שיעור במאמר "כימי צאתך מארץ מצרים'' חלק שביעי
- תגיות: רשבי , לג בעומר , הוד שבהוד , ניסים , יחודא עילאה , קבלת עול , קריעת ים סוף , גאולה , בקיעת הנהר , ספירת המלכות , ים ויבשה , אראנו נפלאות , אחרון של פסח , פסח
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
הילולא דרבי שמעון בר יוחאי:
בקשר לל"ג בעומר, זכו משתתפי השיעור לשמוע מהרב כמה עניינים נפלאים במעלת רשב"י.
בחסידות מוסבר על הפסוק (מיכה ו, ב): "והאיתנים מוסדי ארץ" - ש'איתנים' אותיות 'תנאים'. שהתנאים ממשיכים דרגת 'איתן' למטה (לארץ). 'איתן' הוא כינוי לדרגת 'יחידה שבנפש' (=עצם הנשמה), שלכן במילה 'איתן' יש כמה פירושים: 'איתן' מלשון עתיק וקדמון (ראה תרגום יונתן מלכים א, ח) - שהנשמה קדמה לכל הבריאה (אפילו למלאכים), וכפי שאומרים חז"ל (בראשית רבה ח, ז), שהקב"ה 'נמלך' על הבריאה בנשמותיהם של צדיקים, והרי הכוונה בזה היא לבריאה בכללותה (כולל בריאת צבא השמים - המלאכים); ואיתן מלשון 'קשה' ו'תקיף' - שזה מורה על החוזק והתוקף של הנשמה.
ועל כך נאמר בתורת החסידות, שרשב"י הוא הממשיך בחינה זו ליתר חבריו התנאים, שאצל רשב"י האירה דרגת ה'יחידה' בגילוי, מכיוון שהוא היה בתכלית ההתאחדות עם הקב"ה.
וזו הסיבה שחבריו של רשב"י שבחו אותו בשבחים נוראים ביותר שלא מצינו דוגמתם אצל שום צדיק, כמו ר' יהודה שהיה קורא לרשב"י 'שבת' (זהר ח"ג קמד, ב), ועד שאמרו (זהר ח"ב לח, א): "מאן פני האדון הוי' - דא רשב"י" (=על מי נאמר (שמות כג, יז): "פני האדון הוי'"? על רשב"י) - שבכדי לעורר ממנו השפע, היו צריכים לשבחו, ועל דרך שאמרו חז"ל (ברכות לב, א) לגבי התפילה "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל" - ומוסבר על כך בתורת החסידות (דרך מצוותיך, מצוות ההלל) שהיות שהקב"ה הוא אין סוף, והוא אינו בערך להשפיע שפע לעולמות המוגבלים, אזי על ידי השבחים שמשבחים אותו מעוררים אצלו ית' הרצון להשפיע לעולמות, ועל דרך זה הוא בנוגע לרשב"י, שהיות שדרגתו היתה באין ערוך לשאר התנאים, הוצרכו לשבחו בכדי לעורר ממנו השפע.
גילוי סודות התורה
השפעתו של רשב"י לא הצטצמה רק לדורו בלבד. השפעתו של רשב"י נמשכת עד לדורנו. רשב"י היה הראשון שהתחיל לגלות רזי תורה, ומאז ההשפעה הולכת וגוברת, ובמיוחד בדורות האחרונים עם התגלות תורת החסידות ותורת חסידות חב"ד בפרט, שבה מתבארים ענייני פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה, ועד לדורנו זה בו נתגלה על ידי הרבי נשיא דורנו עניינים מופלאים ביותר, ויחד עם זאת מובנים בפשטות בשכל אנושי.
כוחו של רשב"י בא לידי ביטוי ביום ל"ג בעומר, היום שבו נשמתו נתאחדה באין-סוף, וכתוצאה מחיבור זה גילה רשב"י ביום זה סודות נפלאים אשר מעולם לא נתגלו. זו הסיבה שיום זה נקרא בשם 'הילולא' (=חתונה) - שהוא על דרך חתונה כפשוטה שבה מתגלה כוח האין-סוף (על ידי עניין ההולדה שהוא כוח אין-סופי).
