ד''ה ואתה תצווה תשמ''א - חלק ראשון
- תגיות: רעיא מהימנא , פורים , אמונה , משה , אדמור הרייצ , אחדות , אור ומאור
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
ארבעת הקושיות
אות א:
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ - ריש פרשת תצווה)
פשטם של דברים, שהקב"ה אומר למשה רבינו שיצווה לבני ישראל שיביאו לו שמן זית זך למאור - לצורך הדלקת המנורה שבמקדש.
אך כשמתבוננים בלשון הכתוב, עולים כמה קושיות (קושיות אלו מופיעים בדרושי רבותינו נשיאינו נ"ע):
א) בכל הציוויים שבתורה נאמר "צו את בני ישראל" וכיוצא בזה, וכאן נאמר "ואתה תצוה את בני ישראל", ויש להבין מדוע הלשון כאן שונה.
ויש להוסיף שהשינוי הוא לא רק בלשון אלא גם בתוכן. שהלשון "ואתה תצוה" משמעו שמשה הוא המְצַוֶה. והדבר אינו מובן: הרי משה הוא השליח למסור לבני ישראל את ציווי הקב"ה, ולא שהוא המְצַוֶה?
ב) גם אין מובן אומרו "ויקחו אליך" שמשמעו שיביאו את השמן למשה, הרי העלאת הנרות היתה על ידי אהרן (וכאמור בפסוק שלאחרי זה "יערוך אתו אהרן ובניו" גו') ואם כן מדוע צריכים להביא את השמן למשה?
ג) עוד יש לדקדק מהו הלשון "שמן . . למאור", ולא 'להאיר'?
ד) בפסוק הבא נאמר "יערוך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר" ומשמעות הכתוב היא, שעל הנרות להיות דולקים בשעות הלילה בלבד, ואילו כאן נאמר "להעלות נר תמיד", ומזה משמע שעל הנרות לדלוק כל היממה - "נר תמיד"? [בנוגע להלכה אכן מצינו בזה כמה וכמה דעות, האם הנרות צריכים לדלוק כל היממה או רק בלילה, או שהנר המערבי בלבד צריך לדלוק כל היממה ושאר הנרות רק בלילה. וראה בזה באריכות באנציקלופדיה תלמודית ערך 'הדלקת הנרות', וראה גם ב'רשימת המנורה' אשר לרבנו, ואכ"מ].
אירועי פורים קטן תרפ"ז
אות ב:
ומבאר בזה כ"ק הרבי הקודם במאמרו הידוע ד"ה 'וקיבל היהודים' שנאמר בפורים קטן תרפ"ז [מאמר זה נאמר על ידי הרבי הקודם בבית הכנסת במוסקבה בזמן הכי קשה ומסוכן מצד הקומוניסטים ימ"ש שרדפו את היהדות בכל דרך אפשרית, ובאמת בט"ו בסיון באותה שנה השליכו את הרבי לבית האסורים, ואחת הסיבות למאסר היה המאמר הזה, שבו דיבר הרבי בהתלהבות ובהתרגשות גדולה על כך שיש למסור את הנפש על חינוך כשר לילדים, ולא להירתע גם אם הדבר יהיה כרוך בסכנת חיים כפשוטה. לרבי נאמר מראש שמרגלים מטעם המימשל יהיו נוכחים בשעת אמירת המאמר, והרבי לא התחשב בכך, ואמר את המאמר כשבית הכנסת היה מלא ונכחו בו המוני אנשים. ידוע, שבאותו זמן הרבי לקח עשרה חסידים והשביע אותם ללכת במסירות נפש עד טיפת הדם האחרונה...] ש'ציווי' הוא מלשון 'צוותא' וחיבור, ולפי זה הפירוש (הפנימי) בכתוב "ואתה תצוה את בני ישראל" הוא, שמשה יקשר ויחבר את בני ישראל עם אור אין סוף (=עם הבורא). זה התפקיד של משה רבינו, לקשר את ישראל עם אור אין סוף, וכמוסבר בתניא (פרק ב) שעל ידי ההתקשרות לצדיק מקשר הצדיק את הנשמה עם שרשה ומקורה באין סוף.
חיבור ישראל לאלוקות, וחיבור ישראל עצמם
[בהערה 8 מוסיף הרבי, שמה שנאמר בפנים שמשה יקשר ויחבר את בני ישראל עם אור אין סוף הוא על פי המבואר במאמר של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע משנת תרע"ט ('עטר"ת') שם אכן מבואר כך, אך במאמר של הרבי הקודם נזכר רק "תקשר את בני ישראל" ולא אומר "עם אור אין סוף", והכוונה וההדגשה בזה היא שמשה יחבר ויקשר את בני ישראל עצמם (זה לזה) שגם זו פעולתו של משה - לגרום לחבור ולאחדות בני ישראל. וראה בזה לקמן אות יא].
מעלת הרגל על הראש
ועל ידי שמשה מקשר את בני ישראל עם אור אין סוף - נוספת עלייה ויתרון גם במשה רבינו עצמו, שמשה וישראל הם כמו ראש ורגל (שמשה הוא הראש - ראש בני ישראל, וישראל הם בבחינת הרגלים, וכדלקמן), וכמו שבאדם דווקא הרגליים מוליכים את הראש למקום שהראש עצמו אינו יכול להגיע לשם מבלי הרגליים, כך גם במשה וישראל, שעל ידי בני ישראל נוספת עליה במשה, וכפי שמשה התבטא ואמר (במדבר יא, כא) "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" - שהעם הוא "רגלי" ועל ידם נמשך (גם למשה) הגילוי ד"אנכי" ("אנכי הוי' א-להיך" - שנאמר בתחילת עשרת הדברות, והמסמל את ההתגלות האלוקית למטה כמוסבר במקומות רבים).
ועל כך אומר הכתוב "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן . . למאור" גו' - שעל ידי שמשה יקשר את בני ישראל עם אור אין סוף (וזה עם זה) - על ידי זה יתווסף אור וגילוי ("שמן למאור") במשה ("ויקחו אליך").
רועה נאמן ורועה האמונה
אות ג:
כדי לבאר יותר מהו העניין שמשה מקשר ומחבר את ישאל עם אור אין סוף, מקדים הרבי הקודם לבאר מה שמשה רבינו נקרא 'רעיא מהימנא'. ששני פירושים בזה: א) כפשוטו - שמשה רבינו הוא הרועה הנאמן של עם ישראל; ב) 'רועה האמונה'. שמשה מזין את ישראל במזון האמונה. 'רועה' פירושו זן ומפרנס (וכמו רועה צאן שדואג להאכיל את הצאן), וכך משה דואג לזון את ישראל ו'להאכיל' אותם באמונה הטהורה בה'.
אמונה פנימית
מדוע צריך לזון את ישראל באמונה, הרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א)?
התשובה היא, שזה שכל יהודי מאמין בטבעו, זה לא מספיק. כי אמונה זו יכולה שתהיה באופן 'מקיף' בלבד, כלומר שאינה חודרת בו ומתאחדת עמו, ועל כך צריך את משה 'רועה האמונה' שהוא הופך את האמונה לעניין פנימי החודר באדם, וכמו מזון שנהפך להיות חלק מהאדם האוכלו.
דוגמה מפורסמת המובאת בחסידות לאמונה בדרך 'מקיף' היא מה שחז"ל אומרים (ברכות סג, א - לגירסת העין יעקב) "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" - הגנב בשעת הגניבה מתפלל לה' שיעזור לו להצליח בגניבתו (שלא יתפסוהו, וגם שימצא משהו...). ולכאורה הוא דבר והיפוכו, שאם אותו אדם מאמין שהקב"ה מנהיג את העולם וביכלתו להושיע ולעזור, איך הוא עושה נגד רצון הבורא וגונב? התשובה היא, שהאמונה אצלו היא רק באופן 'מקיף', והיא לא חדרה פנימה. מצד הנשמה האמונה קיימת, אך היא לא חודרת בתוך הגוף ובתוך הנפש הבהמית. ולכן הוא יכול לגנוב מצד הנפש הבהמית, ולהתפלל לקב"ה מצד הנפש הא-להית.
