מצוות נר חנוכה - חלק ג

מצות נר חנוכה
מצות נר חנוכה והיא מד"ס ואינה ממנין תרי"ג: ומברכים עליה ג’ ברכות להדליק ושעשה נסים ושהחיינו, ולהבין מה שתקנו להדליק נרות ע"ש הנס שהי’ בשמן שהי’ ביום כ"ה בכסלו ולא על נס דניצוח המלחמה עם היונים שהי’ בכ"ד כסליו שזהו העיקר לכאורה ולמה עשו מהעיקר טפל, וכיוצא בו מצינו בפורים שקבעוהו ביום המחרת שאחר המלחמה כמ"ש והרוג בשונאיהם כו’ בי"ג ונוח בי"ד ועשה אותו יום משתה ושמחה (מג"א ט’ ט"ז י"ז) ובפסח נקבע היו"ט בו בזמן שהי’ הנס דיצ"מ ומכות בכורות וגם הטעם שבפסח אין מברכין בל’ שעשה ניסים כו’:

א) הנה מבואר בפע"ח בענין ההפרש בין שבת ומועדי ה’ לחנוכה ופורים שבשבת ובג’ רגלים הוא יחוד זו"נ פב"פ דהיינו שעולת עד בחי’ כתר שלו ומתייחדת עם הז"א, אבל בחנוכה ופורים קומתה רק עד בחי’ נה"י כבחול אלא שמקבלת מן ההוד דז"א בעצמה שלא ע"י יעקב ואח"כ מתייחדת עם יעקב, ואמנם ע"י הדלקת נר חנוכה [אנו] ממשיכים לה הארה מן האורות דיחודים עליונים דפב"פ ולפי שהמשכה זו באה בהיותה מקבלת בהוד לכן קבעו לומר על הניסים בהודאה כו’, ולהבין ולהשכיל בדברי קדשו של האריז"ל, הנה עיקר ההפרש ע"פ פשוט בין נס דפסח לנס דחנוכה ופורים שנס דפסח הוא היציאה מעבדות לחירות דהיינו מיסורי הגוף ששיעבדו בהם מצרים בפרך בעבודה קשה משא"כ נס דחנוכה ופורים הוא שניצולו משכחת הדת שע"ז לבד היתה עיקר הגזירה כמ"ש ביקש להשכיחם תורתך כו’ וכן בפורים ודתיהם שונות כו’ (מג"א ג’ ח’) שאם היו ישראל מכניעים לדתם ח"ו לא היו מבקשים יותר אלא שישראל עם קדושו נתנו נפשם על הדת להלחם עבור זה ונתן הש"י וגברה יד ישראל ונצחום ונמצא הנס הוא מה שנתקיים הדת, והסיבה לזה הוא למעלה שבזמן גלות מצרים הי’ הז"א בבחי’ קטנות תלת כלילן בתלת ובבחי’ עיבור במעי אי’ כמ"ש בטעמי מצות להרח"ו בענין קרבן פסח ראשו על כרעיו ועל קרבו כו’ והיינו שמדת החסד שעל ידה באה השפעת החיות לכל העולמות היתה בבחי’ קטנות מאד דהיינו שהיתה ההשפעה רק בבחי’ אחוריים כמאן דשדי בתר כתפין לפי שכבר מת יוסף וכל הדור ההוא שהיו גורמים שפע הפנימית בעבודתם ומבחי’ אחוריים מקבלים מצרים ופרעה ולכן היינו עבדים לפרעה במלאכה ועבודת פרך מהעדר שפע פנימי’ ממדת החסד עליון אלינו והיינו טפלים להם והנס דיצ"מ הוא ענין תוספת הארה בחסד דאצילות כידוע שהוא בחי’ לידה והמשכת מוחין דגדלות לז"א ועיקרו בבחי’ חסד יומם דאזיל עם כולהו יומין ואז האירה מדת החסד אלינו בבחי’ פנימיות השפע והיתה הגאולה מעבדות לחירות, ולכן הפסח כנגד אברהם שהי’ מרכבה לחסד עליון כמ"ש אברהם אוהבי (ישעי’ מ"א ח’) והנה כל תוס’ הארה במדות הוא ע"י שם מ"ה כי הנה נודע שבחי’ קטנות הוא משמות אלקים ובחי’ גדלות הוא מש’ הוי’ אך יש מילוי יודי"ן ומילוי ההי"ן ומילוי אלפי"ן ושם הוי’ המתלבש בכלים דז"א שהוא המדות עליונות הוא מילוי אלפין ונק’ שם מ"ה ונתבאר אצלינו ענינו בדרוש המילויים שהענין כי אלף הוא ב’ יודי"ן א’ למעלה ואחד למטה ובאמצע כמין ו’ וגם הוי"ו שבאמצע יש כמין עיקום בהתחלתו דהיינו לצד שמאל ובסופו שהוא לצד ימין אך צד שמאל גבוה מצד ימין והוא ענין אלכסון הנמשך מגבורה שבקו השמאל אל הנצח שבקו הימין למטה ממנה לחברם יחד ושני היודי"ן שעל הוי"ו א’ למעלה בחי’ חכמה עילאה וא’ למטה בחי’ ח"ת שכולם מתחברים יחד אך שהם בבחי’ צמצום שע"ז הוא רמז מדת הגבורה הכלולה עם הנצח ולהיות ידוע הכלל שהתלבשות אא"ס הוא בחכמה ומהחכמה נמשך אח"כ לכל המדות כמ"ש בע"ח לכן גם תוס’ אור במדות הוא ע"י שם הוי’ שמתחיל ביו"ד בחי’ חכמה וגם המילוי של השם שהוא כח הנמשך מא"ס ב"ה אל המדות מה שיהי’ שמור וצפון בהם לצורך ההשפעה אל שלמטה מהם שז"ס המילוי’ כמש"ש הנה הוא ג"כ ע"י החכמה ולכן הוא במילוי אלפי"ן שהאל"ף יש בו יודי"ן כנ"ל אמנם לפי שחכמה זו באה בצמצום ע"כ נרמז היו"ד באות אחר שהוא אות אלף וז"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי’ לא נודעתי (שמות ו’ ג’) כי האבות היו מרכבה לחג"ת דאצי’ והיו מקבלים משם גילוי האלהות ולכן לא נתגלה להם אמיתית שם הוי’ כמו שהוא אלא ע"י המילוים שלו וגם זאת המילוי דאלפין שהוא צמצום לגבי היו"ד עצמו דשם הוי’ כנ"ל וכמשנ"ת שהמילוי הוא מה שצפון בתוך המדות לצורך ההשפעה למטה כמו האבות המקבלי’ מהם היו מקבלים ממילוי’ דמ"ה ולכן הי’ בפסח ההצלה מיסורי הגוף שהוא בחי’ השפעה חיצוניות לפי שהוא מבחי’ החסד כנגד אברהם כנ"ל, אמנם למשה שהוא מקבל מבחי’ חכמה נתגלה אמיתית שם הוי’ כמ"ש ויאמר הוי’ אל משה (שמות ד’ ד’) והגם שמאחר שהוא בחי’ מקבל מהחכמה הרי בהכרח שמקבל ג"כ ממלוי שם הוי’ דחכ’ כמשנת"ל