הוד שבהוד
דבר מעניין נוסף מצינו ביום זה, שהוא מאחד את כל עם ישראל, ועד לפשוטים ביותר. הספירה של יום ל"ג בעומר היא 'הוד שבהוד'. בתורת החסידות מוסבר שדרגת ה'הוד' היא הדרגה הנמוכה ביותר, 'הוד' עניינה הוא שהאדם אינו מבין ומשיג, והוא רק 'מודה' שכך היא האמת (למשל: אדם השומע את טיעוניו של חכם גדול, והוא אינו מבין כלל את דברי החכם, רק שהוא מבין שמכיוון שמדובר בחכם גדול, אזי יש לקבל את דעתו). 'הוד שבהוד' היא 'הודאה' במדרגה נמוכה יותר: הוא אפילו לא משיג בשכלו שיש להודות, אלא הוא 'מודה' שצריך להודות... מדרגה זו נרמזת בתפילת 'מודים דרבנן' - "מודים אנחנו לך . . על שאנו מודים לך" - ודרגה זו היא הדרגה הנמוכה ביותר, שעליה אמרו חז"ל (בבא קמא טז, א) שמי שאינו כורע במודים - אינו קם בתחיית המתים, כלומר: מי שגם דרגה זו אינה נמצאת בו - הרי שהוא אינו שייך לכל העניין. ורשב"י משפיע גם ליהודי העומד בדרגה כזו, ודווקא מפאת גודל מעלתו, וכמאמר (ראה שערי אורה, שער הפורים, ד"ה יביאו לבוש מלכות): "כל הגבוה גבוה ביותר - יורד מטה מטה ביותר".
* * * * *
תקציר השיעורים הקודמים:
בשיעורים הקודמים נתבאר באריכות שישנם שני סוגי ניסים. נס המלובש בטבע, ונס הנעלה לגמרי מגדרי הטבע, ובכל סוג ישנם מעלות שונות. בנס המלובש בטבע המעלה היא שישנו חיבור של גבול ובלי גבול. שבנס שלמעלה מן הטבע אין הגילוי נמשך בגדרי הטבע, שאדרבה, נעשה ביטול ושידוד הטבע, אך בנס המלובש בטבע נעשה חיבור של בלי גבול (נס) וגבול (טבע) יחדיו. ועוד מעלה בנס המלובש בטבע, שעל ידו מתגלה שהקב"ה שולט גם בטבע עצמו, שהטבע נעשה כפי רצונו (ולא רק שביכלתו לבטל את הטבע) אך לאידך, המעלה בנס שלמעלה מן הטבע, שבו רואים בגילוי את יד ה' (ולא כמו בנס המלובש בטבע שהטבע מסתיר ומעלים על הנס), ומעלה נוספת בנס שלמעלה מהטבע, שהשליטה בטבע היא בכל מציאותו, ולא כמו בנס המלובש בטבע שהשליטה היא רק לגבי אופן הנהגת הטבע.
והרבי מבאר, שהחילוק שבין ב' סוגי הניסים הוא גם בשרשם, שנס המלובש בטבע מגיע ממדרגת אור א"ס הנותן מקום לגבול, ובהניסים שלמעלה מהטבע מתגלה דרגת האור שלמעלה לגמרי מעניין הגבול.
ומוסיף הרבי, שעל דרך ב' סוגי הניסים האמורים, אזי מצינו גם בעבודת ה' שני סוגי ביטול: הביטול של 'יחודא עילאה', והביטול של 'קבלת עול'. שמצד יחודא עילאה הרי כל העולמות בטלים במציאות, ואין שום דבר מבלעדי ה' אחד, וממילא לא קיימים שום רצונות חוץ מרצון ה', אך הביטול של 'קבלת עול' עניינו הוא שהגם שהאדם נשאר במציאותו, ויש לו רצונות משלו - אך עם כל זאת הוא כופה את עצמו, והנהגתו היא כפי רצון האדון.
שני סוגי ביטול אלו, הם בדוגמת שני סוגי הניסים האמורים. שהביטול של 'יחודא עילאה' הוא בדומה לנס שמעל לטבע, שלגביו הטבע בטל לגמרי ואין לו כל מציאות; והביטול של קבלת עול הוא מקביל לנס המלובש בטבע, שהטבע נשאר במציאותו, ובכל זאת הוא 'תואם' לרצון ה'.
והרבי מבאר, שבכל סוג ביטול ישנה מעלה: שמצד אחד הביטול של יחודא עילאה מקיף את האדם ואת כל כוחות הנפש שלו, עד שלא נשאר שום חלק באדם שאינו בטל, ואילו הביטול של קבלת עול הוא רק בנוגע להנהגה בפועל, ורצונו, שכלו ומידותיו של האדם אינם בטלים, אך לאידך, בביטול של יחודא עילאה יש חסרון: כיוון שגם רצון האדם הוא באלוקות, א"כ הוא אינו כופה את עצמו, ואדרבה, הבחירה באלוקות באה ממנו (וקשורה עם מציאותו). אך בביטול של קב"ע כיוון שהוא רוצה בתאוות העולם, רק שהוא מבטל את רצונו מפני רצון העליון, הרי שבפרט זה, יש כאן ביטול נעלה יותר.
