ד’’ה ואתה תצווה תשמ’’א - חלק שני
- תגיות: רעיא מהימנא , פורים , אמונה , משה , אור ומאור , מסירות נפש , עצם הנשמה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעור הקודם
על הפסוק (בתחילת פרשת תצווה) "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" שאל הרבי מספר שאלות:
א) בכל הציוויים שבתורה נאמר "צו את בני ישראל" וכיוצא בזה, וכאן נאמר "ואתה תצוה את בני ישראל", ושינוי זה הוא לא רק בלשון אלא גם בתוכן. שהלשון "ואתה תצוה" משמעו שמשה הוא כביכול המְצַוֶה?!
ב) מדוע נאמר "ויקחו אליך" שמשמעו שיביאו את השמן למשה, הרי העלאת הנרות היתה על ידי אהרן ואם כן מדוע צריכים להביא את השמן למשה?
ג) מהו הלשון "שמן . . למאור" ולא 'להאיר'?
ד) בפסוק הבא נאמר "יערוך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר" ומשמעות הכתוב היא, שעל הנרות להיות דולקים בשעות הלילה בלבד, ואילו כאן נאמר "להעלות נר תמיד", ומזה משמע שעל הנרות לדלוק כל היממה - "נר תמיד"?
ועל כך מביא הרבי ממאמר הרבי הקודם, שהפירוש (הפנימי) ב"ואתה תצוה" הוא מלשון צוותא וחבור, שמשה יחבר את בני ישראל עם אור אין סוף, וגם יחבר את בני ישראל עצמם זה עם זה, ועניין זה יגרום יתרון במשה עצמו. שמשה ובני ישראל הם כמו ראש ורגל, וכדכתיב (במדבר יא, כא) "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו". שישראל הם הרגלים דמשה, וכמו שבגשמיות רק הרגל יכולה להוליך את הראש ממקום למקום כך גם על ידי שמשה משפיע אלוקות לישראל הם פועלים בו יתרון. וזהו פירוש הפסוק, אומר, שעל ידי שמשה יחבר את בני ישראל עם אור אין סוף, יהיה "ויקחו אליך שמן . . למאור" - שבני ישראל יוסיפו אור במשה.
וכדי לבאר יותר מהו העניין שמשה מקשר ומחבר את ישראל עם אור אין סוף, מקדים הרבי הקודם לבאר מה שמשה רבינו נקרא 'רעיא מהימנא'. ששני פירושים בזה: א) כפשוטו - שמשה רבינו הוא הרועה הנאמן של עם ישראל; ב) 'רועה האמונה'. שמשה מזין את ישראל במזון האמונה. 'רועה' פירושו זן ומפרנס (וכמו רועה צאן שדואג להאכיל את הצאן), וכך משה דואג לזון את ישראל ו'להאכיל' אותם באמונה הטהורה בה'.
[בעניין זה של 'רועה נאמן' (הפירוש הראשון) מלבד המשמעות הפשוטה שהוא נאמן לצאן מרעיתו - ישראל, יש להוסיף בזה גם נאמנות למשלח - הקב"ה, וכדכתיב (במדבר יב, ז) "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". לצדיק ומנהיג דרושה נאמנות מיוחדת, ולפעמים הדבר מתבטא בכך שאסור לו לגלות 'סודות מן החדר', וכפי שידוע הסיפור עם המגיד ממעזריטש שפעם צווה על תלמידיו לעכב את אחד התלמידים מלשוב לביתו. התלמידים אכן ניסו לעכבו, אך אותו תלמיד התעקש ונסע. לבסוף, אירע לו אסון ומת. ואז שאלו התלמידים את רבם המגיד מדוע לא אמר לו בפירוש שאם יסע ימות, וענה להם המגיד, שלא כל דבר ניתן לומר...
סיפור דומה היה עם הרבי הרש"ב, בעת ההפלגה המפורסמת של האניה 'טיטאניק' (בשנת תער"ב), אחד החסידים ניגש לרבי וסיפר לו שבנו נרשם לאותה הפלגה, והרבי אמר לו שלא יעשה זאת, ולבסוף אותו בן נסע וטבע יחד עם כל נוסעי האניה. הרבי התבטא אח"כ שבשעת מעשה באמת לא ידע שהאניה תטבע, אך היה 'מונח' אצלו שהנסיעה שם אינה טובה...
וזה פירוש הפסוק "בכל ביתי נאמן הוא", שבוודאי אין כוונת הכתוב לומר שהוא לא גונב דינרים... אלא הפירוש הוא שהוא לא מספר סודות שלא נועדו לפרסום, ואפילו שיש פעמים שזה נוגע להציל נפשות, למרות זאת אסור לו לספר, והדבר היחיד אותו יכול הרבי לעשות הוא למנוע מאותו אדם את הנסיעה וכדומה, מבלי לומר לו את טעם הדבר].
הוסבר, שלמרות שישראל מאמינים בני מאמינים צריך לזון אותם באמונה, כי האמונה שיש לישראל בכח עצמם ייתכן שתהיה בדרך 'מקיף' בלבד, כלומר שאינה חודרת ומתאחדת באדם, וכפי שחז"ל אומרים (ברכות סג, א - לגירסת העין יעקב) "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" - שבשעת הגניבה הגנב מתפלל לה' שיעזור לו להצליח בגניבתו, ולכאורה הוא דבר והיפוכו, שאם אותו אדם מאמין שהקב"ה מנהיג את העולם וביכלתו להושיע ולעזור, איך הוא עושה נגד רצון הבורא וגונב? והתשובה, שהאמונה אצלו היא רק באופן 'מקיף', והיא לא חדרה פנימה. ועל כך צריך את משה 'רועה האמונה' שהוא הופך את האמונה לעניין פנימי החודר באדם, וכמו מזון שנהפך להיות חלק מהאדם האוכלו.
גם אמונה בדרך 'מקיף' יכולה להשפיע ולשנות את האדם, אך השפעתה היא בעיקר בקשר למעשה בפועל. אך בנוגע לשכל ורגש (שהם כוחותיו הפנימיים של האדם) האמונה נחשבת ממש כ'מקיף'. ולכן צריך לזון את האמונה שהיא תחדור בפנימיות, ותשפיע גם על שכלו ומידותיו של האדם.
וממשיך שם במאמר, שכשם שמשה הוא רעיא מהימנא של ישראל, כך גם ה'אתפשטותא' דמשה שבכל דור ודור פועלים שהאמונה של בני ישראל תהיה בפנימיות. וכמו מרדכי שהיה האתפשטותא דמשה שבדורו, וכמאמר חז"ל (אסתר רבה ו, ב) "מרדכי בדורו כמשה בדורו", שלימוד התורה וקיום המצוות בזמן גזירת המן היו כרוכים במסירות נפש עצומה, ואז עמד מרדכי הצדיק והקהיל קהילות ברבים לחזק את האמונה בה', ולהגביר את לימוד התורה וקיום המצוות.
ואחר שמבאר את כל העניינים הללו בארוכה, ממשיך ומבאר את לשון הכתוב "כתית למאור" (ולא 'להאיר'), שבזמן הגלות, כל אחד נשבר ונדכה ("כתית"), ועל ידי זה מגיעים ל"מאור" "מאור" דווקא, ולא 'אור', כלומר מקור האור. שעל ידי שהאדם נמצא בביטול יכול הוא להתאחד עם עצמות הבורא - "מאור".
אך כאן דרוש ביאור. שני עניינים אלו המבוארים במאמר, העניין של חיזוק האמונה הנעשה בידי משה ואתפשטותא שלו, ועניין זה של "כתית (שעל ידו דווקא באים) למאור" לכאורה אין ביניהם קשר, והם שני עניינים שונים, ואם כן מדוע הם מופיעים בכתוב (וממילא גם במאמר) בהמשך אחד כאילו הן נובעים האחד מהשני?
* * * * *
גמר קבלת התורה
אות ד:
למעשה, מאמרו של הרבי הקודם אינו מתחיל כמו מאמר זה בפסוק "ואתה תצווה", אלא המאמר פותח בפסוק (מגילת אסתר ט, כג) "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" (ורק באמצע המאמר נחית לבאר הכתובים שבריש פרשת תצווה). ומבאר שם במאמר, שלשון זה "וקבל" "את אשר החלו" משמעו שבפורים היהודים קבלו עניין שכבר הותחל לפני זה, שבפורים קבלו עליהם את התורה שנתנה במתן תורה.
- ביאור ברוח זו נמצא בגמרא (שבת פח, א) על פסוק אחר במגילה (ט, כז): "קיימו וקבלו היהודים" - "קיימו מה שקבלו כבר". שבמתן תורה קבלו עליהם עול מצוות ואמרו 'נעשה ונשמע', ובימי אחשוורוש קיימו מה שקבלו [בהערה 23 כותב הרבי שהביאור בפסוק "וקבל היהודים" אינו חופף במדוייק לביאור הגמרא בפסוק "קיימו וקבלו היהודים", שבפסוק "וקבל היהודים" אנו מסבירים שה'קבלה' היתה בפורים, ובפסוק "קיימו וקבלו היהודיים" מבארת הגמרא שה'קבלה' היתה במתן תורה. אך בכל זאת, מדרושי החסידות הן של הרבי הקודם, והן של רבותינו שקדמו לו עולה שהכוונה לאותו עניין].
[בהערה נוספת (22) עומד הרבי על הבדל נוסף שיש בין דברי הגמרא למבואר בדרושי רבותינו נשיאינו: שבדרושים משמע שהקבלה המחודשת היתה בימי אחשוורוש - בזמן הגזירה. שאז קיימו תורה ומצוות במסירות נפש עילאית ביותר. אך בפירוש רש"י (שבת שם) מפרש "בימי אחשוורוש" - "מאהבת הנס שנעשה להם". כלומר שהקבלה היתה כתוצאה מהנס (ולאחריו), שעל ידי הנס היה להם התעוררות אהבה לאלוקות, ולכן קיבלו ברצון.
ועל כך כותב הרבי, שאפשר לומר ששני העניינים נכונים ואין סתירה ביניהם, ובאמת היו בזה שני שלבים, שבתחילה, בזמן הגזירה, היתה התעוררות של מסירות נפש, ואחר הנס היתה התעוררות נוספת של שמחה ואהבת ה', והרבי מוסיף שעניין זה יומתק על פי מה שיתבאר בהמשך המאמר (אות ט) שם יבואר באריכות, שגם במצב שאין גזרה ואין צורך במסירות נפש יש התעוררות, ודווקא בהתעוררות זו יש מעלה נפלאה ביותר, וכפי שנבאר את כל העניין במקומו (באות ט)].
יתרון האור - מן החושך
אך על כך שואל הרבי הקודם, שלכאורה זהו דבר פלא, שהרי במתן תורה היה גילוי אלוקות באופן הנעלה ביותר, בני ישראל ראו ושמעו את הקב"ה שנתגלה אליהם פנים בפנים, וזאת בנוסף לכך שגם קודם מתן תורה היו גילוים נעלים ביותר הגילוי דיציאת מצרים, והגילוי שהיה קריעת ים סוף שהיה נעלה עוד יותר, ואילו בימי אחשוורוש היו ישראל בתכלית הירידה והשפלות, שבנוסף להעלם וההסתר שיש בכל גלות, וכפי שנאמר בגלות מצרים (שמות ו, ט) "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" שהמוח והלב אינו פנוי לענייני אלוקות, הנה בגלות אחשוורוש היה ההעלם וההסתר עוד יותר [וכדברי חז"ל (חולין קלט, ב) "אסתר מן התורה מנין? "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא, יח) כלומר: גלות זו, מבטאת את שיא ההעלם וההסתר]. ולמרות זאת, במתן תורה כשישראל היו במצב הכי נעלה היתה רק ההתחלה, ודווקא בימי אחשוורוש, שבו היו ישראל בתכלית הירידה, אז היה גמר הקיום והקבלה?
והביאור הוא שהיא הנותנת. דווקא מצד זה שבזמן הגזירה הוצרכו למסירות נפש, וכפי שמאריך בזה רבינו הזקן שגזירת הכליה היתה רק על יהודים המקיימים חיי יהדות, ואילו היו ממירים דתם ח"ו, לא היו עושים להם כלום, ובכל זאת במשך שנה שלימה (משך הזמן מאז שפורסמה הגזירה ועד לתאריך בו היא אמורה חלילה להתבצע) לא עלתה בלבו של שום יהודי מחשבת חוץ לכפור בה' ולהינצל. ובזכות מסירות נפש זו זכו להגיע לדרגה גבוהה יותר ממתן תורה. ומה שבמתן תורה הכריזו 'נעשה ונשמע' אין זה רבותא גדולה כל כך, שבהתחשב בגילוי האלוקי הנעלה שהיה במתן תורה הרי פשוט ומתבקש שכך יעשו, אך בזמן גזירת המן, שהיה העלם והסתר גדול, ואדרבה, היה נראה כי מי שיכפור ירוויח וינצל, ובכל זאת עמדו במסירות נפש במשך שנה שלימה, ולא רק שלא כפרו חלילה בה', אלא עוד הקהילו קהילות ללימוד תורה ברבים והוסיפו חיזוק בקיום המצוות [שזה חידוש גדול יותר, כי בנוגע לאמונה גם קל שבקלים מוסר את נפשו, אבל למסור הנפש על לימוד התורה וקיום כל המצוות זה חידוש גדול יותר - הערה 28] - דווקא אז זכו להגיע לסיום וגמר העניין שהותחל במתן תורה.
[הרב הוסיף, שבתניא (פרק יח) כותב רבינו הזקן לגבי עניין המסירות נפש ש"אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב" והיינו שיש מיעוט שאינם מוסרים את נפשם, אך בגזירת המן כולם ללא יוצא מן הכלל מסרו את נפשם].
וכל זה נפעל על ידי מרדכי היהודי, משה שבדורו. שהוא עורר אצלם את כח המסירות נפש.
עצם הנשמה
ולכאורה ניתן לומר שעל כך הובא ביאורו של הרבי הקודם בכתוב "כתית למאור". שבאמצעות ביאור זה נבין גם את מה שקרה בימי מרדכי ואסתר (שלכאורה זה גופא צריך ביאור: אם באותו זמן היה העלם והסתר גדול ביותר - איך הגיעו לדרגה נעלית ביותר למסור נפשם על אלוקות? והתשובה לכך היא) - שכמו שביארנו שכשיהודי נמצא במצב של "כתית" הוא מתאחד עם עצמות הבורא "מאור", כך גם דווקא בזמן הגזרה זכו להגיע למסירות נפש נעלית ביותר. שעל ידי שהיו במצב של קושי ודיכוי, הגיעו ל"מאור" שבנשמה - עצם הנשמה (שמשם נובע כח המסירות נפש), שהוא למעלה מ"אור" - גילוי והתפשטות הנשמה.
אבל זה עדיין לא מספיק בכדי ליישב את השאלה שנשאלה בסוף אות ג, אמנם ביארנו את הקשר שבין הביאור בכתוב "כתית למאור" לעניין שנתבאר בתחילת מאמרו של הרבי הקודם, אך במאמר של הרבי הקודם הרבי אינו מביא את הביאור ב"כתית למאור" בסמיכות לביאור מעלת המסירות נפש שבזמן גזרת המן, אלא בסמיכות לביאור בעניין רעיא מהימנא ופעולתו על האמונה שתהיה בפנימיות (וכפי שגם בכתוב נאמר "כתית למאור" בהמשך ל"ואתה תצווה את בני ישראל"), ואם כן מובן, שב' העניינים דרעיא מהימנא ו"כתית למאור" שייכים זה לזה לזה, וצריך להבין מה הקשר ביניהם, שלכאורה הם שני דברים שונים, וכנ"ל.
מזלייהו חזי
אות ה:
העניין יובן עפ"י ההקדמה דלהלן:
כאמור לעיל, כל יהודי מאמין מטבעו, והוא אינו זקוק לראיות על כך. וזאת, משתי סיבות:
א) מצד ש"מזלייהו חזי" (מגילה ג, א) כלומר: ידוע (ראה לקוטי תורה פרשת במדבר ד"ה וידבר א-להים גו' לאמר) שלא כל הנשמה יורדת ומתלבשת בגוף, אלא רק חלק ממנה, החלק הנמוך יותר שהוא 'מתאים' לגוף. הדרגות הגבוהות יותר שבנשמה אינן מלובשות בגוף, והן רק מאירות עליו מלמעלה. וכפי שמביאים על כך את המשל מחבל שראשו אחד קשור למעלה וקצהו השני למטה, וכך גם הנשמה, שהחלק המלובש בגוף הוא רק קצה החבל, וראש החבל נמצא למעלה.
הנשמה שלמעלה רואה אלוקות, ומסיבה זו, גם הקצה שלמטה המלובש בגוף, למרות שהגוף מסתיר ומעלים עליו והוא לא רואה אלוקות, אך בגלל שראש החבל למעלה רואה היטב, זה פועל על כל החבל, וכפי שכשמנדנדים חבל בקצהו האחד מתנדנד גם קצהו השני, כך גם על ידי שהנשמה שלמעלה רואה אלוקות אזי גם החלק המלובש בגוף מאמין בה' באמונה פשוטה ואינו זקוק לראיות על כך.
ראיה שלמעלה משמיעה
היות שאמונה זו נובעת מראיה (שהנשמה שלמעלה 'רואה' אלוקות), הוודאות שלה היא מוחלטת, כי ראיה נחרתת בנפש הרבה יותר מהוכחה שכלית חזקה ככל שתהיה. וכלשון חז"ל (מכילתא יתרו יט, יט) "אינה דומה שמיעה לראיה". כשאדם מבין משהו בשכלו - אין זו ודאות מוחלטת. תמיד יכולה (תאורטית) להיות הוכחה שכלית אחרת המפריכה את ההוכחה הקודמת. אך דבר שאדם ראה בעיניו, אפילו אם יהיו לו מאה הוכחות להפך, הן לא יעוררו בו שום ספקות, כי הוא ראה את הדבר במו עיניו, וכך גם אמונה זו שנוצרת כתוצאה מכך שהנשמה שלמעלה רואה - היא חזקה ביותר, ומתוך וודאות מוחלטת.
אמונה זו נקראת עפ"י הגמרא במגילה: "מזלייהו חזי". הגמרא שם מבארת את הפסוק שנאמר בדניאל (י, ז) "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא". דניאל ראה דמות מטילה אימה, וחבריו (של דניאל) שהיו עמו יחד לא ראו את אותה דמות, אך בכל זאת נפלה עליהם חרדה גדולה, ועד שנסו והתחבאו. שואלת הגמרא, אם הם לא ראו מדוע נפל עליהם פחד כה גדול? ועונה הגמרא: "אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו" = הם אמנם לא ראו, אבל המזל שלהם ראה. המזל זה אותו חלק נשמה שאינו מלובש בגוף, והוא נקרא 'מזל' מלשון נוזל ונוטף, שממנו נמשכת ו'משתלשלת' הנשמה שבגוף. ורואים, שמצד זה שהנשמה שלמעלה ראתה את המראה המבעית, נוצרה חרדה גדולה בפועל בגוף שלמטה אף שהוא לא ראה.
הנשמה שומעת
על פי זה מסביר הבעש"ט (ראה לקוטי תורה במדבר שם) את דברי המשנה (אבות ו, ב) שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ולכאורה מהי התועלת בבת קול הזו, הרי אותם אנשים שאליהם היא מיועדת - אינם שומעים אותה, והצדיקים שזוכים לשומעה - לא בשבילם היא מיועדת. והביאור, שאמנם הנשמה שבגוף לא שומעת אבל הנשמה שלמעלה שומעת, והיא משפיעה על הנשמה והגוף למטה! וכותב הבעש"ט שזו באמת הסיבה שנופלים לו לאדם הרהורי תשובה בפתע פתאום, מבלי שידע מאין הם באו לו, שזה כתוצאה מהכרוזים שהנשמה שלמעלה שומעת.
אמונה ודעת
[הרב הוסיף, שזה שהרמב"ם מדגיש (בתחילת ספרו 'היד החזקה') שיסוד היסודות ועמוד החכמות הוא לידע את ה' (וכן בסיום וחותם ספרו "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד") ואינו מסתפק באמונה למרות שהאמונה חזקה יותר מידיעה כמבואר כאן במאמר, כי יש להחדיר את האמונה גם בדעת, שהאמונה היא 'מקיף' כדלעיל, ודעת היא תחושה והכרה החודרת בפנימיות האדם, שהאדם מבין בשכלו שכך היא האמת (בעניין זה ראה גם בהמשך המאמר).
אך יודגש, כי הדעת חייבת להיות מבוססת על האמונה ולא להיפך, שאי אפשר לבסס הכל על השכל, שהשכל הרי נתון לשינויים, והיות שהאדם קרוב אצל עצמו (יבמות כה, ב) הרי שבשביל לאפשר לעצמו את תאוותיו ימצא על כך צידוק עפ"י השכל. אבל אם היסוד הוא האמונה - האמונה אף פעם אינה נחלשת, אלא שלא מספיק שהאמונה תהיה באופן 'מקיף', אלא צריך להחדיר אותה בפנימיות שהיא תבוא בהבנה והשגה, שגם השכל יכריח את מה שהוא מאמין].
עצם הנשמה
ב) ביאור נוסף (ועמוק יותר) מדוע כל יהודי מאמין בטבעו, שעצם הנשמה (ה"מאור" שבנשמה, כנ"ל) קשורה בקשר עצמי לאלוקות. סיבה זו עמוקה יותר מהסיבה הראשונה, כי 'קשר עצמי' נעלה באין ערוך מראיה. בראיה יש שני דברים, יש את הרואה, ויש את מה שהוא רואה. וגם אם נאמר שעל ידי הראיה הוא מתאחד עם הדבר שהוא רואה, אבל בסופו של דבר הם שני דברים. בהתקשרות עצמית אין שני דברים, הוא מאמין בגלל שזו עצמותו שלו. הוא והבורא הם 'חד' ממש.
[מצד אמונה זו, החזקה יותר מראיה, גם כשבני ישראל ראו את מיטתו של משה בשמים (כדאיתא בשבת פט, א), זה לא מצדיק את חטא העגל (שנעשה כתוצאה מזה שהסיקו שאכן משה מת, כמובא בשבת שם), מכיוון שבנוסף לטעות שהיתה להם בחשבון, הרי אם משה רבינו אמר להם בבירור ובוודאות שהוא יגיע, מי שמאמין במשה רבינו יש לו וודאות חזקה יותר מראיה שכך יהיה, וגם אם ראה את מיטת משה בשמים הדבר לא יערער את אמונתו המגיעה מההתקשרות עצמית של הנשמה].
האמונה שמצד עצם הנשמה היא בפנימיות
וכאן מוסיף הרבי חידוש נפלא:
מה שאנו אומרים שאמונה היא בבחינת 'מקיף', זו האמונה הבאה מצד זה שהנשמה שלמעלה רואה אלוקות, שכיוון שהנשמה שלמעלה אינה מלובשת בגוף, והיא רק 'מקיפה' עליה מלמעלה, גם האמונה הבאה מכוחה היא בדרך 'מקיף'. אך האמונה הנובעת מכך שעצם הנשמה היא 'חד' עם אלוקות, היא בפנימיות, כי על עצם הנשמה לא ניתן לומר שזזה רק 'מקיף', שעצם הנשמה היא ה'עצם' גם של הנשמה המלובשת בגוף, ולכן, בכדי שהאמונה תהיה בפנימיות, זהו על ידי גילוי ההתקשרות עצמית דעצם הנשמה.
וזה תפקידו של משה רבינו שהוא רועה וזן את האמונה, שהוא גורם לכך שהאמונה תהיה בפנימיות, וזאת על ידי שהוא מגלה את האמונה שמצד עצם הנשמה - "מאור" שבנשמה.
'רעיא מהימנא' ו'מאור' - עניין אחד
כעת נוכל להבין את הקשר בין שני העניינים המובאים במאמר בביאור הפסוק "ואתה תצווה" העניין דרעיא מהימנא, והעניין ד"מאור". שזהו אותו עניין ממש: משה רבינו, רעיא מהימנא, מגלה את דרגת האמונה שמצד עצם הנשמה - "מאור" (ולא רק "אור"), וכך הוא רועה את האמונה שתהיה כמו מזון, בפנימיות!
ומה שהכתוב מוסיף גם את המילה "כתית" ("כתית למאור", שלכאורה קשה, שלפי מה שנתבאר כעת הקשר מתבטא רק בעניין ה"מאור", אבל ה"כתית" (=הקשיים, והמעלה שבהם כנ"ל) הוא עניין אחר לחלוטין?) הוא כדי שנדע, שעיקר גילוי עצם הנשמה הוא בזמן הגלות, על ידי הקושי והנסיונות.
נערך על ידי ש. אלבום
- המשך יבוא -