שהמלוי של השם הוא הכח הנמשך בו מא"ס להיות צפון בו להשפיע לזולתו מ"מ הרי מילוי שם הוי’ דחכמה הוא ג"כ מילוי יודי"ן וכבר אמרנו שיו"ד הוא בחי’ חכמה כי היותו נקודה דקה מורה על בחי’ הארת החכמה שהיא כמו ענין סקירת השכל שלמעלה מן ההשגה עדיין שהוא בחי’ ראיית השכל שם הוא גילוי א"ס משא"כ ההשגה בבחי’ התפשטות היא ציור המושג כמו השומע איזו דבר ומציירו בדעתו ולא ראהו כי בראי’ תופסו בסקירה א’, וא"כ מילוי דשם הוי’ דחכמה שהוא ש’ ע"ב במילוי יודי"ן יש בו גילוי אא"ס כמו שהוא בחכמה ולא ע"י צמצומים כמו שהוא במילוי אלפין כנ"ל וזה הי’ ענין נס דחנוכה בהצלת הדת שהוא בחי’ שפע החכמה ולא השפעת טובות גשמיי’ כי הנה היונים בקשו להשכיחם תורתך לפי שנתפשטה אז חכמה יונית שהוא הפלסופיא ורצו להתגבר על חכמת הקבלה האלקית ויסודותיה המסורות לנו מא"ס ב"ה ע"י משה בחיר ה’ וזהו ענין מארז"ל שטמאו כל השמנים שבהיכל (שבת כ"א ב’) שר"ל השפעת החכמה הבאה בהשגה אלינו שז"ס נקודה בהיכלי’ כידוע, והוא מה שהפלסופים לא יאמינו דבר אלא ידעו מה שידעוהו ע"פ שכל האנושי כמו מציאת ה’ ואחדותו והיותו קדמון ונצחי בעבור שזה דבר שא"א להאמין בחילוף ח"ו מפאת שכל האנושי המושג בראיית העין כי מבשרי אחזה אלוה, אבל מה שלא ידעוהו כחשו ויאמרו לא הוא ולכן יכחישו על ההשגחה בעבור איזו טענה חלושה אשר יקשה להם ויכחשו כל מצות ה’ ויאמרו מה לו אם יאכל בשר בחלב וכה"ג, לא כן השרישנו הקבלה האמיתית להאמין בה’ ובמצותיו כי הוא למעלה מעלה מבחי’ חכמה והשגה ולית מחשבה תפיסא בי’ כלל אפי’ חכמה עילאה וכאשר יחפוץ ה’ בעדה או ביחיד יודיעו בנבואה שהיא למעלה מן השכל גילוי אלהותו ית’ ותכלית החכמה היא האמונה בפנימיות התורה ובסודותיה וזה הי’ הנס דחנוכה בהתגברות החכמה האלהית על החכמה יונית שהיא הפלסופיא כנ"ל ושרש נס זה למעלה הוא ע"י תוספת אור בחכמה עילאה ואז נמשך מחכמה ג"כ השפעה בהתגברות החכמה אלהית למטה וז"ס מלוי יודי"ן דשם ע"ב כנ"ל שהיו"ד הוא גילוי שפע פנימי’ דחכמה, וז"ש האריז"ל בכוונות להדליק שהוא בגימ’ מלוי ע"ב ס"ג מ"ה שכולם נמשכים אל המל’ הנק’ ב"ן ר"ל שגם שם ע"ב שהוא חכמה נמשך ג"כ להאיר לכללות נש"י, וזהו ענין המאמר שמצאו פך של שמן בחותמו של כה"ג כי השמן הוא החכמה ומצאו חתום שלא נגע בו יניקת הקליפות ח"ו שאינן יכולים להתגבר בחכמה יונית שלהם נגד פנימית חכמה זו דקדושה אשר השמן רומז לה כמשי"ת, ולכן נצטוינו ג"כ להדליק נר חנוכה להמשיך מבחי’ עומק חכמה זו הנק’ שמן לכנ"י הנק’ מנורה כידוע, כי הנה ידוע בענין ניסוך המים בחג הוא השאיבה מן החכמה מים עליונים לקרר בחי’ גבורות ורשפי אש המזבח עילאה מל’ דאצי’ עד"מ יסוד האש שבלב כשמתגבר יפול משכלו והשגתו ואמנם כשיגביר החכמה והעמקות ההשגה יבא לבחי’ ביטול מציאותו אזי תקרר ההתלהבות ויומתקו הגבורות ולכן הי’ בניסוך המים בחג שמחה יתירה מבניסוך יין שבכל השנה כי היין הוא בחי’ בינה שהיא בחי’ גבורות ורשפי אש משא"כ מים שהם מהחכמה שגבוה מהבינה וממתקת הגבורות כנ"ל והנה בחנוכת המזבח שעשה משה משח את המזבח בשמן המשחה הי’ במדריגה גבוה יותר מזו כי השמן צף ע"ג המים אף שיהי’ השמן תחלה למטה מן המים ויתנו המים עליו יעלה הוא למעלה על המים והענין כי הוא רומז למקור החכמה שלמעלה מן השכל הגלוי הגבה מאד נעלה במדריגה שהרי אין ערוך לגלוי עם ההעלם מקורו כמו עשב הגשמי שהמתיקות שבו נמשך ממתיקות רוחני שיש בכח המצמיחו והרי אין ערוך גשמיות המתיקות שבעשב לגבי מהות המתיקות שבכח הצומח עד"מ שהוא רוחניות כמתיקות שכל חדש וכיוצא ועכ"ז אותו המתיקות רוחני’ שבכח הצומח הוא המקור למתיקות הגשמי שבעשב להיותו כדוגמתו ולכן יש ארץ מגדלת פירות אלו וארץ מגדלת פירות אחרות לפי אופן מהות שבכח המצמיח שבארץ וכמ"ש בעל שערי אורה שער א’ ע"פ עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי (קהלת ב’ ה’) שהי’ יודע שלמה דרך המשכת השפע לכל המקומות וידע איזה גיד נמשך לכוש נטע בו פלפלין וכן לכל צד וצד הראוי לו נטע בו כו’ ועד"ז יובן בהמשכת השכל מלמעלה מן השכל אף שהוא גשמי לערך דקות בחי’ שלמעלה מן השכל אבל עכ"ז יש שם כדוגמתו בלמעלה מן השכל שהוא המוציאו מן ההעלם אל הגילוי להיות שכל גלוי וענין בחי’ שכל שבלמעלה מן השכל הוא הנק’ שכל הנעלם מכל רעיון בל’ הגאונים ולמעלה הוא בחי’ חכמה סתימאה שבכתר שהיא מקור לחכמה דאצילות ואע"פ שהכתר הוא למעלה מעלה מן החכמה עכ"ז מה שיש בכחו להוות החכמה כמ"ש והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ח י"ב) זהו על היות בו בחי’ כדוגמת החכמה בדקות וכמו עד"מ דקות החיות שבמדבר לגבי חיות הגשמי של הבהמה שאין בה בחי’ שכל ומדבר כלל כו’ והנה השכל הגלוי במוח ולמעלה בחי’ חכמה דאצי’ נק’ מים ע"ש שהורד כבר ממקום גבוה למקום נמוך כמים שיורדים מגבוה לנמוך דהיינו מההעלם אל הגילוי אבל אותו החכמה הנעלמה שבלמעלה מהשכל והוא בחי’ ח"ס נק’ שמן שנמשך בנחת כי ממנו המשכת החכמה הנק’ מים והוא צף לעולם ע"ג מים כי הוא למעלה מהם כנ"ל, וזהו שמשח משה את המזבח בחנוכתו בשמן המשחה ר"ל שעי"ז המשיך הארת חכמה סתימאה במל’ שזה הי’ חנוכת המזבח כי כל התחלות קשות ולכן צריך להיות חנוכה בתוספת הארה יתירה מכפי הסדר התמידי שבזה יחנכו אותו ולאח"כ די בהארה פחותה מזו ועד"מ התינוק כשמרגילים אותו לילך לבית הספר בתחלה נותנים לו מתנות כדי שיחפוץ לילך משום שההתחלה קשה ואח"כ הולך מעצמו וכן הי’ חנוכת המזבח ע"י המשכת הארה רבה ויתירה מאד מסדר ההשתלשלות הוא בחי’ החכמה הנעלמה שהיא למעלה מהספירות וכמו שנת’ קצת ענינם מצוה כ"ה פי"א, ולאח"כ די בהארה פחותה מזו וכמו ניסוך היין והמים שהם מחו"ב דאצי’ כידוע ומטעם זה נצטוינו מצוה ק"ז למשוח כה"ג ומלכי בית דוד בשמן המשחה וכן משחו בו הכלים של המקדש ומשמשחו אותם פ"א שוב אין מצטרך למושחם כי משנמשך תחלה הארה זו רק בתחלה משום שכל התחלות קשות שוב ממילא יהי’ קיום אח"כ כנ"ל והנה מצות עשיית שמן המשחה הוא ע"י בשמים ראש שנתנו בתוכו קדה וקנמון כו’ כי גם כדי שיהי’ אור הח"ס נמשך למטה צריך לזה המשכת כח מא"ס ב"ה מאחר שהיא בעצם בבחי’ העלם עד שנק’ שכל הנעלם מכל רעיון והמשכה זו הוא מבחי’ מקור התענוגים הנק’ עתיק יומין שמשם מתלבשת גבורה דע"י בח"ס והוא בחי’ הארת התענוג בהתגברות ליתן כח ועוז שיומשך שפע הח"ס כי כל השפעה הוא בצירוף מדת הגבורה ג"כ משא"כ בחי’ החסדים לבד הם בחי’ קרירות אגלידו מיא שהוא מניעת השפע וכידוע מענין הדם שהוא הנפש, וזהו ענין הבשמים ראש שהם דבר חריף המשיב את הנפש ושרשו מגבורה שבתענוג בחי’ חוטמא ונתנו אותם לתוך שמן המשחה ואז נמשך הארת ח"ס למזבח עילאה מ"ל דאצי’ בח’ ימי המילואים הם ח’ מדות שבכתר שבאמצעיתם צ"ל השפעת הח"ס וזהו שנק’ ל’ משיחה מחמת אמיתית הביטול שבא במל’ ולא בחי’ רשפי אש אלא כמ"ש קול דממה דקה כו’ (מלכים א י"ט י"ב):

ב) והנה עד"ז יובן ג"כ ענין נר חנוכה שהיה הנס ג"כ בהדלקת שמן במנורה והוא ענין המשכת ח"ס הנ"ל במ"ל להאירה מן החשך של יניקת החיצונים והתגברות חכמה דקליפה הנ"ל, אך מפני שהי’ בזמן הגלות לא הי’ ביכולת להמשיך ע"י בחי’ שמן המשחה שעשה משה שהוא בחי’ שמן ובשמים ראש דחוטמא אלא ע"י שמן ואור שבהדלקת המנורה וענין האור שבשמן הוא ג"כ ענין הבשמים ראש שבשמן אלא ששם הוא מבחי’ חוטמא והאור הוא מבחי’ הארת פנים דא"א הנק’ שעשועים ש"ע נהורין, שג"כ בחי’ האור הוא המכריח גילוי השמן כמו שבשמים ראש הכריחו כנ"ל לפי שהשמן מצד עצמו טבעו להיות בהעלם שהרי הוא עומק השכל שלמעלה מהגילוי כו’. והענין דהנה כתיב חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח’ א’) כמו ר’ אבהו שהאירו פניו מחמת שראה תוספתא חדתא וניכר אדמומית בלחיים ממש ואף שהוא ענין גשמי אמנם סיבתו גבוה מאד נעלה שהוא בחי’ עצמיות התענוג שביחידה שבנפש שהיא הנמשכת בכח השכל וגורמת אותו שירד מהעלם אל הגילוי לחדש השכלה חדשה ולכן ניכר התענוג מאד כשממציא שכל חדש מפני שזה רגע שיצא השכל ונולד מהתענוג בהתלבשותו בכח השכל ומצד אותו התענוג יהי’ ג"כ הארת פנים הגשמיי’ בלחייו ונמצא שאע"פ שהוא הארה גשמי’ אבל שרשה נעלה גם מכח השכל והוא בחי’ עצמיות התענוג כנ"ל ועד"ז יובן למעלה ענין תיקון ואמת שבתרין תפוחין בלחיים דא"א שע"ז נאמר יאר הוי’ פניו אליך (במדבר ו’ כ"ה) פי’ אל מל’ דאצי’ שהיא בחשך ראש לשועלים וכמ"ש תתן אמת ליעקב כו’ (מיכה ז’ כ’) הענין כי הח"ס היא בחי’ שכל נעלם ומופלא ושיתגלה מהעלמו שזהו ענין התהפכות ושינוי מהותו צ"ל דבר הגבוה ממנו שיהפוך את השכל המופלא להיות יוצא מהעלמו והוא מהארת אור עתיקא שבוקע השכל המופלא וממשיכו לידי גילוי וממנו בא הארת פנים בעת שיוצא החכמה אל הגילוי שנמשך ג"כ גילוי אור ע"י הנ"ל בלחיים ולכן הוא פנוי משערות כי אינו בבחי’ צמצומים כלל כמשנ"ת במ"א ע"פ אלה מסעי כו’ וע"ז נאמר יאר ה’ פניו אליך וזהו ענין ש"ע נהורין הנ"ל שנמשכים מע"י עצמיות תענוג העליון הנק’ שעשועי המלך בעצמותו וזהו ענין האור שבשמן שהוא המכלה השמן וא"כ הוא גבוה ממנו כי לא ידלק השמן לבדו ויהי’ חשך ולא אור וכנ"ל שהח"ס היא בחי’ העלם וכאשר יאיר האור בו ובאמצעות שהיית זמן כליון השמן באור השלהבת מזה יהי’ סיבת זמן קיום ההארה והיינו שע"י אור ע"י הנ"ל שהוא המהפך שמן דח"ס להאיר למל’ דאצי’ כנ"ל והגם שהארה זו נמשך בכל האצי’ אבל עיקרו למל’ כי לפי שהיא בתכלית החשך כשמסתתרת בבי"ע להיות ראש לשועלים לכך צריכ’ להארה היותר נעלה במדריגה לחזקה ביותר וזהו ענין קישוטי כלה שכל המקיפים נמשכו למל’ כמ"ש במ"א שמזה הטעם טבע מראה הנשים יפה מהאנשים. וזהו שנצטוינו להדליק נר חנוכה להמשיך אל המל’ מאור ושמן דעתיק וח"ס הנ"ל ואז נותן בה כח ועוז בהתגברות חכמה אלהית על חכמה דקליפה כנ"ל וזהו פי’ ברכה שני’ שעשה ניסים וכמ"ש בכוונות שעשה הם ש"ע נהורין דהארת פנים הנ"ל שבאים ומתגלים במל’ ע"י הדלקת נר חנוכה כו’, ופי’ ניסים לאבותינו הוא להיות כי כל פועל אלקי הנפעל ונשפע למטה ממש א"א שיומשך ויושפע כ"א ע"י המדות כידוע דרך מעביר עכ"פ ולהיות כי הנס דחנוכה בשרשו הוא ענין תוס’ אור בחכמה כנ"ל לכך כשהשפיעו המדות דאצי’ הנס של תוספת השמן הטהור במנורה בזה העולם ממש שהוא ענין תוס’ אור החכמה כנ"ל הוצרך להיות תחלה הגבהת והעלאת המדות דאצי’ בפרצוף הכתר שהכתר הוא למעלה מן החכמה ומשהוגבהו לשם קיבלו ממדות שבכתר תוס’ אור זה דחכמה להשפיעו למטה, וזהו שעשה נסים לאבותינו פי’ הנס הוא ל’ הגבהה והתנשאות מהנמוך לגבוה מאד נעלה כמו הנס על ההרים וכן בל’ משנה רפ"ה דב"ב (דף ע"ג א’) את התורן ואת הנס כו’ והאבות הם חג"ת כנ"ל ובזה הענין דתוס’ אור החכמה שבחנוכה הוצרך להיות נס והגבהה גדולה לחג"ת הנק’ אבותינו שיוכללו במדות דכתר וזהו בימים הה"ם הידועי’ שהם המדות הנק’ ימים שלמעלה מהשכל ונק’ ג"כ ימי קדם כידוע וקיבלו משם תוס’ אור זה ואז ירדו להאיר זה למטה ע"י המל’ להעשות בגילוי בזמן ומקום וזהו בזמן הזה כי שרש הוויית הזמן הוא בבחי’ מל’ מלך מלך ימלוך כו’ ולכן מברכים כן גם עכשיו שבכל חנוכה נמשך ע"י הדלקת הנרות תוס’ אור החכמה מהכתר במל’ והוצרך להיות באמצעות המדות וא"כ צ"ל נסים לאבותינו תחלה, ומפני שתוספת אור החכמה זה הוא מבחי’ הח"ס שהוא מאד נעלה מן החכמה וההשגה ע"כ א"א להגיע אליו בשום העלאת מ"ן של אוי"ר כ"א בבחי’ הודאה במוחו לבד להלל ולהודות כמשל מלך גדול המתאכסן אצל עני ופחות ערך שאין העני יכול להגיעו בשום אהבה וקירוב אבל בשבח והודאה לבד יכול להגיע אליו וז"ס שהמל’ מקבלת בימי החנוכה מהוד ז"א איהו בהוד ודרך שם זורח לה הארת הח"ס ע"י נ"ח דרך ההוד דוקא וגם לנו ניתקנו ימי חנוכה להודות ולהלל לבד ולא בבחי’ שמחה ומשתה כשאר יו"ט כי אור זה הוא למעלה מן השגה, והשמחה אינו אלא מדבר המושג שז"ס היו"ט:
וזהו ההפרש שבין חנוכה ופורים לכל היו"ט שהם מן התורה כמו פסח שבועות סוכות שבהם יחוד זו"נ פב"פ שמקבלת מבחי’ חב"ד דז"א שהוא בחי’ גילוי הארה נוספת מא"ס ב"ה בהשגה ממש ולא בהודאה לבד ולפיכך נאסרו בעשיית מלאכת עבודה שלא ליתן יניקה לחיצונים מהארה זו המאירה בגלוי למטה משא"כ בחנוכה ופורים שאין הגילוי כ"כ למטה בהשגה לכן אין איסור בעשיית מלאכה ומ"מ שרש המשכה זו דחנוכה גדולה יותר שענינה תוס’ אור בחכמה משא"כ ביו"ט דאורייתא שהם תוס’ אור במדות דאצי’ לבד וזשארז"ל (מגילה י"א א’) ע"פ לא מאסתים ולא געלתים (ויקרא כ"ו מ"ד) לא מאסתים בימי מדי כו’ מחמת כי וזכרתי את בריתי אברהם כו’ (ויקרא כ"ו מ"ב) דוקא בימי מדי הי’ צריך לזכור על כריתת ברית לאברהם אבל בגלות מצרים לא הי’ צריך לזכור על הברית כי ניצולו בזכות אברהם ממש פי’ כי ענין כריתת ברית של שני אוהבים הנאמנים אינה לתועלת על זמן שיש האהבה בלב כל א’ אל חבירו שלזה אין מהצורך לכרות ברית דהיינו לעשות סימן וזכרון באיזה דבר כו’ אבל עיקר הברית הוא שלא ישכח הא’ על חבירו ולא תשתנה אהבתם לעולם גם ברבות הימים גם כשיהי’ ביניהם דברי נרגן מפרידים הלבבות ולא יהי’ האהבה בגלוי בלב מא’ אל חבירו אדרבה יהיו פירודים עד שהיו רוצים להלחם זע"ז עכ"ז יהי’ הפעולה מחוק הברית שיעמידם שלא יחלקו הלבבות בשום דברי נרגן כי יזכרו עוז אהבתם שהיו לאחדים ממש בעת כריתת הברית וכן דרך המלכים כשעושים שלום ואהבה שמפני היראה פן תנתק האהבה ברוב הזמן עד שירצו להלחם זע"ז אזי יכרתו ברית פי’ שיעשו חק קבוע לא יעבור שלא ילחמו לעולם שזהו פעולת כריתת הברית ועד"ז יובן ענין כריתת ברית לאברהם שהי’ מרכבה באהבתו את ה’ לחסד דאצי’ ולכן בהיות השפעת אור א"ס ב"ה ע"י חסד דאצי’ זכותו הגין על בניו פי’ אור החסד ואהבה דאצי’ כמ"ש אהבתי אתכם אמר ה’ (מלאכי א’ ב’) כי עד שם מגעת אהבת אברהם לעורר אהבה עליונה כמים הפנים וכמשל ב’ אוהבים כשאהבתם בגילוי בלב אין צריכים לברית ולזכרון כי הרי האהבה עצמה דוחקת. אבל בחנוכה שהוצרך לעשות נסים לאבותינו דהיינו לחג"ת דאצי’ עצמן שיוגבהו במדות שבכתר ויקבלו שם תוס’ אור החכמה והמדות שבכתר הם בבחי’ א"ס ואין ערוך לאהבת אברהם לעורר שם אהבה כי כלא חשיבי’ קמי’ אז הוצרך לזכור כריתת הברית כלומר שהברית שכרת עמו הוא לבל ישכח עליו גם ברבות הימים גם שיפרדו בריחוק מופלג כזה ולא תהי’ האהבה עליונה של אברהם בגילוי כי יהי’ ההנהגה ממדות שבכתר שאין ערוך שם עכ"ז מחמת הברית יזכור עליו איך שהי’ האהבה אז בגילוי וז"ש אשר נשבע לאבותיך (דברים ז’ י"ב) כאדם הקושר עצמו בשבועה כו’ וכמו שענין הברית הוא שנשאר רשימו מאהבת הא’ בתוך לב חבירו וכן רשימו מאהבת חבירו בלבבו ע"י הדבר שכורתים בו כן עד"מ רשימו מאהבת אברהם נשאר למעלה גם כי הוגבהו המדות במדות שבכתר וכן רשימו ממדות עליונות יש באהבת אברהם ורשימו זה היא הגורמת להיות וזכרתי את בריתי את אברהם כו’, וגם והארץ היא בחי’ מל’ אזכור ג"כ בהיות ההנהגה ממדות שבכתר משום שגם באמצעית’ צ"ל ההמשכה למטה כל תוס’ האור דחכמה של השמן הטהור וז"ס שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם דכתר בזמן הזה היא המל’ שהיא שרש הזמן. ובזה יובן מ"ש ולבנ"י עשית פורקן ותשועה גדולה כהיום הזה, פי’ יום הזה הוא לע"ל שנק’ זה כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו’ (ישעי’ כ"ה ט’) לפי שיהי’ גילוי אא"ס ממש עין בעין נרא’ ונס דחנוכה שהי’ על הדת הי’ ג"כ דוגמת ענין יום הזה הנ"ל שהי’ ההמשכה מבחי’ כתר שלמעלה מהחכמה שהוא יום שכולו ארוך שממנו יהי’ הגילוי לע"ל ומ"מ הוא בכ"ף הדמיון כי עכשיו אין הגילוי למטה אלא בבחי’ הודאה ולעתיד יהי’ גילוי זה עין בעין ממש כמ"ש במ"א ומעתה מובן הטעם שבפסח אין מברכים שעשה ניסים כו’ לפי שאז לא הוגבהו המדות כ"כ אלא שהי’ הגילוי למטה בתוס’ אור כנ"ל:

ג) ואחר שנתבאר כללות ענין הציווי בהדלקת נר חנוכה עם פי’ הברכות שמברכים עליהם, מעתה נבא לבאר פרטי דקדוקי הדינים שציוו חז"ל במצוה הזאת, למען תשכיל כמה גדולים דברי חז"ל אשר גם במצוה שציוו הם יש בה כמה גנזי סודות התורה והמשכות עליונות מאד מאא"ס ב"ה ושבדקדוק א’ במצוה שלהם תלוי ענינים גדולים בהמשכת א"ס ב"ה ותדבק נפשך בהם כי חיים הם למוצאיהם ומזה תקיש על שאר כל המצות דרבנן וכן דקדוקי ד"ס שבכל מצוה דאורייתא וכמארז"ל גדולים ד"ס יותר מד"ת שד"ת יש בהן עשה ול"ת וכל העובר על ד"ס חייב מיתה כו’ (עירובין כ"א ב’) ואמרו ע"פ כי טובים דודיך מיין (שה"ש א’ ב’) עריבים עלי ד"ס כו’ (ע"ז ל"ה א’ וברש"י) וטעמם ונימוקם בזה נת’ במ"א:

ונתחיל בעזה"י על סדר שנתבארו דיניה בשו"ע או"ח:

א. סי’ תר"ע וענינו שחנוכה מותר בעשיית מלאכה וכבר נת’ הטעם לעיל, רק מבואר ג"כ שמה שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בשעת הדלקת הנרות הוא מנהג טוב והטעם כדי שלא יבואו להשתמש לאור הנרות שאסורים מליהנות לאורם כמ"ש סי’ תרע"ג. והענין כי אע"פ שחנוכה מותר בעשיית מלאכה לפי שאין ההארה באה בגילוי למטה במל’ רק בבחי’ הודאה מ"מ נגד אור הנר עצמו עכ"פ אסור מלהשתמש לאורו לפי שהנר עצמו הוא המשכת אור הח"ס שלמעלה מהשתלשלות ואין בו כדי להיות משתמשים בו לצורך קיום התמידי של העולמות כדי שלא ינקו החיצונים ולכן נהגו שלא לעשות מלאכה כלל בזמן שהנרות דולקים והארה זו מאירה כו’. אבל לאחר הסתלקות הארה זו מותר לעשות מלאכה לפי שאין הגילוי בפנימי’ כנ"ל:

ב. סי’ תרע"א נתבאר סדר הדלקות הנרות ומקום הנחתן והוא שיום ראשון מדליק א’ מכאן ואילך מוסיף והולך וכדברי ב"ה (בשבת כ"א ב’) ובית שמאי חולקים שם ואומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וטעמם שב"ש מדמים זה לפרי החג שמתמעטים והולכים וב"ה אומרים מעלין בקדש ולא מורידין וידוע דהלכה כב"ה, ולהבין שרש ענין מחלקותם כי אלו ואלו דא"ח הם אלא שהלכה כב"ה, יובן ע"ד הפסוק אשור כי יבא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקימונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם (מיכה ה’ ד’) וידוע דהרועים הם האבות ומשה כו’ והנסיכים הם עמרם ישי כדאי’ בפ"ה דסוכה (דף נ"ב ב’, וע’ ילקוט) ומפשט ל’ הכתוב משמע שהנסיכים יכולים לפעול יותר מהרועים שמתחלה והקימונו עליו ז’ רועים ואם יהי’ בלא יועיל הרי ח’ נס"א וזה יפלא שהרי מבואר מי המה הרועים שהאבות ומשה בודאי גדולים יותר מעמרם ישי כו’, אך הענין כי לא ראי זה כראי זה שהרועים הם המפרנסים כללות ישראל בהשפעות פנימי’ אלהות במוחם והשגתם לדעת את ה’ ולאהבה וליראה אותו שעש"ז נק’ רועים וזה הוראה על היות נשמתן למעלה מבחי’ פנימי’ משא"כ בהנסיכים, ומ"מ באחת מעלת הנסיכים עודפת שעם היותם מבחי’ חיצוני’ לגבי הרועים הנה הם חיצונית מעולם העליון מן העולם של הרועים ובעבור זה היו מנוקים משום חטא ואשמה כמארז"ל בד’ שמתו בעטיו של נחש (שבת נ"ה ב’) וכמשל עלי אילן אתרוגים או מננסי"ן עד"מ לגבי איזו פירות האילן שאינו חשוב כמותם שיש מעלה בפירות שיש בהם טעם משא"כ בעלין ומ"מ יש מעלה בעלין משא"כ בפירות שאינן חשובים כמותו שהרי הוא מסוג אחר והנה שרש ענין הרועים למעלה הם מבחי’ ז"ת דאצי’ המתלבשים בכלים אבל הנסיכים שרשן מבחי’ מקיפים ולכן הם ח’ כי שרשן משמנה מזלות דא"א הראשונים שהם בחי’ מקיפים כי מולאלפים ואילך הוא שרש הפנימי’ שהוא השפעה המתמצמת להחיות חו"ב שהם ב’ אלפין אאלפך חכמה אאלפך בינה משא"כ המזלות שלפניו הם מקיפים שאינן יכולים להתלבש בכלים ולכן הם יכולים יותר לגרש הרע מהרועים כי מהפנימי’ נמשך אחר ריבוי הצמצומים יניקה לחיצונים כידוע בענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל וכמ"ש במצות נט"י אבל המקיף יכול לדחות החיצונים וזהו והקימונו עליו ז’ רועים ואם עכ"ז לא יוכנע כ"כ אזי יבאו ח’ נס"א ובפניהם לא יוכל לעמוד כנ"ל והנה שרש ענין ח’ ימי חנוכה, הוא ג"כ כנגד ח’ נס"א הנ"ל, כי מבואר למעלה בענין נס דחנוכה שאז נתגברה חכמה דקליפה ורצו להשכיחם תורתך וחכמה האלהית, ולזה הוצרך להיות תוס’ אור החכמה והיינו מהכתר שלמעלה מהחכמה וההשפעה צריכה להתמשך ע"י מדות שבכתר כנ"ל ולפי שהעיקר הם ח’ המזלות הנ"ל שהם מקיפים לכן קבעו שמונת ימים כנגד שמונה מזלות שמונה נס"א שע"י כל א’ נמשך השמן הטהור לאבד חכמה דקליפה כנ"ל כי המקיפים הם הדוחי’ הרע ביותר כנ"ל, ובסדר ההמשכה נחלקו ב"ש וב"ה ב"ש מדמים זה לפרי החג כי באמת הם ענין א’ כי הפרים מתחילים מי"ג ומסתיימים בז’ ג"כ רומז לענין המשכת המקיפים מיגת"ד הנ"ל וממשיכים אותם בשביל שעי"ז יתבטלו הקליפות כי יוכללו ניצוצי קדושה שבהם במקיפים הללו כנר בפני אבוקה וזהו שהיו מקריבים ע’ כנגד ע’ אומות שיוכללו בקדושה והיינו כענין הנ"ל בח’ ימי חנוכה שהוא ג"כ המשכת מקיפים הללו רק ההפרש הוא שבסוכות אינו בבחי’ מלחמה אלא אדרבה בבחי’ התקרבות שע"י גילוי חסדים העליונים מבחי’ מקיפים העליונים אזי ימין מקרבת גם את הע’ שרים לקדושה שלא יהיו יש ונפרדים לגמרי מאחדותו ית’ אלא יתבטלו לפני הקדושה, ובחנוכה הוא בבחי’ מלחמה להעבירם לגמרי מחמת שנתגברו אז כ"כ עד שלא הי’ אפשר לבררם אלא ע"י שיהי’ המשכת הארה מבחי’ נס"א הנ"ל להעבירם לגמרי (וכמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזהר פ’ ויצא בפ’ קומה ה’ למנוחתך (תלים קל"ב ח’) שיש ב’ אופנים בבירור הניצוצות וכנ"ל וע"ש), ולכן דעת ב"ש לדמות זה לזה דכמו בסוכות הי’ מתחלה הגילוי יותר רב ואח"כ נתמעט והולך שלכן ביום ראשון הקריבו י"ג פרים וביום שני י"ב וכו’ כי מתחלה בכדי שיתבטלו צ"ל הארה רבה ואח"כ ביום שני להיות כי כבר חלש תוקפם ונבררו מעט מהם די בהארה פחותה מזו וכן בכל יום מתמעטת ההארה המתגלית מחמת כי גם השרים המתבררים מתמעטים מדי יום, וכמ"כ דעתם בחנוכה שהוא הדרך הב’ שהוא המלחמה עמהם כנ"ל צ"ל תחלה הארה רבה בכדי שיהיו נדחים ונמוגים בפני’ ואח"כ יהי’ מתמעטת והולכת כי אז אינו נצרך לגלוי רב כ"כ מטעם הנ"ל כי כבר נדחו מהם בימים הקודמים, וב"ה חולקים עליהם ואומרים שיום ראשון מדליק א’ מכאן ואילך מוסיף והולך, ול"ד לפרים דסוכות כי חג הסוכות הוא מדאורייתא ואורייתא מחכמה עילאה נפקת מלמעלה למטה וא"כ באה ההארה מצד עצמה ממעלה למטה, ולכן גם הארה היותר גבוה יכולה לבא ולהתגלות בתחלה מאחר שבאה ממעלה למטה מי מונע ומי מעכב, משא"כ הדלקת נר חנוכה שהוא מדרבנן שהם גזרו אומר שיהי’ המשכה זו ע"י הנרות כי יש בהם הכח הזה שמזה הטעם נצטוינו לשמוע בקולם כמ"ש ע"פ התורה אשר יורוך וגו’ לא תסור כו’ (דברים י"ז י"א) ומ"מ לפי שהוא ממטה למעלה א"א להמשיך כל ההארה הגדולה כא’ אלא מעט מעט ומתחלה תפסת מועט ואח"כ הולך ומתרבה כי מעלין בקדש וד"ל:

ג. מעתה נבאר טעם למקום הנחתן שהוא על הפתח משמאל הכניסה כדי שתהא מזוזה מימין ונ"ח משמאל, וגם מצוה להניחם על פתח הסמוך לרה"ר לפרסומי ניסא כמ"ש בש"ע שם והוא בגמ’ פ"ב דשבת. והענין כי זה בא להורות ענין גדול ועמוק מאד בסדר המשכת האלהות והוא כי המזוזה היא מצוה מתרי"ג מצות וגם היא כללות כל המצות שהרי הוקשה כל התורה לתפילין וכן למזוזה ובאה הציווי שתהי’ קבועה מימין כי כך הוא מעלת המצות כמשי"ת בעזה"י ונ"ח כבר נת’ שענינו כנגד מעלת התורה שנתגברה חכמה האלהית כנגד מה שרצו היונים להשכיחם תורתך וצ"ל משמאל כי כך ענינה ואמנם ארז"ל כדי שתהא מזוזה מימין (שבת כ"ב א’) הוא לפי שע"י המזוזה שמימין יש סיוע לנ"ח שמהשמאל והוא עדמ"ש נר מצוה ותורה אור (משלי ו’ כ"ג) ע"י