ד’’ה ואתה תצווה תשמ’’א - חלק שלישי
- תגיות: רעיא מהימנא , פורים , אמונה , משה , אדמור הרייצ , מסירות נפש , עצם הנשמה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
על הפסוק "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" מבאר הרבי הקודם, שהפירוש ב"ואתה תצוה" הוא מלשון צוותא וחיבור, שמשה מחבר את בני ישראל עם אור אין סוף.
ולכן נקרא משה "רעיא מהימנא" = 'רועה האמונה'. שמזין את ישראל באמונה. כי למרות שישראל מאמינים בני מאמינים ייתכן שהאמונה תהיה בדרך 'מקיף' בלבד, שאינה חודרת ומתאחדת באדם, ולזה צריך את משה 'רועה האמונה', שפועל שהאמונה תהיה בפנימיות ותחדור באדם כמו מזון שנהפך להיות חלק מהאדם.
וממשיך שם במאמר, שכשם שמשה הוא רעיא מהימנא של ישראל, כך גם ה'אתפשטותא' דמשה שבכל דור ודור פועלים שהאמונה של בני ישראל תהיה בפנימיות. וכמו בזמן גזירת המן שלימוד התורה וקיום המצוות היו כרוכים במסירות נפש עצומה, ואז עמד מרדכי הצדיק והקהיל קהילות ברבים לחזק את האמונה בה', ולהגביר את לימוד התורה וקיום המצוות.
ואחר שמבאר את כל העניינים הללו בארוכה, ממשיך ומבאר את לשון הכתוב "כתית למאור" (ולא 'להאיר'), שבזמן הגלות, כל אחד נשבר ונדכה ("כתית"), ועל ידי זה מגיעים ל"מאור" "מאור" דווקא, ולא 'אור', כלומר מקור האור. שעל ידי שהאדם נמצא בביטול יכול הוא להתאחד עם עצמות הבורא - "מאור".
בעיון במאמרו של הרבי הקודם רואים, כי הרבי מדייק להביא את הביאור הנ"ל בעניין "כתית למאור" כהמשך לביאור בעניין רעיא מהימנא ופעולתו על האמונה שתהיה בפנימיות, ומזה משמע שהביאור ב"כתית למאור" שייך לעניין דרעיא מהימנא. וצריך להבין מהו הקשר בין שני הדברים.
בכדי לבאר זאת, מקדים הרבי, שמה שישראל הם מאמינים בני מאמינים מצד טבעם, זה נובע משתי סיבות:
א) מצד ש"מזלייהו חזי" (מגילה ג, א). לא כל הנשמה יורדת ומתלבשת בגוף, אלא רק חלק ממנה, החלק הנמוך וה'מתאים' לגוף. הדרגות הגבוהות יותר שבנשמה אינן מלובשות בגוף, והן רק מאירות עליו מלמעלה. הדבר נמשל לחבל שראשו אחד קשור למעלה וקצהו השני למטה, וכך גם הנשמה, שהחלק המלובש בגוף הוא רק קצה החבל, וראש החבל נמצא למעלה.
הנשמה שלמעלה ("מזלייהו") רואה אלוקות, ומסיבה זו, גם הקצה התחתון המלובש בגוף, למרות שהגוף מסתיר ומעלים עליו והוא עצמו לא רואה אלוקות, אך בגלל שראש החבל למעלה רואה היטב, זה פועל על כל החבל, וכפי שכשמנדנדים חבל בקצהו האחד מתנדנד גם קצהו השני, כך גם על ידי שהנשמה שלמעלה רואה אלוקות אזי גם החלק המלובש בגוף מאמין בה' באמונה פשוטה ואינו זקוק לראיות על כך.
ב) ביאור נוסף, ש'עצם הנשמה' קשור בקשר עצמי לאלוקות. סיבה זו עמוקה יותר מהסיבה הראשונה, כי 'קשר עצמי' נעלה באין ערוך מראיה. בראיה יש שני דברים, יש את הרואה, ויש את מה שהוא רואה. וגם אם נאמר שעל ידי הראיה הוא מתאחד עם הדבר שהוא רואה, אבל בסופו של דבר הם שני דברים. בהתקשרות עצמית אין שני דברים, הוא מאמין בגלל שזו עצמותו שלו. הוא והבורא הם 'חד' ממש.
