שיעור במאמר "כימי צאתך מארץ מצרים'' חלק שמיני
- תגיות: ניסים , גאולה , קריעת ים סוף , בקיעת הנהר , עלמא דאתכסיא , עלמא דאתגליא , עובד אלקים , שינוי הטבע , בטחון , ים ויבשה , אחרון של פסח , פסח
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
ישנה מעלה בנס המלובש בטבע, וישנה מעלה בנס שלמעלה מגדרי הטבע. המעלה בנס המלובש בטבע היא, שהגם שהטבע נשאר בתקפו (ולא כמו בנס שלמעלה מגדרי הטבע - שעל ידו נפעל שידוד וביטול מערכות הטבע) בכל זאת הוא פועל כפי רצון הבורא, וזהו ביטול עמוק ו'איכותי' יותר אך לאידך, המעלה בנס שלמעלה מגדרי הטבע שאז רואים אלוקות בגילוי (ולא כמו בנס המלובש בטבע שזקוקים להתבוננות). והחידוש דלעתיד שאז גם בניסים המלובשים בטבע יהיה גילוי אלוקות, שזה מה שהנביא מדגיש (בנוגע לניסים דלעתיד) "אראנו נפלאות" - שהנס יהיה בגילוי, וא"כ נמצא שבניסים דלעתיד יהיו שתי המעלות. והסיבה שלע"ל גם הניסים המלובשים בטבע יהיו בגילוי, היא מכיוון שלעתיד יזדכך הטבע עצמו, ולא רק שהוא לא יעלים ויסתיר, אלא אדרבה: הוא עצמו יגלה אלוקות.
בדומה להבדל בין ב' סוגי הניסים, כך יש הבדל בין מעלת הגוף למעלת הנשמה. שהביטול של הנשמה הוא הביטול של 'יחודא עילאה', שהנשמה מרגישה שהכול הוא אלוקות, ואין שום מציאות אחרת; אך הביטול של הגוף הוא הביטול של 'קבלת עול', שהגוף מרגיש את מציאותו, אלא שנכנע לרצון הבורא, ולעתיד לבוא יהיו בגוף שתי המעלות, שכפי שביארנו בעניין הטבע שהטבע בעצמו יגלה אלוקות, כן הוא גם בעניין הגוף, שלעתיד לבוא הגוף לא יסתיר ויעלים, אלא אדרבה הגוף עצמו יגלה אלוקות, וא"כ הרי שהגילוי יהיה בכל מציאותו (וכמו 'יחודא עילאה' שהגילוי חודר בכל פרטי מציאותו), אך היות והביטול קשור ב'עבודה' של הגוף (שבעבודת הנשמה ישנו 'חיסרון' שהביטול שלה אינה מצד 'עבודה', אלא שזה מציאותה), ע"כ יהיו בו ב' המעלות, ולכן מבואר שלע"ל הנשמה תהי' ניזונית מהגוף, שבגוף יהיו שתי המעלות, ולכן יהיה במדרגה גבוהה יותר מהנשמה.
וזו המעלה של העבודה בזמן הגלות, שאז יש העלם והסתר ביותר, ובכ"ז גם כשההעלם הוא בתקפו יהודי לומדים תורה ומקיימים מצוות, שזהו בדומה לביטול של הגוף שהגם שמרגיש את מציאותו, בכ"ז הוא מתבטל לרצון הבורא.