הנר דמצוה בא אור דתורה, והענין כי הנה נת’ למעלה בענין נ"ח שהוא תוספת הארה מחכמה סתימאה שבכתר והנה המשכת אור חכמה זו צ"ל ע"י כלים המקבלים את האור לתוכן והן הן אותיות התורה שהם בחי’ כלים לחכמה שבתורה וכן יש למעלה בחי’ אותיות שבהם ועל ידם נמשך האור דחכמה וזהו שכתבתי למעלה בשם האריז"ל בפי’ להדליק שהוא מלוי דע"ב שע"י אותיות אלו נמשך הארת החכמה, והכח הזה בהאותיות הוא לפי שהן בשרשן למעלה מהחכמה שבתורה עד"מ כ"ב אותיות הגשמיים היוצאים ע"י ה’ מוצאות אחה"ע מהגרון כו’ לא שהם נולדים בפה ע"י הכאת השפתיים או הלשון ותנועת הגרון כענין הקול היוצא מנגן המנגן בכנור ע"י הכאתו על הכנור שזה אינו דא"כ הי’ מצטרך האדם לכוון לנענע השפתיים כשירצה לדבר אותיות בומ"ף ולנענע הלשון כשירצה לבטא אותיות דטלנ"ת וכן בכולן ואנו רואים שאינו כן שהן יוצאות בלי שום כוונה מכוונת באדם להניע הלשון או השפתיים אלא הענין שבאמת אדרבה אותיות דטלנ"ת מניעות את הלשון ובומ"ף את השפתיים כשצריכים להתמשך בגילוי בביטוי בפה כי הם נמצאים גם מקודם וקבועים בנפש עצמה שהיא מלאה אותיות כ"ב אלו לא פחות ולא יותר בכל ע’ לשון של ע’ אומות והמשכותם בגילוי בפה הוא ע"י ה’ מוצאות אחה"ע מתגלים בגרון ובומ"ף בשפתיים כו’ וכשרוצה לדבר בומ"ף יוצאים אותיות אלו מקביעותם בנפש ומניעים את המוצא שהוא כלי המיוחד להם ממילא ולכן א"צ האדם לכוין על הנעת כלי הביטוי אלא על ביטוי האותיות שהוא מה שרוצה לומר והאותיות הן המניעים את המוצאות מאליהם וז"ש ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב’ ז’) ות"א לרוח ממללא שהאותיות נמשכים מבחי’ חי"ה שבנפש האדם שהוא למעלה מן השכל שבנפש כי השכל נמשך מבחי’ נשמה שבנפש כמ"ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל"ב ח’) ומבחי’ חיה נמשכים האותיות במו"ד וזהו לנפש חיה מבחי’ חיה לנפש, וז"ש בס"י קבען בפה אבל עצמיותן הוא למעלה מבחי’ חיה, וכמו שהוא למטה באותיות שבאדם לגבי חכמה שבו כן עד"ז עד רום המעלות כי גם המלאכים יש להם אותיות כמ"ש בגמ’ רפ"ג דברכות (דף י"ח ע"ב) שתי רוחות מספרות ושרשן בעצמיות נפשם למעלה מחכמה שבהם, אלא שעכ"ז הם ירדו למטה מן החכמה ונעשו בחי’ לבושים להלביש את החכמה וזולתם א"א לתפוס את השכל כי להיותן גבוהים בשרשן לכן יכולין להלביש ולהקיף את השכל כנודע שמחיצוני’ עליון נעשו לבוש לפנימי’ התחתון כמ"ש בע"ח בדרוש החשמל עמ"ש ע"ז במצות מילה ח"א פ"ד, ובזה יובן מ"ש רז"ל מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל (ע’ חגיגה י"ג ב’) וכ"ה בזהר בשלח נ"ח ע"א ר"ל מהאותיות שבתפלה כי האותיות שרשן למעלה מהחכמה כנ"ל והיינו בבחי’ כתר אלא שלהיות דבור האדם גשמי ע"כ התעלותו למעלה הוא ע"י המלאכים שהם רוחניים ודיבור שלהם כמחשבה שלנו ומחשבה שלהם דקה יותר וענין שהמלאך מקבל את התפלה היינו שאותיות דיבור פיו של האדם נכללות באותיות של המלאך ועי"ז מזדככות ומתפשטות מגשמיותם והיו לאחדים עם מהות אותיות המלאך וז"ש בזהר גפיף לה ונשיק לה שנבלעת בתוכיות המלאך כמי שנושק את חבירו בפיו שנכנס הבל חבירו להבל פיו והיו לאחדים, וגבוה מעל גבוה שומר שמלאך זה מעלה אותה אל מלאך שלמעלה ממנו ע"ד הנ"ל עד שמגיע למט"ט והוא מעלה אותיות אלו שנזדככו להיות כאותיותיו בשרשן בבחי’ כתר שיש שם ג"כ אותיות וכמ"ש ביאור ענינם במצות הנדרים (ש"ו ש"ז) וזהו קושר כתרים לקונו. ובזה יובן ג"כ מה שע"י התפלה פועל האדם בקשתו להיות שינוי רצונו ית’ שיתרפא החולה וכדומה שהגם שע"פ הרצון שכבר נמשך בחכמה ומאיר על ידה הנה הי’ סיבת החולא’ כי החכמה מחייבת כן ע"פ התורה שהחטא גורם כידוע שאין יסורין בלא עון עכ"ז ע"י התפלה שמגעת בכתר שלמעלה מחכמה שבתורה נמשך רצון חדש לרפאות החולה כי שם הוא רחמים פשוטים וזהו דוקא ע"י האותיות שמוציא בפיו שמגעת עד הכתר כנ"ל ומשם ממשיכות הארתו וראשית הגילוי הוא בחכמה וכמש"ל ולכן פסקו הפוסקים דהרהור לאו כדבור דמי כמ"ש בש"ע א"ח סי’ ס"ב וקפ"ה וק"א ובמ"א שם סק"ב, והנה עד"ז יובן ג"כ באותיות התורה ששרשן ג"כ בבחי’ כתר והוא למעלה מן החכמה שבתורה דאורייתא מחכמה נפקת ואותיות מל’ אתא כלומר ביאה והמשכה שהן המשכות שעל ידן נמשך להיות התורה כי הנה התורה נק’ משל הקדמוני והענין כי המשל הוא ענין אחר שאינו ממהות הנמשל ורחוק ממנו בערך אלא שאעפ"כ הנמשל מובן מתוכו ע"י שבערכו הוא דומה להנמשל ועד"ז הוא השגת הנביא מהות האלהות כמ"ש וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א) וחז"ל המשילו מראה הנבואה לאספקלריא (יבמות מ"ט ב’) כמ"ש גבי ישעי’ שכמו דמות הצורה הנראה באספקלריא (ש(יגעל בלעז) אינו גוף אותה הצורה האמיתית רק דמותה וצלמה כך השגת הנביא באלקות הוא רק בחי’ דמות וכמו משל לגבי עצמיות אלהותו ית’ שבו נאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ב כ’) וז"ש בשלמה וידבר שלשת אלפים משל (מ"א ה’ י"ב) על כל דבר מד"ת כמו בענין הקרבנות הי’ אומר מהו חלב ומהו דם ומהו כהן ומהו בגדי כהונה ברוחניות וכיוצא והשיג שלשת אלפים מדריגות רוחנית בכל דבר וענין מד"ת מה שכל מדריגה גבוה משלמטה הימנה עד שאותה שלמטה הימנה נקראת משל אצלה וכן עד התורה שלמטה הם ג’ אלפים בחי’ ונק’ ג"א משל ואע"פ ששלמה לא השיג אלא ג’ אלפים אבל באמת כך הוא גבוה מעל גבוה עד רום המעלות עד אין קץ עד שגם שרש שרשם הוא בחי’ משל לגבי קדמונו של עולם דהיינו אא"ס ב"ה ממש שלמעלה מעלה מבחי’ וגדר השתלשלות לא בבחי’ ממלא ולא בבחי’ סובב שמשם נמשכה התורה למטה בחכמה ונק’ משל לגבי קדמונו של עולם והמשכה זו הוא ע"י אותיות כנ"ל ששרשן למעלה מהחכמה וע"ז ארז"ל דהע"ה הי’ מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה (ע’ זח"ג רכ"ב ב’) דהיינו שהמשיך אותיות התורה מא"ס ב"ה ממש וזהו פי’ נר מצוה ותורה אור שסיבת המשכת אור התורה הנ"ל הוא ע"י נר מצוה שהם בחי’ האותיות שעל ידן נמשכה חכמת התורה משרשה בחי’ קדמונו של עולם ולכן נק’ נר שהוא כלי שבו האור דולק כמו שהאותיות הם כלים והענין כי נת"ל שהאותיות שרשן מבחי’ הכתר והנה המצות נמשכים ג"כ משם כידוע שהם רצון העליון והיינו ענין אויר ואור שהיו"ד שבאויר כשמסתלק נק’ אור כי היו"ד הוא מקור האור ושרשו ולכן אין הנר דולק אלא במקום שיש אויר סביב וכשישאבו האויר מהבית יכבה הנר ולכן עם היות שכופים קערה ע"ג הנר בשבת צריך להניח אויר תחתיה שאל"כ יש בו משום מכבה כמ"ש המ"א סס"י רע"ז והיינו כענין האותיות שסביב להחכמה ובהם ועל ידם דוקא היא נמשכת כי החכמה נק’ אור ואויר הוא בבחי’ כתר כידוע בענין אוירא דכיא ושם שרש המצות כנ"ל ולכן נק’ המצות בשם צדקה כמ"ש וצדקה תהי’ לנו כי נשמור כו’ (דברים ו’ כ"ה) כי הצדקה היא להחיות רוח שפלים וקמי’ ית’ הכל שפלים וההמשכות וההשפעות הן הן אור התורה כי אור ושפע הכל א’ ולכן האומר אין לי אלא תורה אפי’ תורה אין לו (יבמות ק"ט ב’) אין לו דייקא, שאין התורה שייכה ומתייחסת אליו רק התורה היא תורה בפ"ע ואינה מאירה בתוכו רק ע"י גמ"ח נר מצוה שעולה ממטה למעלה למקור בחי’ האותיות וממשיכות אור התורה אליו וז"ס רוח אייתי רוח ואמשיך רוח פי’ רוח היינו בחי’ אויר הנ"ל ומתחלה אייתי רוח מקור בחי’ אותיות הנ"ל ואח"כ אמשיך רוח המשכת אא"ס בחכמה להיות התורה אור, וזהו שמזוזה מצוה להניחה בימין שהמזוזה היא העלאה ממטה למעלה ככל המצות שענינם העלא’ האותיות שבדברים שנעשה מהם המצוה בשרש’ אותיות דכ"ע הנ"ל ובפרט נודע שכותבים שמע והא"ש שכתוב שם אחד ואהבת וגו’ עד ובכל מאדך בחי’ העלאה וקובעים בפתח הבית להעלות הבית וכל רכושו המונח בכל התיבות שבבית להיות בטילים לאהבת ה’ שזהו פי’ מאדך ולכן נצטווינו לקובעה בימין כי ימין מקרבת כמ"ש וימינו תחבקני (שה"ש ב’ ו’) כאדם הבא לקרב את חבירו אליו שהוא ע"י שמחבקו בימינו כך נמשך ימין מקרבת להעלות אליו כל הבא לקרבה אליו ית’ אבל נ"ח היא המשכת אור התורה שמלמעלה למטה כנ"ל ע"כ הוא משמאל שהתורה נמשלה לאש שמהשמאל כמ"ש מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב’) ובפרט שעיקר ענין ההמשכה מלמעלה למטה שע"י התורה הוא להיות גלוי האור למטה דוקא במקום החשך שזהו ענין לאתהפכא חשוכא כו’ דהיינו להאיר את החשך דוקא שבמקום שהי’ תחלה חשך והסתר אלהות ובחי’ יש יהי’ גילוי אור ה’ וכמ"כ ענין נ"ח כנ"ל להגביר חכמת ה’ על חכמה דקליפה כנ"ל וע"כ תיקנו להניחה בפתח הסמוך לרה"ר שעיקר בחי’ החשך והיש הוא בחי’ רה"ר טורי דפרודא נפשות עשיו ל’ רבים ע"י שכל א’ יש בעיניו ונפרד מזולתו רבים המה עם הארץ וכשגברו מלכות בית חשמונאי תקנו להמשיך אור התורה ודחנוכה גם במקום הרבים טורי דפרודא, והנה שרש ז’ אומות רישי’ דעשיו בעיטפי’ דיצחק שהוא מבחי’ גבורות שהן בחי’ קו השמאל ע"כ תקנו להניח נר חנוכה משמאל להמשיך גילוי ההארה בשרשם שעי"ז יאיר החשך (ויומתקו הגבורות ולא יסתעף מהם היש דקליפות). וכבר נת’ למעלה שקיום המצות גורם המשכת התורה כנ"ל בענין האותיות לכן קביעת המזוזה בימין בבחי’ העלאה שהיא כללות כל המצות שענינם העלא’ בחי’ האותיות ע"י הימין הוא הגורם המשכת אור התורה הנק’ נר חנוכה בבחי’ השמאל וזהו כדי שתהא מזוזה מימין ונ"ח משמאל, מה טובו אמרותיך:

מצוות נר חנוכה - חלק ג

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה