לקוטי תורה פרשת בלק ד’’ה לא הביט אוון ביעקב - חלק שני
- תגיות: צדקה , אתכפיא , אין עוד מלבדו , דברי הרשות , קדש עצמך במותר לך , רמח איברין דמלכא , תפילה , עבודה שבלב , עשירות , מה ובן
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעור הקודם
שני השמות (שבהם נקרא בפרשתינו עם ה') 'יעקב' ו'ישראל' - מסמלים שני מצבים בעבודת ה' - דרגת 'עבד' ודרגת 'בן'. וכדמצינו בקרא שביעקב כתיב (ישעיה מו, א) "יעקב עבדי" ובישראל כתיב (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל".
בכדי להבין מהי דרגת 'עבד' - מקדים רבינו הזקן שאלה יסודית: שלכאורה כלל אינו מובן מדוע הקב"ה רוצה שיעבדוהו, שהרי מילא אם הי' מדובר על בשר ודם המחזיק עבד המשרת אותו ועובד בשבילו, הדבר מובן, שהאדון נצרך לשירותי העבד, והוא זקוק לכך שהעבד יעבוד עבורו, אך הקב"ה לא חסר לו דבר ואין הוא זקוק למאום, שהוא יתברך "שלימותא דכולא" (=שלימות הכול - זהר ח"ג מח, א) ואדרבה, כל מה שיש בכל העולמות הכול בא ממנו, וא"כ מה פירוש הדבר שאנו עובדים אותו יתברך?
ומבאר רבינו הזקן, שאמנם לגבי הקב"ה כל הבריאה כולה אינה תופסת מקום כלל, ולכן כתיב (מלאכי ג, ו) "אני הוי' לא שניתי" שלגבי הבורא לא חל שום שינוי בין קודם הבריאה ואחריה, וכפי שקודם הבריאה היה "הוא ושמו בלבד" (פרקי דר"א פ"ג), וכך יהיה גם לאחרי שיחרב העולם, כך גם בזמן הבריאה - ישנו רק "הוא ושמו בלבד" - כיוון שהבריאה אין לה ערך לגבי הבורא.
(בהקשר זה נתבאר במאמר (וראה בזה באריכות גדולה בשיעור הקודם) שהבורא למעלה גם מגדרי הזמן, ולא רק מהזמן הגשמי, אלא גם מה'סדר זמנים' הקיים בעולם האצילות, שכל גדרי המקום והזמן אפילו 'מקום' ו'זמן' רוחניים, אינם קיימים לגבי הבורא, שאצלו הכול בהשוואה, והכל בטל לגביו יתברך).
אך עם כל זאת, ידוע מאמר חז"ל (תנחומא נשא טז) ד"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" והיינו העולם הזה שהוא תחתון ושפל ביותר מצד זה גופא, שכאן בעולם אין רואים ומכירים באמת האלוקית ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) וששום מציאות אינה נחשבת מבלעדי מציאות הבורא, ואדרבה כאן בעוה"ז חשים רק את המציאות הגשמית, ועד שכתוצאה מזה ניתן ח"ו לכפור ולומר שהעולם קיים מעצמו, ובזה נתאווה הקב"ה (וראה בשיעור הקודם שאין זה מצד שלקב"ה היה 'חסר' ח"ו העניין הזה) שדווקא בתוך ההעלם והחושך הזה יהודי יגלה אלוקות, ועד שיורגש למטה כמו למעלה שאין שום מציאות מבלעדי הבורא, והכל הוא אלוקות, וזה תכלית כל הבריאה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
וממשיך אדה"ז ש'דירה' זו נעשית ע"י קיום התורה והמצוות, וע"י העבודה ד'אתכפיא' (=כפיית היצר) ו'אתהפכא' (=הפיכת היצר עצמו לקדושה). ואדה"ז מביא על כך משל ממלך בשר ודם שכשרוצים לעשות לו דירה אזי צריכים לנקותה היטב מכל לכלוך וטינוף, ואח"כ מסדרים שם כלים נאים - שכך גם בנמשל - שמצוות לא תעשה עניינם הוא לפרוש ולהסתלק מהרע, והוא כמו ניקוי הפסולת והלכלוך מהדירה, ומצוות עשה הם הכלים הנאים שעמם מרהטים ומקשטים את הדירה למלך, וכך עושים לו ית' "דירה בתחתונים".
* * * * *
כל המצוות נקראו 'צדקה'
בהקשר לעניין שהוזכר בשיעור הקודם, שע"י המצוות עושים דירה לו יתברך, הרב הוסיף מה שמבואר בחסידות שלכן נקראו המצוות בשם 'צדקה' (וכדכתיב (דברים ו, כה): "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת" גו') - שכמו שצדקה כפשוטה היא השפעה למי שהוא אביון ושפל, כך המצוות גורמים עליה לעולם השפל בכלל, ובפרטיות יותר - כל מצווה 'מרוממת' את החפץ הגשמי שבו נעשה המצווה, ומעלה אותו לקדושה, ונמצא שקודם היה זה החפץ בתכלית השפלות, וע"י המצווה נשפע לו אור אלוקי.