הסיבה שהפסוק מדמה את הניסים שיהיו לעתיד לבוא לניסי יצי"מ ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") אפילו שלאור האמור הרי הניסים דלעתיד נעלים יותר, מבאר הרבי, שביציאת 'נפתח הצינור' לכל הגאולות, גם לגאולה דלעתיד, והיינו שביצי"מ היה בהעלם גם העניינים שיתגלו לעתיד. ומה שנוקט הכתוב לשון רבים ("כימי צאתך") אפילו שיצי"מ היתה ביום אחד, הוא כפי שהוסבר באות ב' שהכוונה היא גם ליצי"מ, וגם לקריעת ים סוף (שהיתה ביום השביעי ליצי"מ), כי הניסים דלעתיד יהיו גם בדוגמת קרי"ס, שלע"ל תהיה בקיעת הים והנהר (וכפי שהארכנו בזה בשיעור הקודם), והרבי מבאר שיש קשר תוכני בין מה שנתבאר שהניסים דלעתיד יהיו בגילוי ("אראנו נפלאות") לסוג הניסים שיהיו לעתיד - בקיעת הים והנהר (כמו בקרי"ס), שהסיבה שלעתיד הטבע לא יסתיר הוא בגלל הבקיעה - שכפי שנתבאר באריכות בשיעור הקודם, העניין הפנימי של קריעת ים סוף (ועל דרך זה הבקיעה דלעתיד) הוא שה'ים' - עלמא דאתכסיא, נהפך ל'יבשה' - עלמא דאתגליא. כלומר: הים מסמל את העולם הנסתר (כפי שבים הכול מכוסה) ויבשה מסמלת את העולם הגלוי, והיינו, שים רומז על השורש הרוחני של הבריאה, ויבשה רומזת לבריאה הגשמית לכשעצמה, ובקרי"ס הים נבקע - הכיסוי הוסר, ואז ראו הכל את השורש הרוחני בתוך הנברא הגשמי, ואז הטבע אינו מעלים כלל, ואדרבה ניתן ללכת "בתוך הים ביבשה" (שמות יד, כב).
הרב הוסיף ביאור (שלא נאמר בשיעור הקודם) שעניין זה מתבטא גם בברואים שבים וביבשה, שבים נמצאים הדגים, וביבשה נמצאים שאר בעלי החיים, וההבדל שבין הדגים ליתר בעלי החיים הוא, שהדגים מרגישים את מקורם בכל רגע, שהם חשים שחיותם היא מהמים, וברגע שיצאו מן המים - ימותו. ואילו יתר בעלי החיים אינם מרגישים בכל רגע שחיותם היא מהיבשה, והסיבה להבדל זה הוא שהברואים שבים מרמזים על המידות של עולם האצילות, שהם אינם חשים מציאות עצמאית, וכל מציאותם היא רק הבורא, ואילו הנבראים שביבשה מרמזים על הנבראים שבעולמות בי"ע (=בריאה יצירה עשייה - עולמות הנבראים - ראה בשיעור הקודם) המרגישים תחושת ישות עצמאית.
* * * * *
"והדריך בנעלים"
אות יא:
אחרי שהנביא (ישעיה יא, טו) מתאר את בקיעת הים והנהר שיהיו לעתיד, ממשיך הנביא ואומר "והדריך בנעלים" (=שאחרי שיבקע הים והנהר, ילכו שם העם עם נעליהם) באות זו יבאר הרבי מהי ההדגשה הזו בכתוב על כך שיצעדו שם בנעליים דווקא.
והעניין הוא, שנעלים עשויים מעור גס. ובכדי לייצר נעליים מעור גס צריך לעבד את העור ולרכך אותו, ורק אחרי פעולות אלו ניתן 'לכופף' את העור וליצור ממנו מנעל משובח.
והרמז בזה הוא על העולם הגשמי ועל הטבע, שבכדי לזככו דרושה בו 'עבודה' (מלשון עיבוד עורות) בכדי לעשות ממנו כלי קיבול לאלוקות, וכפי שהרבי מביא במאמר שצריכים לרכך טבע גופו ונפשו הבהמית, שלא יהיו קשים כארז (שלא ניתן לכופפו), אלא רכים כקנה (ע"ד מאמר חז"ל תענית כ, א).
מי נקרא "עובד א-להים"
והרבי מביא בקשר לזה את המבואר בתניא (פרק טו) המבאר את דברי הגמרא (חגיגה ט, ב) על הפסוק (מלאכי ג, יח): "ושבתם וראיתם . . בין עובד א-להים לאשר לא עבדו" - ש"תרוייהו צדיקי גמורי נינהו (=שניהם צדיקים גמורים הם), ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד", ומבאר רבינו הזקן, שהרגילות בימיהם הייתה ללמוד כל דבר מאה פעמים (מכיוון שאז לא היו ספרים, והיו צריכים לדעת הכול בע"פ), ולכן מי ששונה פרקו מאה פעמים, הוא עושה כפי הטבע, ועל כן נקרא בכתוב "לא עבדו"; אך השונה פרקו מאה ואחד פעמים, הוא עושה מעל לטבע, והיות שעיקר עבודת ה' היא ללחום כנגד הטבע - לכן הוא נקרא "עובד א-להים". והרבי מוסיף, שבמילים "עובד א-להים" נרמז שהוא עובד לזכך את הטבע, שהרי 'א-להים' בגימטריא 'הטבע' (86) וא"כ "עובד א-להים" פירושו שהוא עובד עם הטבע.
והרבי מבאר, שע"י שאדם עובד ונלחם בטבע גופו ונפשו הבהמית, נפעל זיכוך ובירור בטבע בכללות העולם, וזו ההדגשה בכתוב "והדריך בנעלים" - שלעתיד תתגלה המעלה של העבודה עם הטבע.
'טבע מידותיו' לעומת 'מידותיו הטבעים'
ישנו פתגם ידוע מרבינו הזקן (ראה ליקוטי דיבורים חלק א דף נו, א): "כל עניין החסידות הוא לשנות טבע מידותיו", ומבאר זאת הרבי הקודם (ליקוטי דיבורים שם) שההדגשה בזה היא לא רק לשנות מידותיו הטבעיים - דהיינו לא רק שינצל כל טבע לקדושה (וכמו טבע ההתלהבות - לענייני קדושה; וטבע הקרירות - לענייני עוה"ז וכדומה), אלא יתרה מזו: שישנה את עצם טבעו (שאם יש לו טבע ההתלהבות, אזי שינסה לפעול גם בטבע הקרירות, ואם יש לו טבע הקרירות, שיפעול בהתלהבות...).
בקשר לעניין זה סיפר הרב שני סיפורים:
סיפור א:
אדם נכנס אצל אדמו"ר הצמח צדק, והתאונן בפניו על כך שאין לו חשק בלימוד התורה. וענה לו הצ"צ: "אתה מתלונן? אני הוא זה שצריך להתלונן! מה אעשה אני שיש לי חשק ללמוד, ולכן איני עושה זאת מצד קבלת עול"...
סיפור ב:
אדם אחד שהיה בעל מידות טובות להפליא, שאל את ר' זלמן זעזמיר (מגדולי תלמידי רבינו הזקן, בעל מוח חריף במיוחד) "מהי חסידות?", וענהו, שעניין החסידות היא להשליט את ה'מוחין' על ה'מידות' (כלומר שהאדם יפעל כפי הוראת השכל, ולא ילך כפי רגשותיו). אותו אדם לא נסתפק בתשובתו של ר"ז, והלך לרבינו הזקן בעצמו, ושאל אותו את שאלתו הנ"ל. ורבינו הזקן ביאר לו, שהנה מצינו שלכל בעל חי יש תכונה ייחודית: הנשר הוא רחמני; והעורב אכזרי וכו'. האדם בשונה מבעלי החיים, יש לו שכל, וממילא מידותיו (תכונותיו) היו אמורים להיות בהתאם לשכל, אך היות ובפועל אנו רואים שגם לאדם יש טבעים שונים, והאחד רחמן, והאחד תקיף וכו' - לכן באה חסידות, שהאדם לא יהיה כבעל חי שיש לו טבע מסוים, אלא יפעל לפי שכלו, כפי רצון הבורא.
כששמע אותו אדם את דברי רבינו הזקן - התעלף, כיוון שנתעורר בו חשש שהיות ומידותיו הטובות הם אצלו בטבע, שמא הוא כמו בעל חי... כשהתעורר מעלפונו, התחיל רבינו הזקן לבאר לו כיצד תורת החסידות פועלת על האדם, ויאמר לו רבינו הזקן: שמע ישראל - שמע ר"ת (=ראשי תיבות) שאו מרום עיניכם, והיינו שע"י ההתבוננות בגדלות הא-ל נפעל שינוי בטבע המידות.
סיפורים על ביטחון בה'
בסוף השיעור סיפר הרב כמה סיפורים על עניין הביטחון בה':
סיפור א:
פעם ישב הצדיק מרוז'ין ודיבר על מעלת הביטחון בה'. וחסיד אחד התרברב בפניו שהוא בעל בטחון. אמר לו הצדיק: "גש ליהודי פלוני, המתגורר בעיירה פלונית, והוא ילמד אותך פרק בהלכות ביטחון".
החסיד עשה כמצוות רבו, והלך לאותו יהודי. בהגיעו לשם הבחין, שאותו יהודי הינו גביר אדיר, המחזיק בבעלותו בית גדול, ובו הוא מכניס אורחים באופן מופלא ביותר. כל יהודי המזדמן לעיירה, מיד ניגש אליו אותו גביר ומזמינו לשהות במעונו ללא הגבלה, כשהוא דואג לכל מחסורו ואף מעניק לו סיוע בכל עניין הנצרך לו. כשהגיע אליו תלמידו של הרוז'ינער, שאל אותו הגביר כמנהגו באם צריך הוא עזרה, וכשאמר לו שהוא צריך להתעכב כאן זמן מה, מיד פינה עבורו הגביר חדר מפואר, ודאג לו לאש"ל מלא.
אותו חסיד ניסה להתחקות אחר עקבותיו של הגביר, והנה הוא רואה שמידי יום באים אנשים לדרוש את פיקדונותיהם שהפקידו אצל הגביר, או כספים עבור עסקאות שונות שעשו עמו, ואז הגביר נכנס לחדר כל שהוא בביתו, שוהה שם איזה זמן, ולאחר מכן מוציא להם את הסכום אותו דרשו. החסיד תיאר לעצמו ששם הוא חדר האוצרות של הגביר. וכך היה הסדר מידי יום.
החסיד לא הבין מדוע שלח אותו הרבי לאותו עשיר, שאמנם מעשי החסד שלו היו באופן מופלא ביותר, אך לאידך הוא לא הצליח לראות באותו עשיר הנהגה הקשורה עם מידת הביטחון.
כעבור זמן, החליט החסיד שאין לו בררה, אלא לשאול את פי העשיר בעצמו. הוא חיכה לשעת הכושר, ואז פנה אל הגביר שיאמר לו מדוע לדעתו שלח אותו הרבי אליו. ואז אמר לו העשיר שבאמת עניין זה הוא סוד כמוס, אך היות שנשלח על ידי רבו, אזי יגלה לו. ואז שואל אותו העשיר: "מה לדעתך יש בחדר אליו אני נכנס כשאני זקוק לכסף?", החסיד ענה לו מיד, שחדר זה הוא חדר האוצרות. ואז הכניס אותו העשיר לחדר, ושם רואה החסיד להפתעתו, שיש שם כסא ושולחן, ותו לא. וה'עשיר' הסביר: "אני, חי אך ורק על ביטחון, והנך מוזמן לראות זאת!". תוך כדי שהם משוחחים, בא אדם, ודרש מאת ה'עשיר' שלושת אלפים רובל שהפקיד אצלו בעבר. ול'עשיר' אין פרוטה בכיסו. ואז הוא נכנס לאותו חדר ומבקש מהקב"ה שימציא לו את הסכום הדרוש. לא עובר זמן רב, והנה מגיע אציל בעל חווה גדולה, ואומר לו שברצונו להפקיד אצלו 10,000 רובל, וזאת מכיוון שיוצא עכשיו למלחמה, והוא לא יודע אם יחזור ממנה... האציל גם מוסיף ואומר לעשיר, שבתור 'שכר טרחא' הוא יכול לקחת אלף רובל לעצמו, ובנוסף, לא אכפת לו אם במשך הזמן הוא ישתמש בכסף לכל מטרה שירצה...
סיפור ב:
מידי יום, כשהצדיק רבי זושא מאניפולי היה מסיים את תפילתו, היה אומר: "זושא רעב, אנא ה', תן לו מזונו", ואז היה בא השמש ומביא לו את הסעודה. פעם אחת חשב השמש לעצמו, מה יקרה באם לא אביא לרבי את מאכלו, האם ה' יביא לו?... ואכן, באותו יום לא הביא השמש לר' זושא את מנתו. אותו יום היה יום גשום וסוער במיוחד, ורחובות העיירה אניפולי היו מוצפים בשלוליות ענק. תושבי העיירה יצרו מעין 'שביל' העשוי מקרשים, בכדי שיוכלו ללכת ממקום למקום. באותו בוקר כשצעד רבי זושא על ה'שביל' חמד לו אחד התושבים לצון, והוא דחף אותו אל השלולית, כנראה שר' זושא היה מכורבל והלה לא הכירו. כשגילה לחרדתו את מי הפיל אל השלולית, נבהל מאוד, ואז יעצו לו חבריו, שתיכף שיסיים ר' זושא את תפילתו ימתין לו עם מגש ועליו מאכלים משובחים ומגדנות, ובכך יפייסו. והנה ר' זושא מסיים את התפילה, ומכריז כדרכו: "זושא רעב, אנא ה', תן לו מזונו" ומיד נכנס אותו אדם עם המגש בידו, כשהשמש מציץ מעבר לדלת...
סיפור ג:
אחד מחבריי חלה במחלה מסוימת, וכתב על כך לרבי. הרבי ענה לו 'להתחזק בביטחון', לאחר זמן הוא פנה שוב לרבי ושאלו שהרי הוא רואה בהתקדמות המחלה לא עלינו, והרבי ענה לו שיתבונן בתחילת 'שער הייחוד והאמונה' בספר התניא. שם מבאר רבינו הזקן באריכות, איך שכל הבריאה מתהווית ע"י הבורא בכל רגע ורגע מחדש, וא"כ אין להוכיח ממה שהיה ברגע הקודם על הרגע שלאחריו, כיוון שבכל רגע הוא בריאה מחדש...
מסיבה זו היו צדיקים שגם כשהאוכל היה נמצא כבר על שולחנם, היו מבקשים מה' שימציא עבורם את האוכל, שהרי כאמור בריאה מתהווית בכל רגע מחדש, וא"כ זה שברגע הקודם היה אוכל, אין זה אומר שאין צריכים לבקש על הרגע הבא.
הרב האריך הרבה בעניינים אלו, ודיבר על שני דרגות בביטחון, הביטחון של יעקב אבינו, שאמנם בטח בקב"ה, אך בכל זאת עשה 'כלי' בדרך הטבע, וכפי שמצינו שכשיצא לקראת עשו אזי הכין עצמו לדורון תפילה ומלחמה, אך יוסף לעומתו היה במדרגה כזו שאינו צריך כלל לעשיית 'כלי', ועד שנענש על כך שביקש משר המשקים להזכירו בפני פרעה (ראה בראשית רבה פט, ג).
בסיום השיעור, סיכם הרב בעל-פה את האות האחרונה של המאמר (אות יב) ואי"ה בשיעור הבא, שאז הרב ילמד אותה מתוך הספר, נעלה אותה גם אנו על גבי הכתב במסגרת זו.
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -