סיום ד''ה גדול יהיה כבוד הבית התשכ''ב
- תגיות: בית המקדש , מקום ארון אינו מן המדה , צמצום , נמנע הנמנעות , יחוד הויה ואלקים , עשר ספירות הגנוזות , אורות וכלים , גאולה
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעור הקודם:
בקודש הקדשים שבבית המקדש היה הנס של "מקום ארון אינו מן המידה" (יומא כא, א), ונתבאר בזה (בפרקים הקודמים של המאמר – וראה בזה באריכות בשיעורים הקודמים) שזהו העניין של יחוד הוי' וא-להים, ולכן מצד אחד יש מקום (שגדרי המקום והזמן נתהוו ע"י שם א-להים), אך בתוך המקום הי' נרגש למעלה ממקום (שזה נעשה כתוצאה משם הוי' – היה הווה ויהיה כאחד). וע"ז שואל הרבי (באות ז), שעפ"י שכל זה אינו מובן, שלכאורה היה צריך להיות על אחד משני אופנים: או שהששה קצוות דמקום (מעלה ומטה וד' רוחות) היו בטלים לגמרי (מצד שם הוי'), או שכל דבר יתפוס מקום (מצד שם א-להים), אבל איך ייתכן ששני הדברים יהיו בו זמנית, גם יהיה מקום, ובמקום גופא יהי' נרגש למעלה ממקום, ובמילים אחרות: מהו ההסבר השכלי בייחוד הוי' וא-להים שלכאורה הם ב' עניינים הפכיים, גבול ובל"ג, וכיצד יכולים לפעול יחדיו?
(בהערה (59) הרבי מביא שלפעמים מבואר שהעניין של "מקום ארון אינו מן המידה" הוא מצד "נמנע הנמנעות" (ראה באריכות בשיעור השביעי – שם נתבאר עניין זה, ובקיצור: שהקב"ה הוא כול יכול, והוא נושא הפכים, ויכול לעשות ב' דברים סותרים כמו עיגול משולש, או להיות ולא להיות בו זמנית וכיו"ב) – אך כאן במאמר (מיוסד על המאמרים שהרבי מציין אליהם בהערות הקודמות) הרבי רוצה בכל זאת שיהיה לזה אחיזה מסויימת בשכל).
ומבאר הרבי, שמה שאנו אומרים שהגילוי (שם הוי') והצמצום (שם א-להים) סותרים זה לזה, זה רק לגבינו, הנבראים. אבל לגבי שם הוי' עצמו אזי גם הצמצום (שם א-להים) אינו מסתיר לגביו.
הרבי מביא לזה משל מרב ותלמיד, כאשר שכלו של הרב הוא נעלה באין ערוך משכלו של התלמיד, אזי הרב אינו יכול לגלות לתלמיד את עומק השכל (שאינו שייך כלל לכלי ההשגה של התלמיד), והרב מעלים ומצמצם את שכלו, ומגלה לתלמיד רק את חיצוניות (=שטחיות) העניין, וגם מה שמגלה לו - הוא באמצעות משלים ודוגמאות, שמשלים אלו מעלימים עוד יותר על עצם השכל. אך יחד עם זאת פשוט שכל הצמצומים הללו הם רק לגבי התלמיד, שהתלמיד מקבל רק את חיצוניות השכל (וגם חיצוניות זו מושגת לו רק בעזרת המשלים ודוגמאות), אך לגבי הרב היודע את פנימיות ועצם העניין, וודאי ששום צמצום אינו מעלים לגביו.
וכך הוא גם בעניין יחוד הוי' וא-להים, שאמנם לגבינו הצמצום מעלים והוא כביכול הפך עניין הגילוי, אך לגבי הקב"ה הצמצום אינו מעלים כלל, והוא לא עומד בסתירה להגילוי, ולכן לגבי הבורא, המציאות שנוצרה משם א-להים אינה מסתירה על שם הוי', וגם במציאות עצמה (שם א-להים) יכול להאיר שם הוי'.
והרבי מוסיף, שאצל הבורא, העניין הזה שהצמצום אינו מעלים לגביו, הוא חזק יותר מכמו שזה במשל של הרב והתלמיד. שאצל הרב, כשהוא חושב בשכלו את המילים והדוגמאות בהם ישתמש בכדי להסביר את העניין לתלמיד, הרי שבאותם רגעים עליו 'להתנתק' מהחשיבה העמוקה אודות אותה השכלה (הוא חייב 'לרדת' לצורך התלמיד), ורק אחרי שמצא את האותיות והמילים הנכונות עבור התלמיד אז אותם מילים אינם מעלימים עבורו, כי בזיכרונו קיים כמובן גם השכל העמוק יותר; אך לגבי הקב"ה גם בשעת ההסתר - ההסתר אינו יכול להעלים לגביו.
הבדל נוסף שיש בין המשל של רב ותלמיד לצמצום של שם א-להים, שאצל הרב, הדוגמאות והמשלים בעצמם הם אינם עצם השכל, אך אצל הקב"ה גם הצמצום עצמו אינו מעלים, ולכן הגילוי של שם הוי' ושם א-להים אינם סותרים כלל זה לזה.
ולפי זה יומתק לשון התרגום שהובא בתחילת המאמר (ראה בשיעורים הקודמים): "לית דין אתר הדיוט" - שמקום המקדש אינו אתר הדיוט, כלומר שבמקום עצמו מאיר שם הוי', וכן בנוגע לנס שהיה בארון הלשון הוא "מקום ארון אינו מן המידה" - שבמקום עצמו מורגש למעלה ממקום (שם הוי').
* * * * *
שתי דרגות ביחוד הוי' וא-להים
אות ח:
באות זו, יבאר הרבי בעומק יותר את העניין של יחוד הוי' וא-להים, שאינם סותרים זה לזה כלל, ואדרבה עניינם הוא אחד, ומזה משתלשל גם במקום המקדש שבמקום עצמו מתגלה 'למעלה ממקום'.
הרבי כותב, שהנה יש שני ביאורים בעניין 'הוי' וא-להים כולא חד' (=הכל אחד):
א) היות שהצמצום (שם א-להים) הוא בשביל הגילוי (הוי') , כלומר: תכלית ועניין הצמצום הוא בשביל הגילוי (וכפי שהוא ברב ותלמיד – שהסיבה שהרב 'מצמצם' את שכלו, הוא בשביל שהתלמיד יוכל לקלוט, וכך גם למעלה, כהקב"ה רוצה להמשיך גילוי גם לדרגות נמוכות, ושהגילוי אכן יתקבל בהם, לשם כך יש צורך בצמצום האור), א"כ נמצא, שגם הצמצום הוא חלק מהגילוי, והיינו ששם הוי' (גילוי) ושם א-להים (צמצום) עניינם הוא אחד ממש.
ב) גם עניין הגילוי (הוי') וגם עניין הצמצום (א-להים) הם שני 'כלים' שבהם הבורא (שלמעלה מגילוי ולמעלה מצמצום) מתבטא. שכך עלה ברצונו ית' להתגלות דווקא בשני אופני ביטוי אלו - גילוי וצמצום. ואם כן נמצא שגם שם הוי' וגם שם א-להים אינם כלל עניין לעצמם, אלא שניהם הם עצמות הבורא שבחר להתגלות באמצעותם, והיות שהם אינם שני עניינים כלל, אלא הכל הוא עצמות הבורא, אזי ברור ש'כולא חד'.
העצם אינו מסתיר על עצמו
ביאור זה (השני), הינו הרובד העמוק ביותר של יחוד הוי' וא-להים. שלפי ביאור זה נמצא, שגם שם הוי' וגם שם א-להים מבטאים את עצמות הבורא שלמעלה משניהם, והיות ששניהם עניינם הוא (לא הם, אלא) העצם המבוטא בהם, אזי אין שייך ששם א-להים יסתיר על שם הוי', שהרי אין שייך העצם יסתיר על עצמו, וכמו שאדם יכול להתחבא מאנשים אחרים, אך הוא לא יכול להתחבא מעצמו... הרב הוסיף, שעניין זה מתבטא גם בהלכה - לגבי כיסוי הראש בשעת התפילה (ראה שו"ע או"ח צא, ד) - שאם אדם מכסה את ראשו באמצעות ידו - אין זה נחשב כיסוי כלל, כיוון שהראש והיד הינם גוף אחד, והאדם לא יכול להיחשב כיסוי על עצמו, ורק אם חבירו ישים את ידו על ראשו - אזי יחשב הדבר לכיסוי.
ולפי ביאור זה יוצא, שלא רק ששם הוי' ושם א-להים אינם בסתירה זה לזה, אלא יתרה מזו: שניהם יחדיו מגלים את העצם, ולפ"ז גם במקום המקדש אזי לא רק כפי שביארנו מקודם (ע"י המשל מהרב והתלמיד) שאצל הקב"ה המקום אינו מעלים על שם הוי', אלא על ידי המקום מתגלה העצם, שבמקום המקדש הי' נרגש שגם המקום (א-להים) וגם למעלה מהמקום (הוי') כל עניינם הוא גילוי עצמותו של הקב"ה (הרב הדגיש, שבאות הקודמת (כשהרבי מביא את המשל דרב ותלמיד) הרבי משתמש במילים שהגלוי דלמעלה מהמקום הוא "במקום" וכאן, הרבי כותב שהגילוי הוא "מצד המקום" - והיינו שלפי הביאור הקודם הגילוי הוא גם במקום (שהמקום רק 'אינו מפריע'); אך לפי הביאור העמוק יותר שהרבי מביא כאן אזי הגילוי הוא על ידי ובאמצעות המקום - שכל עניין המקום הוא גילוי העצם. בכל אופן, בהערה (66) כותב הרבי, שיש מעלה גם בביאור הראשון ('רב ותלמיד'), שכן מעלתו של הביאור השני הוא כשנרגש בהוי' וא-להים הוא שהם (לא הם, אלא) שרשם (גילוי העצמות); אך בביאור הראשון (רב ותלמיד) מודגש שגם מצד עניינם הם שם א-להים אינו מסתיר, והוי' וא-להים כולא חד).
מעלת בית המקדש השלישי
אות ט:
באות זו יבאר הרבי, שהחילוק בין שני הביאורים בעניין יחוד הוי' א-להים (האם רק ששם א-להים אינו מסתיר, או שע"י שם א-להים מתגלה העצם) הוא למעשה החילוק בין בתי המקדש הראשון והשני לבית המקדש השלישי, שיחוד הוי' וא-להים שהיה נרגש בבתי המקדש הראשון והשני הי' דרגת היחוד ששם א-להים אינו מסתיר לגבי שם הוי', אבל בבית המקדש השלישי יהי' נרגש ייחוד הוי' וא-להים באופן העמוק יותר - שעל ידי מקום המקדש מתגלה העצם, והיינו שכל עניינם של השמות הוי' וא-להים הוא גילוי העצמות.
והעניין בזה, שהנה שתי בתי המקדשות הראשון והשני רומזים לד' אותיות שם הוי', ולעשר הספירות, שבבית המקדש הראשון האירה ה"א עילאה (אות ה' ראשונה של שם הוי') שבה ועל ידה מתגלה ה-יו"ד דשם הוי', ובספירות - ספירת החכמה והבינה (מוחין); ובבית המקדש השני האירה ה"א תתאה (אות ה"א השני' של שם הוי') שבה ועל ידה מתגלה ה-וא"ו דשם הוי', ובספירות היינו ז"א וספירת המלכות (=המידות העליונות). בבית המקדש השלישי תאיר בחינת הכתר, וכפי שנתבאר בתחילת המאמר (אות ג) שבית המקדש השלישי הוא בדרגת הכתר (ראה באריכות בשיעור הראשון).
עשר ספירות הגנוזות
אחד החילוקים שיש בין עשר הספירות כפי שהם באצילות (שזו הדרגא שנתגלתה בבתי המקדש הראשון והשני) לבין הכתר שגם שם יש מציאות של ספירות הנקראות 'עשר ספירות הגנוזות' - שבספירות הגלויות (הספירות שבאצילות) אזי כל ספירה היא עניין בפני עצמו, החכמה אינה בינה, והחסד אינו גבורה, וכן בשאר הספירות. אך בספירות הגנוזות אזי אין 'חלוקה' בין הספירות, וכל הספירות נחשבים שם לעניין אחד - כוח האין סוף.
אור וכלי - כולא חד
יתרה מזו: בספירות דאצילות, אנו מבדילים בין ה'אור' ל'כלי'. דהיינו בין השפע הבא מהבורא, שהוא בלי-גבול, והוא נקרא בשם 'אור', לבין ההגבלה המגבילה את האור הנקראת 'כלי' - שהיא למעשה מגדירה את ה'אור' בציור מסויים - חכמה או בינה, חסד או גבורה וכיוצא בזה.
בכדי להבהיר את המושג 'אור' ו'כלי' הביא הרב דוגמא מגוף ונשמה. הרב ביאר שלמעשה יש שלוש דרגות: ישנו עצם הנפש, ויש מה שהנפש מחיה את הגוף, שזה ה'אור' = ההשפעה של הנפש, לאחר מכן יש את ה'כלי' - הגוף, שהוא מגביל את הנפש. והראיה, שהנשמה למעלה אינה שייכת לראייה גשמית, והיא רואה אלוקות, אך כשהנשמה מתלבשת בגוף היא רואה דבר גשמי, ונעשית שייכת לעניינים גשמיים, וכך גם בספירות שישנה 'הארה' (=השפעה) הבאה מהבורא, והיא מתלבשת בספירות, המגבילים את אותה הארה שלכשעצמה היא מופשטת, והיא למעלה מגדר של חכמה או חסד - ועל ידי שאותה הארה מתלבשת ב'כלים' (שהם הספירות) - אזי אותה הארה נעשית פחות מופשטת, וניתןן לכנות אותה כ'חכמה' או 'חסד' וכו'.
אך כל זה בספירות דאצילות; בספירות הגנוזות שבכתר לא ניתן 'להבדיל' בין האורות לכלים, שכן בכתר גם האורות וגם הכלים ענייינם אחד ממש (וכפי שלא ניתן לחלק שם בין הספירות עצמן, וכנ"ל).
אורות וכלים הם שם הוי' ושם א-להים, שכן האורות הינם השפע הבא מהבורא ללא הגבלה (הוי') והכלים מגבילים את האור (א-להים). ולכן, בבתי המקדש הראשון והשני ששם האירו הספירות דאצילות, ששם האורות (הוי') והכלים (א-להים) אינם עניין אחד ממש - שם ניתן רק לומר ששם אלהים 'אינו מסתיר' לגבי שם הוי' (וכפי שנתבאר במשל דרב ותלמיד); אך בבית המקדש השלישי שבו יאיר הכתר (שבו הספירות הגנוזות), ששם אורות וכלים עניינם אחד - גילוי כוח הא"ס - אזי בו יהי' נרגש יחוד הוי' וא-להים באופן הנעלה יותר, ששניהם מבטאים את עצמות הבורא, וממילא גם המקום (א-להים) וגם למעלה ממקום (הוי') - מתגלה על ידם העצמות, "לית דין אתר הדיוט".
ולפי זה מבאר הרבי את מה שנאמר (ראה פרק א' דהמאמר) שמעלת בית המקדש השלישי היא שיהי' קיים בקיום נצחי, שלכאורה הרי גם בית המקדש הראשון הי' יכול להיות עניין הנצחיות (ראה פרק ג דהמאמר ובהערה 18 שם) ומדוע אומרים שזו המעלה בבית שלישי דווקא?
שלימות הנצחיות
והביאור הוא, שנצחיות הוא עניין שלמעלה מהזמן (שמצד הזמן כל דבר הוא מוגבל בזמן), וא"כ הרי כמו שנתבאר בעניין המקום, שאמנם גם בבתי המקדש הראשון והשני המקום לא העלים על 'למעלה ממקום', אך בכל זאת עדיין לא ניתן לומר שהמקום עצמו מגלה את ה'למעלה ממקום', ורק בבית המקדש השלישי מתגלה ע"י המקום עצמו 'למעלה ממקום', כך הוא גם בעניין הזמן (שזמן ומקום שווים בעניינם - ראה באריכות בשיעור השביעי): שאמנם גם בבתי המקדש הראשון והשני היה יכול להיות עניין הנצחיות (למעלה מזמן) באופן שהזמן אינו סתירה לזה, אך שלימות עניין הנצחיות היא שזה חודר בתוך גדרי הזמן, ועד שהזמן גופא מגלה שעניינו הוא 'למעלה מהזמן' - וזה שייך רק בבית המקדש השלישי שבו המקום והזמן עצמם מגלים את כוח הא"ס שלמעלה ממקום ולמעלה מהזמן.
(דובר על עולמות התוהו (ששם היתה שבירת הכלים) והרב ביאר שההבדל בין תוהו לתיקון (עולמות אצילות ובי"ע - שבהם לא היתה שבירה) הוא כעין ההבדל בין הגרעין הנזרע באדמה לאילן הצומח ממנו, שהגרעין הוא השורש לאילן, ובגרעין נמצא כל האילן 'בהעלם' וכך הוא גם בעולם התוהו, שהוא השורש לעולם התיקון, שבעולם התוהו הספירות היו כמו 'נקודות' - וכמו שבגרעין הכול נמצא באופן של 'נקודה' הכוללת את הכול, וכמו שהגרעין נפסד ונרקב באדמה ודווקא על ידי זה צומח אח"כ האילן - כך דווקא על ידי השבירה שהיתה בעולם התוהו - 'נצמח' עולם התיקון. הרב האריך בזה עוד, אך היות ונושא זה אינו קשור לשיעור (וכפי שהרב בעצמו התבטא) אזי לא נרחיב בזה כאן, ובפרט שהנושא כבר נתבאר על ידי הרב בכמה הזדמנויות - ואף עלה על ידינו לאתר (כולל תמליל מלא) - לינק ישיר: לחץ כאן)
שלבי הגאולה
אות יו"ד:
באות זו, יבאר הרבי את סדר הגאולה העתידה, שכפי שנתבאר בפרק ב של המאמר (ונתבארה בשיעור הראשון) הסדר הוא שקודם יהיה בניין בית המקדש, אח"כ יהי' קיבוץ גלויות ובשלב האחרון יהיה תחיית המתים (הרב הזכיר את דברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יא הלכה ד) שלפני שמשיח יבנה את בית המקדש, הוא "יכוף כל ישראל לילך בה" (בדרך התורה), ו"ילחם מלחמות הוי'" - והרב ביאר בזה שמשיח לא יהיה 'דמוקרטי' אלא הוא 'יכפה' את הדת, אך כמובן הוא יעשה זאת 'בדרכי נועם', וכפי שהרבי הוא אינו 'דמוקרטי' והוא 'כופה' על כל אחד ואחת להתנהג כדבעי... הרב סיפר על השלוחים הראשונים שהרבי שלח לקצוות תבל, שזה היה כרוך בקשיים רבים, והציבור עדיין לא היה מוכן לזה, והרבי היה צריך 'לכפות' (בדרכי נועם כנ"ל) על כמה מן השלוחים).
ומבאר הרבי, שהביאור בסדר של השלבים הללו הוא, שקודם יאיר בבית המקדש העניין של יחוד הוי' וא-להים בדרגה העילאית יותר שבזה וכנ"ל, ומבית המקדש יומשך הגילוי לכל העולם כולו, שזהו עניין הגאולה (קיבוץ גלויות - גאולה כפשוטה) שהגילוי שבבית המקדש חודר גם בעולם. וזו הסיבה שהגאולה השלישית תהיה גאולה נצחית שאין אחריה גלות, שע"י שנמשך הגילוי שבבית המקדש שתוכנו של הגילוי הוא שהמקום והזמן עצמם עניינם אלוקות, וזה נמשך בעולם, אזי נעשה העולם מצד עניינו הוא כלי להגאולה, ולכן תהיה זו גאולה נצחית, שכשהגילוי מגיע מלמעלה ואין זה עניינו של התחתון - הגילוי יכול להיות רק לפי שעה, אך כשזה מצד התחתון - הוא עניין נצחי.
ולכן כותב רבינו הזקן (שהובא בפרק א דמאמר - וראה בשיעור הראשון) שהגאולה השלישית קשורה עם יעקב אבינו שמידתו היא מידת התפארת - מידת האמת שעניין האמת הוא נצחיות, ללא שינוי (ראה באריכות בשיעור הראשון) - שאמיתית העניין דהעדר השינוי - הוא כשהתחתון הוא 'כלי' לזה.
העולם עצמו מסייע
וכפי שזה מתבטא בעניין ה'זמן' (נצחיות הגאולה) תתבטא הגאולה גם ב'מקום' שכל הששה קצוות דמקום 'ישתתפו' בגאולה - וכפי שנאמר (ישעיה מג, ה-ו - לגבי גאולה העתידה): "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך, אמר לצפון תני ולתימן (=דרום) אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ" שהפסוק מונה כאן את ארבעת רוחות העולם, ורומז גם על מעלה ומטה באומרו "רחוק" ו"קצה", וגם כאן ההדגשה כאן שהגילוי יהיה מצד המקום עצמו - שהששה קצוות עצמם יסייעו להגאולה, וכפי שאומר "אמר לצפון תני" (ועל דרך זה בשאר הו' קצוות - ראה הערה 71) וכפי שהרבי התבטא כמה פעמים - שאומות העולם עצמם לא רק שאינם 'מפריעים' לגאולה - הם מסייעים לגאולה (וכפי שראו במוחש לגבי העלייה מרוסיה וכיו"ב).
המעלה בהמשכה בעולם
וממשיך הרבי, שלמרות שהגילוי שיהיה בעולם יהיה רק מעין הגילוי שיהיה בבית המקדש, בכל זאת
יש בו מעלה יתרה שאין בבית המקדש. שבבית המקדש אין ניכר כ"כ שהיחוד דהוי' וא-להים הוא גם כפי ששם א-להים הוא בתקפו, שהרי מקום המקדש (מלכתחילה) אינו "אתר הדיוט", ולכן דווקא כשבעולם ("אתר הדיוט") מתגלה (ע"י ההמשכה מבית המקדש) יחוד הוי' וא-להים, אזי מתגלה שהוי' וא-להים כולא חד גם מצד שם א-להים עצמו כפי שהוא בתקפו, ולכן הגאולה (קיבוץ גלויות) היא לאחר בניין בית המקדש, שבזה מרמז שהגאולה היא שלב נעלה יותר (שלכן עולים מדרגה לדרגה) - שדווקא ע"י הגאולה (ההמשכה בעולם) מתגלה שלב עמוק ונעלה יותר ביחוד הוי' וא-להים.
הנשמה ניזונית מהגוף
אות יא:
באות זו יבאר הרבי מהי מעלת השלב השלישי בגאולה - תחיית המתים. והעניין הוא, שכפי שנתבאר באות הקודמת, הגילוי של יחוד הוי' וא-להים שיהיה בעולם הוא רק מעין הגילוי שיהיה בבית המקדש עצמו, ואמנם שבפרט אחד הוא נעלה יותר - שבעולם מודגש יותר איך שנעשה יחוד הוי' וא-להים גם בשם א-להים כפי שהוא בתקפו, אך כללות הגילוי הוא גילוי מוגבל - שהוא רק מעין הגילוי דבית המקדש, ובתחיית המתים יהיו ב' המעלות: מצד אחד הגילוי יהיה בעולם (שם א-להים כפי שהוא בתקפו), אך יחד עם זאת הגילוי יהיה בלתי מוגבל, שהרי מבואר בתורת החסידות (ראה המשך וככה תרל"ז פרק צא) שלעתיד לבוא (בעולם התחיה) תהיה 'הנשמה ניזונית מן הגוף' שאז יהיה חיות הגוף הגשמי מאור ה'סובב' (אור הבלי גבול) שהוא נעלה יותר מחיות הנשמה, ולכן הנשמה תהי' ניזונית ממנו (כמו משפיע ומקבל). ונמצא, שמצד אחד הגילוי יהיה בגוף - ששרשו שם א-להים, אך הגילוי יהיה בל"ג ('סובב').
הכול מכוחו של בית המקדש
אות יב:
באות זו מבאר הרבי מדוע הכתוב מדגיש "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" שהרי לאור מה שנתבאר העילוי שיהיה בקיבוץ גלויות, ובפרט העילוי שיהיה בתחה"מ הם נעלים יותר מהגילוי שבבית המקדש? אך בכ"ז הכתוב מדגיש את מעלת ביהמ"ק, שכל המעלות שיהיו לעתיד נמשכים ממנו, וכפי שנתבאר (באות יו"ד) שגילוי יחוד הוי' וא-להים שבכל העולם כולו הוא נמשך מיחוד הוי' וא-להים שבבית המקדש, וגםהגיויים שיהיו בתחה"מ - שרשם מיחוד הוי' וא-להים שבבית המקדש (וכפי שנתבאר בפרק ב' דהמאמר).
ומסיים הרבי, שזהו גם הטעם שהפעולה הראשונה של משיח (אחרי שיהיה 'בחזקת משיח' - ראה רמב"ם הלכות מלכים שם) תהיה בנין בית המקד - כי בית המקדש הוא השורש של כל העניינים שיהיו אח"כ. ויהי רצון - והוא העיקר - שכל זה יהיה בקרוב ממש.
נכתב ע"י: שמואל אלבום