'אתכפיא' באכילה
מעניין לעניין, דובר אודות עבודת ה'אתכפיא' (המוזכרת במאמר) במובנה הרחב, דהיינו להילחם ביצרו גם בענייני הרשות, שהעיסוק בהם יהיה אך ורק לשם שמים, ולא לשם תאווה. ובהקשר לזה שוחח הרב עם משתתפי השיעור בקשר לתאוות האכילה. הרב ביאר בקצרה (וראה באריכות בתניא פ"ז), שהמאכל, גם אם הוא כשר, הוא 'קליפת נוגה'. והיינו שזה תלוי באדם עצמו, שאם אוכל המאכל לשם שמים, אזי המאכל עולה ונכלל בקדושה, ואם אוכלו לשם תאווה, אזי המאכל יורד ונכלל ברע גמור שבג' קליפות הטמאות (שמשם חיות הדברים האסורים מן התורה או מדרבנן). אך כל זה במאכל 'רשות', אבל באכילה של מצווה כמו סעודת שבת ויו"ט - אזי המאכל מלכתחילה נכלל בקדושה. הרב הוסיף, שגם באכילה של מצווה אזי הצדיקים מרגישים (לא את התענוג הגשמי שבזה אלא את) התענוג האלוקי, וכפי שאנו אומרים (בסדר קידוש ליום השבת) "דא היא סעודתא דעתיקא קדישא" אבל אדם המרגיש את התענוג הגשמי אל לו 'להדר' במיוחד במצוות אלו הקשורים עם הנאה גשמית...
שור חבוש שטריימל
בהקשר לזה סיפר הרב את הסיפור הידוע על הבעש"ט שהראה לתלמידיו בשבת אחת 'שור חבוש שטריימל', הבעש"ט ביאר לתלמידיו כי זה אדם שאכל בשר שור בסעודת שבת, והיות ש"במקום שמחשבתו של אדם נמצאת שם הוא נמצא" (ראה כתר שם טוב בהוספות סי' מח ובהנסמן שם) ואותו אדם היה שקוע בתאוות אכילת הבשר, אזי (ברוחניות) נהפך לשור, אך בגדי השבת שלו נשארו כמו שהיו, וממילא נהי' מציאות של 'שור חבוש שטריימל'...
מה שמותר - אין צריכים
בחסידות הושם דגש חזק על הימנעות גם מתאוות היתר (ראה בעניין זה גם בשיעור בלקו"ת פרשת קרח ד"ה ועבד הלוי הוא). ידוע מה שהרבי מביא ב'היום יום' (כה אדר ב), שהחסיד ר' מרדכי מהורודוק (מתלמידי רבינו הזקן) סיפר: "פתגם הראשון ששמעו מרבינו הזקן כשבאנו לליאזנא היה: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מ'מעג דארף מען ניט (=מה שאסור - אסור; ומה שמותר - אין צריכים)", והמשיך אותו חסיד: "כשלש ארבע שנים עבדנו בזה עד שהבאנו אופן זה בענייני חיינו, ורק אז נכנסנו ליחידות לשאול דרך בעבודה"...
אין 'שטח אפור'
לפני שנתגלתה תורת החסידות, היה מקובל לחלק את העניינים בעולם לשלוש מחלקות: מצוות, עבירות, ודברי הרשות. מצוות חובה לקיים, עבירות אסור לעשות, ודברי הרשות הם כמו שטח 'אפור' שאכן האדם יכול להחליט עליהם לפי רצונו.
אך עפ"י תורת החסידות לא קיים שטח אמצע. ויש רק שתי אפשרויות: או קדושה או קליפה. והיינו שגם ענייני הרשות עצמם נחלקים לשתיים - שאם אוכלים ושותים וכו' לשם שמים, זה עולה לקדושה, ואם עושים זאת לשם הנאת הגוף - זה יורד לקליפה.
פירוש הכתוב "אין עוד מלבדו"
עניין זה נובע מהחידוש העיקרי של תורת החסידות בעניין "אין עוד מלבדו" שע"פ חסידות פירוש הפסוק הוא לא רק שאין עוד א-לוה מבלעדי ה', אלא שלא קיימת שום מציאות מבלעדי הקב"ה, וכיוון שכך, הרי אם אדם הולך אחר תאוותיו (גם אם הן תאוות בענייני היתר) אזי הוא עושה מאותו דבר (שמתאווה איליו) מציאות חשובה, וגם עושה מעצמו מציאות, שלכן הוא רודף אחר מה שהוא נמשך אליו, וזה כמו שאומר לקב"ה: "עד כאן התחום שלך, מכאן (ענייני ההיתר) - התחום שלי"...
ללמוד חסידות, ולאכול בריא
הרב אמר שהעצה להינצל מתאוות היא לימוד חסידות, שהמאור שבה, דוחה את החושך. הרב הוסיף, שעיקר עבודת ה'אתכפיא' בדורנו אנו (השווה לכל נפש) היא להשתדל פשוט לאכול את הבריא, ולא את ה'טעים'... ובפשטות, שמאכלי מותרות שאינם תורמים לבריאות הגוף - אין לאוכלם. הרב סיפר שהרבי אמר לאדם אחד ב'יחידות', שה'אתכפיא' שלו היא - לא לאכול מה שהרופא אסר עליו... בדור הקודם, היו החסידים נמנעים גם מלהוסיף מלח או תבלינים וכדומה לאוכל, כדי שהמאכל יהיה קצת פחות טעים...
* * * * *
בכדי להמשיך למטה - דרוש אור נעלה יותר
קרוב לסוף פרק א, מובאת הערה (המוקפת ב'חצאי רבוע'. הערות אלו (ברובן) הם מרבינו הצמח צדק, וכפי שסיפר הרב בתחילת השיעור במאמר הקודם), שבה ישנם ציוני מקורות שונים, ונקודות להרחבה הקשורות בנושא המבואר בפנים המאמר. בין היתר מבואר שם, שבכדי להמשיך גילוי אלוקות גם למטה, דרוש אור נעלה מאד - אור שלמעלה מהאור הנמשך בעולמות. בהערה שם מוזכר גם המושג "פולחנא דרחימותא" (עבודת האהבה - זהר ח"ב נה, ב) שלגביה נאמר (זהר שם) שאין עבודה נעלית ממנה, וזמנה הוא בעיקר בשעת התפילה. בסוף ההערה, צויין לעיין במקור נוסף (תורה אור פרשת שמות ד"ה קול דודי - על מאמר זה ישנו שיעור ווידיאו מאת הרב באתרנו, לקישור - לחץ כאן) בו מבואר שהתפילה היא "עבודה קשה").
