ד’’ה ואתה תצווה תשמ’’א - חלק רביעי
- תגיות: רעיא מהימנא , אתפשטותא דמשה , אמונה , משה , כתית למאור , מסירות נפש , עצם הנשמה , דעת
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
משה רבינו נקרא 'רעיא מהימנא'. הפירוש הפנימי בזה, שהוא 'רועה' ומפרנס את האמונה. ישראל אמנם מאמינים בני מאמינים; אך האמונה מצד עצמה יכולה להיות בדרך 'מקיף', ולא לחדור בפנימיות האדם, ומשה רבינו גורם לכך שהאמונה תשפיע על האדם ותחדור בפנימיותו. על זה נאמר "ואתה תצווה את בני ישראל" - שמשה 'מצווה' = מחבר את ישראל עם אור אין סוף - עם הבורא.
גם אתפשטותא דמשה שבכל דור ודור מפרנסים את האמונה. ועד שלפעמים, בדורם מתגלה תוקף האמונה אפילו עוד יותר ממה שהיה אצל משה. וכפי שמביא הרבי הקודם במאמרו שמרדכי בדורו כמשה בדורו. מרדכי חיזק את האמונה בזמן גזרת המן, והשפיע על כל ישראל לעמוד חזק באמונתם בה' ולמסור את נפשם על שמירת תורה ומצוות. במסירות נפש, מתגלית 'עצם הנשמה', הנקראת "מאור". "מאור" הוא מקור האור, וכך עצם הנשמה היא המקור וה'עצם' של כל דרגות הנשמה.
גם משה רבינו מגלה את דרגת ה"מאור" שבנשמה. וכפי שהוסבר בשיעור הקודם, שיש שתי סיבות לכך שכל יהודי מאמין מטבעו: האחת, שחלק הנשמה הנמצא למעלה רואה אלוקות. וזה פועל גם על הנשמה המלובשת בתוך הגוף. סיבה נוספת, עמוקה יותר, שעצם הנשמה קשורה בקשר עצמי לאלוקות. ההבדל בין האמונה שמצד ראית הנשמה שלמעלה לאמונה שמצד עצם הנשמה הוא, שהאמונה מצד הנשמה שלמעלה אינו חודר בפנימיות. כפי שהנשמה שלמעלה בעצמה אינה מלובשת בגוף בפנימיותו. אך גילוי עצם הנשמה חודר גם בנשמה שלמטה בפנימיותה. ומשה רבינו מגלה את עצם הנשמה - "מאור". אך הפסוק אומר "כתית למאור" - שעל ידי הקשיים שבגלות ("כתית"), נעשה עיקר הגילוי של עצם הנשמה. כי מסירות נפש היא הפועל יוצא של גילוי עצם הנשמה. שלכן הוא מוסר את נפשו כי אי אפשר כלל להיות באופן אחר (מה שאין כן באמונה שמצד ראיה, שאמנם ראיה היא הוכחה שאינה ניתנת לערעור, אבל עדיין אין זה ה'עצם' שלו).
ולכן בדורו של מרדכי, התגלה האמונה שמצד עצם הנשמה עוד יותר ממה שהתגלה אצל משה רבינו. משה רבינו גילה את האמונה בפנימיות על ידי שהמשיך דעת, ומרדכי גילה את כח המסירות נפש.
ומוסיף, שבזה שהרבי הקודם מדגיש במאמרו שמרדכי היה שקול בדורו כמו משה, כי הוא היה הרעיא מהימנא של כל ישראל בגלוי, בזה הרבי הקודם כמו פוסק על עצמו שגם הוא הרעיא מהימנא של כל הדור, כי גם הוא נלחם במסירות נפש על חיזוק הדת והפצת התורה בזמן הגזרות ברוסיה בעת אמירת המאמר.
* * * * *
גילוי שלא היה אצל משה
אות ח:
וכאן הרבי מציב מחדש את מבנה ומהלך המאמר של הרבי הקודם:
בתחילה מבאר את פירוש הכתוב "ואתה תצוה את בני ישראל" שמשה מחבר את בני ישראל עם אור אין סוף, על ידי שזן ומפרנס (רועה) את האמונה, וגורם לה שתחדור בפנימיות. אחר כך מבאר שגם רועי ישראל 'אתפשטותא דמשה' שבכל דור, מחזקים את האמונה של ישראל, וכמו מרדכי בדורו שחיזק את אמונתם של ישראל כנגד כל הגזרות והקשיים.
[הרב הוסיף, שה'אתפשטותא דמשה' מתגלה בכל דור לפי מצבו. ולפעמים, נשמת משה מתגלה במנהיג הדור במימדים נוספים שבדורו של משה עצמו היא לא נתגלתה בהם. בנוגע לנבואה נאמר אמנם (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", אך מלבד הנבואה קיימים היבטים שיכולים להתגלות בדור מסוים עוד יותר בדורו של משה. דוגמה: אצל משה כתוב (שם, פסוק כט) "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". ורשב"י, שהיה ניצוץ מנשמת משה, ידע שפניו מאירים ("ראה פניו מאירים בשבתו עם חברים" - פיוט 'ואמרתם כה לחי' לל"ג בעומר). והסיבה לכך היא, שקירון האור קשור עם גילוי פנימיות התורה (וכפי שמצינו שבעת שרשב"י למד עם ה'חבריא', אש ליהטה סביבם), ופנימיות התורה, התגלתה דווקא בדורו של רשב"י. וכך בכל דור מתגלים עניינים ששייכים לאותו דור. ובדורו של מרדכי, הוצרכו למסירות נפש בפועל. ולכן דווקא על ידי מרדכי נתגלתה מעלה זו.
אך גם המעלות שמתגלות בדורות מאוחרים יותר, הכל נובע מכוחו של משה. ולכן הכל נקרא 'אתפשטותא דמשה'].
הקשר ל"ויקחו אליך"
אחר כך, מבאר הרבי הקודם את המילים "כתית למאור". גם מילים אלו עוסקות במשה רבינו עצמו. והביאור בזה, שמה שמשה מגלה את ה"מאור" (עצם הנשמה) בישראל, הוא בעיקר על ידי אתפשטותא שלו בזמן הגלות, בזמן של "כתית", שאז מעוררים נשיאי ישראל אתפשטותא דמשה את כח המסירות נפש. ועל ידי זה נעשה עיקר גילוי עצם הנשמה -"מאור".
אך למרות שביארנו את הסדר והמבנה של המאמר, לשון הפסוק עדיין אינו מובן. כי לפי האמור קודם, הענין של "כתית למאור" שייך ל"ואתה תצוה את בני ישראל", שעיקר ביטוי החיבור של בני ישראל לקב"ה ("ואתה תצוה את בני ישראל") נעשה בזמן הגלות ("כתית למאור"), אך בפסוק המילים "כתית למאור" אינם מופיעים בהמשך ישיר למילים "ואתה תצוה את בני ישראל", אלא אחרי המילים "ויקחו אליך שמן זית זך". שמשמעותן (כפי שהוסבר באות ב, ובשיעור הראשון), שישראל מוסיפים 'תוספת אור' במשה. שעל ידי שמשה מצווה (=מחבר) את ישראל עם הבורא, משה עצמו מתעלה על ידי ישראל. ורק אחרי מילים אלו נאמר "כתית למאור", ויוצא, של"כתית למאור" יש שייכות (לא כל כך עם "ואתה תצוה" וגו', אלא) עם "ויקחו אליך שמן זית זך", ותוספת האור שישראל מוסיפים במשה רבינו. ויש להבין מה השייכות בין שני העניינים ( התשובה לשאלה זו תבואר בהמשך המאמר).
שתי קבלות
אות ט:
בשיעור השני הבאנו את דברי הרבי בהערה 22, המצטט את רש"י במסכת שבת, שהקבלה ("קיימו וקבלו היהודים" - אסתר ט, כז. "וקבל היהודים" - שם כג) היתה "מאהבת הנס שנעשה להם" כלומר: הקבלה היתה (לא בזמן הגזרה, אלא) לאחר הנס. וכך אמנם מוכח מהפסוקים שבהם מוזכרת הקבלה ("קיימו וקבלו" גו' "וקבל" גו') - שעוסקים בזמן שלאחרי הנס.
מאידך, במאמר הרבי הקודם (וכן בדרושי רבותינו נשיאנו שקדמו למאמר זה) מוסבר שהקבלה היתה בזמן הגזרה, שאז התעוררו ישראל במסירות נפש בעוז ותעצומות כנגד גזרות השמד. וכפי שמאריך בזה רבינו הזקן, שגזירת הכליה היתה רק על יהודים המקיימים חיי יהדות, ואילו היו ממירים דתם ח"ו, לא היו עושים להם כלום, ובכל זאת במשך שנה שלימה (משך הזמן מאז שפורסמה הגזירה ועד לתאריך בו היא אמורה חלילה להתבצע) לא עלתה בלבו של שום יהודי מחשבת חוץ לכפור בה' ולהינצל.
הכרחי לומר, ששני הדברים נכונים, ואכן היו שתי קבלות. האחת בזמן הגזרה, כמפורש במאמר, וקבלה נוספת שהיתה לאחר הנס. וקבלה זו (שלאחרי הנס) - נעלית יותר מהקבלה שבזמן הגזירה, וכדלקמן (אות יו"ד).
שני סוגי "כתית"
(ומבאר, שגם בפסוק "כתית למאור" ניתן להצביע על ב' זמנים:)
וכך גם בפסוק "כתית למאור". הוסבר לעיל, ש"כתית" זה הגלות, ועל ידה מתגלה ה"מאור". וגם בזה יש שני מצבים: א) כשיש גזירות על קיום התורה ומצוות, וכמו בזמן גזרת המן, ובזמן אמירת המאמר, ויהודים עומדים בתוקף ומוסרים את נפשם, ובזה מתגלה ה"מאור" שבנשמה; ב) גם כשישראל נמצאים במצב של הרחבה, בגשמיות וברוחניות, אלא שהם נמצאים בגלות, וכמו המצב שהיה לאחרי נס פורים, ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז), הן בפשטות, והן ברוחניות ("אורה זו תורה . . שמחה זה יום טוב . . ששון זו מילה . . ויקר אלו תפלין" - מגילה טז, ב. עיין שם), וגם בית המן ניתן לאסתר (אסתר ח, א), שהמשמעות הפנימית בזה, שישראל הגיעו למעלת 'אתהפכא' (שלא רק שהרע בטל, אלא הרע עצמו נהפך לטוב וקדושה). ובכל זאת, היות ש"אכתי עבדי דאחשוורוש אנן" (מגילה יד, א), שבית המקדש לא נבנה, ועדיין נמצאים בגלות, מזה הם שבורים ונדכאים - "כתית" - גם על ידי "כתית" זה (שאחרי הנס) מגיעים ל"מאור" (ובאופן נעלה יותר, כפי שיוסבר באות יו"ד).
זעזוע עמוק ופנימי
(ומרחיב בביאור ה"כתית" הב'):
ישראל שבורים ונדכאים מזה שהם בגלות, גם כשיש להם הרחבה בגשמיות וברוחניות, כי רצונו האמיתי של כל איש ישראל הוא שיהיה גילוי אלוקות. נכון, 'לכאורה' יש לו הכל, ולא חסר לו כלום, בגשמיות וברוחניות, אך 'כל זה איננו שווה לו' כשאין גילוי אלוקות בעולם.
