשמע ממורינו ורבינו נ"ע (אדמו"ר הזקן): איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין גן עדן איך וויל ניט דאיין עולם הבא . . איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" (רבינו הזקן בעת דביקותו היה אומר בזה הלשון: "אני לא רוצה שום דבר. אני לא רוצה את הגן עדן שלך; אני לא רוצה את העולם הבא שלך; אני רוצה רק אותך בעצמך"). וגם כאן רואים את אותה נקודה: גם אם יש לו את ה'גילויים' הנעלים ביותר של 'גן עדן' ו'עולם הבא' זה לא מספק אותו, כי כל הגילויים ביחס לעצמות הבורא הם מוגבלים, ולכן רצונו רק בעצמות הבורא.
ומדייק הרבי, שמלשון הצמח צדק שנוסח זה "היה נשמע ממורנו ורבנו נ"ע", משמע, שזה לא היה רק בזמנים מיוחדים ונדירים, אלא פעמים רבות.
דבר נוסף: בזה שרבינו הצמח צדק מספר לנו את הסיפור הזה, הוא נותן כח לכל אחד ואחת מישראל, שלא יסתפק בגילוי מוגבל, ועיקר רצונו יהיה גילוי עצמות הבורא.
וזה נובע (כפי שכותב בסיום האות) מעצם הנשמה, הקשורה בהתקשרות עצמית לעצמות הבורא שלמעלה מכל הגילויים (ואצל רבינו הזקן עצם הנשמה האירה בגלוי. ורבינו הזקן, והצמח צדק (שפירסם את הדברים), ובדורנו אנו - הרבי - נותנים את הכח לכל אחד ואחת שעצם הנשמה תאיר אצלם בגילוי).
שלושה מצבים
אם נעשה כעין 'סיכום' על המבואר עד כאן, נגלה שלושה מצבים ב'רעיא מהימנא'. א) משה רבינו - המשכת האמונה בדעת (הרגשה); ב) מרדכי היהודי, והרבי הקודם - התעוררות כח המסירות נפש למול הקשיים והגזרות. ג) אופן נוסף, המתגלה בעיקר בדורנו אנו, והכוחות לזה ניתנים מהרבי, שגם אם טוב בגשמיות וברוחניות, יהודי אינו רגוע ואינו מרוצה. כי כל זמן שנמצאים בגלות ואין גילוי אור אין סוף, הוא מזועזע עד עומק נשמתו.
גילוי עמוק יותר
אות יו"ד:
באות זו, יחדש, שכתוצאה מה"כתית" הב' (שהוא שבור ונדכה מזה שהוא בגלות, גם אם טוב לו בגשמיות וברוחניות) מתגלית עצם הנשמה באופן נעלה יותר מהגילוי שעל ידי ה"כתית" ה'רגיל':
גילוי אהבה מלמעלה
כדי לבאר זאת, מקדים, שאחד הטעמים המובאים בדרושי חסידות לכך שבמתן תורה היתה רק ההתחלה ("החלו לעשות"), ובימי אחשוורוש היתה הקבלה ("וקבל היהודים"), הוא, כי מה שבמתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, זה היה כתוצאה מזה שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח, א), וכאילו 'הכריח' אותם לקבל את התורה. במובן הפשוט של הדברים, הקב"ה הרים את הר סיני, ו'איים' בו על היהודים שאם לא יקבלו את התורה יקברו תחת ההר. בעומק יותר מבאר רבינו הזקן (בדרושי מגילת אסתר), שהקב"ה כפה עליהם את קבלת התורה על ידי שהקב"ה גילה להם את אהבתו, ולמול גילוי זה הם כמו 'הוכרחו' לקבל את התורה. זו המשמעות הפנימית של 'הר' - כפי שנאמר "אברהם קראו הר" (פסחים פח, א). אברהם - מידת החסד (=אהבה), קרא גם לבית ה' - 'הר'. הר הוא 'גילוי' (כפי שההר בולט לגובה) ואהבה היא גילוי וקשר בין האוהבים. "גיגית" היא 'מקיף'. ומשמעות הדברים, שאור האהבה שגילה הקב"ה לבני ישראל בשעת מתן תורה ("הר כגיגית") הוא מעל ומעבד למה שה'כלי' יכול להשיג ולקבל. והיינו אור עליון ונעלה ביותר.
בחירה מצד ישראל
לעומת זאת בימי אחשוורוש, הקבלה היתה מצד ישראל עצמם, באותו זמן, לא היה שום גילוי אלוקי מלמעלה (וכפי שהבאנו בשיעור השני את דברי הגמרא (חולין קלט, ב) "אסתר מן התורה מנין? "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא, יח) - גלות זו ביטאה את שיא ההעלם וההסתר). לכן במתן תורה היתה רק ההתחלה והקבלה היתה בפורים, כי בפורים התגלה שיהודי מצד עצמו רוצה אלוקות.
ומבאר הרבי, שהחילוק הנ"ל בין מתן תורה לקבלה שהיתה בפורים, הוא כמו החילוק בין האמונה הנובעת מראיית הנשמה שלמעלה לאמונה שמצד עצם הנשמה. כי האמונה שמצד ראיה היא אמונה מצד סיבה חיצונית, שהוא רואה עניין אחר. וזה כמו הקדמת נעשה לנשמע במתן תורה שבאה מצד כפיית ההר. אך האמונה שמצד עצם הנשמה היא לא מצד סיבה חיצונית, אלא שמתגלה עצם הנשמה שלו, וזה דומה לקבלה שבפורים שבאה מלמטה למעלה, מצד ישראל עצמם.
גם ה'ציור' של כוחות הגלויים משקף את עצם הנשמה
ומחדש, שדוגמת חילוק זה אנו מוצאים בין שני סוגי ה"כתית": שניהם אמנם מגלים את עצם הנשמה; אך קיים חילוק באופן ההתגלות של עצם הנשמה: ב"כתית" הרגיל, מתעורר כח המסירות נפש, אך זה לא שייך ל'ציור' של הכוחות הגלויים של הנשמה (שכל ומידות עצמם) אלא כוחות אלו כמו בטלים לעניין נעלה יותר המאיר ומתגלה בזמן הרדיפות והגזרות. ולכן, מצד ה'ציור' של כוחות הגלויים עצמם, גילוי עצם הנשמה אינו מתאחד עמם, אלא הוא כמו דבר 'נוסף' עליהם. ב"כתית" שיש גם במצב של הרחבה - עצם הנשמה מתאחד גם עם ה'ציור' של הכוחות הגלויים, הוא משתקף בפרטיהם, והם לא רק 'בטלים' אליו וכאילו מאבדים את משמעותם מולו.
לאן נעלמה מסירות הנפש?
ומביא לזה דוגמה והוכחה: רואים במוחש, שיש אנשים שכשהיו במקום שהיו גזירות על תורה ומצוות הם מסרו את נפשם במשך כמה וכמה שנים, וכשבאו לארצות הרווחה, למקומות שאפשר לעסוק בתורה ומצוות בהרחבה, לפתע אין ניכרת בהם כל כך המסירות נפש שהיתה להם קודם! ובזה רואים, שהמסירות נפש לא הפכה להיות חלק ממשי מהם, אלא שבזמן הגזרות כוחותיהם הגלויים היו בטלים לגילוי עצם הנשמה, אך לא שכוחותיהם הגלויים הפכו בעצמם להיות ביטוי לעצם הנשמה. אך כשיהודי פועל על עצמו שגם בחייו היום-יומיים הרגילים הוא "כתית" והוא מהווה 'כלי' לעצם הנשמה, זה מראה שהגילוי הופך להיות חלק ממציאותו (הגלויה), ולא יסור ממנה (זו הסיבה שגם כשטוב לו הוא "כתית" - כי גילוי אלוקות חסר לו גם מצד כוחותיו הגלויים, וממילא הוא 'אינו מוצא מקום לעצמו' והוא "כתית" לגמרי).
שתי המעלות
ומוסיף בהערה (56) שגילוי עצם הנשמה על ידי ה"כתית" גם כיש לו הרחבה, יש את שתי המעלות - המעלה של משה, והמעלה של מרדכי. שהנה, בהמשכת האמונה על ידי משה יש מעלה שאינה קיימת בגילוי עצם הנשמה בזמן מרדכי. שלמרות שאצל משה לא התגלה עצם הנשמה כמו אצל מרדכי, שבזמנו של משה לא הוצרכו כל כך למסור נפש בפועל (והגילוי של עצם הנשמה אצל משה הוא רק בכך שהאמונה חודרת בדעת ובהרגשה, שזה גופא שאמונה (שהיא 'מקיף') חודרת בפנימיות - הוא על ידי עצם הנשמה - שמכוחו נעשה חיבור מקיף ופנימי - כיוון שעצם הנשמה נעלית הן מכח המקיף, והן מכוחות הפנימיים. ובלשון החסידות: כוחות פנימיים = נר"ן (נפש, רוח, נשמה) מקיף = חיה, ועצם הנשמה = יחידה. היחידה נותנת כח שיהיה 'חיבור' 'חיה' עם 'נר"ן', אך היחידה עצמה אינה מתגלית, ורק שהחיבור נעשה מכוחה, וזה מה שהתגלה אצל משה) - אך מעלת פעולת משה היא, שהאמונה חודרת בפנימיות ובהרגשה, והיא שייכת ל'ציור' של הכוחות הגלויים. לעומת זאת מעלתו של מרדכי היא גילוי עצם הנשמה, שלכן לא רק שיהודי מוסר את נפשו בפועל, אלא הוא כלל לא יכול לבחור את ההפך. אך ה'חיסרון' הוא שעצם הנשמה אינה שייכת ל'ציור' של הכוחות הגלויים, והיא רק פועלת בהם ביטול.
אך בהתגלות עצם הנשמה על ידי ה"כתית" הב' יש את שתי המעלות: מצד אחד מתגלית עצם הנשמה ממש "כתית למאור", ועם זאת הגילוי משתקף ושייך ל'ציור' הכוחות הגלויים עצמם, וכבפנים.
למעלה מגבול ולמעלה מבלי גבול
ומבאר את הטעם לזה שבגילוי עצם הנשמה עצמו ייתכנו שני אופנים:
הסיבה לכך היא, שאם נעמיק נגלה שגם בעצם הנשמה ניתן להבחין ולראות כמו שתי דרגות: יש את עצם הנשמה כפי שהיא 'מוגדרת בגדר' וגדרה היא, שהיא למעלה מציור הכוחות. כלומר: היא אכן 'בלי גבול' אבל זו גופא ההגבלה שלה שהיא בלי גבול, ואינה שייכת לגבול. קייימת דרגה עמוקה יותר - עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת וטבועה בעצמותו יתברך - שם אין לה גם את ההגדרה של 'בלי גבול', ושם היא יכולה להתאחד גם עם הציור של הכוחות, ואין זה גורע מאומה מפשיטותה, והכל חד ממש (וכפי שעצמות הבורא נעלה הן מ'גבול' והן מ'בלי גבול', והוא "כל יכול וכוללם יחד" (פיוט 'וכל מאמינים' לימים נוראים), ואין בכך שום סתירה לאחדותו הפשוטה).
וזה החילוק בין שתי דרגות ה"כתית": עצם הנשמה שמתגלה על ידי מסירות נפש היא עצם הנשמה כפי שהיא מוגדרת בזה שהיא למעלה מהציור של הכוחות. ואכן, כשאדם יש לו מסירות נפש הוא מתעלה מעל עצמו ומעל לענייניו האישיים. אך עצם הנשמה שמתגלה על ידי זה ששבורים מהגלות, גם אם נמצאים בהרחבה, זה גילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות. ולכן רוצים רק את העצמות, "איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" - וזה חודר בכל כולו, בכל כוחותיו הפנימיים, והוא אינו מוצא מקום לעצמו. זו הדרגה הגבוהה ביותר של גילוי האמונה על ידי משה רבינו ואתפשטותא דילי'.
ולסיכום: יש שלוש דרגות בגילוי עצם הנשמה "מאור". על ידי משה רבינו עצמו, שהוא החדיר את האמונה בהכרה ובהרגשה, וזה נובע מעצם הנשמה, שמכוחה נעשה חיבור האמונה בכוחות הגלויים. בשלב מאוחר יותר נתגלה ה"מאור" עצמו, שיהודי לא יכול להיפרד מאלוקות, למרות כל הרדיפות והגזרות. עניין זה נתגלה בימי מרדכי, ובדורות האחרונים בזמן הרבי הקודם. והגילוי הסופי של ה"מאור" של הנשמה הוא בזמננו אנו, וכפי שהרבי תובע מאיתנו, שגם לו היינו בדרגת רשב"י שלגביו כלל אין גלות וחורבן, נהיה שבורים מצד שרצוננו רק את עצמות הבורא.
וכפי שראינו זאת על הרבי בעצמו, שהוא היה שבור לרסיסים מזה שמשיח עדיין לא הגיע, ולמרות שהרבי עצמו לא היה חסר לו גילוי אלוקות, והוא חש כמו בבית המקדש, בכל זאת הרבי לא שקט ולא נח והשקיע כוחות אדירים ומאמצים עילאיים להביא את הגאולה בפועל.
נדר על דעת רבים
[הרבי סיפר שהיו צדיקים שאמרו שכשהם יבואו לעולם האמת הם לא ירצו להיכנס לגן עדן עד שתבוא הגאולה. אך בעולם האמת מצאו לכך פתרונות: כשהצדיק מברדיטשוב עלה לעולם האמת, נתנו לו לשמוע איך אומרים שם 'קדושה'. ברגע שהוא שמע את המלאכים אומרים 'קדוש' - הוא קפץ לגן עדן. וכך אצל צדיקים אחרים 'פיתו' אותם בכל מיני 'גילויים'. היה גם צדיק אחד שלא 'התפתה', אך גם עבורו מצאו פתרון מקורי: הרחיבו עבורו את גבולות גן עדן כך שמבלי להרגיש הוא היה 'בפנים'. אך הרבי מצא עצה 'הלכתית': הרבי עשה 'נדר על דעת רבים' (נדר שלא ניתן לבטלו - ראה שולחן ערוך יורה דעה רכח, כא), שלא ייכנס לגן עדן עד שתבוא הגאולה...].
וזה כל עניין השליחות וה'מבצעים', להביא בפועל את הגאולה. זה המבצע הסופי ו'הפנימיות' של כל המבצעים. הכל חדור בהבאת הגאולה, כנרמז בדברי חז"ל (ברכות פרק א משנה ה) "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח".
נכתב על ידי שמואל אלבום
- המשך יבוא -