איברין דמלכא
וממשיך רבינו הזקן (בסוף פרק א) שזהו עניין "רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא" (=248 מצוות עשה שבתורה - הם 248 אברי המלך (הקב"ה) - תניא ריש פכ"ג (בשם התיקונים)). כלומר: כמו ש-248 אברי האדם הם כלים לחיות הנפש, למשל: על ידי גלגל העין נמשך כוח הראיה שבנפש, ועל ידי אבר האוזן נמשך כוח השמיעה, וברגל - כוח ההילוך וכו', והיינו שכל איבר יש לו את הסגולה המיוחדת 'להמשיך' כוח אחר מהנפש, ואם יש קלקול באיבר אזי אותו כח לא יתגלה (אפילו שהוא נמצא במקורו - בנפש) - כך גם המצוות הנקראים 'אברי המלך' הם כלים מיוחדים 'להמשיך' אור אלוקי מאת הבורא, וכידוע שכל מצווה ממשיכה אור אלוקי הייחודי לאותה המצווה, וכמו למשל ע"י מצוות תפילין (המכילים ד' פרשיות) נמשכים 'ד' מוחין עליונים' (=חכמה, בינה, ודעת הכוללת חסד וגבורה - ראה תניא פמ"א), וע"י קיום מצוות ציצית (שיש בה ל"ב חוטים) נמשכים 'ל"ב נתיבות חכמה' (כמבואר כ"ז באריכות בתורת הקבלה והחסידות, ואין כאן המקום להאריך בזה).
ועל זה אנו מברכים (לפני קיום כל מצווה) "אשר קדשנו במצוותיו" - שעל ידי המצוות מעלה אותנו הקב"ה לדרגת 'קודש העליון' (ע"י המשכת האור האלוקי שבמצוות, וכנ"ל).
מעלת התפילה על המצוות
פרק ב:
אחרי שנתבאר (בפרק הקודם) מעלת המצוות, עובר רבינו הזקן לבאר את מעלת התפילה והעבודה שבלב. רבינו הזקן פותח את הפרק בשאלה יסודית: מצד אחד, התפילה אינה נמנית במניין המצוות (שהרי חובת התפילה היא מדרבנן (ראה בזה באריכות בתחילת 'שרש מצוות התפילה' לרבינו הצמח צדק (בספרו 'דרך מצוותיך'), ומבאר שם הצ"צ, שלרוב הפוסקים מצוות התפילה מן התורה היא רק כאשר האדם נמצא בצרה, שאז הוא מחוייב לבקש מאביו שבבשמים שיושיע אותו מצרתו, "וזהו משרשי האמונה שעל ידי זה ידע ויבין שהש"י הוא לבדו המנהיג עולמו ומשגיח בכל פרטי בריותיו", עיין שם), ולאידך, מצינו שחז"ל החמירו בכוונת התפילה (שמונה עשרה) הרבה יותר מכוונת קריאת שמע, שהיא אחת מהמצוות עשה היסודיות ביותר?
הסיבה לכך שחז"ל מחמירים בכוונת התפילה היא שהתפילה היא מהעניינים העומדים ברומו של עולם (וכדאיתא בגמרא ברכות (ו, ב - בנוגע לתפילה) על הפסוק (תהלים יב, ט) "כרום זלות לבני אדם" - "אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן") - וא"כ הרי יקשה ביותר איך ייתכן שעניין יסודי ונעלה כזה לא נמנה במניין המצוות?
התפילה - חוט השדרה
ומבאר רבינו הזקן בהקדם דברי הגמרא (ברכות כח, ב) ש-18 הברכות שבתפילת שמונה עשרה הן כנגד 18 החוליות שבשדרה. והנה ידוע שבתוך אותן החוליות עובר 'חוט השדרה' הנמשך מהמוח ומקשר בינו לכל אברי הגוף. והנה בנוגע לאותו חוט השדרה מצינו דבר פלא, שבמשנה במסכת אהלות (סוף פרק א) נמנים כל רמ"ח אברי האדם (בקשר לדיני טומאת מת), וחוט השדרה עצמו אינו נמנה שם, אף שהוא מעמיד את כל גוף האדם, והוא המקשר בין המוח לכל האיברים!
ואומר רבינו הזקן, שחוט השדרה הוא כמו התפילה, שלמרות שהיא עצמה אינה מנויה במניין רמ"ח המצוות, אך היא הממשיכה חיות לכל המצוות, וכמו חוט השדרה שממשיך חיות מהמוח לכל אברי הגוף. ולכן ההלכה אומרת (ראה רמב"ם הלכות שחיטה ריש פרק ט) שאם ניקב חוט השדרה (בבהמה) טריפה (ובשונה מרוב האיברים (וכן החוליות עצמם) שאם נשתברו או נקבו אזי אינה טריפה), וכן בהנמשל בתפילה, שהיות שהיא מעמדת וממשיכה חיות אלוקית בכל המצוות אזי הכוונה בתפילה נוגעת ביותר, וכנ"ל. ורבינו הזקן מוסיף שזה הביאור (הפנימי) במאמר חז"ל (ברכות יג, א) "מצוות צריכות כוונה" שהמצוות צריכים את התפילה, שהיא פנימיותן (ה'כוונה' שלהן) והיא מעמדת ומקיימת אותן.
הפירוש החסידי ל"ברוך אתה הוי'"
מדוע באמת התפילה היא פנימיות כל המצוות?