בשיעור הקודם הגדרנו זאת, שבביטול של יחודא עילאה יש שלימות ב'כמות' הביטול, שחודר בכל פרט ופרט; אך בביטול הבא מצד קב"ע שלימות הביטול היא ב'איכות' הביטול.
כאמור, הביטול של 'יחודא עילאה' הוא בדוגמת נס שמעל לטבע, שלגביו הטבע בטל לגמרי ואין לו כל מציאות; והביטול של קבלת עול הוא בדוגמת נס המלובש בטבע, שהטבע נשאר במציאותו, ובכל זאת הוא מתנהל כרצון ה'.
הניסים שיהיו לעתיד לבוא, יכילו בתוכם את כל המעלות יחד. וזאת מכיוון שלעתיד לבוא יראו בגלוי שגם הטבע הוא - אלוקות, וממילא בנס המלובש בטבע יהיו ב' המעלות, שכעת שהטבע נראה למציאות עצמאית, א"כ בנס המלובש בטבע אזי הטבע מסתיר, ונראית גם מציאות הטבע, ועד שזקוקים להתבוננות בכדי לראות את יד ה' בתוך הטבע, אך לעתיד שהטבע לא יעלים ולא יסתיר כלל ואדרבה הוא עצמו יגלה אלוקות, הרי שיש כאן גם המעלה של נס שמעל הטבע, שאלוקות מאיר בגלוי בכל פרט ופרט, ולא נשאר שום מציאות שאינה אלוקות בגילוי, ונמצא שיש שלימות גם בעניין ה'כמות' (שאלוקות חודר בכל פרט ופרט) וגם בעניין ה'איכות' - שלא נעשה כאן שידוד וביטול הטבע, אלא שבטבע עצמו ובגדרי העולם גופא - מתגלה אלוקות, ונעשה חיבור גבול ובל"ג יחד.
והרבי מקשר זאת עם המבואר בתורת החסידות, שלעתיד לבוא הגוף יהיה בדרגה נעלית יותר מהנשמה, ועד ש'הנשמה תהיה ניזונית מהגוף'. והעניין הוא, שהביטול של הנשמה הוא הביטול של יחודא עילאה, שהנשמה מרגישה שהכול הוא אלוקות, ואין שום מציאות אחרת, והביטול של הגוף הוא הביטול של קבלת עול, שהגוף מרגיש את מציאותו, אלא שכופה את עצמו, ולעתיד לבוא יהיו בגוף שתי המעלות, שכפי שביארנו בעניין הטבע שהטבע בעצמו יגלה אלוקות, כן הוא גם בעניין הגוף, שלעתיד לבוא הגוף לא יסתיר ויעלים, אלא אדרבה הגוף עצמו יגלה אלוקות, וא"כ הרי שהגילוי יהיה בכל מציאותו (וכמו 'יחודא עילאה' שהגילוי חודר בכל פרטי מציאותו), אך לאידך הביטול יהיה קשור בעבודה של הגוף, שבעבודת הנשמה ישנו 'חיסרון' שהביטול שלה אינה מצד 'עבודה', אלא שזה מציאותה, ולכן חסר ב'איכות' הביטול, אבל הגוף הרי הגיע לזה מצד עבודתו, וע"כ יהיו בו ב' המעלות, ולכן הנשמה תהי' ניזונית ממנו לקבל ממנו את המעלה המיוחדת שיש בו נוסף על המעלה שיש בנשמה.
ובקשר למה שנתבאר שיש מעלה בגוף שהביטול שלו הוא מצד 'עבודה' ולא שהביטול בא בדרך ממילא (כמו בנשמה שהביטול שלה הוא מצד מציאותה) מביא הרבי, שלכן כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות דווקא, שאמיתית הביטול, היא בזמן הגלות דווקא, שהרי בזמן בית המקדש שהיתה השגת אלוקות, ובעלותם לרגל גם ראיה באלוקות, הרי הביטול הוא מובן מאיליו (וכמו הביטול דהנשמה), ודווקא בזמן הגלות, ובפרט בדורנו זה - 'דור עקבתא דמשיחא' שההעלמות וההסתרים גדולים ביותר, הרי שהביטול בא מצד עבודה (ולא מצד מציאותו של האדם) ועד כדי שמשה רבינו הרגיש 'נחיתות-רוח' בפני הדורות שיהיו בזמן הגלות (ובפרט בפני דורנו זה - 'דור עקבתא דמשיחא'), שהעבודה שבזמן הגלות הוא הביטול שמצד עבודה וקבלת עול, שאין מתפעלים מכל ההעלמות וההסתרים, ולומדים תורה ומקיימים מצוות במס"נ, שעבודה זו דווקא מביאה את הגילוי דלעתיד.
* * * * *
פתיחת הצינור
אות יו"ד:
באות זו מסביר הרבי מדוע הכתוב מדמה את הניסים דלעתיד לניסי יצי"מ ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), הרי נתבאר שהניסים דלעתיד יהיו באופן נעלה הרבה יותר - שבניסים דלעתיד יהיו ב' המעלות, וכנ"ל?
והביאור הוא (מיוסד על מאמר הרבי הקודם - ד"ה כימי צאתך התש"ח), שיציאת מצרים בהיותה הגאולה הראשונה מכל הגאולות, היא היתה 'פתיחת הצינור' לכל הגאולות, כולל הגאולה העתידה, ולכן הכרחי לומר שבגאולת מצרים היה בהעלם גם המעלות שיהיו בניסים דלעתיד, ולעתיד יהיה זה בגילוי.
ומדייק הכתוב "כימי צאתך" - לשון רבים, שכולל בזה גם את יום יצי"מ, וגם את קריעת ים סוף שהיה ביום השביעי ליצי"מ (וכנ"ל באות ב), וזה בכדי להדגיש שלע"ל יהיו גם הניסים ד"והחרים הוי' את לשון ים מצרים" (ישעיה יא, טז - הפטרת אחרון של פסח) - שהקב"ה יהפוך את ים מצרים ליבשה, ובהמשך לזה "והניף ידו על הנהר . . והכהו לשבעה נחלים" (שם) - שהקב"ה יבקע את הנהר (נהר פרת) לשבעה חלקים, וכפי שנתבאר באות ב' שניסים אלו הם בדומה לקריעת ים סוף.
והגם שבקיעת הנהר לז' חלקים היא נעלית יותר מקריעת ים סוף, שקריעת ים סוף עניינה הוא חיבור אצילות עם בי"ע (=בריאה יצירה עשייה), ובקיעת הנהר היא חיבור אצילות עם אור א"ס שלמעלה מאצילות (עניינים אלו יבוארו בקטע הבא) - הרי זה בדיוק מה שמדגיש הכתוב, שלמרות שבקיעת הנהר היא נעלית יותר מקריעת ים סוף, אבל הכול היה בהעלם בקריעת ים סוף, שהיא היתה הראשונה שבגאולות, ואז היתה פתיחת הצינור, וזה מה שמדגיש הכתוב, שגם הנפלאות שיהיו לעתיד הם "כימי צאתך מארץ מצרים", שאז נפתח הצינור, והיו בהעלם גם הניסים דלעתיד.
קריעת ים סוף ובקיעת הנהר - במובנם הרוחני
בכדי להבין את המושגים שהוזכרו בקטע הקודם - שקריעת ים סוף עניינה חיבור אצילות ובי"ע, ובקיעת הנהר דלעתיד עניינה חיבור אצילות ולמעלה מאצילות, עלינו לבאר מהו עניינה של קריעת ים סוף ברוחניות. עלינו להבין גם מהו ההבדל שקריעת ים סוף היתה לי"ב גזרים (כמסופר במדרשי חז"ל) ובקיעת הנהר תהיה לשבעה נחלים.
והעניין הוא, שקריעת ים סוף ברוחניות היתה הכנה למתן תורה. במתן תורה נתחדש ש"תחתונים יעלו לעליונים" (ראה שמות רבה יב, ג). כלומר: רוב רובם של המצוות הם בעניינים גשמיים (כמו ציצית מצמר ותפילין מעור בהמה וכו') והיינו שהאדם מעלה ומחבר את הגשמיות (תחתונים) עם אלוקות (עליונים). כהכנה לזה, היה נס קריעת ים סוף. ים סוף רומז על ספירת המלכות, שעניינה הוא להעלים על האורות של עולם האצילות (בו נמצאים מידותיו של הקב"ה) כפי שים מעלים ומכסה על כל מה שבתוכו. זו גם הסיבה שהיא נקראת בשם ים סוף - שכן ספירת המלכות היא המידה הסופית (הספירה האחרונה) שהיא עוצרת מהספירות שמעליה מלהתגלות בכל עוצמתם, והיא מאפשרת אך ורק גילוי מצומצם.