ומבאר הרבי, שמה שאנו אומרים שהאמונה היא רק 'מקיף', זו האמונה הבאה מצד זה שהנשמה שלמעלה רואה אלוקות, שכיוון שהנשמה שלמעלה אינה מלובשת בגוף, והיא רק 'מקיפה' עליה מלמעלה, גם האמונה הבאה מכוחה היא בדרך 'מקיף'; אך האמונה הנובעת מכך שעצם הנשמה 'חד' עם אלוקות, היא בפנימיות, כי על עצם הנשמה לא ניתן לומר שהוא רק 'מקיף', כי עצם הנשמה הוא ה'עצם' גם של הנשמה המלובשת בגוף, ולכן, בכדי שהאמונה תהיה בפנימיות, זהו על ידי גילוי ההתקשרות העצמית דעצם הנשמה.
וזה תפקידו של משה רבינו שהוא רועה וזן את האמונה, שהוא גורם לכך שהאמונה תהיה בפנימיות, וזאת על ידי שהוא מגלה את האמונה שמצד עצם הנשמה - "מאור" שבנשמה.
לפי זה מובן הקשר בין העניין דרעיא מהימנא והעניין ד"מאור". שמשה רבינו, רעיא מהימנא, מגלה את דרגת האמונה שמצד עצם הנשמה - "מאור", ועל ידי כך הוא רועה את האמונה שתהיה כמו מזון, בפנימיות.
ומה שהכתוב מוסיף גם את המילה "כתית" ("כתית למאור") זה כדי שנדע, שעיקר גילוי עצם הנשמה הוא בזמן הגלות, על ידי הקושי והנסיונות.
* * * * *
יהודי אינו יכול להיות נפרד מאלוקות!
אות ו:
באות זו, יבאר את הנאמר בסוף האות הקודמת שעיקר גילוי ה"מאור" שבנשמה, הוא על ידי הקשיים ("כתית").
ומבאר, שמה שיהודי מוכן למסור נפשו על התורה ומצוותיה ועל האמונה בה', זה נובע בעיקר מהאמונה שמצד עצם הנשמה. כי האמונה הבאה מצד זה שהנשמה שלמעלה רואה אלוקות, הגם שראיה היא יותר מידיעה, והיא גורמת להתאמתות גדולה כמבואר באריכות בשיעור הקודם, אך בכל זאת, מציאותו והדבר שהוא רואה הם שני דברים. ולכן אין זה מביא בצורה וודאית ומוחלטת למסירות נפש. ורק מצד שהאמונה היא מעצם הנשמה שזה כל מציאותו הוא מוסר את נפשו ואינו יכול כלל לכפור ח"ו.
ויש לקשר זאת עם פתגמו הידוע של רבינו הזקן ('היום יום' כה תמוז): "אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אַ נפרד פון אלקות" (=יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות). שאין זה כפל לשון, ש"אינו רוצה" הוא ב'חיה', ו"אינו יכול" הוא מצד 'יחידה' שבנפש (בנשמה ישנם חמישה חלקים - 'נפש' 'רוח' 'נשמה' = שכל ומידות וחיות האדם; 'חיה' = כח הרצון, שהוא כח 'מקיף', ו'יחידה' = עצם הנשמה) והיינו שרק ב"יחידה" - עצם הנשמה - לא קיימת כלל אפשרות של בחירה בדבר אחר מבלעדי הבורא ח"ו.
[הרב הוסיף, שבכל זאת, יש גם מעלה באמונה הבאה מצד זה שהנשמה שלמעלה רואה, כי זה יותר 'קרוב' לאדם, שהמקיף ד'חיה' נקרא 'מקיף הקרוב', והמקיף ד'יחידה' - 'עצם הנשמה' נקרא 'מקיף הרחוק' שהוא יותר עמוק בנפש, וממילא יותר 'מרוחק'. ועם זאת, בזמן שצריכים התגברות במסירות נפש, מתגלים הכוחות הנעלמים ועמוקים שבנפש, ועד לעצם הנשמה].
עד טיפת הדם האחרונה
[הרב שוחח באריכות על מסירות נפשם של החסידים בזמנים הקשים ברוסיה, מסירות נפש שהיתה מנת חלקם של הקשורים לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע (וכמבואר כאן במאמר ש'אתפשטותא דמשה' הוא מעורר ומגלה את עצם הנשמה, שממנה נובע כח המסירות נפש). הרבי עצמו שלח שלוחים שיעסקו בהפצת הדת ברחבי המדינה, כשגם הרבי וגם החסידים שנשלחו ידעו שבסופו של דבר יתפסו אותם ויהרגו בהם, ואכן המשטר תפס מידי פעם חסידים ושלח אותם אל הבלתי נודע. כשמישהו נתפס שלח הרבי אחר במקומו... וכשהוא נתפס - שלח הרבי חסיד שלישי... הרבי הסביר פעם שלשלוח אדם אחר למסור את נפשו זה קשה הרבה יותר מאשר למסור את נפשו שלו, שבכדי לקחת אחריות על חייו של אדם אחר דרושים תעצומות נפש עוד יותר ממסירות נפש 'רגילה'. מסופר (עניין זה הוזכר גם בשיעור הראשון), שבימים ההם הרבי הקודם קיבץ עשרה חסידים ונשבעו יחד שילחמו עד טיפת הדם האחרונה, וכך היה.
"כתית" מכך שנמצאים בגלות
בסוף המאמר, כותב הרבי, שבפרט מסויים היום יש קושי יותר ממה שהיה ברוסיה. הרבי אומר שהיו יהודים שברוסיה עמדו במסירות נפש עצומה בכל הקשור לחיי יהדות, וכשהגיעו לארצות הרווחה (אמריקה, וכיוצא בה) לא ניכר עליהם ההתלהבות שהיתה להם דווקא בזמן הרדיפות והגזירות. והעניין הוא, שהיהודים הם "עם קשה עורף" (שמות לב, ט), ודווקא כשיש קשיים מתעורר אצלם התוקף של עצם הנשמה, וזה "קשה עורף" למעליותא. אך כשאין קשיים והחיים מתנהלים על מי מנוחות, אין מה שיעורר את הכוחות הפנימיים והעמוקים שבנשמה. העבודה היא להתעורר במסירות נפש גם במצב כזה, אך כאן דרושה מסירות נפש מסוג שונה: לא מסירת הגוף, אלא מסירת הנפש ממש. נפש = רצון. שיהודי ימסור את הרצונות הבאים מצד הנפש הבהמית, ושיוותר על מנעמי העולם בשביל עבודתו יתברך. ועוד יותר: עכשיו המסירות נפש היא להביא את הגאולה, וכמו שיתבאר בהמשך המאמר שעל האדם צריך להיות 'כתית' לא מייסורי גוף, אלא שבור ונדכה מזה שעדיין מצויים בגלות ואין גילוי אלוקות בכל העולם. וגם אם יש לו כל טוב בגשמיות וברוחניות הוא שבור ומזועזע עד עומק נפשו!
וגם לזה צריך לקבל כח ממשה רבינו שבדור, שבכדי שהאדם ירגיש מזועזע מזה שאין גילוי אלוקות בעולם, גם אם לו עצמו לא חסר בגשמיות וברוחניות, זה רק על ידי גילוי עצם הנשמה. עצם הנשמה קשורה עם עצמות הבורא, וכשחסר בגילוי עצמות הבורא היא שבורה ונדכאת. ולכן צריך להיות קשור למשה רבינו שבדור שהוא מגלה את עצם הנשמה של כל איש ישראל].
דעת ומסירות נפש
ולאור כל הנ"ל יובן מהו הקשר בין האופן שמשה רבינו מפרנס וזן את האמונה לדרך שבה רועי ישראל ('אתפשטותא' דמשה) שבכל דור (ובפרט מרדכי היהודי) מחזקים את האמונה. שבמאמרו של הרבי הקודם הרבי משווה ביניהם, ולכאורה חילוק גדול ביניהם - שמשה רבינו השפיע דעת אלוקית לכל העם, ועל ידי זה גרם לכך שהאמונה שהיא בדרך 'מקיף' - תבוא בפנימיות. דעת = הרגשה. הרגשה באה כתוצאה מהבנה והשגה. כשהאדם מרגיש וחש את הדבר זה אצלו בפנימיות ולא רק בדרך 'מקיף' מלמעלה. הדעת היא גם 'התקשרות', שהאדם קשור עם הדבר ומתאחד עמו. וזה פועל משה רבינו. לעומת זאת, מרדכי בדורו פעל שהאמונה תתבטא במסירות נפש. שזו גם מעלה גדולה באמונה, וכפי שנתבאר לעיל שמסירות נפש נובעת מהאמונה שמצד עצם הנשמה. אך לכאורה מה שמשה פעל ומה שמרדכי פעל הם שני עניינים והדגשים שונים.
[בהערה 36 מוסיף הרבי (על פי המבואר בתורה אור פרשת משפטים) שלא רק משה רבינו החדיר דעת אלוקית בישראל ועל ידי זה פרנס וזן את האמונה, אלא בכל דור ודור "יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו עליו השלום ללמד דעת את העם". ומצד שני ההדגשה העיקרית במאמר הרבי הקודם הוא על פעולתם של רועי ישראל שבכל דור לחזק את האמונה שתבוא לידי ביטוי במסירות נפש - ולכאורה הם שני עניינים].
תוצאה מגילוי עצם הנשמה
אך עפ"י המבואר יש לומר שהכל עניין אחד. שעיקר עניינו ותפקידו של 'רעיא מהימנא' הוא לזון ולפרנס את האמונה שלא תהיה רק מצד זה שהנשמה למעלה רואה אלוקות, אלא שהאמונה תבוא מצד עצם הנשמה. וזה עיקר העניין שפועלים משה רבינו ונשיאי ישראל שבכל דור ודור. ומה שמשה ממשיך את האמונה בפנימיות בדעת והשגה הוא גם תוצאה מזה שזן ומפרנס את האמונה עצמה, ומגלה את האמונה כמו שהיא מצד עצם הנשמה. שעל ידי שמשה מגלה את האמונה כפי שהיא מצד עצם הנשמה, ממילא נעשה הרגשה בפנימיות. וכן מרדכי פעל גילוי עצם הנשמה, וזה הביא למסירות נפש בפועל.
מעלת מסירות נפש בפועל
ויש לומר, שבאותם דורות שבהם היו צריכים מסירות נפש בפועל נתגלתה האמונה שמצד עצם הנשמה עוד יותר מבמשה עצמו. שבזמן משה לא היו זקוקים למסירות נפש, ומה שמשה פעל שהאמונה תבוא מצד עצם הנשמה זה התבטא בזה שהיא תבוא בהרגשה פנימית, אבל בזמנים שהיו צריכים לעורר מסירות נפש, אז התגלתה ההתקשרות של עצם הנשמה במסירות נפש בפועל ממש.
[ונמצא שיש כמה דרגות בחיזוק האמונה: בתחילה דרושה התבוננות. לא מספיקה האמונה שהיא ירושה לנו מאבותינו (אמונה בדרך 'מקיף'), אלא צריכים ללמוד חסידות, ולהבין ענייני אלוקות בשכל (הבנה והשגה). וגם זה אינו מספיק, וצריך לתקוע את המחשבה בחוזק באותו עניין שלומדים, ועד שיבוא להרגשה כאילו אתה רואה ממש את הדבר לנגד עיניו (דעת). ואת הכח לזה נותן משה רבינו, ונשיאי ישראל שלאחרי זה, עד הרבי. אך יש דרגה פנימית ונעלית עוד יותר: גילוי עצם הנשמה בעניין של מסירות נפש בפועל].
ייחודיותו של מרדכי
אות ז:
המסירות נפש של כל ישראל היתה בפורים (וכמו שהזכרנו בשיעור הקודם שבמשך שנה שלמה עמדו כל ישראל במסירות נפש, ולמרות שידעו שמי שיכפור ח"ו ינצל - אף אחד לא עלתה בלבו שום מחשבה כזו). המסירות נפש שהיתה בחנוכה לא היתה בכל ישראל, אלא בעיקר במתתיהו ובניו, שהרי היו מתייוונים [מסיבה זו, אנו אומרים בחנוכה (בתפילת "ועל הניסים") "וטמאים ביד טהורים" שלכאורה קשה מהו הנס בזה? מילא "רבים ביד מעטים" או "גיבורים ביד חלשים" מובן שזהו נס ופלא, אך מהו החידוש ב"טמאים ביד טהורים"? אלא הכוונה בזה למתייוונים, שבנוסף שהיו מעטים, היו להם גם מתנגדים מתוך העם, ולמרות זאת ניצחו].
ולפי זה מובן מה שמביא במאמר בשם המדרש ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו". מדוע מדגישים דווקא את מרדכי, הרי בכל דור יש 'אתפשטותא דמשה'? והביאור הוא, שכמו שמצינו שמשה רבינו השפיע ובגלוי דעת והשגה אלוקית לכל ישראל שבדורו, שלכן כל אותו הדור נקרא 'דור דעה' כך גם מרדכי המשיך מסירות נפש לכל אנשי דורו, ולא כמו בדורות אחרים (וכמו חנוכה) שחיזוק האמונה נמשך בגלוי רק אצל חלק מאנשי הדור. אלא שבמשה רבינו חיזוק האמונה היתה על ידי המשכת הדעת, ובמרדכי זה היה על ידי גילוי כח המסירות נפש, אך הכל תוצאה מגילוי עצם הנשמה וכנ"ל.
הרבי פסק על עצמו
וכאן מוסיף הרבי ענין נפלא:
בזה שהרבי הקודם מביא במאמרו את הדימוי שבין מרדכי למשה, ואומר שבזה שמרדכי עורר את המסירות נפש בכל אנשי דורו נתגלה שהוא הרעיא מהימנא של כל אנשי הדור, בזה פסק בעל המאמר (הרבי הקודם) את הדין על עצמו, שהוא הרעיא מהימנא בגלוי של כל אנשי הדור.
מדעתו ושלא מדעתו
בהערה 40 מוכיח הרבי את הנאמר בפנים שעל ידי שהרבי הקודם מדבר אודות מרדכי בזה הוא 'פוסק את הדין' על עצמו, שזה מוכח מדיוק לשון המשנה (אבות רפ"ג) "ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון" שהתנא נוקט "דין" ואח"כ "חשבון", ולכאורה הסדר הוא שקודם עושים "חשבון" ואח"כ "דין"? והתשובה היא עפ"י המשך המשנה שם (משנה טז): "נפרעין ממנו מדעתו ושלא מדעתו" - שגם בזה קשה, האם דנים את האדם "מדעתו" או "שלא מדעתו"? והביאור הוא, שבשעה שדנים אדם שואלים אותו כביכול על מישהו אחר מה דעתו על מעשה מסויים שעשה (כשבאמת את אותו מעשה עשה הנשאל עצמו) ואז כשהוא 'פוסק' את הדין על חברו, אומרים לו (ראה שמואל ב יב, ז) "אתה האיש"...
וזה הפירוש "דין" ואח"כ "חשבון", שקודם אומרים לו לפסוק את הדין, ואח"כ מגישים לו את ה'חשבונית' על עצמו. וזה גם הפירוש "מדעתו ושלא מדעתו". "מדעתו" - כי הוא בעצמו 'פסק' זאת; ו"שלא מדעתו" כי הוא לא התכוון לפסוק על עצמו...
ואותו דבר הרבי הקודם כתב אודות מרדכי שהוא עורר אצל כל ישראל מסירות נפש וכו' אך בזה פסק את הדין גם על המסירות נפש שאותה הוא בעצמו עורר ברוסיה הסובייטית.
שלושה שלבים
ולסיכום יש שלושה שלבים: א) משה רבינו; ב) מרדכי היהודי והרבי הקודם; ג) השלב הסופי הרבי נשיא דורנו. משה רבינו ממשיך דעת, מרדכי היהודי והרבי הקודם מעוררים את כח המסירות נפש, אך הרבי, כפי שיבואר בהמשך המאמר מצביע על עבודה נעלית עוד יותר להיות שבור ונדכה ("כתית") לא מייסורי גוף, וגם לא משונאי ישראל הנלחמים נגד היהדות, אלא מכך שלא הגיעה הגאולה. וזה יביא אותו ל"מאור", גילוי עצמות הבורא, בגאולה העתידה, תיכף ומיד ממש.
נכתב על ידי שמואל אלבום
- המשך יבוא -