מבאר רבינו הזקן, שהנה בתפילה אנו מבקשים שיהיה אור אין סוף נמשך למטה, וזה הפירוש הפנימי בנוסח הברכות שתקנו לנו חכמינו ז"ל - "ברוך אתה הוי'" - "ברוך" הוא מלשון המשכה (כמו "המבריך את הגפן" (מסכת כלאים ז, א)) כלומר: שיהא נמשך "אתה" - עצמותו ומהותו יתברך (שלמעלה משם הוי') וזה יומשך ב"הוי'" = סדר השתלשלות העולמות עד לעוה"ז הגשמי (ששם הוי' רומז על סדר ההשתלשלות, שהיו"ד של שם הוי' רומזת לנקודה (שאות יו"ד היא כמו נקודה) לפני שבאה לכלל התפשטות, והה"א רומזת להתפשטות לאורך ורוחב (כציור הה"א שהיא נקודה, ושני קווין לאורך ורוחב) והוא"ו הוא המשכה מלמעלה למטה (כציור אות וא"ו שהוא קו היורד ממעלה למטה - וכמבואר כ"ז באריכות גם באגרת התשובה פ"ד), וזה עיקר המכוון שבתפילה, שיהיה אור א"ס נמשך ומתגלה למטה, וה'כלי' לזה הוא על ידי שהקב"ה מברך השנים ומרפא את החולים, ואז נראה בגילוי המשכת האלוקות למטה, בשינוי שנעשה בשנים שנתברכו ברוב שפע, ובחולים שנרפאו ברפואה שלימה.
מדוע בקשת צרכיו נקראת 'עבודה שבלב'?
וזו הסיבה שהתפילה נקראת 'עבודה' ("עבודה שבלב" - תענית ב, א), ועד שנקראת "עבודה קשה" (כנ"ל בהערה שבסוף הפרק הקודם, וראה גם לקו"ת ריש פרשת כי תצא (בשם הזהר): "שעת צלותא שעת קרבא"), והיא במקום קרבן (כדכתיב (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו") - שעניין הקרבן הוא קירוב ודביקות בא-להים חיים, ולכאורה אם תפילה היתה רק בקשת צרכיו - מה עבודה יש בזה שאדם מבקש על צרכיו ויישותו? אלא שעיקר התפילה היא המשכת אלוקות, רק שבכדי שאותה המשכה תהיה בגילוי צריכים 'כלי' גשמי, וה'כלי' הגשמי הוא ברכת השנים ורפואת החולים, אך עיקר המכוון שבתפילה הוא שיומשך אור אלוקי.
תפילה על החיסרון שלמעלה
בקשר לעניין המבואר כאן, הזכיר הרב את ביאורו של המגיד ממעזריטש (אור תורה על אגדות חז"ל ברכות ריש פרק ה) על מאמר המשנה (ברכות שם) "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" שה"כובד ראש" הוא של השכינה, שכשחסר לאדם איזה דבר למטה, זה עצמו סימן שחסר למעלה (וזה גופא נגרם על ידי עוונותיו, שהם גרמו העלם והסתר על אלוקות, וזהו החיסרון למעלה), וצריכים לבקש על ה"כובד ראש" של השכינה, שיתמלא החיסרון למעלה, ואז בדרך ממילא יתמלא גם החיסרון למטה. ובמילים אחרות: שורש ההשפעה הגשמית הוא אור אלוקי, וכפי שיומשך יותר אור אלוקי למעלה - כך גם למטה יתקבל שפע רב יותר.
החסד עצמו מחיה, אך צריך להמשיכו ב'כלים'
על המילים (בתפילת שמונה עשרה) "מכלכל חיים בחסד" ישנו ביאור נפלא בתורת החסידות, שהנה כשבשר ודם עושה חסד עם רעהו ומכילו ומשקהו, אזי לא מידת הנדיבות והחסד עצמה מחיה את העני, העני מחיה את נפשו מהאוכל, והחסד הוא ה'גורם' לכך שהעשיר ייתן לעני את המאכל. אך אצל הקב"ה החסד עצמו הוא חיות הנבראים, שמידת החסד עצמה היא המחיה את הנבראים ("מכלכל חיים - בחסד"), אך כדי שיהיה מזה חיים גשמיים צריך הרבה צמצומים, כיוון שהאור האלוקי שבמידת החסד הוא רוחני, והוא נעלה באין ערוך מחיות גשמית, והצמצומים מכונים בשם כלים (כמו שהכלי מגביל את מה שבתוכו - שיכול להיכנס רק לפי גודל הכלי) והיות שצריכים הרבה צמצומים, נאמר ע"ז הלשון "מכלכל" - לשון המורה על ריבוי הכלים.
בר"ה - נקצב למעלה; בכל יום - נקצב למטה
זו הסיבה שגם אחרי ר"ה עדיין אנו צריכים להתפלל ולבקש את צרכינו בכל יום, הגם שבר"ה כבר נקצב כל השפע שיהיה לאדם בכל השנה, שבר"ה נקצב השפע בעולם עליון, אבל כדי שירד למטה ויתגשם, על זה נידון האדם בכל יום (ובזה מיושבים ג"כ הדיעות שמצינו בחז"ל אם אדם נידון בכל יום או בר"ה (ראה ר"ה טז, א)).
שינוי יעוד השפע
הרב סיפר שפעם אחת נכנסו לבעש"ט איש ואשה שהיו עשירים גדולים אך היו חשוכי ילדים ובקשו את ברכת הבעש"ט להיפקד בזרע, ואמר להם הבעש"ט, שא"א שיהיה להם גם עושר וגם ילדים, אלא שאם ירצו, יוכל להחליף להם את העושר בבנים. ובאמת החליטו לוותר על עושרם, ואז ברכם הבעש"ט בבנים, ואבדו ממונם. ומסיפור זה אנו רואים שישנו שפע רוחני מדוד ומוגבל, ולפעמים כש'פורטים' אותו לגשמיות, אין מספיק בכדי לקבל גם בנים וגם עשירות, והיו צריכים לבוא לבעש"ט בכדי ש'יתרגם' את השפע הרוחני שהוקצב להם לבנים (במקום לעשירות).
(הרב הוסיף, שהיה סיפור דומה עם אחד שהרבה לומר דברי ליצנות ושחוק, ולא היה בעל פרנסה. ואמר לו אחד הצדיקים שהיות שעל כל אדם נגזר כמות ההנאה שיהיה לו, והוא לוקח את כל ההנאה בשביל הליצנות שעושה, ממילא לא נשאר עבורו הנאה מפרנסה ברווח, ואם יחליט להפסיק עם דברי הליצנות - יוכל להתפרנס בהרחבה).
ה' א-להיך עמך - לא חסרת דבר
הרב סיכם ואמר, שאם אדם רוצה שיהיה לו הכל (בנים, בריאות, ופרנסה) אזי הוא צריך להתחבר ולהתדבק למקור - הקב"ה, זו הסיבה שכשמשיח יבוא יהיו כל המעדנים מצויים כעפר והכל יהיה בהישג יד (ראה רמב"ם הלכות מלכים יב, ה), שבאותו הזמן יהיו ישראל והקב"ה דבר אחד ממש, וממילא לא יחסר דבר, שהרי הקב"ה מקור כל התענוגים כולם (הרב הזכיר את מאמר הבעש"ט (כתר שם טוב סי' רכז - הוזכר גם בשיעור בד"ה כימי צאתך תשמ"ב - חלק ראשון) שכשנופלת לאדם איזו תאווה זרה, אזי יתבונן שהתענוג הנמצא באותו דבר שמתאווה איליו אינו אלא פרט קטן מעולם התענוג שבאין סוף, וא"כ למה יתאווה רק לפרט כשיכול להתאוות להעיקר - לקב"ה שהוא מקור כל התענוגים...).
בעלי הבית על העולם
ובאמת אצל הצדיקים הגדולים ראו בחוש כי כל העולם נמסר בידיהם. הרב סיפר על הרה"ק ה'אוהב ישראל' מאפטא שפעם בא אליו יהודי עני שהיה זקוק לכסף רב בכדי להשיא את בתו שהגיעה לפרקה. והצדיק שלח אותו לאחד מחסידיו שהיה עשיר גדול, וצווה שהעשיר ייתן לו סכום של מאתיים רובל (סכום גבוה מאוד באותם הימים). אותו עשיר סירב לתת את כל הסכום באומרו שאינו יכול להוציא מכיסו סכום כה רב, והוא הסכים לתת רק חלק מן הסכום, אך אותו חסיד אמר שאינו יכול לקחת סכום אחר ממה שאמר לו הרבי, ולכן חזר אצל הצדיק מבלי שיקח מאומה, ואז שלח אותו הרבי לעשיר אחר, אך היות שאותו עשיר לא היה עשיר כמו העשיר הראשון צווה עליו הרבי לתת רק מאה רובל, ואכן העשיר נתן לו את הכסף כפי שאמר הצדיק. לא חלף זמן רב והגלגל התהפך כך שהעשיר הראשון ירד מנכסיו ונעשה עני, והעשיר השני הלך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. העשיר הראשון שהבין מה קרה נסע מיד לרבו ובכה והתחנן איליו שישוב וימחל לו על שלא שמע לדבריו בתחילה. ואז אמר לו הצדיק מאפטא דבר מדהים: שכשנשמתו (של הצדיק) ירדה לעולם, העניקו לו הון רב ועצום, אך הצדיק מיאן לקחת את הכסף באומרו שאינו זקוק לזה, והחליט לחלק את הכספים בין חסידיו, ונמצא שכל עשירותו של העשיר לא היתה אלא פיקדון, וברגע שנתברר שאינו נאמן על פקדונו - שהוא מסרב לתת מהכסף כשהתבקש, אזי נלקח ממנו הפיקדון וניתן לרעהו הטוב ממנו... בסופו של דבר אמר לו הרבי שלגודל הרחמנות עליו, יפעל עבורו שיהיה לו כל צורכו, אך את העשירות שהיתה לו - זה הפסיד.
מדוע העני זה אני?
הרב הוסיף, שמצינו עניין דומה שאירע עם הרבי מהר"ש (ראה גם בשיעור בד"ה והיה ביום ההוא תשכ"ח - חלק שלישי): ישנו מאמר מפורסם של כ"ק אדמו"ר מהר"ש (ד"ה תקעו תרכ"ז) בו הוא מבאר את הפסוק בתהלים (קב, א) "תפילה לעני כי יעטוף". הרבי מהר"ש מביא שם את דברי המדרש (שמות רבה לא, ה) על הפסוק (תהלים סא, ח) "ישב עולם לפני א-להים חסד ואמת מן ינצרוהו" שדוד המלך שאל את הקב"ה מדוע יש בעולם עניים ועשירים - "ישב (=מלשון השוואה) עולם לפני א-להים" - שיהיה לכולם שווה בשווה, וכך לאף אחד לא יחסר, ואף אחד לא ירעב ללחם. וע"ז השיב לו הקב"ה: "חסד ואמת מן ינצרוהו" - שצריכים את העניים בכדי שיוכלו לקיים מצוות צדקה וחסד. ומבאר הרבי מהר"ש שע"י שעושים חסד כאן למטה, נמשך גם מלמעלה החיות לעולמות, שהשפעת החיות לעולמות היא ג"כ חסד ה' שמשפיע לעולם השפל בדרך צדקה וחסד, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (=ע"י התעוררות החסד למטה נתעורר גם החסד העליון). אלא שלפי זה נמצא שהעני היה צריך לקבל את צרכיו ישירות מהקב"ה, ורק בכדי לזכות את העולם במצוות החסד והצדקה - צריך העני לילך ולהתבזות ולחזר על הפתחים. וכאן טוען העני לפני הקב"ה "תפילה לעני כי יעטוף" - אמת שכך צריך להיות מהטעם הנ"ל, אבל מדוע דווקא עליו נגזר להיות העני ואילו חבירו קיבל את העשירות... וכשהרבי מהר"ש אמר את המאמר הזה בהתעוררות עצומה, התחילו כל השומעים לגעות בבכיות נוראות. מאמר זה הרבי המהר"ש אמר בעיירה קשאנוב ששם היו עשירים גדולים, אך היו צרי עין וקמצנים, ובעקבות אמירת המאמר נפתח ליבם והחלו לתת לצדקה. שנים רבות לאחר מכן עוד היו החסידים מתפעלים כיצד הצליח הרבי מהר"ש לפתוח את הלבבות של עשירי קאשנוב שהיו ידועים כאנשים גסים ופשוטים.
לפני הכל: דעת
ונחזור לעניינינו: כשחסר למטה (בגשמיות) זה סימן שחסר למעלה (באלוקות), וכשיתמלא החיסרון למעלה אזי בדרך ממילא יתמלא גם למטה (הרב הוסיף שלמעשה זה כל עניין הגלות וכפי שאנו אומרים בתפילה (מוסף יו"ט) "מפני חטאינו" נהיה חיסרון באלוקות, וממילא נוצר החיסרון והעדר השפע למטה - "גלינו מארצנו".
והתוכן של התפילה הוא שיומשך אלוקות, ויתמלא החיסרון שנוצר למעלה, ובמילא יתמלא החיסרון למטה. הרבי הקודם התבטא פעם שהסיבה שהבקשה הראשונה בשמונה עשרה היא "חונן הדעת", שאנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו את השכל והדעת להבין שהסיבה שחסר לנו בגשמיות היא מכיוון שחסר ברוחניות, ואם תתוקן הסיבה יתוקן גם המסובב.
תורה עבודה וגמ"ח - הי מינייהו עדיף?
הרב הדגיש שבנוגע לשלושת עמודי העולם תורה עבודה וגמילות חסדים (אבות א, ב), ההתחלה היא התפילה (עבודה) שאותה עושים בבוקר מיד (וגם הלימוד שקודם התפילה הוא הכנה לתפילה), ובזה נראה מעלת התפילה על כל המצוות, וכפי שרבינו הזקן מבאר כאן במאמר זה.
בהקשר לזה התפתח דיון שעסק בשאלה באיזה מג' העמודים צריך אדם להשקיע רוב ימיו. והרב ביאר שלמעשה אין לשאלה זו תשובה חד משמעית, וכל יהודי נידון בזה לגופו, שיושב אהל עיקר עניינו - תורה, ובעל עסק עיקר עניינו גמילות חסדים וצדקה וכו'. הרב הוסיף שכשיש ספק בדבר (לאיזה 'קו' שייך שרש נשמתו) צריך לשאול את ה'עשה לך רב' שלו, והוא יכוון אותו בדרך העולה בית א-ל (וכמאמר חז"ל (אבות א, טז): "עשה לך רב - והסתלק מן הספק").
דובר על כך שמי שנתברך בכישרונות מיוחדים בתחום מסויים (כגון בתורה) חייב הוא לנצל את כישרונותיו, ועל דרך המובא ב'היום יום' (כה ניסן) ש"העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב (=לדלות ממעמקי הים) מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפיית לחם - ומובן דוגמת כל זה בעבודה (=בקדושה) - הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאוד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא".
תענוג בלימוד התורה
בהמשך שוחח הרב על כך שבקו התורה גופא ישנו עניין של לימוד במקום (בעניין) שליבו חפץ (עבודה זרה יט, א). הרב סיפר ששמע מהמשפיע שלו בישיבה (ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה) שהיה חסיד א' שהיה לומד במשך שבועיים רק 'נגלה', וכשהיה מרגיש (אחר שבועיים) שהנה כבר נכנס לעומק הסוגיה, והתחיל להרגיש תענוג בלימודו, היה סוגר את ספרי ה'נגלה' ועובר ללימוד חסידות, ושוב אחרי שבועיים שהרגיש שמתחיל להתענג מההשכלה העמוקה המבוארת במאמר - היה עובר ללימוד 'נגלה'... אותו חסיד נזהר שהלימוד שלו לא יהיה מתוך תענוג, אלא מתוך 'אתכפיא' וקבלת עול וביטול מוחלט. אך הרב העיר שהנהגה זו אינה מתאימה לכל אחד, ובוודאי שבדורנו אזי אדרבה, יש לחפש דרכים כיצד לעורר רגש תשוקה ואהבה לתורה, ואת ה'אתכפיא' יש לעשות רק בענייני גשמיות. כמובן, הוסיף הרב שגם התענוג בתורה - הכוונה בזה היא להוסיף בהתקשרות לנותן התורה.
וסיכם הרב, שבאמת על כל אחד להתעסק בכל ג' הקווין דתורה עבודה וגמ"ח, והשאלה היא רק במה יהיה עיקר עיסוקו. וכפי שמצינו ביששכר וזבולון - שלמרות ההסכם שעשו ביניהם שיששכר יעסוק בתורה וזבולון מפרנס אותו (רש"י בראשית מט, יג), הנה גם זבולון חייב לקבוע לעצמו שיעור תורה שחרית וערבית, וגם יששכר מחוייב ליתן לצדקה.
המשכה והעלאה
הרב ביאר שמלבד החלוקה הנ"ל לג' קווין, מצינו שבעבודת ה' קיימים שתי תנועות כלליות, העלאה ממטה למעלה, והמשכה מלמעלה למטה. שזה החילוק בין לימוד התורה לעבודת הבירורים. שבלימוד התורה אנו ממשיכים אור אלוקי מלמעלה למטה, שהתורה היא חכמתו ורצונו של הבורא, וע"י שאנו עוסקים בתורה אנו ממשיכים אור זה כאן למטה. וע"י קיום המצוות בדברים גשמיים וע"י ההתעסקות בענייני העולם לשם שמים אנו מבררים ומזככים אותם, ומעלים אותם לקדושה. בחסידות מבואר (ראה בארוכה בתורה אור פרשת משפטים ד"ה ויראו את א-להי ישראל וגו' ובכ"מ) שב' עניינים אלו נרמזים באבנים ולבֵנים. שאבנים שהם בידי שמים, רומז לאותיות התורה (כידוע שאבנים רומזים על אותיות (ראה ספר יצירה פרק ד משנה יב)), והלבֵנים שהם בידי אדם רומזים לעבודת הבירורים, וכל אדם צריך לעסוק בב' התנועות הללו, הן בהמשכת אור אלוקי לעולם בכלל ועל נפשו בפרט (אבנים), והן בעבודת הבירורים לזכך את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם (לבֵנים).
שם מ"ה ושם ב"ן
(הרב הוסיף, שלמעשה במקומות אחרים בחסידות (ראה בה'ביאור' שעל מאמר הנ"ל בתורה אור פרשת משפטים) מובא, שבתיבת 'אבן' עצמה נרמזו שתי התנועות. שהנה תיבת 'אבן' מורכבת משם מ"ה ומשם ב"ן (=ישנם כמה אופנים כיצד לכתוב את שם הוי' במילואו (מילוי פירושו שכותבים את האות בצורה מלאה כפי שהיא נאמרת בדיבור, דהיינו במקום לכתוב א כותבים אלף; במקום לכתוב ב כותבים בית, וכן הלאה): אחת האפשרויות היא 'מילוי אלפי"ן' (=שאת האותיות ה' ו' ה' של שם הוי' ממלאים עם האות א'. כזה: י-ו-ד, ה-א, ו-א-ו, ה-א) ואפשרות נוספת היא 'מילוי ההי"ן' (=שממלאים את האותיות עם האות ה'. כזה: י-ו-ד, ה-ה, ו-ו, ה-ה), הסכום הכולל (=הגימטריה) של שם הוי' ב'מילוי אלפי"ן' הוא מ"ה (=45) וזה נקרא 'שם מ"ה'. הסכום הכולל של שם הוי' ב'מילוי ההי"ן' הוא ב"ן (=52), וזה נקרא 'שם ב"ן' (ראה גם בשיעור בד"ה וידבר א-להים גו' לאמר תשכ"ט - חלק ראשון).
שני שמות אלו מרמזים על העלאה והמשכה - ש'אדם' בגימטריה מ"ה, ו'בהמה' בגימטריה ב"ן. ומקרא מלא כתיב (קהלת ג, כא) "רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה" גו' והיינו ששם מ"ה מאיר מלמעלה, ששם מקומו, ושם ב"ן מקומו מלמטה, ומשם מאיר לאחר זיכוכו. וכאמור תיבת 'אבן' רומזת לב' שמות אלו, שתיבת 'אבן' נחלקת לשנים: א' ב"ן, א' רומז לשם מ"ה (אדם) - שהוא במילוי אלפי"ן, והב"ן הוא שם ב"ן (בהמה).
תורה ותפילה - המשכה והעלאה
כפי שביארנו, ב' תנועות אלו בעבודת האדם הם עסק התורה ועבודת הבירורים, אך גם עבודת התפילה עניינה הוא העלאה מלמטה למעלה, וכפי שאנו רואים בסדר התפילה שהאדם מתעלה מדרגה לדרגה ומעולם לעולם החל מאמירת מודה אני שמותר לאומרו אפילו במצב של טומאה לפני נט"י, ואח"כ פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, ועד שמגיע לתפילת שמונה עשרה - ביטול במציאות כעבדא קמי מאריה, וכמבואר כ"ז באריכות בתורת החסידות בכמה מקומות (ראה למשל ד"ה אני לדודי תשט"ו).
תיקון הפגמים
ונחזור למאמר:
נתבאר שהתפילה היא כמו חוט השדרה, שהיא הכוונה של כל המצוות שנקראו "איברין דמלכא". שכשהאדם מקיים מצווה אזי הוא צריך כוונה להמשיך אלוקות ע"י המצווה, והתפילה היא הכוונה כללית של כל המצוות, שהבקשה בתפילה היא "ברוך אתה הוי'" שיומשך ("ברוך") עצמותו ומהותו ית' ("אתה") בסדר השתלשלות ("הוי'"), וכנ"ל.
(כאן מבאר הרב שני נושאים שנזכרו בהערה שבחצאי רבוע):
וזה גם פירוש הפסוק (תהלים קל, א) "ממעמקים קראתיך הוי'" שאנו קוראים (=ממשיכים) מעומק ("ממעמקים") של שם הוי' שמשם יומשך לשם הוי' - "ממעמקים קראתיך (ל-) הוי'". זו גם הסיבה שאנו אומרים פסוק זה בעשי"ת, שהרי בעשי"ת אנו עושים תשובה על מה שפגמנו בשם הוי' בכל השנה, שכשמחסירים מצווה אחת פוגמים בשם הוי', שהרי המצוות תלויים בשם הוי' "כענבין באתכלא" (כענבים באשכול - תיקוני זהר דף ב, א) ועל כל מצווה ומצווה שהחסיר יש להמשי מחדש מה שנחסר בשם הוי', ועל זה אומרים במשך עשרה ימים אלו (שהם כנגד עשר ספירות) בכל יום "ממעמקים קראתיך הוי'" שע"י עבודת התשובה ממשיכים מעומק שם הוי' וממלאים החיסרון והפגם.
