לקוטי תורה פרשת בלק ד’’ה לא הביט אוון ביעקב - חלק רביעי
- תגיות: אורות וכלים , חסד דין רחמים , תורה , תפילה , שבת , עבודת הבירורים
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעורים הקודמים
רבינו הזקן מבאר מהי משמעות הדבר שאנו עובדים אותו יתברך, הרי הבורא אינו חסר דבר ואינו זקוק לכלום, והכול בא ממנו, וא"כ מהו העניין בעבודת הבורא?
ומבאר אדה"ז, דהנה ידוע מאמר חז"ל (תנחומא נשא טז) ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" דהגם שלגבי הקב"ה אין שום חילוק בין עליונים לתחתונים, וכל הבריאה כולה אינה תופסת מקום לגביו יתברך, עם כל זאת נתאווה הקב"ה שדווקא כאן בעולם הזה התחתון והשפל - אשר שפלותו היא מה שהנבראים המצויים בקרבו אינם יודעים את האמת שהמציאות היחידה היא הבורא והכל הוא רק אלוקות, ובזה נתאווה הקב"ה שדווקא מתוך מציאות זו יגלה יהודי את האמת האלוקית, ועד שיורגש למטה כמו למעלה שאין שום מציאות מבלעדי הבורא, ובזה תהיה לו ית' "דירה בתחתונים".
ואדה"ז מוסיף ומביא על כך משל ממלך בשר ודם שכשרוצים לעשות לו דירה אזי צריכים לנקותה היטב מכל לכלוך וטינוף, ואח"כ מסדרים שם כלים נאים - וכך גם בנמשל - שמצוות לא תעשה עניינם הוא לפרוש ולהסתלק מהרע, והוא כמו ניקוי הפסולת והלכלוך מהדירה, ומצוות עשה הם הכלים הנאים שעמם מרהטים ומקשטים את הדירה למלך, ועי"ז עושים לו ית' "דירה בתחתונים".
וממשיך אדה"ז ומבאר שאמנם התפילה ("עבודה שבלב" - תענית ב, א) אינה נמנית במניין המצוות, אך הסיבה לזה היא דווקא בגלל מעלת התפילה על כל המצוות, שהיא פנימיות וחיות המצוות, וכידוע (ראה תניא ריש פכ"ג) שהמצוות נקראו "רמ"ח אברין דמלכא" (=248 אברי המלך - הקב"ה), וכפי שלגבי אברי הגוף מצינו ש'חוט השדרה' הגם שהוא ממשיך את החיות מהמוח לכל איברי הגוף, והוא המעמיד כל בנין גופו של אדם, ולכן אינו נחשב לאחד מרמ"ח האיברים, שהוא פנימיות האיברים וחיותם, כך גם התפילה היא ממשיכה חיות לכל המצוות, ולכן אינה נמנית במניין רמ"ח המצוות - אברי המלך.
ומבאר אדה"ז, שהנה "מצוות צריכות כוונה" (ראש השנה כח, ב), והכוונה הכללית שבכל המצוות הוא להמשיך אלוקות למטה (וכנ"ל שע"י המצוות עושים לו ית' "דירה בתחתונים") וזה אנו מבקשים בתפילה, שהאור האלוקי יהיה נמשך למטה, וזהו פירוש - "ברוך אתה הוי'" - "ברוך" הוא מלשון המשכה (ראה בשיעור השני), והבקשה היא שיהיה נמשך "אתה" - עצמותו ומהותו יתברך, וזה יומשך ב"הוי'" = בהשתלשלות העולמות עד לעוה"ז הגשמי, וזה עיקר התפילה, שאנו מבקשים שיהיה אור א"ס נמשך ומתגלה למטה. וה'כלי' לזה הוא על ידי שהקב"ה מברך השנים ומרפא את החולים, ואז נראה בגילוי המשכת האלוקות למטה, שרואים כיצד נפעל תוספת ברכה והשפעה הן ברפואה והן בפרנסה. ונמצא שהתפילה היא הכוונה של כל המצוות.
ובעומק יותר מבאר אדה"ז, שבתפילה נמשך 'דעת' (=הרגשת אלוקות). וכפי שע"י חוט השדרה נמשך החיות וההרגשה מן המוח לכל הגוף.
ומוסיף על כך בההערה שהנה עדיין אינו מובן, שהרי נתבאר שהתפילה היא כמו חוט השדרה שאינו נכלל ברמ"ח האיברים, ולכאורה הרי בתחילת המאמר מובאים דברי הגמרא (ברכות כח, ב) שח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה הן כנגד ח"י חוליות שבשדרה, והרי אותן ח"י חוליות נמנים בכלל רמ"ח האיברים?
אך באמת לא קשה כלל, שבאמת בתפילה יש שני עניינים, שעיקר המכוון בתפילה הוא שיהיה גילוי אלוקות למטה, ועל זה עיקר הבקשה בתפילה "ברוך אתה הוי'" וכנ"ל, אך ישנו עניין נוסף והוא מה שהאדם מבקש צרכיו - שכפי שנתבאר לעיל על ידי מילוי צרכי האדם ברפואה ובפרנסה וכו' בא האור אלוקי ב'כלי' ובגילוי למטה, ולכן אותם הבקשות הם כמו החוליות שהם גם כן כמו 'כלים' לחוט השדרה שהוא עיקר החיות, שהוא ממשיך החיות מהמוח לכל האיברים וכנ"ל, ולפ"ז מיושב היטב, שמה שנאמר שהתפילה היא כמו חוט השדרה שהיא למעלה מרמ"ח איברים פרטיים - הכוונה בזה הוא לעיקר המכוון בתפילה - הבקשה שהאור האלוקי יומשך ויתגלה למטה, אך הבקשות הגשמיות שבתפילה שהם כמו 'כלים' להמשכת האור - הם נמנים כאיברים פרטיים.
(וראה באריכות בשיעור הקודם שאותן ח"י חוליות הם כנגד שלושת ה'ווי"ן' (ג' פעמים וא"ו = ח"י) הפותחים את שלושת הפסוקים "ויסע" "ויבוא" "ויט" (שמות יד, יט-כ-כא) שמפסוק זה יוצא שם של ע"ב תיבות, וג' ווי"ן אלו הם כנגד הספירות חסד גבורה תפארת שהם משמשים ככלים להמשכת הדעת, וראה שם גם שהח"י חוליות הם כנגד ב' אותיות ט' (ב' פעמים ט' = ח"י) שבשם 'מ-טט-רון' וכמבואר שם בארוכה).
* * * * *
אור וכלי
(הקטע דלהלן נלמד בהרחבה בשיעור קודם שלא הגיע לידינו (עקב תקלה), וכאן נביאו כפי שסוכם בקצרה על ידי הרב בקצרה בשיעור הנוכחי):
וממשיך (ומסכם) אדה"ז (בפרק ג) שהסיבה שהמצוות צריכות כוונה היא שהמצוות הם כמו אבר ו'כלי' הממשיכים את הקדושה למטה, וה'אור' המתלבש ב'כלי' הוא כוונת המצווה, והתפילה היא הכוונה הכללית המתלבשת בכל המצוות, והיינו שהתפילה היא האור הכללי המלובש בכלים - במצוות. ו'אור' זה מלובש קודם בח"י ברכות שבשמו"ע שהם הכלים הפנימיים, ואח"כ מתלבש בכלים החיצוניים יותר שהם מעשה המצווות שאנו עושים בכל יום.
והוא בדוגמת חוט השדרה המלובש תחילה בח"י חוליות, ומהם מתפשט בכל אברי הגוף, וכנ"ל (ומוסיף, שגם כוח ההולדה נמשך מהמוח ע"י חוט השדרה לאברי ההולדה - שכח ההולדה להוליד בדומה לו הוא המשכה מעצמות הנפש ממש).
חסד דין ורחמים
ומביא על זה רבינו הזקן את הפסוק (משלי כד, ד) "ובדעת חדרים ימלאו" שהמצוות נקראו "חדרים" שכן כללות המצוות הן כנגד ג' הקווין חסד, דין (גבורה) ורחמים (תפארת) - ר"ת חד"ר, וב"חדרים" אלו מלובש מוח הדעת (התפילה, כנ"ל) - "בדעת חדרים ימלאו", וזו גם הסיבה, ממשיך וכותב אדה"ז, שתחילת הי"ב ברכות האמצעיות (הברכות המיועדות עבור בקשת צרכי האדם) היא בקשת ה'דעת'.
ומוסיף אדה"ז שזה בנוגע לכל המצוות, אך מצוות תלמוד תורה היא נעלית יותר ("ת"ת כנגד כולן" - מסכת פאה, בתחילתה) שכן היא פנימיות הכלי.
תורה ותפילה - מי עדיף?
וכאן ישנה הערה ארוכה הדנה בעניין מעלת התורה ומעלת התפילה. שלפעמים מבואר שהתורה היא למעלה מהתפילה, שהתורה היא בחינת מוח החכמה (וכדאיתא (זהר ח"ב סב, א) "אורייתא מחכמה נפקת" = התורה באה מחכמה), שהוא מוח הפנימי, בחינת 'פנים' (שלכן כתיב (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו"), והתפילה היא מוח הדעת שהוא עומד מאחורי מוח החכמה ומוח הבינה, בעורף, בבחינת 'אחור' - שמשם הוא מתחבר לחוט השדרה וכנ"ל (ולכן התפילה נקראת 'עבודה קשה' (וכפי שנתבאר בשיעור השני) - קשיות העורף), ובעומק יותר: דעת (תפילה) עניינו רצון (וכדכתיב (עמוס ג, ב) "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" וגו' - שפירוש "ידעתי" שבכתוב היינו 'רציתי'), והתורה היא בחינת ה'תענוג' (וכדכתיב (משלי ח, ל-לא - בנוגע לתורה:) "ואהיה שעשועים יום יום . . ושעשועי את בני אדם") ותענוג הוא למעלה מהרצון, ומכל האמור עולה שהתורה היא למעלה מהתפילה, ולכאורה זה סותר להמבואר כאן במאמר שהתפילה למעלה מכל המצוות וגם ממצוות תלמוד תורה.
וע"ז כותב בהערה שתי תשובות:
שתי דרגות בתורה
א) שיש שתי בחינות ומדרגות בתורה, יש את המצווה הבסיסית והחיוב על כל יהודי ללמוד תורה, שבכדי לצאת ידי חובת מצווה זו די בזה שיקרא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (ראה מנחות צט, ב), וקיום מצווה זו הוא כמו כל המצוות שהן בבחינת אברים וכלים, אלא שהתורה היא בחינת איברים פנימיים וכנ"ל, אך כשעוסק רוב היום בתורה בכדי להגיע למצוות ידיעת התורה בעיון התלמוד - אז תורתו היא בבחינת חכמה שלמעלה גם מבחינת הדעת, ולגבי בחינה זו נקראת גם התפילה 'אחור' (ומציין להלכות ת"ת לאדה"ז (ראה שם ג, א) שידיעת התורה היא מצווה בפני עצמה מלבד מצוות עסק התורה). ומביא בהערה שבנוגע לדרגה הראשונה שבתורה (שלומד בכדי לצאת יד"ח המצווה) נאמר (תהלים קד, ב) "עוטה אור כשלמה" - שהתורה נקראת 'לבוש' (ומביא גם את הכתוב (דניאל ז, ט) "ולבושיה כתלג חיוור" (=לבושו כשלג לבן)) אך לגבי הדרגה הנעלית שבתורה (ידיעת התורה בעיון התלמוד) נאמר (בהמשך הכתוב בדניאל שם) "ושער רישיה כעמר נקא" (=שער ראשו בצבע לבן כצמר נקי) בחינת שערות, שלמעלה מלבוש - שהשערות יונקות מהמוח (מנקודה זו החל הרב ללמד מתוך הספר) וע"ז נאמר (משלי ד, ח) "סלסלה ותרוממך" - שע"י שלומד ומפלפל בעיון ("סלסלה") אזי התורה מרוממת אותו ("ותרוממך") לדרגה עילאית ביותר.
ומוסיף בהערה, שהגם שידיעת התורה כאמור היא למעלה מתפילה, והתפילה נחשבת לגבה כ'אחור' וחיצוניות, עם כל זאת, הדרך להמשיך בחינת 'פנים' (חכמה) היא על ידי בחינת הדעת (תפילה) שדווקא ע"י קדימת עבודת התפילה שהיא בבחינת הדעת יזכה אח"כ להמשיך בחינת חכמה עילאה (=עליונה) על ידי התורה.
שתי דרגות בתפילה
ב) גם בתפילה קיימים שתי דרגות, שיש שמתפלל מתוך רגש אהבה מדוד ומוגבל - והיינו המידות ה'נולדות' מן הדעת (רגש אהבה שנוצר ע"י התבוננות שכלית בגדולת ה' כמבואר בתניא פרק ג) שמידות אלו הינם מוגבלות (כפי השכל שהולידם) אך יש בחינת 'אהבה רבה' שאינה מוגבלת, שהיא למעלה מהשכל והדעת (ונמשכת מבחינת 'דעת עליון' (הקשור בבחינת הכתר - ראה בארוכה בביאור המושגים 'דעת עליון' ו'דעת תחתון' בשיעור ווידיאו מיוחד באתרנו. קישור: דעת עליון ודעת תחתון) ותפילה זו דווקא היא למעלה מתורה (שכן תפילה זו ממשיכה מהכתר שלמעלה מחכמה).
ומציין שם שזה נרמז בכתוב שיר השירים ו, ח-ט) "ששים המה מלכות . . אחת היא יונתי תמתי" וגו' וידוע ש"ששים מלכות" רומז על התורה (כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה עה"פ) "ששים מלכות" - אלו ששים מסכתות"), ובכל זאת אומר "אחת היא יונתי" - שזה רומז לתפילה ב'רעותא דליבא' - דהיינו רצון ואהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת.
הכנה לתפילת שמונה-עשרה
פרק ד:
עד כאן נתבאר בנוגע לתפילת שמונה עשרה. ומבאר רבינו הזקן, שסדר התפילה שלפני שמו"ע - הוא הכנה לשמו"ע שכשיגיע לשמו"ע באמת יחפוץ מעומק לבו להמשיך גילוי אלוקות למטה.
כאן לצערנו, נשמט קטע מההקלטה, עקב תקלה, ובכדי לשמור על רצף המאמר - נסכם בזה בקצרה את עיקרי הדברים שמבאר אדה"ז עד למקום שבו שוב חזרה ההקלטה לפעול כדבעי, וניתן לשמוע את המשך השיעור.
'קל וחומר' מהמלאכים
רבינו הזקן מבאר, שכהכנה לתפילת שמו"ע ישנם (פסוקי דזמרה ו)ברכות ק"ש וק"ש, שבברכות ק"ש אנו מתבוננים בעבודת המלאכים (האופנים וחיות הקודש) שהיא ברעש גדול ובהתלהבות עצומה, מזה שאומרים קדוש, דהיינו שמשיגים קצת איך שהקב"ה הוא מובדל ומרומם (קדוש) ומזה הם ברעש גדול וכו', ומזה צריך האדם להתבונן, שאם המלאכים שהם רק בחי' רגלים (וכדאיתא בזוהר (ח"א פו, א) על הפסוק (אסתר ח, ג) "ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו" - "מאן (=מי הם) "רגליו"? אלין (=אלו) מלאכין") אזי עומדים באהבה ויראה כזו ומתנשאים ברעש גדול, ישראל שהם בחי' הראש ('ישראל' אותיות 'לי ראש' - שער הפסוקים להאריז"ל וישלח לב, כט) על אחת כמה וכמה, ובכל זאת "היינו כחולמים" (תהלים קכו, א) - שמיד לאחר התפילה חולפת ועוברת האהבה וכל ישעו וכל חפצו למלאות צרכי הגוף (והוא כמו החלום שבחלום ניתן לעבור ממצב למצב כהרף עין) - וכשאדם מתבונן בזה הרי יתמרמר לבו מאוד עד שיצעק אל ה' מנקודת עומק לבבו וכדכתיב (תהלים קז, כח) "ויצעקו אל ה' בצר להם".
כובד ראש
ומזה יבוא להתעוררות אהבה וצימאון לאלוקות ויאמר (בק"ש) "ואהבת את ה"א בכל לבבך", ומזה יבוא לתפילת שמו"ע, וכמאמר (ברכות ל, ב) "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" - דהיינו שכשמתבונן איך בחי' "ראש" (ישראל - לי ראש) ירדה ונשפלה כל כך למטה, יבוא מזה לידי הכנעה ושפלות (שזהו הפירוש הפשוט ב"כובד ראש" כדפירש"י ברכות שם), ואז יוכל לבקש באמת לאמיתו שיהיה גילוי אור א"ס ש'למעלה מהשתלשלות' (=למעלה מגדרי הבריאה) כאן למטה.
וכפי שנתבאר בפרקים הקודמים של המאמר - התפילה היא המשכת האור, אך הכלים הם רמ"ח מצוות עשה - שבהם ועל ידם נמשך האור למטה, וכך נעשית לו ית' הדירה בתחתונים. וזה מה שאמרו חז"ל (ראה זהר ח"א כז, א) על הפסוק (בראשית ב, טו) "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" - "לעבדה" - זו רמ"ח (=248) מצוות עשה; "ולשמרה" זו שס"ה (=365) מצוות לא תעשה" - שעל ידי המצוות נמשך בגן עדן אור נעלה לאין ערוך ממה שהיה בו קודם (וע"ד מה שאמרו חז"ל (אבות ד, יז) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" - שבג"ע הוא רק אור וזיו, אך ע"י המצוות נמשך מקור האור והזיו - עצמותו ומהותו ממש).
ומכל האמור נתבאר לנו מהו עניין העבודה שאנו עובדים אותו ית' - שעבודה זו היא להמשיך גילוי אור א"ס למטה כמו למעלה, וזה נעשה ע"י המצוות, והמצוות צריכים כוונה והיא התפילה שהיא פנימיות המצוות וחיותן וכנ"ל בארוכה. ועניין העבודה הוא דרגת יעקב - "יעקב עבדי" (ישעיה מו, א - וראה בתחילת השיעור הראשון במאמר זה).
יו"ד עקב
(מכאן ניתן שוב לשמוע את דברי הרב) ומבאר רבינו הזקן, שעניינו של יעקב מרומז בשמו יעקב - יו"ד-עקב, שהיו"ד רומזת על המוח (ראה בהמשך) שבו מצויה החיות הנמשכת דרך חוט השדרה בכל הגוף, עד לעקב (=האבר הנמוך והשפל ביותר).
נקודה אוכמא
ובעומק יותר מבאר אדה"ז שהיו"ד הוא כמו נקודה אוכמא (=שחורה) שאין בה חיוורא (=לבנונית, שכל האותיות יש בהם חלק לבן בתוכם, אך האות יו"ד היא נקודה שחורה ותו לא) וזה רומז לבחינת "ישת חושך סתרו" (תהלים יח, יב) כלומר דרגת האלוקות שלמעלה מגדר השגה ("חושך"). והעבודה היא, להמשיך מדרגה נעלית זו עד למטה מטה בעוה"ז הגשמי, הנקרא (ביחס לעולמות נעלים יותר) בחינת 'עקביים', וזה נעשה ע"י קיום המצוות מעשיות שרובם ככולם נעשים באמצעות דברים גשמיים (כמו ציצית מצמר ותפילין מעור בהמה וכו') - בחינת 'עקביים'.
המשכה בסדר המדרגות
אך כפי שנתבאר לעיל, פנימיות המצוות וחיותם היא התפילה הנקראת 'רעותא דליבא' (=רצון פנימי שבלב) שבכדי להמשיך עד למטה צריך להיות ההמשכה בסדר המדרגות שהם נחלקים (באופן כללי) לד' מדרגות: רצון, מחשבה, דבור ומעשה, ובתחילה יש להמשיך את הרצון המלובש בחכמה (וכפי שמבואר באגרת התשובה שהיו"ד של שם הוי' רומזת לחכמה עילאה (חכמתו של הקב"ה) וביו"ד ישנו ה'קוצו של יו"ד' הרומז לרצון העליון שלמעלה מהחכמה, וראשית התגלותו היא ע"י החכמה), ורצון זה נמשך ע"י הרעותא דליבא' שבתפילה - שעל ידה מגיעים לדרגת "ועמך לא חפצתי" וגו' (תהלים עג, כה), שרצונו הוא רק בעצמותו של הבורא ואינו חפץ אפילו בגילויים עליונים ביותר כמו גן עדן ועולם הבא (ראה 'שרש מצוות התפילה' לרבינו הצ"צ פרק מ), ואח"כ ע"י קיום המצוות במחשבה דבור ומעשה נמשך אלוקות עד ל'עקב', וכפי שאנו אומרים בברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו" - שע"י קיום המצוות נמשך 'קודש העליון' (=מדרגת החכמה - יו"ד) למטה.
ולכן אמרו חז"ל (ברכות ה, ב) "אבא בנימין אומר . . שתהא תפילתי סמוכה למיטתי" - שמיד עם תחילת היום צריך האדם לעסוק בעבודת התפילה שבזה ממשיך הרצון העליון, ואח"כ יעסוק במצוות שהם ה'כלים' שבהם נמשך הרצון, וכנ"ל.
תפילה תורה וגמ"ח - מחשבה דיבור ומעשה
ומוסיף על כך בהערה - שהנה ג' עמודי העולם תפילה תורה וגמ"ח הם כנגד מחשבה דבור ומעשה, שהתפילה היא "עבודה שבלב" - מחשבה, ועסק התורה צריך להיות בדיבור דווקא (ראה הלכות תלמוד תורה לאדה"ז ב, יב) ומצוות הצדקה (גמ"ח) היא במעשה, וממילא צריך להיות כפי הסדר מחשבה, ואח"כ דיבור, ולאח"ז מעשה, וכידוע שמחשבה דבור ומעשה הם כנגד ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה.
נצחון יעקב על הקליפה
וכאן מתחיל רבינו הזקן לבאר הכתובים: "לא הביט און ביעקב" - "און" פירושו מרמה ורמאות. ויש "און" הן במחשבה הן בדיבור והן במעשה. במחשבה - כדכתיב (ישעיה נה, ז) "ואיש און מחשבותיו" - ומחשבות אלו מקבילות (כמו שכתוב (קהלת ז, יד) "זה לעומת זה עשה הא-להים") למחשבות דקדושה - דהיינו התפילה הנקראת "עבודה שבלב". וכן יש "און" בדיבור - וכמו שכתוב (תהלים לו, ד) "דברי פיו און ומרמה" וכן במעשה - וכדכתיב (תהלים צב, ח) "פועלי און".
וע"ז אומר הכתוב "לא הביט און ביעקב" שכאשר "יעקב" מנסה להתעסק בעבודת הוי' בהתבוננות בתפילה, באים לבלבלו 'מחשבות אוון' מצד הקליפה (שמנסה להכשילו בעבודתו), אך "יעקב" מתגבר עליהם (וכן בדיבור ובמעשה), שהרי "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יב) ולכן "לא הביט און ביעקב", שהקליפה אינה יכולה לבלבלו, גם מצד "יעקב" בעצמו, אך העיקר הוא שהרי "הוי' אלוקיו עמו" (המשך הכתוב), שהקב"ה גם עוזרו מלמעלה, ולכן הקליפה בוודאי לא תוכל לו, ונפול תיפול לפניו.
ובהערה מציין להמבואר בתורה אור פרשת וישלח בד"ה "ויאבק איש עמו" (בראשית לב, כד) ששם נלחם יעקב אבינו בקליפה (כמבואר במאמר שם ומיוסד על מדרשי חז"ל) ונצחה, והסיבה לכך היא שיעקב הוא (כפי שנתבאר גם כאן) 'יו"ד עקב' ובלשון הקבלה 'יסוד אבא' = השפעת החכמה, וזהו ממש עניין התפילה, שהיא המשכת הדעת (שבה נמשך החכמה) לכל הגוף.
ישראל - ללא צורך במלחמה
פרק ה:
(פרק זה לא נלמד בפנים אך הרב סיכם אותו בקצרה בע"פ כהכנה לשיעור הבא):
כפי שנתבאר בתחילת השיעור הראשון - נבואת בלעם עוסקת במקביל בשני השמות "יעקב" ו"ישראל" וכפי שנאמר בפסוקנו: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". עד כאן נתבאר בנוגע ליעקב - בחינת 'עבד' ("יעקב עבדי"). כעת יבאר רבינו הזקן את חלקו השני של הפסוק - "ולא ראה עמל בישראל" - שישראל הוא בחינת 'בן', וכדכתיב (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל". ומבאר אדה"ז, שבבחינת "ישראל" קיימת מעלה יתרה על דרגת "יעקב", שבדרגה זו כבר אין צריך לעמול ("לא ראה עמל") ולהתייגע וללחום כנגד חושך הקליפות (כמו בדרגת "יעקב").
עליית העולמות בשבת
זהו גם ההבדל בין ששת ימי המעשה שעליהם נאמר (שמות כ, ח) "ששת ימים תעבוד" וגו' ובין השבת - שבת מנוחה, שבימות החול דרושה 'עבודה' להוציא מהלב את כל הרצונות אשר לא לה' המה, אך השבת היא מנוחה שאין בה מלחמה, ואדרבה שבת היא בחי' התענוג שבה כולם ישבעו ויתענגו בהשגת אלוקות ובהתבוננות בגדלות הא-ל, וכידוע שבשבת נעשית עליית כל העולמות (שלכן 'שבת' אותיות 'תשב' שהכל שב ומתעלה בשרשו) וממילא בטלים כל ההעלמות וההסתרים. ועל זה נאמר (בראשית לב, כט - בטעם קריאת השם 'ישראל') "כי שרית עם א-להים . . ותוכל" - שניצח את ההעלם וההסתר הבאים מצד שם 'אלהים' בגימטריא הטבע המעלים ומסתיר על שם הוי' (ראה תניא, שער היחוד והאמונה ריש פרק וא"ו).
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת
אך בכדי להגיע לדרגה זו שהיא בבחינת 'שבת' - צריך קודם להתייגע בבחינת 'יעקב', שדווקא "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א) כלומר: דווקא על ידי עבודת הבירורים בששת ימי המעשה (בחי' 'יעקב') ניתן לזכות ולהגיע לגילוי דשבת קודש.
אל תירא עבדי יעקב
וזו גם הסיבה שבמוצאי שבת קודש אומרים (בכמה נוסחאות - והגם שלמנהגנו אין אומרים פיוטים אלו הרי העניין ברוחניות וודאי שישנו) - "אל תירא עבדי יעקב" - שבאמת בשבת אין ממה לירא ולפחד, אבל כשיוצאים מהשבת לימות החול צריך להתאזר בכוח ותעצומות בשביל המלחמה עם הקליפה ועבודת הבירורים, וע"ז אומרים במוצש"ק "אל תירא עבדי יעקב" שבוודאי יש ליעקב הכוח להילחם ולנצח (וכמבואר בפרק הקודם).
ומוסיף רבינו הזקן שגם בימות החול יש מעין בחינת שבת, וזה בשעת קריאת שמע.
- המשך יבוא -
נכתב ע"י: שמואל אלבום