[הרב האריך בעניין זה, שעינינו הרואות שיש גנבים שמצליחים במלאכתם, והרי חז"ל אמרו (יומא לח, ב) "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו"? והביאור הוא, שמה שנקצב לאדם - זה מה שיהיה לו. ואם נגזר עליו להפסיד, אז גם אם הגנב לא יגנוב ממנו, יפסיד בדרך אחרת. ולכן הגנב ייענש גם כן על רוע בחירתו, שאמנם על הניזק נגזר מן השמים, אך מי יהיה המזיק זה לא נגזר, והמזיק הוא בעל בחירה, ולכן ייענש.
ולכן כשיהודי מאמין (והאמונה חודרת בו בפנימיות) גם אם עשו לו נזק, הוא יודע שזה משמים (שעל הניזק נגזר קודם מן השמים). וכמו שמצינו אצל דוד המלך, שכששמעי בן גרא קילל אותו, ושרי דוד רצו להורגו, אמר להם דוד (שמואל ב, טז, י) ש"הוי' אמר לו קלל". ונשאלת השאלה, מתי ה' אמר לו לקלל? ומבאר רבינו הזקן (אגרת הקודש כה) שה' נתן את בכח בפיו של שמעי בן גרא לקלל, וזה נקרא שה' אמר לו, שעל הניזק כבר נגזר מן השמים, ואמנם שמעי היה בעל בחירה, ולכן היה חייב מיתה מדין מורד במלכות, אך דוד הרגיש כי הוא 'נוגע בדבר' ולכן לא יכל להרוג אותו בעצמו (כלומר: דוד הרגיש שאם יהרוג אותו בעצמו ייתכן שיתערב סכך מחשבת כעס על שמעי בן גרא, ומחשבה זו עומדת בסתירה לאמונה שהכל מאת ה'), ורק שלמה הרג אותו].
ועל כך נאמר בזהר (חלק ג רכה, ב) "ההיא אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס מיני' על ידך" שאותה אמונה עילאית, ממנה יבוא מזון ופרנסה על ידי משה. שמשה נותן מזון של אמונה לבני ישראל, שהאמונה תהיה בפנימיות.
אתפשטותא דמשה
וממשיך שם במאמר, שמה שאנו אומרים שמשה הוא רעיא מהימנא, הכוונה בזה היא גם לאתפשטותא (ההסתעפות) דמשה שבכל דור. שבכל דור יש צדיק שהוא כמו המשכו של משה באותו דור, והוא פועל שהאמונה של בני ישראל תהיה בפנימיות. וכמו מרדכי שהיה האתפשטותא דמשה שבדורו, וכמאמר חז"ל (אסתר רבה ו, ב) "מרדכי בדורו כמשה בדורו", שלימוד התורה וקיום המצוות בזמן גזירת המן היו כרוכים במסירות נפש עצומה, ואז עמד מרדכי הצדיק והקהיל קהילות ברבים לחזק את האמונה בה', ולהגביר את לימוד התורה וקיום המצוות.
'מאור' שלמעלה מ'אור'
ולאחרי שהרבי הקודם מבאר את כל העניינים הללו בארוכה שמשה ואתפשטותא שלו בכל דור, מחזקים את האמונה של ישראל, ממשיך ומבאר את דיוק לשון הכתוב "כתית למאור" (ולא 'להאיר'), שבזמן הגלות, כל אחד נשבר ונדכה ("כתית"), ועל ידי זה מגיעים ל"מאור" "מאור" דווקא, ולא 'אור' כלומר מקור האור, המקור שממנו בא האור. והמשמעות הרוחנית היא עצמות הבורא, שהוא המקור לכל ההארות וההשפעות הבאים ממנו. ובזמן הגלות, היות שכל אחד נמצא במצב של "כתית", שהוא נשבר ונדכה ובביטול היישות שלו, על ידי זה ניתן להתאחד עם עצמות הבורא - "מאור".
אך כאן דרוש ביאור. שני עניינים אלו המבוארים במאמר, העניין של חיזוק האמונה הנעשה בידי משה ואתפשטותא שלו, ועניין זה של "כתית (שעל ידו דווקא באים) למאור" לכאורה אין ביניהם קשר, והם שני עניינים שונים, ואם כן מדוע הם מופיעים בכתוב (וממילא גם במאמר) בהמשך אחד כאילו הן נובעים האחד מהשני?
נערך על ידי ש. אלבום
- המשך יבוא -
