שיעור במאמר "ויתן לך" התשכ"ח - חלק רביעי
- תגיות: מקיף ופנימי , עתיק יומין
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר הפרקים הקודמים:
באות הקודמת שאל הרבי - איך ייתכן שיצחק רצה לתת את ברכת "ויתן לך" לעשו, הרי יצחק ידע היטב מיהו ה'תכשיט' שלו...
והרבי ביאר באריכות, שדווקא מסיבה זו רצה יצחק לברכו. שיצחק רצה להשפיע עליו אור עליון, שעל ידי זה יתבררו הניצוצות הגבוהים שבו, שיצחק ידע שבעשו חבויים ניצוצות נעלים ביותר, וע"י שיברך אותו בברכת "ויתן לך" שהיא ברכה נעלית ביותר (וכפי שביארנו באריכות בפרקים הקודמים) - יתבררו הניצוצות שבו.
אבל הקב"ה סיבב שיעקב יקבל את הברכות, כי אם עשו היה מקבל את הברכות, היה זה באחד משני אופנים: או שה'אור' היה 'נבלע' בו ונהפך גם למציאות שלילית, או שמציאותו של עשו היתה מתבטלת לגמרי (שלא ניתן להמשיך את האור לעשו כפי מצבו בהווה), ולכן המשכת האור צריכה להיות ליעקב, שדווקא הוא ע"י עבודתו יוכל לברר את עשו.
* * * * *
בקדושה - 10; בקליפות - 11
אות ה:
בכדי להסביר איזה כוח מיוחד טמון בברכת "ויתן לך" עד כדי שבכוח ברכה זו לברר את עשו, מבאר הרבי באות ה' (E נקודה זאת נתבארה בהרחבה גדולה בשיעור הקודם - כאן נחזור רק על עיקרי הדברים, בצירוף ההוספות שנתחדשו בשיעור זה), שהנה ידוע ש"זה לעומת זה עשה הא-להים" (קהלת ז, יד), ולכן כשם שבקדושה ישנם עשר ספירות קדושות, כך יש גם בקליפה. אבל בכל זאת יש שוני מסוים: בספירות דקדושה יש רק עשר ספירות (וכפי שמודגש בספר יצירה (א, ד): "עשר ולא תשע; עשר ולא אחד עשר"); אבל בקליפות יש "י"א כתרין דמסאבותא" (ראה עץ-חיים שער יא פרק י, ועוד).
הסיבה לכך היא, שבקדושה החיות שמחיה את הספירות 'מתאחדת' עם הספירות, והם כמו 'כלים' אליה, ולכן חיות הספירות אינה נמנית כדבר נוסף, כי היא דבר אחד עם הספירות, אבל בקליפות היות שהם מנגדים לחיות האלוקית שמהווה אותם, החיות לא נחשבת כדבר אחד אתם, והיא רק מחיה אותם באופן 'מקיף' (=מלמעלה) ולכן היא נמנית כדבר נוסף, וממילא המספר הוא 11.
'מקיף' ו'פנימי'
ננסה 'להפשיט' קצת את המושגים 'מקיף' ו'פנימי'.
כוח הבא לידי ביטוי בצורה גלויה - נקרא כוח 'פנימי'. דוגמא: אנו רואים בעולם ארבעה סוגי נבראים - דומם, צומח, חי ומדבר. בכל נברא יש חיות אלוקית (ואפילו בדומם - ראה תניא ריש שער היחוד והאמונה. הרב הוסיף, שהיום רואים חיות עצומה בדומם, שהרי שיעור זה ניתן לצפות בו בכל העולם ע"י הרשת המקוונת שהיא בסה"כ 'דומם'...) ולכאורה החיות האלוקית הרי היא בלתי מוגבלת, וא"כ מדוע הדומם אינו יכול לצמוח, ומדוע הצומח אינו חי, והחי אינו מדבר? התשובה היא, שהחיות האלוקית המתגלית בנברא היא מדודה ומוגבלת רק בהתאם לאותו נברא, בדומם - חיות של 'דומם'; בצומח - חיות המתאימה ל'צומח', וכן בשאר הנבראים. לחיות מוגבלת זו אנו קוראים חיות 'פנימית', שכן היא נמצאת ופועלת בו באופן גלוי (שלכן הוא דומם או צומח, או חי וכו'), אך החיות האלוקית הבלתי מוגבלת אינה מתגלה בנברא, ולכוח כזה שאינו מתגלה בנברא אנו קוראים 'מקיף' - כלומר: הוא נמצא בו 'מלמעלה' - בצורה נסתרת.
בתורת החסידות מובאת דוגמא ל'מקיף' ו'פנימי' מכוחות הנפש: יש כוחות שיש להם אבר מיוחד שדרכו הם פועלים. וכמו למשל כוח הראיה שפועל באמצעות אבר העין שבגוף. על כוח זה ניתן לומר שהוא נמצא באופן 'פנימי' ומתגלה בעין. אך ישנם כוחות שלא ניתן להצביע על אבר מסויים שבו הם נמצאים, וכמו כוח הרצון, שאין אבר מיוחד שבו הוא שורה, אך בוודאי שהוא נמצא בכל האיברים, שהרי אם אדם רוצה לפשוט את רגלו - תיכף ומיד הוא עושה זאת, והיינו שכוח זה נמצא אמנם בכל האיברים, אבל מציאותו היא באופן של מקיף.
ובקיצור: כוח שפועל בנברא באופן גלוי - נקרא כוח פנימי; וכוח שפועל בו 'מאחורי הקלעים' - בצורה נסתרת - נקרא כוח מקיף.
לפי זה מבאר הרבי מדוע הקליפות הם במספר 11. שהיות ואותו כוח אלוקי המהווה את הקליפות אינו נמצא בהם בגילוי (שהרי אם הכוח האלוקי יתגלה ויורגש בהם - הם יפסיקו להיות קליפות, שהרי הם חשים את הקדושה האלוקית!) והוא רק 'מקיף' עליהם מלמעלה, אזי הוא אינו מתאחד עמם, ולכן נספר ככוח נוסף. אך בקדושה שהכוח האלוקי נמצא בספירות באופן גלוי ונרגש בהם, אזי הוא אינו 'מקיף' מלמעלה, אלא הוא דבר אחד ממש אתם, ולכן אינו נספר כדבר נוסף.
(להמחשת העניין הביא לכך הרב דוגמא: אנו אומרים 'עין רואה' אפילו שבאמת כוח הראיה הוא בנפש, והעין הוא רק אבר שדרכו מתגלה כוח הראיה שבנפש, וזאת משום שכוח הראיה והעין מתאחדים לגמרי עד שהם נהיים כדבר אחד. ואותו הדבר בספירות דקדושה שהיות שהכוח האלוקי הוא נרגש ופועל בהם בגילוי הם נחשבים כדבר אחד).
אנת הוא חד ולא בחושבן
וכאן מחדש הרבי חידוש: היות שבכל זאת "זה לעומת זה עשה הא-להים", הכרחי לומר שגם בקדושה ישנה דרגה המקבילה לאותו כח ה־11 שבקליפה. והיינו, שאמנם בקדושה הכוח האלוקי המחיה את הספירות מתאחד ממש עם הספירות, אבל ישנו כוח עליון נעלה יותר שהוא אינו החיות של הספירות, ולכן הוא אינו מתגלה בהם, ונשאר 'מקיף' מלמעלה (והחילוק שבין הקדושה לקליפה, שבקדושה אין הכרח למנות את אותו כח נעלה בכלל הספירות, כי הוא נבדל ונעלה מהם, ומאידך החיות שמהווה את הספירות דקדושה היא מתאחדת עמהם, אך בקליפה היות שאותו כח 'מקיף' הוא גם מהווה אותם בפועל, ממילא הוא שייך אליהם ונמנה עמם).
על אותו כוח אלוקי נעלה שמאיר בספירות באופן של 'מקיף' ולכן אינו נמנה עמהם נאמר (תקוני זהר יז, א, ב"פתח אליהו"): "אנת הוא חד ולא בחושבן" - שאור א"ס לא נמנה בחשבון העשר ספירות, והוא נעלה באין-ערוך מהספירות.
האור שבכוחו לברר את הקליפה
ומבאר הרבי שבכדי לברר את הקליפות שהם במספר 11, 'חובה' להשתמש בכוח ה־11 שבקדושה, שהוא הכוח 'מקיף' הנקרא "אנת הוא חד ולא בחושבן" שהוא בעצם ה"לעומת זה" של הכוח ה־11 שבקליפה.
כוח זה נקרא בקבלה "עתיק" (בלשון הזהר: "עתיקא") - המדרגה של 'פנימיות הכתר' (ספירת ה'כתר' מתחלקת לשני מדרגות: חיצוניות הכתר הנקרא בשם "אריך אנפין" ופנימיות הכתר הנקראת "עתיק") מדרגה זו נעלית באין-ערוך מהספירות עצמם, וקשורה באין-סוף עצמו (שלכן נקרא בשם "עתיק" - שנעתק (=נבדל) מהספירות).
הדוגמא לכוח זה בכוחות הנפש היא כוח התענוג, שהוא הכוח הנעלה ביותר (ראה ספר יצירה פרק ב משנה ז) שהוא השרש לכל הכוחות, שהרי כל הרצונות והמידות של האדם הוא בדבר שממנו יתענג, ולכן בחינה זו של "עתיק" נקראת גם "שעשועי המלך בעצמותו".
ולכן כשיצחק רוצה לברר את הקליפות (עשו), הוא ממשיך את ברכת "ויתן לך" שהעניין הראשון המוזכר שם הוא "טל" - וכפי שמביא על כך בזהר (פרשתינו קמג, ב) שהוא "טלא דעתיקא" - שהכוח לברר את הניצוצות שבעשו הוא ע"י המשכת בחינת "עתיק".
נכתב על ידי שמואל אלבום
- המשך יבוא -