לקוטי תורה פרשת בלק ד’’ה לא הביט אוון ביעקב - חלק חמישי
- תגיות: תורה , תפילה , עבודת הבירורים , לימוד החסידות , תומכי תמימים , אכילה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעורים הקודמים
רבינו הזקן החל לבאר מהי משמעות הדבר שאנו עובדים את הקב"ה, שהרי הוא יתברך אינו חסר ואינו זקוק למאום, ואדרבה כל המציאות היא ממנו, וא"כ מהו העניין שאנו עובדים אותו יתברך.
ומבאר אדה"ז ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא טז) הקב"ה נתאווה שדווקא כאן בעולם הזה התחתון, שהמציאות האלוקית מוסתרת בו בתכלית ההעלם, אזי יהודי יגלה בו (ע"י עבודתו ב'אתכפיא' (=כפיית היצר) ו'אתהפכא' (=הפיכת היצר לטוב) את האמת האלוקית, ועד שגם למטה יורגש כמו שהוא למעלה שאין שום מציאות מבלעדי הבורא.
ורבינו הזקן ומביא על כך משל ממלך בשר ודם שכשרוצים לעשות לו דירה אזי צריכים לנקותה היטב מכל לכלוך וטינוף, ואח"כ מסדרים שם כלים נאים - וכך גם בנמשל - בעשיית ה"דירה" לקב"ה, שמצוות לא תעשה עניינם הוא לפרוש ולהסתלק מהרע, והוא כמו ניקוי הפסולת והלכלוך מהדירה, ומצוות עשה הם הכלים הנאים שעמם מרהטים ומקשטים את הדירה למלך, וכך עושים לו ית' "דירה בתחתונים".
והיות שהמאמר עוסק בעניין העבודה שאנו עובדים אותו ית' (שזו בחינת "יעקב עבדי" (ישעיה מו, א) וכמבואר בשיעורים הקודמים) מתחיל רבינו הזקן לבאר באריכות (בפרק ב של המאמר) את עניין ה"עבודה שבלב" - זו התפילה (תענית ב, א).
ומבאר אדה"ז, שאמנם התפילה אינה נמנית במניין המצוות, אך הסיבה לזה היא דווקא בגלל מעלתה על כל המצוות, שהיא פנימיות וחיות המצוות, וכידוע (תניא ריש פכ"ג בשם הזהר) שהמצוות נקראו "רמ"ח אברין דמלכא" (=248 אברי המלך - הקב"ה), וכפי שלגבי אברי הגוף מצינו ש'חוט השדרה' שהוא ממשיך את החיות מהמוח לכל איברי הגוף והוא המעמיד את כל בנין גופו של האדם, ודווקא מסיבה זו הוא אינו נחשב לאחד מרמ"ח האיברים, כיוון שהוא פנימיות האיברים וחיותם, כך גם התפילה היא הממשיכה חיות לכל המצוות, ולכן היא אינה נמנית במניין רמ"ח המצוות - אברי המלך.
ומוסיף ומבאר אדה"ז, שהנה "מצוות צריכות כוונה" (ראש השנה כח, ב), והכוונה הכללית של כל המצוות הוא להמשיך אלוקות למטה (וכנ"ל שע"י המצוות עושים לו ית' "דירה בתחתונים"), וזה אנו מבקשים בתפילה, שהאור האלוקי יהיה נמשך למטה, שזהו הפירוש - "ברוך אתה הוי'" - "ברוך" הוא מלשון המשכה (ראה בשיעור השני), והבקשה היא שיהיה נמשך "אתה" - עצמותו ומהותו יתברך, וזה יומשך ב"הוי'" = בהשתלשלות העולמות עד לעוה"ז הגשמי, וזהו עיקר התפילה, שאנו מבקשים שיהיה אור א"ס נמשך ומתגלה למטה. וה'כלי' לזה הוא על ידי שהקב"ה מברך השנים ומרפא את החולים, ואז נראה בגילוי המשכת האלוקות למטה, שרואים כיצד נפעל תוספת ברכה והשפעה הן ברפואה והן בפרנסה, ונמצא שהתפילה היא הכוונה של כל המצוות.
בעומק יותר מבאר אדה"ז, שבתפילה נמשך 'דעת' (=הרגשת אלוקות), וכפי שע"י חוט השדרה נמשך החיות וההרגשה מן המוח לכל הגוף.
(משתתפי השיעור שוחחו עם הרב בנוגע לכוונת וברכת המצוות. בהקשר זה נתבאר מדוע לא עושים ברכה על קיום מצוות צדקה, והרב ביאר (בדרך צחות) שישנו חשש שעד שנותן הצדקה יברך (ומסתמא יעשה עוד הכנות כמו לבישת אבנט ואמירת "לשם יחוד" וכו' וכו'...) העני עלול ח"ו לנפוח את נשמתו ברעב... אך בוודאי שבכל מצווה (כולל מצוות הצדקה - אך ללא עיכובים וכו' כנ"ל) דרושה הכוונה שיומשך אור א"ס למטה. הרב ביאר שמצווה ללא כוונה היא 'כגוף ללא נשמה' (ראה תניא פל"ח) והיינו שנמשך אוא"ס בעולם (כיוון שסוף סוף נעשתה המצווה בפועל) אך ההמשכה אינה 'בגילוי' (לכאורה יש להעיר, שכאן אין מדובר בנוגע לכוונה הבסיסית לצאת ידי קיום המצווה, שאם לא כיוון לכה"פ כוונה פשוטה זו הרי לא יצא כלל ידי חובתו כמבואר בפוסקים - ראה שו"ע רבינו או"ח ס, ה).
וממשיך אדה"ז (בפרק ג) שהסיבה שהמצוות צריכות כוונה היא, שהמצוות הם כמו אבר ו'כלי' הממשיכים את הקדושה למטה, וה'אור' המתלבש ב'כלי' הוא כוונת המצווה, והתפילה היא הכוונה הכללית המתלבשת בכל המצוות (שבה אנו מבקשים שיומשך אור א"ס למטה, וכנ"ל), והיינו שהתפילה היא האור הכללי המלובש בכלים - במצוות. ו'אור' זה מלובש קודם בח"י ברכות שבשמו"ע שהם הכלים הפנימיים, ואח"כ מתלבש בכלים החיצוניים יותר שהם מעשה המצווות שאנו עושים בכל יום, ובדוגמת חוט השדרה המלובש תחילה בח"י חוליות, ועל ידם הוא מתפשט בכל אברי הגוף, וכנ"ל.
ומוסיף אדה"ז שגם במצוות יש איברים וכלים פנימיים יותר, וכמו מצוות תלמוד תורה, שהיא בבחינת איבר וכלי פנימי. אלא שעל זה מקשה בהערה שהנה לפעמים מבואר שהתורה היא למעלה מהתפילה, שהתורה היא בחינת מוח החכמה (וכדאיתא (זהר ח"ב סב, א) "אורייתא מחכמה נפקת" = התורה באה מחכמה), שהוא מוח הפנימי, בחינת 'פנים' (שלכן כתיב (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו"), והתפילה היא מוח הדעת שהוא עומד מאחורי מוח החכמה ומוח הבינה, בעורף, בבחינת 'אחור' - ומשם הוא מתחבר לחוט השדרה וכנ"ל (ולכן התפילה נקראת 'עבודה קשה' (וכפי שנתבאר בשיעור השני) - קשיות העורף), ובעומק יותר: דעת (תפילה) היינו 'רצון', והתורה היא בחינת ה'תענוג' ותענוג הוא למעלה מהרצון (ראה באריכות בשיעור הקודם), ומכל האמור עולה שהתורה היא למעלה מהתפילה, ולכאורה זה סותר להמבואר כאן במאמר שהתפילה היא למעלה מכל המצוות, וגם ממצוות תלמוד תורה שאמנם נחשבת לכלי פנימי יותר, אך התפילה היא ה'אור' המתלבש בתוך הכלי.
וע"ז כותב בהערה שתי תשובות:
- שיש שתי בחינות ומדרגות בתורה, יש את המצווה הבסיסית והחיוב על כל יהודי ללמוד תורה, שבכדי לצאת ידי חובת מצווה זו די בזה שיקרא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (ראה מנחות צט, ב), וקיום מצווה זו הוא כמו כל המצוות שהן בבחינת אברים וכלים, אלא שהתורה היא בחינת איברים פנימיים וכנ"ל, אך כשעוסק רוב היום בתורה בכדי להגיע למצוות ידיעת התורה - אז תורתו היא בבחינת חכמה שלמעלה גם מבחינת הדעת, ולגבי בחינה זו נקראת גם התפילה 'אחור'.
- גם בתפילה קיימים שתי דרגות, שיש שמתפלל מתוך רגש אהבה מדוד ומוגבל - והיינו המידות ה'נולדות' מן הדעת (רגש אהבה שנוצר ע"י התבוננות שכלית בגדולת ה' כמבואר בתניא פרק ג) שמידות אלו הינם מוגבלות (כפי השכל שהולידם) אך יש בחינת 'אהבה רבה' שאינה מוגבלת, שהיא למעלה מהשכל והדעת (ונמשכת מבחינת הכתר - ראה לעיל)
עד כאן נתבאר בנוגע לתפילת שמונה עשרה. ומבאר רבינו הזקן (בפרק ד של המאמר), שסדר התפילה שלפני שמו"ע - הוא הכנה לשמו"ע שכשיגיע לשמו"ע באמת יחפוץ מעומק לבו להמשיך גילוי אלוקות למטה.
ומבאר רבינו הזקן, שכהכנה לתפילת שמו"ע ישנם גם (פסוקי דזמרה ו)ברכות ק"ש וק"ש, שבברכות ק"ש אנו מתבוננים בעבודת המלאכים המשבחים ומהללים את ה', ומזה צריך האדם להתבונן שאם המלאכים שהם רק בחי' רגלים (ראה זהר ח"א פו, א) הם עומדים באהבה ויראה כזו, ישראל שהם בחי' הראש ('ישראל' אותיות 'לי ראש' - שער הפסוקים להאריז"ל וישלח לב, כט) - על אחת כמה וכמה, וכשאדם מתבונן בזה (ורואה שבכ"ז הוא שקוע בהבלי העולם) הרי יתמרמר לבו מאוד עד שיצעק אל ה' מנקודת עומק לבבו, וכדכתיב (תהלים קז, כח) "ויצעקו אל ה' בצר להם". ומזה יבוא להתעוררות אהבה וצימאון לאלוקות ויאמר (בק"ש) "ואהבת את ה"א בכל לבבך", ומזה יבוא אח"כ לתפילת שמו"ע, וכמאמר (ברכות ל, ב) "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" - דהיינו שכשמתבונן איך בחי' "ראש" ('ישראל' - 'לי ראש') ירדה ונשפלה כל כך למטה, יבוא מזה לידי הכנעה ושפלות (שזהו הפירוש הפשוט ב"כובד ראש" כדפירש"י ברכות שם), ואז יוכל לבקש באמת לאמיתו שיהיה גילוי אור א"ס ש'למעלה מהשתלשלות' (=למעלה מגדרי הבריאה) כאן למטה.
וע"י התפילה שהיא המשכת האור, והכלים שהם רמ"ח מצוות עשה - שעל ידם נמשך האור למטה, עושים לו ית' דירה בתחתונים. וכפי שאמרו חז"ל (ראה זהר ח"א כז, א) על הפסוק (בראשית ב, טו) "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" - "לעבדה" - זו רמ"ח (=248) מצוות עשה; "ולשמרה" זו שס"ה (=365) מצוות לא תעשה" - שעל ידי המצוות נמשך בגן עדן אור נעלה לאין ערוך ממה שהיה בו קודם (וע"ד מה שאמרו חז"ל (אבות ד, יז) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" - שבג"ע הוא רק אור וזיו, אך ע"י המצוות נמשך מקור האור והזיו - עצמותו ומהותו ממש).
וזו דרגת יעקב - "יעקב עבדי". ומבאר רבינו הזקן שעניינו של יעקב מרומז בשמו יעקב - יו"ד-עקב, שהיו"ד רומזת על המוח (ראה בשיעור הקודם) שבו מצויה החיות שהיא נמשכת (ע"י חוט השדרה) בכל הגוף, עד לעקב (=האבר הנמוך והשפל ביותר).
ובעומק יותר מבאר אדה"ז שהיו"ד רומזת לבחינת "ישת חושך סתרו" (תהלים יח, יב) כלומר דרגת האלוקות שלמעלה מגדר השגה ("חושך"). והעבודה היא, להמשיך מדרגה נעלית זו עד למטה מטה בעוה"ז הגשמי, הנקרא (ביחס לעולמות נעלים יותר) בחינת 'עקביים', וזה נעשה ע"י קיום המצוות מעשיות שרובם ככולם נעשים באמצעות דברים גשמיים (כמו ציצית מצמר ותפילין מעור בהמה וכו') - בחינת 'עקביים'.
אך בכדי להמשיך עד למטה צריך להיות ההמשכה כפי סדר המדרגות שהם נחלקים (באופן כללי) לד' מדרגות: רצון, מחשבה, דבור ומעשה, ובתחילה יש להמשיך את הרצון המלובש בחכמה, ורצון זה נמשך ע"י ה'רעותא דליבא' (=רצון פנימי שבלב) שבתפילה, ואח"כ ע"י קיום המצוות במחשבה דבור ומעשה נמשך אלוקות עד ל'עקב', וכפי שאנו אומרים בברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו" - שע"י קיום המצוות נמשך 'קודש העליון' (=מוח החכמה - יו"ד) למטה.
וזהו: "לא הביט און ביעקב" - "און" פירושו מרמה ורמאות, וכדכתיב (ישעיה נה, ז) "ואיש און מחשבותיו" - ומחשבות אלו מקבילות למחשבות דקדושה - דהיינו התפילה הנקראת "עבודה שבלב", וע"ז אומר הכתוב "לא הביט און ביעקב" שכאשר "יעקב" מנסה להתעסק בעבודת הוי' בהתבוננות בתפילה, באים לבלבלו 'מחשבות אוון' מצד הקליפה (המנסה להכשילו), אך "יעקב" מתגבר עליהם ומנצח את הקליפה, וזאת גם מצד בחינת "יעקב" עצמו, אך העיקר הוא ש"הוי' אלוקיו עמו" (המשך הכתוב), דהיינו שהקב"ה עוזרו גם מלמעלה, ולכן הקליפה בוודאי לא תוכל לו, ונפול תיפול לפניו.
* * * * *
יעקב וישראל - 'עבד' ו'בן'
פרק ה:
כפי שנתבאר בתחילת השיעור הראשון - נבואת בלעם עוסקת במקביל בשני השמות "יעקב" ו"ישראל" - "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". עד כאן נתבאר בנוגע ליעקב - בחינת 'עבד' ("יעקב עבדי"). כעת יבאר רבינו הזקן את חלקו השני של הפסוק - "ולא ראה עמל בישראל" - שישראל הוא בחינת 'בן', וכדכתיב (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל".
ומבאר אדה"ז, שבבחינת "ישראל" קיימת מעלה יתרה על דרגת "יעקב", שבדרגה זו כבר אין צריך לעמול ("לא ראה עמל") ואין צורך להתייגע וללחום כנגד חושך הקליפות (כמו בדרגת "יעקב"). כלומר: כל המבואר לעיל בנוגע לעבודתו של יעקב, הן בתפילה, והן בקיום המצוות, אזי עבודה זו כרוכה ביגיעה עצומה לאכפייא לס"א (=להכניע את הקליפה) ולהפוך את חושך העולם לאור.
ששת ימים תעבוד
רבינו הזקן מבאר כי עבודה זו נעשית (וקשורה) בששת ימי המעשה. שעליהם נאמר (שמות כ, ח) "ששת ימים תעבוד" ולכאורה מדוע הכתוב צריך לצוות על העבודה בששת ימי המעשה (שלכאורה היה הכתוב יכול להסתפק בציווי על השביתה ממלאכה ביום השבת - וכהמשך הכתוב (שם): "ויום השביעי שבת לה' א-להיך"), אלא שכאן רומז הכתוב שה'עבודה' הרוחנית קשורה בימות החול במיוחד, שאז הוא הזמן להתייגע ולהילחם כנגד הס"א והקליפה, וזו ה'עבודה' האמיתית, וכמאמר (ראה זהר ח"ב נה, ב) "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" (אין עבודה כעבודת האהבה (שהתעוררות האהבה היא בזמן התפילה).
יגיעת נפש ויגיעת בשר
ואדה"ז מביא ש'עבודה' זו היא ממש בדוגמת המלאכות זריעה חרישה וקצירה וכו' שכן בעבודת ה' דרושה יגיעת נפש ויגיעת בשר (הרב ביאר שיגיעת נפש היא התבוננות מעמיקה בגדלות ה', ויגיעת בשר היא עבודת התשובה על מעשיו הלא טובים) שעל ידם יתעורר באהבה ויראה, ויוציא מליבו כל הרצונות הזרות (בענייני עוה"ז) ויהיה לו רק רצון אחד לאביו שבשמים, וכל זה כרוך במלחמה גדולה עם היצר - וכמאמר (לקו"ת ריש פרשת תצא בשם הזהר, וראה זהר ח"ג רמג, א) "שעת צלותא שעת קרבא" (=שעת התפילה - שעת הקרב).
כבוש עצמך ואח"כ כבוש אחרים
ומבאר רבינו הזקן, שעבודה זו - לכבוש את היצר, ולהכניע את הרצונות הזרות הבאים מצד הגוף והנפש הבהמית, היא קודמת לכל ענייני עבודת ה' להאיר את העולם, שקודם עליו להאיר בנפשו פנימה, ועל דרך שאמרו בספרי פרשת עקב (פיסקא טו) שדוד כבש את ארם נהריים ואת ארם צובא ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא כבש, וע"ז אמר לו הקב"ה: "סמוך לפלטירין (=ארמון) שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?" ולכן אין כיבושו כיבוש גמור, והמצוות התלויות בארץ אינן נוהגות שם, וכמו"כ ברוחניות, שקודם צריך האדם להפך מידותיו הרעות ולהמשיך אלוקות בקרבו ע"י התפילה ואח"כ יוכל לפעול גם בעולם. וזהו הביאור במאמר חז"ל (תענית יא, א-ב) "לעולם ימוד (=יראה) אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר (הושע יא, ט) "בקרבך קדוש" - כלומר: שקודם כל על האדם לפעול בעצמו להחדיר את האלוקות והקדושה בתוכו ("בתוך מעיו") ואח"כ יוכל להקרין זאת גם על הסביבה.
איסור אכילה קודם התפילה
זו הסיבה, מבאר אדה"ז, שאסור לאכול קודם התפילה (כמבואר בשו"ע רבינו או"ח פט, ה), שהרי קודם התפילה הנשמה היא עדיין "באפו", וכדכתיב (ישעיה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" וכמאמר הגמרא (ברכות יד, א) "אל תקרי "בַּמֶּה" אלא "בָּמָה" (=ע"ז) שקודם התפילה עדיין האדם שקוע ביֵשותו (שהוא כמו ע"ז ממש), שהנשמה עדיין לא נתגלתה בקרבו (והיא רק "באפו") וממילא איך יוכל לברר ולהעלות את האוכל, שגם זו עבודה קשה היא וכדלקמן.
קודם יהא "אדם" ואח"כ יאכל
הרב הוסיף את הנאמר בגמרא (ברכות י, ב) על הפסוק (ויקרא יט, כו) "לא תאכלו על הדם" - "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם" (שאסור לאכול קודם התפילה, וכנ"ל), ועל כך מוסבר בחסידות (ראה המשך תער"ב ח"ב פרק שצא ובכ"מ), ש"אדם" הוא "א" "דם", והיינו שה"א" רומזת לקב"ה - 'אלופו של עולם', שהוא שוכן ומתלבש ב"דם" (דהאדם) ומזה נעשה "אדם", אך קודם התפילה שעדיין גילוי האלוקות אינו מאיר בקרבו אזי הוא רק בחינת "דם" (וע"ז נאמר "לא תאכלו על הדם"), ולכן אסור לו לאכול שאינו יכול במצב כזה לברר את המאכל, ואדרבה, בזה מורידו מטה מטה (וכמו שיבואר בהמשך).
לאכול בשביל להתפלל
הרב הוסיף שבזמנינו הותר לאכול מעט אם הוא לצורך התפילה, שכן דורותינו אלה חלשים יותר, ואם האדם לא יטעום איזה דבר קודם התפילה, אזי לא יוכל להתפלל כדבעי, וכמאמר רבינו הצ"צ ('היום-יום' יו"ד שבט): "מוטב לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול"...
חסידות קודם התפילה
הרב ביאר שזהו גם ההסבר למנהגינו לאחר מעט את התפילה וללמוד חסידות בדווקא קודם התפילה, שלימוד החסידות קודם התפילה הוא לצורך התפילה, שע"י ההתבוננות בענייני אלוקות יתעורר ליבו אח"כ בתפילה, ולכן קבע כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע כשיסד את ישיבת 'תומכי תמימים' שהתמימים יעסקו בדא"ח שעתיים קודם התפילה (כיום, נקבע בישיבות 'סדר' של שעה ומחצה חסידות קודם התפילה).
התייסדות ישיבת 'תומכי תמימים'
דובר על כך שבהשגחה פרטית, יום זה (שבו נמסר השיעור) - ט"ו אלול - הוא יום התייסדות ישיבת תומכי תמימים על ידי כ"ק אדמו"ר הרש"ב, הרב סיפר מה ששמע מהגאון החסיד ר' שניאור זלמן גרליק ע"ה - הרב דכפר חב"ד (הרב סיפר אודותיו שהוא נהיה רב בגיל 70, כאשר עלה מרוסיא, ולמרות גילו המופלג כוחו היה במתניו, והיה בריא וחסון עד גיל 94 שאז נהרג כתוצאה מתאונת דרכים). שבהיותו בחור כבן 17 שנים, נסע לחתונת הרבי הריי"צ שהתקיימה בי"ג אלול תרנ"ז, החתונה היתה ביום וא"ו ערש"ק תצא, והסעודה היתה ביום ראשון שלאחריו - ט"ו אלול תרנ"ז, ואז כינס הרבי הרש"ב אסיפה, ובה גילה את רצון קדשו לייסד ישיבה שבה ילמדו דא"ח בדיוק כפי שלומדים 'נגלה' בעיון ובהעמקה. זה היה כמובן חידוש גדול אז, שבאותו הזמן הבחורים לא נתעסקו כ"כ בחסידות. הרבי רצה שהסדר יהי' שילמדו שליש א' חסידות וב' שלישים נגלה. למרות שזה הי' חידוש, התקבל הרעיון בהתלהבות גדולה אצל החסידים, והרבי בחר מאותם בחורים שהגיעו לחתונה כעשרה בחורים (ובתוכם - הבחור שניאור זלמן גרליק - מספר הסיפור), ובח"י אלול התחילו סדרי הישיבה בפועל.
שבע שעות נגלה, וארבע וחצי שעות חסידות
וכך הי' הסדר: היו לומדים שעתיים קודם התפילה חסידות, ואחרי התפילה היו סועדים (באותו הזמן היו אוכלים רק ב' ארוחות, ולא כפי שנהוג כיום), אח"כ למדו 'נגלה' שבע שעות ברציפות, ולאחריו התקייים 'שיעור תניא' במשך מחצית השעה. אז ירדו הבחורים לאכול את סעודת הערב, ולאחרי' התקיים סדר חסידות נוסף שגם הוא היה במשך שעתיים.
מלחמה באוכל
ונחזור לעניינינו:
האכילה היא ג"כ מלחמה (כמו התפילה) וכמאמר הזהר (ח"ג קפח, ב) "נהמא אפום חרבא ליכול" (=יש לאכול לחם עם חרב וחנית) והיינו שבשעת האכילה ניטש מאבק עז מול היצר שהאכילה לא תהיה לשם תאווה אלא רק לשם שמים בכדי שיהיה לו כח להמשיך ולעבוד את קונו (ולכן קודם התפילה כשעדיין לא המשיך אלוקות בנפשו אין לו את הכוחות לנצח במלחמה זו ולהעלות את המאכל לקדושה, וממילא המאכל יורד לקליפה ונעשה ג' קליפות הטמאות - ראה בארוכה בתניא פרק ז).
בריא או טעים?
הרב שוחח באריכות רבה עם משתתפי השיעור אודות עניין האכילה לש"ש, וסיכם ש'אבן הבוחן' לאדם באם אכילתו לש"ש או ח"ו להפך - היא שיתבונן אם הוא נמשך ל'בריא' או ל'טעים' (שבד"כ פחות בריא), ועל דרך זה האדם יבדוק אם אוכל כפי צורכו, או שנמשך לאכילת יתר שגם היא מזיקה מאוד לגוף.
עונג שבת ויו"ט
הרב הוסיף שבשבת ויו"ט יש מצווה באכילת מטעמים, בכדי לענג את השבת ואת החג (בנושא זה של האכילה לש"ש בימות החול, וגם בשבתות וימים טובים, ובעניין ה'אתכפיא' בעייני ה'רשות' בכלל - ראה באריכות גם בשיעור השני במאמר זה).
ועכ"פ מבואר שעבודת התפילה וכן האכילה כרוכים ביגיעה רבה ומלחמה עצומה, וזה עניינו של "יעקב עבדי" וזהו כאמור עניינם של ששת ימי המעשה.
( - בשיעור זה לא סיים הרב את ביאור פרק ה' - אך ראה בשיעור הקודם סיכום קצר על פרק זה!)
- המשך יבוא -
נכתב ע"י: שמואל אלבום