וזה גם מה שמבואר בעץ חיים (שער כ"ב סוף פרק ה) בעניין ד' כריעות וד' זקיפות שבשמונה עשרה, שכריעה היא 'המשכה', וזקיפה היא 'העלאה', ולכן דווקא באמירת "ברוך אתה" כורעים =ממשיכים - שאז אנו ממשיכים מעצמות אור א"ס לשם הוי', ובאמירת "הוי'" - זוקפים.
האומנם יש בשמו"ע בקשות גשמיות?!
(חוזר לדברי רבינו הזקן):
ועניין הבקשות שבתפלה הוא, שיהיה 'כלי' שדרכו תתבטא המשכת האור האלוקי למטה, וזה ע"י השפע בברכת השנים והרפואה לחולים, אך עיקר המכוון בתפילה הוא המשכת האלוקות, וכנ"ל.
הרב סיפר שפעם שאל א' התמימים את המשפיע (ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה) איך יתכן שבשמו"ע נזכרו בקשת צרכים גשמיים וכו', והשיב לו בתמיהה, האומנם יש בשמונה עשרה בקשות כאלו על ענייני גשמיות?! ואנוכי לא ידעתי!...
המעלה הנפלאה של תפילה על תורה ומצוות - גילוי למטה
וכאן מציין רבינו הזקן להמבואר באגרת הקודש (שבסוף התניא) ד"ה 'להבין מה שכתוב בעץ חיים', ששם מבואר שבתפילה יש מעלה נפלאה על תורה ומצוות. שבתורה ומצוות הגם שנמשך על ידם אור אלוקי באדם ובעולם, אך אין הדבר ניכר בגילוי, שהרי לא נראה שום שינוי ביד אחרי שהניחו בה תפילין (והוא רק בדרך 'התלבשות' - שע"י המצווה שורה האור האלוקי, אבל אינו בגילוי), ואילו ע"י התפילה נמשך שינוי בעולם באופן גלוי, שקודם הי' חולה ועכשיו נתרפא, וכן בברכת השנים, שהקב"ה המטיר על הארץ והולידה והצמיחה, וכן בנוגע לכל הבקשות שבתפילה, וזו מעלה נפלאה שיש בתפילה דווקא, יתר על תורה ומצוות.
כלי מחזיק ברכה
ורבינו הזקן מוסיף גם את מאמר הזהר (ח"ב קנה, א) ד"לית ברכתא שריא באתר ריקניא" (=אין הברכה שורה במקום ריק - ללא עשיית 'כלי' לקליטת הברכה) שלכן, בכדי לקבל את ההמשכה מעצמות אור א"ס הנעשית ע"י התפילה, צריכים להתקין 'כלים' - שהם בקשת צרכיו הגשמיים, שבהם תתבטא המשכת האלוקות למטה, אך עיקר הבקשה הוא על המשכת האלוקות, וכנ"ל.
הני כלבין דחציפין
(הרב הוסיף, שבאמת מצינו שמי שמבקש רק גשמיות עבור עצמו (ויתרה מזו: אפילו אם מבקש עניינים רוחניים, אך עיקר כוונתו עבור עצמו) הרי הוא כמו הכלבים עזי הנפש הנובחים וצועקים 'הב' 'הב' (תיקוני זהר כב, א - ויעויין שם שזה נאמר גם בנוגע לבקשת עניינים רוחניים!) ולכן יבקש עבור נשמתו הא-להית, ולא עבור גופו, ומה טוב אם יבקש עבור חברו, והא בהא תליא (=האחד תלוי בחברו), וכמו שכתב רבינו הזקן בתניא (פרק לב) שמי שעושה נפשו עיקר וגופו טפל - הוא זוכה לאהבת ישראל אמיתית (ומי שאצלו גופו עיקר - אינו יכול לבוא לאהבת ישראל אמיתית אלא לאהבה התלויה בדבר בלבד - עיין שם בארוכה)).
ח"י ברכות - ח"י כלים
וממשיך אדה"ז, שזו הסיבה למה שאמרו חז"ל שח"י ברכות שבשמו"ע הם כנגד ח"י חוליות, שכמו שהחוליות הם ה'כלים' לחוט השדרה שנמשך בהם, שבחוט השדרה נמשך החיות מהמוח, והחוליות הם כלים להמשכת החיות מהמוח, כך ח"י ברכות שבשמו"ע הם הכלים להמשכת אור א"ס למטה, כמו שנתבאר.
המשכת הדעת
ובעומק יותר מבאר אדה"ז, שכמו שע"י חוט השדרה (והחוליות) נמשך חיות מן המוח, כך בתפילה נמשך מוחין - והיינו המשכת ה'דעת' - הרגשת אלוקות (שהדעת עניינו הרגשה והתחברות - ראה תניא פ"ג).
בנוגע ל'דעת' כתיב (דה"א כח, ט) "דע את א-להי אביך ועבדהו בלב שלם" - שדווקא עלי ידי הדעת' אזי באים לעבודה אמיתית ושלימה, וזה תוכן התפילה - עבודה שבלב.
ונמצא שהתפילה היא המרכז ו'חוט השדרה' של כל המצוות, ושל כל התורה כולה.
- המשך יבוא -
נכתב ע"י: שמואל אלבום