לקוטי תורה פרשת בלק ד’’ה לא הביט אוון ביעקב - חלק שלישי
- תגיות: דירה בתחתונים , אתכפיא , שם של עב תיבות , תפילה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעורים הקודמים
רבינו הזקן מבאר מהי משמעות הדבר שאנו עובדים אותו יתברך, הרי הבורא אינו חסר דבר ואין הוא זקוק לכלום, ואדרבה, הוא "שלימותא דכולא" (=שלימות הכול - זהר ח"ג מח, א) והכול בא ממנו, וא"כ מה פירוש הדבר שאנו עובדים אותו יתברך?
ומבאר אדה"ז, דהנה ידוע מאמר חז"ל (תנחומא נשא טז) ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" דהגם שלגבי הקב"ה אין שום חילוק בין עליונים לתחתונים, וכל הבריאה כולה אינה תופסת מקום לגביו יתברך, עם כל זאת נתאווה הקב"ה שדווקא כאן בעולם הזה התחתון והשפל - ששפלותו היא זה גופא שהנבראים חשים את עצמם בו למציאות, ואינם יודעים את האמת שהמציאות היחידה היא הבורא - שדווקא בתוך ההעלם הזה יהודי יגלה את האמת האלוקית, ועד שיורגש למטה כמו למעלה שאין שום מציאות מבלעדי הבורא, והכל הוא אלוקות, וזה תכלית הבריאה - "דירה בתחתונים".
ו'דירה' זו נעשית ע"י קיום התומ"צ, וע"י העבודה ד'אתכפיא' (=כפיית היצר) ו'אתהפכא' (=הפיכת היצר עצמו לקדושה). אדה"ז מוסיף על כך משל ממלך בשר ודם שכשרוצים לעשות לו דירה אזי צריכים לנקותה היטב מכל לכלוך וטינוף, ואח"כ מסדרים שם כלים נאים - וכך גם בנמשל - שמצוות לא תעשה עניינם הוא לפרוש ולהסתלק מהרע, והוא כמו ניקוי הפסולת והלכלוך מהדירה, ומצוות עשה הם הכלים הנאים שעמם מרהטים ומקשטים את הדירה למלך, ועי"ז עושים לו ית' "דירה בתחתונים".
ובזה מבאר רבינו הזקן את מאמר הזהר (ראה תניא ריש פכ"ג) "רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא" (=248 מצוות עשה שבתורה - הם 248 אברי המלך (הקב"ה)). שכמו ש-248 אברי האדם הם כלים לחיות הנפש, שכל איבר יש לו את הסגולה המיוחדת 'להמשיך' חיות מהנפש - כך גם המצוות הנקראים 'אברי המלך' הם כלים מיוחדים 'להמשיך' אור אלוקי מאת הבורא, שכל מצווה ממשיכה אור אלוקי בעולם (ראה בארוכה בשיעור הקודם).
בפרק ב' מבאר רבינו הזקן, שהתפילה היא כמו 'חוט השדרה'. שכמו שמצינו בחוט השדרה שהוא ממשיך את החיות מהמוח לכל איברי הגוף, והוא המעמיד את כל בנין גוף האדם, ובכל זאת אינו נחשב כאחד מרמ"ח האיברים, והסיבה לכך היא שהוא פנימיות האיברים וחיותם, כך גם התפילה שאמנם היא לא נמנית במניין רמ"ח המצוות, אך היא הממשיכה חיות לכל המצוות, והיא הפנימיות שלהם.
ובעומק יותר מבאר אדה"ז, שכמו שע"י חוט השדרה נמשך חיות מן המוח, כך בתפילה נמשך מוחין - והיינו המשכת ה'דעת' (=הרגשת אלוקות).
וביאור הדברים, שהנה המכוון בכל המצוות הוא להמשיך אלוקות למטה (וכפי שנתבאר לעיל שע"י המצוות עושים לו ית' "דירה בתחתונים") וזהו תוכן הבקשה שאנו מבקשים בתפילה שיהיה אור אין סוף נמשך למטה, וכפי שמבאר רבינו הזקן שזה פירוש - "ברוך אתה הוי'" - "ברוך" הוא מלשון המשכה (כמבואר בשיעור הקודם), והבקשה היא שיהיה נמשך "אתה" - עצמותו ומהותו יתברך, וזה יומשך ב"הוי'" = בהשתלשלות העולמות עד לעוה"ז הגשמי, וזה עיקר התפילה, שאנו מבקשים שיהיה אור א"ס נמשך ומתגלה למטה. וה'כלי' לזה הוא על ידי שהקב"ה מברך השנים ומרפא את החולים, ואז נראה בגילוי המשכת האלוקות למטה, שרואים כיצד נפעל תוספת ברכה והשפעה הן ברפואה והן בפרנסה.
ולכן התפילה היא 'עבודה' גדולה, ועומדת במקום קרבנות (ראה בשיעור הקודם), שעיקר הבקשה בתפילה היא על המשכת האור האלוקי למטה (ומילוי צרכיו הוא רק ה'כלי' לזה).
* * * * *
להתמקד במאמר אחד
הנקודות ב'עבודה' העולות מן המאמר עד כה הן: א) שקיום המצוות לא יהיה בדרך של "מצוות אנשים מלומדה" (=שמקיימים את המצוות ללא הזדהות רגשית, אלא רק מתוך הרגל - ישעיה כט, יג), אלא מתוך רצון להמשיך ולגלות אלוקות בעולם (לעשות לו ית' "דירה בתחתונים"); ב) שגם התפילה תהיה חדורה בהרגש ורצון להמשיך ולגלות אלוקות, ומילוי הבקשות הגשמיות יהיה ה'כלי' לזה. הרב אמר כי הדרך להגיע לעניינים אלו היא ע"י לימוד מאמר זה שוב ושוב כמה וכמה פעמים, עד שהעניין יחדור אל מוחו ולבו.
הרב האריך לבאר שאין צורך ללמוד כל יום נושא חדש בחסידות, אלא אדרבה, יש לקחת מאמר אחת ולחזור עליו שוב ושוב עד שייקלט העניין במוחו ובלבו, ואכן היו חסידים שהיו 'מתפללים' עם מאמר אחד במשך שנה שלמה.
לראות את הנולד
בהקשר לזה דובר על כך שצריך להתבונן כיצד כל דבר ודבר בעולם מציאותו האמיתית היא לא הגשמיות שלו, אלא הכוח האלוקי המהווה ומחיה אותו. הרב הסביר שזהו הפירוש הפנימי בפסוק (תהלים טז, ח) "שוויתי הוי' לנגדי תמיד" - שבכל דבר ודבר בעולם יש לראות לנגדו את האלוקות שבו, ולא את הגשמיות שלו. התבוננות זו כל כך נוגעת, עד שרבינו הזקן התבטא פעם שמי שאינו מתבונן בזה עליו נאמר (קהלת ב, יד) "הכסיל בחושך הולך" שהעולם כפי שנראה (בלי התבוננות) הוא חושך ושקר גמור, שנראה כאילו הוא קיים מעצמו ח"ו.
זה גם הפירוש הפנימי במאמר הגמרא (תמיד לב, א) "איזהו חכם רואה את הנולד" - שהחכם מתבונן ורואה איך שכל דבר נולד ומתהווה בכל רגע ורגע מאין ליש מהכוח האלוקי המהווה אותו (תניא פרק מג), וכך מגיעים לביטחון חזק בה', שגם אם נמצאים בצרה, הרי העולם מתהווה בכל רגע מאין ליש, וא"כ הרי הרגע הבא עדין לא נברא, ובוודאי שה' יושיעו וירחמהו.
* * * * *
ב' עניינים בתפילה
כאן מובאת עוד הערה (המוסגרת בחצאי רבוע) שבה מיישב בעל ההערה עניין שלכאורה אינו מובן - שהנה נתבאר שהתפילה היא כמו חוט השדרה שאינו נכלל ברמ"ח האיברים, ולכאורה הרי בתחילת המאמר הובאו דברי הגמרא (ברכות כח, ב) שח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה הן כנגד ח"י חוליות שבשדרה, והרי אותן ח"י חוליות נמנים בכלל רמ"ח האיברים?
אך על פי מה שנתבאר בהמשך המאמר הקושיה אינה קשה כלל וכלל, שהרי נתבאר שבתפילה יש ב' עניינים, שעיקר המכוון בתפילה הוא שיהיה גילוי אלוקות למטה, ועל זה עיקר הבקשה בתפילה "ברוך אתה הוי'" וכנ"ל, אך העניין הב' שבתפילה הוא מה שמבקש צרכיו - שעל ידי זה בא האור אלוקי ב'כלי' ובגילוי למטה, והבקשות הם החוליות שהם גם כן כמו 'כלים' לחוט השדרה שהוא עיקר החיות, שהוא ממשיך החיות מהמוח לכל האיברים וכנ"ל. ולכן נפסק בהלכה (ראה הנסמן בשיעור הקודם) שאם נפסק חוט השדרה - טריפה, אך אם נשברו החוליות ולא נפסק החוט - כשרה.
ולפ"ז מיושב היטב, שמה שנאמר שהתפילה היא כמו חוט השדרה שהיא למעלה מרמ"ח איברים פרטיים - הכוונה בזה הוא לעיקר המכוון בתפילה - הבקשה שיומשך אלוקות למטה, אך הבקשות הגשמיות שבתפילה שהם כמו 'כלים' להמשכת האור - הם נמנים כאיברים פרטיים.
ויסע ויבוא ויט
וממשיך בהערה, שהנה בספר הפרדס (להרמ"ק (=הרב משה קורדובירו) - שער לא פרק ח) מוסבר שח"י חוליות הם כנגד שלושת ה'ווי"ן' (ג' פעמים וא"ו = ח"י) הפותחים את שלושת הפסוקים "ויסע" "ויבוא" "ויט" (שמות יד, יט-כ-כא).
שלושה פסוקים, ע"ב שמות
נבאר קצת את עניין שלושת הפסוקים הללו.
פסוקים אלו מופיעים ברצף בפרשת בשלח בסיפור קריעת ים סוף, ובכל פסוק יש 72 אותיות בדיוק. ידוע (ראה זהר ח"א קח, ב, רש"י סוכה מה, א ובכ"מ) שהאותיות של שלושת פסוקים אלו מהווים שם קדוש ונורא של 72 תיבות אשר בכל תיבה 3 אותיות, ובכח שם זה בקע משה את הים (שלכן פסוקים אלו כתובים בסיפור קריעת ים סוף). הסדר הוא כך: לוקחים את האות הראשונה מהפסוק הראשון ("ויסע"), ואת האות האחרונה של הפסוק השני ("ויבוא"), ושוב לוקחים את האות הראשונה של הפסוק השלישי ("ויט") - וכך קבלנו את התיבה "ו-ה-ו". תיבה זו הינה התיבה הראשונה מבין 72 התיבות של שם זה. וכך בהמשך לוקחים את האות השניה של הפסוק הראשון, האות השניה מהסוף (=אחת לפני האחרונה) של הפסוק השני, והאות השניה של הפסוק השלישי וכך קבלנו את התיבה השניה של השם (י-ל-י) וכן הלאה. הסיבה שבפסוק השני אנו הופכים את הסדר ומתחילים מסוף הפסוק לראשיתו היא מכיוון שג' פסוקים אלו קשורים בג' האבות אברהם יצחק ויעקב, שהם שלושת המידות חסד, גבורה (=מידת הדין), ותפארת (=מידת רחמים), וידוע שחסד ורחמים הם השפעה מלמעלה למטה (מראשית הדבר לסופו), ולכן בפסוקים אלו הסדר הוא שמתחילים מתחילת הפסוק לסופו, אך מידת הדין מבטאת תנועה הפוכה, ולכן הפסוק האמצעי (יצחק) סדרו הפוך - מלמטה למעלה.
אני והו הושיעה נא
חז"ל מספרים (סוכה מה, א) על השמחה היתרה שהיתה בבית המקדש בחג הסוכות - "זמן שמחתינו", כחלק מהשמחה היו זוקפים "מורביות של ערבה" (=בדי ערבה ענקיים) על צידי המזבח, תוקעים בשופרות, ומקיפים את המזבח תוך כדי שהם אומרים (לדעת ר' יהודה): "אני והו הושיעה נא" (משפט זה נאמר גם כיום בסדר ה'הושענות' לחג הסוכות). מהו פשר הביטוי "אני והו"? מבאר רש"י (סוכה שם) ש"אני" הוא התיבה ה-37 מתוך 72 התיבות של שם ע"ב התיבות, ו"והו" הוא התיבה הראשונה (אולי אותם 72 תיבות מתחלקות ל-2 קבוצות של 36-36 תיבות, וחז"ל בחרו את הראשון שבכל קבוצה, ועדיין צ"ע הטעם האמיתי בזה).
יל"י על"ה
בשער הפסוקים להאריז"ל (תחילת ישעיה) מובא עניין נפלא נוסף הקשור בשם זה. שהנה כתיב (ישעיה א, ג) "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" ראשי התיבות של הפסוק הם: יל"י על"ה - מילים אלו כתב משה על הטס שהשליך ליאור כשרצה להעלות משם את יוסף (כמסופר ברש"י שמות לב, ד. ברש"י שם נזכר רק הלשון "עלה שור", אך האריז"ל מוסיף שהיה כתוב שם גם השם יל"י), והיינו שמשה העלהו בכוח השם יל"י, שהוא השם השני מתוך ע"ב השמות, ואח"כ לקח מיכה אותו הטס, והעלה על ידו את עגל הזהב (כמסופר ברש"י שם) וזה כוונת הפסוק - "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" היינו שישראל השתחוו לעגל ולא ידעו ולא התבוננו שהעגל על"ה על ידי שם יל"י כהראשי תיבות של הפסוק.
דעת המלובשת בחסד גבורה תפארת
ועל זה כותב בהערה שהח"י חוליות רומזים על ג' הווי"ן שבהם מתחילים ג' הפסוקים הללו. והרמז בזה הוא כמו שנתבאר לעיל על יסוד המבואר במאמר שבתפילה יש ב' עניינים, עיקר המכוון הוא בקשת המשכת אלוקות, וזה חוט השדרה, והבקשות בגשמיות שהן הכלים לגילוי האור, ונתבאר דחוט השדרה ממשיך מהמוח ולכן עניינו דעת, והוא מתלבש בכלים, וידוע שיש ג' כלים כלליים חסד גבורה תפארת, שהם כנגד אברהם יצחק יעקב, ולכן החוליות שהן הכלים כנ"ל, קשורים בג' הפסוקים "ויסע" "ויבוא" "ויט" שהם כנגד ג' האבות כמו שנתבאר.
ב' הטיתי"ם של המלאך 'מ-טט-רון'
וממשיך בהערה, שהח"י ברכות הם ב' ה'טיתי"ם' (ב' פעמים ט' = ח"י) של שם מ-טט-רו"ן (=שם מלאך נורא ונשגב על כל חבריו (ראה זהר ח"א כא, א: "דאיהו רב ויקיר משאר אלין" (=שהוא גדול ומכובד יותר מכולם), ובח"ג רפג, א: "מלכא דמלאכים" (=מלך המלאכים), ונקרא בלשון חז"ל (ראה זהר ח"א קכו, א): "שר הפנים" ו"שרו של עולם" (תוס' חולין ס, א - וראה מהרש"א שם)).
ספירות כפולות
ב' פעמים ט' רומזים על כללות הספירות, שהספירות הן במספר ט' (ספירת ה'מלכות' אינה נמנית כאן, באשר היא כנס"י המקבלת (ומבקשת) את הספירות, שהן במספר ט') והיות שהשפעת הספירות היא בדרך מלמעלה למטה ובדרך מלמטה למעלה (מהמשפיע למקבל, ומהמקבל למשפיע) נמצאו ח"י ספירות. וגם בזה רואים שהח"י ברכות הם 'כלים' - ספירות, והאור עצמו הנמשך בהם (חוט השדרה - המכוון העיקרי שבתפילה כנ"ל) הוא אינו נמנה עם הספירות והכלים, אלא מאיר בתוכם כאור בכלי, וכמו שנאמר בזהר (הקדמת תיקוני זוהר - דף יז, א) "וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא" - שהאור הנמשך בתוך הספירות הוא כנשמה השוכנת בגוף ומחיה אותו.
המשכת האור היא העיקר
ומסיים בהערה, שלכך תקנו ח"י ברכות כנגד ח"י חוליות - ח"י כלים, אך העיקר הוא המשכת האור בכלי. ולכן התפילה אינה מצוות עשה, שעיקר התפילה אינה הכלים, אלא האור הנמשך בהכלים, והאור הוא כנגד חוט השדרה שאינו נמנה במניין הרמ"ח איברים. והראיה שהעיקר הוא האור ולא הכלים, שאם העיקר היה הכלים והח"י ברכות, היו צריכים להימנות כח"י מצוות (כפי שבמניין האיברים נמנים כל ח"י חוליות השדרה)...
החיות נמשכת על ידי הביטול
ולכן כתוב בזהר (ח"ב ק, א) דמאן דלא כרע (=מי שאינו כורע) ב'מודים' אינו חי לעתיד, שהכריעה מורה על הביטול לאלוקות, וכן 'מודים' הוא עניין הביטול ('מודים' מלשון 'מודים חכמים לר' מאיר'), והביטול הוא עיקר המשכת הדעת בכלים שזה נמשך ע"י חוט השדרה הממשיך מהמוח כנ"ל, ומי שאינו כורע במודים הרי הוא כמי שנפסק לו חוט השדרה ואינו ממשיך חיות מהמוח להאיברים וממילא אינו חי.
הרמון שמצא ר' מאיר
הרב אמר רמז נפלא במאמר חז"ל (חגיגה טו, ב) על ר' מאיר ש"רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" - שבשם המלאך מ-טט-רון יש את הספירות (טט) ואת האותיות רמון. ור"מ תפס בפנימיות של המלאך - הספירות, ולקח את האותיות טט, אך החיצוניות והקליפה - האותיות רמון - זרק ר"מ (מגלה עמוקות פרשת קרח - בשם המקובלים).
- המשך יבוא -
נכתב ע"י: שמואל אלבום