ומוסיף, שכשמתבונן במה שאומרים חז"ל (ירושלמי יומא פרק א הלכה א. וראה מפענח צפונות סימן לז, שיחת י"ב תמוז ה'תשד"מ) ש"כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו הרי זה כאילו נחרב בימיו", והוא מתבונן בזה באמת אליבא דנפשי', והוא רואה איך שעכשיו ממש בית המקדש בוער באש, ונחרב עד היסוד, והקדושה וגילוי האלוקות מסתלקים מישראל, זה שובר אותו לחלוטין, והוא נעשה 'אינגאנצן צוטרייסלט' (=מזועזע לגמרי) - "כתית".
לגבי רשב"י - לא היה חורבן
גם אם בנפשו שלו 'מאירה' אלוקות בדיוק כפי שהיה כשבית המקדש היה קיים (וכפי שהרבי מביא בהערה (47) בשם ספר 'פלח הרימון' שלגבי רשב"י "לא נחרב הבית כלל". רשב"י היה בדרגה גבוהה במיוחד, מעל להגבלות העולם והגלות, והוא 'ראה' את בית המקדש כפי שהוא בנוי בשיא תפארתו [זה הסבר הסיפור המופלא שאירע עם רבי אברהם הלוי תלמיד האריז"ל. תלמיד זה הקדיש את כל חייו לאבל על חורבן בית המקדש, ועד שרבו אמר עליו שנשמתו היא ניצוץ מנשמת ירמיהו הנביא. בכל יום הוא היה אומר את תפילת 'נחם' (אותה אנו אומרים במנחת תשעה באב). שנה אחת, הגיע יחד עם רבו האריז"ל, להילולת רשב"י בל"ג בעומר במירון, וגם שם אמר את תפילת 'נחם'. רשב"י הקפיד על כך מאד, והוא התגלה לאריז"ל, ואמר לו שיודיע לתלמידו רבי אברהם הלוי שבקרוב יצטרך ל'נחמה', ואכן הוא נענש. הסבר לכך הוא, כי מצדו של רשב"י בית המקדש אינו חרב, וביום שמחת רשב"י ובהיכלו של רשב"י, אי אפשר לבטא רגשות אבל על החורבן!]). בכל זאת, גם אם יש רק פינה אחת בעולם שאין שם גילוי אלוקות (הרב התבטא: שעדיין לא מניחים שם תפילין דרבינו תם...), זה סימן שגילוי אלוקות אינו מושלם גם אצלו. כי כשגילוי האלוקות הוא מושלם ובלתי מוגבל, הוא מתפשט בכל העולם, ושום דבר אינו 'עוצר' את התגלותו. ואם יש איזו פינה נידחת בעולם שלא שמעו שם על אלוקות - זה סימן שגם גילוי האלוקות אצלו אינו מושלם.
גם צדיק אחד יכול להביא גאולה
זה גם ההסבר למה שמובא באחד מדרושי רבינו הזקן (מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' תג) בשם הזהר (במאמר אדה"ז שם מביא שכך נאמר ב'תיקונים'; אך הרבי מציין (בהערה 49) לזהר חדש סוף פרשת נח) שאפילו אם צדיק אחד היה חוזר בתשובה שלימה היה בא משיח (בזהר חדש שם: "אי יחזרון רישי כנישתא או חדא כנישתא יתכנש כל גלותא") - כי על ידי תשובה שלימה מגלים וממשיכים את האור אין סוף הבלתי מוגבל, ואם כבר נמשך אור זה, הוא נמשך בכל מקום!
ומזה שגילוי האלוקות אינו מאיר בכל מקום, גם אם הוא חי בהרחבה בגשמיות ורוחניות הוא "כתית" ונשבר ונדכה לגמרי.
אירועי פורים תרפ"ז
(הרב הפסיק כאן את השיעור (למרות שזה קצת 'באמצע העניין'), והתחיל לספר קצת מאירועי פורים תרפ"ז בהיכלו של הרבי הקודם. חלק מהסיפורים נאמרו כבר בשיעורים הקודמים, וכאן נכתוב את הסיפורים שעדיין לא סופרו:)
אצל מרדכי היו זקוקים למסירות נפש במשך שנה אחת. בזמנים הקשים ברוסיה, זה נמשך הרבה שנים.
מרגל ב'יחידות'
הרבי היה נתון למעקב יומיומי מטעם היבסקציה ('המחלקה היהודית'), הם 'בקרו' בביתו כמה פעמים, החרימו ניירות, ופזרו איומים קשים. ובכל זאת הרבי המשיך לפתוח בתי תלמוד תורה, מקוואות, וארגן בריתות ושחיטה כשרה וכל צרכי היהדות. הרבי המשיך לשלוח מכתבים לכל העולם, ולקבל אנשים להתייעצות. מסופר, שפעם אחת הגיע לרבי אדם, שהציג את עצמו כיהודי, ואמר שיש לו בעיה, והוא צריך להתייעץ עם הרבי. הוא אמר לרבי שהוא רוצה לברוח מ'הארץ המקוללת הזו' ומכל הרדיפות של הקומוניסטים, הוא יכול לעזוב את רוסיה, והוא רק 'רוצה לדעת את חוות קדשו של הרבי' על כך, הרבי בחכמתו ידע מי הוא באמת, הוא היה מרגל שרק רצה לתעד כיצד הרבי מזדהה עם הדברים שנאמרו בגנותה של 'אמא רוסיה' ובגנות הממשלה... הרבי לא נבהל, וענה לו תשובה שיכולה להשתמע בכמה אנפין...
הרבי 'התעקש' לערוך התוועדות בחג הפורים בביתו כרגיל. ההתוועדות החלה כרגיל, אך כבר בראשיתה הבחינו החסידים שהרבי כמו נמצא בעולם אחר. הרבי אמר הרבה 'לחיים', והיה נתון בהתרגשות גדולה. ככל שחלפו השעות, הרבי דיבר יותר ויותר מפורש על המצב, למרות שהחדר היה שורץ באנשי המשטרה החשאית שבלשו ועקבו אחרי כל מילה שיצאה מפי הרבי.
לא יוציא את שנתו...
לפתע גילה הרבי את ליבו, והיכה עליו בכוח כמה פעמים. היה שם חסיד גדול - ר' אליהו חיים אלטהויז הי"ד, והרבי פנה אליו ואמר לו: אליהו חיים! אני אמרתי לכם לכתוב בשנה שעברה ולא שמעתם בקולי, אז אתם סובלים כל השנה צרות, עכשיו אני מצוה לכם לכתוב בכל הערים והעיירות, בזה הלשון: היה לנו רבי, שנסתלק לפני שבע שנים, והוא השאיר בן הממלא את מקומו, והוא צווה למסור כדברים האלה: מי שישלח את ילדיו ללמוד בבתי הספר של המדינה לא יוציא את שנתו.
היכנס לתוך האש!
אחר כך פנה הרבי לחסיד אחר בשם זלמן מהעיירה נעוול, ואמר לו: זלמן! כשיעשו מדורה של עצים יבשים ויציבו בפניך את הברירה או שתמסור את הילדים שלך לבית הספר שלהם או שתשליך את עצמך לאש - תשליך את עצמך לאש ובלבד שלא למסור את הילדים לבתי הספר שלהם!
ואז שוב היכה הרבי באגרוף על הלב, ופרץ בבכי ואמר: אני מקבל עלי ד' מיתות בית דין, כשתראו שהגוף בוער אל תרחמו, תשמרו על הראש! כולם החלו לרעוד מפחד, הם הבינו שהרבי מוסר את נפשו עבור כלל ישראל. היה שם חסיד בשם ר' מאיר שמחה חן, הוא התקרב מול הכסא של הרבי ואמר: רבי, אנחנו לא יכולים! איננו יכולים לשמוע דיבורים כאלה! אנו צריכים רבי, פה למטה!
כמו ניקולאי
ואז אמר הרבי משפט סתום. הרבי התבטא כך: שאלתי את אבא: כמו ניקולאי? ואבא ענה לי: כן, כמו ניקולאי. אף אחד מהנוכחים לא הבין את פשר הדברים. הרבי שאל: האינכם מכירים את הסיפור? והשיבו ר' מאיר שמחה בשלילה. ואז סיפר הרבי, שהקיסר פאוול, אביו של הקיסר ניקולאי, שלח את בנו לערוך תמרונים כדי לראות את כישרונותיו בלחימה. המערכה הייתה קשה ומאתגרת, וכשיורש העצר ניקולאי הצליח לסיימה בהצלחה ובכישרון רב, הוא שמח מאד, וציווה לתת מתנות לחיילים ולשרי הצבא ביד רחבה, אך הוא לא התייעץ עם אביו המלך ולא עם שר האוצר. כשנודע לאביו כל העניין, הוא שמח מאד על ההצלחה בתמרונים הצבאיים, אבל כעס על כך שבנו חילק מתנות מבלי שיקבל אישור על כך. כשבנו בא לפניו הוא שיבח אותו על ההצלחה של התרגול הצבאי, אבל נזף בו על דבר המתנות והעניש אותו בגירוש מעיר הבירה למשך שנתיים. וסיים הרבי: כששאלתי את אבי 'האם כמו ניקולאי' ענה לי אבא: 'כן, כמו ניקולאי'. ובזה רמז הרבי שגם הוא יבצע את ה'תמרונים' אך בסוף גם ייענש, וכפי שאכן אירע שלושה חדשים מאוחר יותר - שלקחו את הרבי לבית האסורים.
אֵם הרבי נחלצת לעזרה
הדברים הקשים שהשמיע הרבי הפכו להיות מסוכנים יותר ויותר, והחסידים דאגו מאד לשלומו של הרבי. לפתע, עלה במוחו של החסיד ר' אליהו חיים רעיון: הוא ניגש לחדר הסמוך, שמה ישבה הרבנית הזקנה - אמו של הרבי, ותיאר בפניה את המצב, הוא ידע שרק היא יכולה להפסיק את ההתוועדות המסוכנת הזאת. הוא לא היה צריך לשכנע אותה הרבה זמן, והיא רצה מהר ונכנסה אל בנה הרבי. וכשהרבי הבחין באמו נכנסת, הוא קם ואמר: אמא! תלכי לחדר להגיד פרק תהילים ולבכות, זה עוזר. והחל שוב לבכות, הרבנית הזקנה החלה אף היא לבכות. וכך כל החסידים. והרבי אומר: אמא, אני לא עושה כלום מעצמי, דיברתי על כך עם אבא! והאם אומרת: אנא, הפסק, רחם על בריאותך, למעני ולמען כל החסידים, היכנס ותנוח קצת. פתאום הרבי התעלף. בקושי רב הצליחו לעורר אותו (רק אחרי עשר דקות!), הרבי פרש לשעתיים של מנוחה, ושוב חזר לשולחן ההתוועדות, והמשיך לומר שיחות ודברי חסידות עד הבוקר. התוועדות זו נמשכה 15 שעות!
הימים אחר כך היו מתוחים מאד. כל יום ביררו בטלפון האם הרבי עדיין נמצא בבית... אך כתוצאה מההתוועדות הזאת התחולל מהפך בכל הקשור לחיזוק התורה והיהדות ברוסיה. התוועדות זו, היתה מהגורמים המכריעים למאסרו של הרבי בט"ו סיוון באותה שנה, המאסר שממנו השתחרר בניסי ניסים בי"ב-י"ג תמוז, אותם אנו חוגגים מידי שנה בשנה כ'חג הגאולה' של הרבי ושל היהדות הנאמנה כולה.
הרבי הוצרך לעזוב את רוסיה לאחר המאסר והגאולה, אך החסידים המשיכו להיאבק ולהילחם, וכך נשמרה הגחלת על ידי החסידים עד למיטוט הממשל הקומוניסטי בשנים האחרונות.
נכתב על ידי שמואל אלבום
- המשך יבוא -