מסיבה זו נקרא עולם האצילות בשם 'עלמא דאתכסיא' - שהוא מכוסה ומוסתר, וזאת באמצעות ספירת המלכות. העולמות בריאה יצירה עשיה שהם למעשה (בכללות) העולמות של הנבראים - נקראים בשם 'עלמא דאתגליא'.
בשעת קריעת ים סוף, נבקע ה'ים', כלומר הכיסוי וההעלם של ספירת המלכות נבקע והוסר, ואז נמשכו והתגלו האורות העליונים של עולם האצילות ('עלמא דאתכסיא') בעולמות בי"ע המכונים 'יבשה' - שבה הכול בגילוי ('עלמא דאתגליא'), וכך נעשה חיבור אצילות ובי"ע, כשחיבור זה, כאמור הוא הכנה למתן תורה שאז קיבלנו את התפקיד לחבר (ע"י תורה ומצוות) עליונים ותחתונים.
המלכות עניינה הוא דיבור (כפי שביארנו כמה פעמים, וראה 'פתח אליהו' (הקדמת תיקוני זהר): "מלכות - פה"). כפי שביארנו שהמלכות מעלמת על האורות דאצילות, כך הוא באותיות הדיבור. האדם אינו יכול לגלות באמצעות אותיות הדיבור את כל מה שבליבו, ולכן האותיות הם מעלימות על המידות שבלב, ומבטאות רק הארה מצומצמת מהן. ובקריעת ים סוף יוצא לפי זה, שהתגלו המידות העליונות כפי שהם, מבלי שאותיות הדיבור יעלימו עליהם.
לעתיד לבוא, הבקיעה תהיה לא רק באותיות הדיבור (מלכות), אלא גם בספירת הבינה - אותיות המחשבה. אותיות המחשבה אינם מעלימים כמו אותיות הדיבור, שהרי המחשבה האדם חושב לעצמו, אך בכל זאת הם אותיות, והם לא עצמותו ומהותו של החושב.
לעתיד לבוא, גם העלם זה יבקע, ואז תתגלה עצמותו של הבורא. זו הסיבה שהים נבקע לי"ב גזרים, ואילו הנהר ייבקע לשבעה נחלים. המלכות קשורה עם מספר י"ב. וכפי שרואים ב"ים של שלמה" (בריכה מפוארת לאגירת מים שבנה שלמה המלך בבית המקדש - ראה מלכים א פרק ז), שה'ים' (המרמז כאמור על ספירת המלכות) עומד על י"ב בקר, ששלמה המלך התכוון לרמז בזה, שמספירת המלכות נמשך עולם הבריאה שבו המלאכים ושבטי ישראל שהם במספר י"ב, וכפי שידוע, שהמלאכים מחולקים לד' מחנות, כשבכל מחנה ג' חלקים, ואותו הדבר שבטי ישראל נתחלקו לארבעה דגלים, כשבכל דגל היו שלושה שבטים (כמסופר בתחילת חומש במדבר, וראה במדבר רבה ב, ג) - ולכן כשנבקעה המלכות, והמלאכים ובני ישראל התעלו לאצילות, אזי כל אחד עלה במסילתו, ולכן הים נבקע לי"ב גזרים. אך לעתיד שספירת הבינה תיבקע, שממנה נמשכים ז' המידות, אזי המידות יתעלו כל אחד במסילתו (שלכן הוא ייבקע לשבעה נחלים - כנגד שבעת המידות), ויעלו אל למעלה מאצילות, ובלשון הקבלה - לספירת הכתר הקשורה עם עצמותו של הקב"ה.
וכאן בא הרבי ומיישב את השאלה שנשאלה בסוף אות ב' - מה הקשר התוכני בין שני העניינים המודגשים בכתוב, שמצד אחד הכתוב מדגיש שלעתיד גם הניסים המלובשים בטבע יהיו בגילוי ("אראנו") וכמו הניסים שלמעלה מהטבע, ומצד שני מדגיש הכתוב שלעתיד יהיו הניסים של בקיעת הים ובקיעת הנהר בדומה למה שהיה ביצי"מ ("כימי צאתך מארץ מצרים"), ומבאר הרבי, שהסיבה שלע"ל הטבע לא יסתיר על הנס, הוא בגלל שאז יהיה חיבור אור א"ס עם טבע העולם, וחיבור זה הוא ע"י בקיעת הים והנהר (שבקיעה זו מחברת את העליון עם התחתון, וכנ"ל).
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -