ד''ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול התשכ''ח - חלק שלישי
- תגיות: שופר , ראש השנה , תפילת העני , ביטול
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר הפרק הקודם:
בשיעור הקודם למדנו את אות ד' (חלקה מתוך הספר, וחלקה בע"פ) שם הרבי מקשה שמצינו שני עניינים סותרים: מצד אחד מדגישים את המעלה הקיימת בעבודת האדם דווקא, ובמיוחד בנוגע לעבודת ראש השנה וכפי שמבאר בזה רבינו הזקן (ראה בסוף השיעור הקודם), ולאידך, נתבאר באריכות בפרקים הקודמים שקיימים דרגות שונות בשופר (שופר שתוקעים בו במדינה, שופר של בית המקדש, שופר של יובל וקול השופר שהיה במתן תורה, ועד ל"שופר גדול" דלעתיד), והדרגה הנעלית ביותר היא דרגת השופר דלעתיד, ובנוגע אליו נאמר "ובשופר גדול יתקע" - תי"ו בקמץ, וכפי שמבאר בזה רבינו האמצעי, שהשופר יתקע מאיליו ומעצמו, שהפירוש בזה הוא, שהגילוי יהיה מלמעלה ללא אתערותא דלתתא?
בהמשך האות, הרבי מחדד יותר את השאלה: בחז"ל (ר"ה יא, ב) מובאים שתי שיטות באיזה חודש עתידין להיגאל, האם בחודש ניסן או בחודש תשרי. והגמרא מבארת את טעם השיטה הסוברת שבתשרי עתידין להיגאל, שזה נלמד ב'גזרה שווה' (=מילה זהה). כתוב (תהלים פא, ד): "תקעו בחודש שופר" (והכוונה לחודש תשרי), ובנוגע לגאולה כתוב "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ויש ללמוד ב'גזרה שווה' שגם תקיעה זו תהיה בחודש תשרי. ושואל הרבי, אם חז"ל מדמים את התקיעה שתהיה לעתיד לתקיעה של ראש השנה, אזי גם התקיעה דלעתיד צריכה להיות תלויה בעבודת האדם.
* * * * *
מדוע ר"ה נקבע ביום ו' לבריאה?
הרבי מוסיף שזו גם הסיבה שראש השנה נקבע ביום השישי למעשה בראשית, ולא ביום בריאת העולם (שנברא בכ"ה אלול) - בכדי להדגיש את המעלה של עבודת האדם. ובהערה (36) מוסיף הרבי עוד יותר: שבחסידות (ספר המאמרים תרנ"ד עמוד קלח) מובא, שטעם השיטה הסוברת שבתשרי עתידין להיגאל, כי תשרי הוא "זמן התעוררות תשובה מלמטה" - ולפי זה דרוש ביאור מדוע התקיעה שתהיה חלק מהגאולה העתידה תהיה בלי התעוררות מלמטה.
'תורה' מלשון 'הוראה'
בסוף האות שואל הרבי, שגם בנוגע לפועל דרוש ביאור כיצד התורה כותבת על עניין מסויים שהוא בא ללא עבודה מלמטה, הרי כל העניינים שבתורה (מלשון הוראה - ראה זהר ח"ג נג, ב) הם הוראה בעבודת האדם, וא"כ ברור שגם בעניינו של השופר דלעתיד 'טמונה' הוראה בעבודה, וא"כ מהי עבודה זו?
(תוך כדי דיון שהתפתח בין משתתפי השיעור, סיפר הרב שהרבי התבטא (לאחר אמירת מאמר זה, שנאמר בשנת התשכ"ח - לאחר מלחמת ששת הימים) שבימים אלו החל להישמע קולו של אותו שופר גדול, וזו הסיבה להתעוררות הגדולה שאחזה בעם (לאחר הניסים הגדולים שהיו במלחמה הנ"ל) הרבי התבטא שאמנם התחיל העניין של "יתקע בשופר גדול", אך אנו עדיין רחוקים מהיעוד שנאמר בסוף הפסוק "והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלם"... מעניין לעניין ביאר הרב שמדובר כאן בחידוש ופלא עצום, שהרי גילוי זה (ד"שופר גדול") הוא גילוי עצמותו של הקב"ה (כפי שנתבאר באריכות בשיעור הקודם), שזהו גילוי בלתי מוגבל, ובכל זאת אנו נקבל גילוי זה כאן בעולם, למרות שאנו והעולם מוגבלים, וזה על דרך מה שאומרים חז"ל (ראה תניא פרק לו) שהקב"ה נותן כוח בצדיקים לקבל שכרם, וכוח זה הוא התורה הנקראת עוז (כמבואר בתניא שם)).
שנה שרשה בתחילתה
אות ה:
בכדי ליישב את כל השאלות הללו, מביא הרבי את דברי כ"ק אדמו"ר מהר"ש (בד"ה תקעו תרכ"ז) המסביר, שכמו שבשופר צדו אחד צר, וצדו השני רחב, ודווקא כתוצאה מכך נעשה קול השופר (שצורה זו היא הגורמת לקול השופר) וזה מרומז בפסוק (תהלים קיח, ב - הפסוק שאומרים לפני תקיעת שופר): "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", כך גם ברוחניות, שע"י הצעקה מן המיצר ומן הדוחק - "מן המיצר קראתי י-ה", דווקא על ידי זה נעשה "ענני במרחב י-ה".
וממשיך שם הרבי מהר"ש שזה הכוונה בדרשת חז"ל (ראש השנה טז, ב) על הפסוק (דברים יא, יב): "תמיד עיני הוי' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" שהסיבה שכתוב "רשית" (חסר א') הוא מלשון עני ורש, ש"כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה", וכדפירש רש"י שם, שעל ידי שישראל עושין את עצמם דלין ורשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה (וכדכתיב (משלי יח, כג): "תחנונים ידבר רש") - שזהו עניין הקריאה מן המיצר, על ידי זה מתעשרת בסופה - "ענני במרחב י-ה" (הרבי מהר"ש מדגיש שם שאין הכוונה שרק בסוף השנה מתעשרין, אלא הכוונה היא כבר לאחר התקיעות, שעל ידי עניין התקיעה בשופר ("מן המיצר קראתי י-ה") באה העשירות).
ג' מעלות בתפילת העני
והרבי מהר"ש מקשר זאת גם עם המעלה שיש בתפילת העני על תפילת עשיר, שבתפילת העני יש שלוש מעלות:
א) על הפסוק (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו" מסביר הבעש"ט (כתר שם טוב סימן צז), שבקשת העני היא רק להיות לפני הוי' "לפני הוי' - ישפוך שיחו" הוא אינו צריך שום דבר, והדבר היחיד שבו הוא מעוניין, הוא להיות קשור לקב"ה (הבעש"ט מביא שם את המשל הבא: "משל שהכריז המלך ביום שמחתו כל מי שיבקש דבר מן המלך ימלאו לו בקשתו, ויש מי שביקש שררה וכבוד, ויש שביקש עושר, ונתנו לכל אחד מבוקשו. והיה שם חכם אחד שאמר ששאלתו ומבוקשו שידבר המלך בעצמו עמו ג' פעמים ביום, והוטב מאד בעיני המלך מאחר שדיבורו חביב עליו מן עושר וכבוד, לכן ימולא בקשתו שיתנו לו רשות ליכנס בהיכלו לדבר עמו ושם יפתחו לו האוצרות שיקח מן עושר וכבוד גם כן...". הרב הסביר, שדווקא העני ביכולתו להגיע למדרגה זו, כי מי שיש לו עושר ונכסים וכדומה, מבקש בדומה למה שיש לו...).
ב) מעלה נוספת קיימת בתפילת העני, שתפילתו מתקבלת יותר.
ג) הרבי מהר"ש מציין (בשם הרב המגיד ממעזריטש נ"ע) עוד מעלה שיש לעני דווקא, שכשתפילתו מתקבלת, והקב"ה ממלא את בקשתו, התענוג שלו הוא תענוג גדול יותר (ובזה מבאר הה"מ ממעזריטש מה שאנו אומרים בתפילה: "ועינינו מאירות כשמש וכירח", שלכאורה אם העיניים מאירות כשמש מהי הרבותא בזה שמאירות גם כירח? והביאור הוא, ש'תענוג תמידי אינו תענוג', וכמו תענוג העני שמקבל מאה זהובים, שהתענוג שלו גדול הרבה יותר מאשר אדם שיש לו ממון בכל זמן. וזה המעלה של הירח, שמתחדש בכל חודש מחדש.
תרעומת העני
בנוגע למאמר זה של הרבי מהר"ש, סיפר הרב, שהרבי מהר"ש היה בעת אמירת מאמר זה בעיר 'קשאנוב' ושם היה צריך חיזוק גדול בעניין מצוות הצדקה. ואז אמר הרבי מהר"ש מאמר זה העוסק במעלת העני, ובתוך הדברים אמר הרבי מהר"ש, שבאמת דרוש ביאור מדוע הקב"ה ברא עשירים ועניים, והעני צריך לקבל מהעשיר, ולמה לא ברא שיהיו הכל שוים, ולכל הפחות שהעני לא יצטרך לקבל מהעשיר, והגם שבגמרא (בבא בתרא י, א - ראה שם באריכות) נאמר על כך הפסוק (משלי יט, יז): "מלוה ה' חונן דל", ונמצא שהכסף אינו של העשיר (שהרי הלווהו להקב"ה, ועכשיו הוא של הקב"ה, והקב"ה ישלם לו כסף אחר), ואם כן הוא רק מופקד בידי העשיר בכדי לתתו לעני, אך גם זה אינו מובן, מדוע הקב"ה צריך ללוות ממנו ואחר כך לשלם לו, היה לו ליתן לכתחלה לעני ולא הי' צריך להלוות מהעשיר. והביאור הוא, שזה בשביל לזכות את העשיר במצוות הצדקה, ובעומק יותר, מבאר שם הרבי מהר"ש, ש"יש בזה כוונה עמוקה" והעניין הוא, שבכל סדר השתלשלות (=סדר העולמות העליונים) יש את הסדר של 'משפיע' ו'מקבל' (והרבי מהר"ש מאריך בזה, איך שכל ספירה מקבלת מהספירה שלמעלה ממנה וכו'), והיות שהכל תלוי במעשינו ועבודתינו, אזי גם כאן למטה צריך להיות ההנהגה של 'משפיע ומקבל', ועל ידי שהעשיר משפיע לעני, אזי כל הספירות העליונות משפיעים זה לזה, ועד שעל ידי זה הקב"ה משפיע למטה (ראה שם באריכות).
ואז אמר הרבי מהר"ש, שזהו פירוש הכתוב "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", ש"שיחו" הוא לשון תרעומת. שלעני יש תרעומת גדולה על הקב"ה למה הוא צריך לסבול צער ויסורים, שאמנם אמת הוא שצריך שיהיו עניים בעולם, שבזה תלוי כל ההשפעות והיחודים למעלה, אבל מדוע דווקא הוא צריך להיות עני וחברו עשיר?... מדוע לא יהיה בהפך, שהעשיר יהיה עני, והוא עשיר?... (הרבי מהר"ש מוסיף שם, שעינינו הרואות שמה שנגזר על פלוני להיות עני ועל חברו עשיר אין זה קשור עם הנהגתם בתומ"צ, והרבה צדיקים חיים חיי דלות, וכן רשעים רבים חיים בעשירות). ובעת שאמר הרבי מהר"ש דיבורים אלו, געו כל הנוכחים בבכיה, ואז נפתח לבם, והחלו לתת צדקה כדבעי.
המיצר ממשיך את המרחב
ונחזור לעניינינו: עד כאן נתבאר מעלת העני, ואיך שדווקא המיצר ממשיך את המרחב, ובלשון חז"ל: "כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה". לפ"ז מבאר הרבי מדוע הסדר הוא שדווקא האובדים והנדחים הם מעוררים את ה"שופר גדול", כי האובדים והנדחים נמצאים בתכלית המיצר, ודווקא זה מעורר את תכלית המרחב - עצמותו ומהותו ית' (וכפי שביארנו מקודם, שבקשת העני היא - עצמות. וזה הקשר בין השופר דלעתיד לשופר של ר"ה, שגם השופר של ר"ה נמשך מן המיצר דווקא - "כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה").
עושין עצמן רשין
בהמשך יבאר הרבי מהו העניין בזה בעבודה, ונקודת העניין, שגם מי שעבודתו בשלימות, צריך הוא להתבונן שלגבי הקב"ה הבלתי מוגבל, הרי גם העבודה הנעלית ביותר אינה תופסת מקום לגבי בלי גבול, ולכן הוא בביטול, וכפי שרש"י מפרש את הגמרא "כל שנה שרשה בתחילתה" - "שישראל עושין עצמן רשין".
* * * * *
מפני סיבות שונות, לא הגיעו לידינו קלטות הווידיאו בהם ממשיך הרב לבאר את מאמר זה, ולכן, בכדי לנסות ולהוציא מתחת ידינו דבר שלם - נסכם בזה את המשך המאמר עד לסיומו.
הקשר שבין השופר דר"ה וה'שופר גדול' דלעתיד
אות ו:
באות הקודמת נתבאר, שדווקא ה'מיצר' של האובדים והנידחים הוא ממשיך ומעורר את העצמות, ואז נעשית התקיעה בשופר גדול, ומעוררת את אותם אובדים ונדחים. ונתבאר גם שמעין עניין זה יש גם בכל ר"ה (וזה מסביר את ה'גזרה שווה' שהגמרא עושה מהשופר של ר"ה לשופר גדול דלעתיד), שדווקא ע"י ש"רשה בתחילתה" - "ישראל עושין עצמן רשין", אזי "מתעשרת בסופה".
בירור אשור ומצרים
ומוסיף בזה הרבי, שעל ידי שאותם אובדים ונדחים מתעוררים, אזי מתעלים עמהם גם ארצות אשור ומצרים עצמן, כי תכלית הגלות היא, שעל ידה באה הגאולה, שדווקא מן המיצר - באים אל המרחב וכנ"ל, וע"י שהמיצר דאשור ומצרים הביא לגאולה, נתגלתה ונשלמה הכוונה שהייתה באותו 'מיצר' דאשור ומצרים, וממילא תהיה עליה גם בהם.
המשכת 'פנימיות הרצון' בעולמות
וגם עניין זה (שהבריאה בכללותה מתעלית יחד עם ישראל) אנו מוצאים דוגמתו בכל ראש השנה (ובזה תומתק עוד יותר ה'גזרה שווה' שהובאה בגמרא), שהנה בר"ה אנו מוצאים שני עניינים, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בהמשך תער"ב (בד"ה 'זה היום' דשנת תרע"ג ושנת תרע"ו) את מה שאנו אומרים בתפילת מוסף דר"ה: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" דלכאורה הרי ר"ה הוא באחד בתשרי שהוא יום השישי למעשה בראשית, ואיך הוא זכרון ליום ראשון, ומבאר שם שהרצון לבריאת העולמות הוא 'חיצוניות הרצון', ו'פנימיות הרצון' הוא בישראל, ושני עניינים אלו בזמני השנה הם כ"ה אלול וראש השנה. דכ"ה אלול שבו נברא העולם - הוא חיצוניות הרצון, וראש השנה (אחד בתשרי) שבו נברא האדם (שעיקרו הוא ישראל, כמאמר חז"ל (יבמות סא, א) "אתם (ישראל) קרויין אדם") - קשור בפנימיות הרצון. ועל זה אנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" - שבר"ה שני עניינים: העניין העיקרי שבר"ה שהוא "תחילת מעשיך" - המשכת פנימיות הרצון (שבאה מעצמות אור א"ס) שהיא למעלה מהרצון לעולמות, שזה נמשך ע"י עבודת האדם, ועוד עניין בר"ה - שהוא "זכרון ליום ראשון" - שההמשכה זו דפנימיות הרצון (הבאה מעצמות אוא"ס) נמשכת גם בהרצון לבריאת העולמות, ועל ידי זה בעולמות - שהאדם פועל בעבודתו רצון נעלה יותר (פנימיות הרצון) בעולם ממה שהיה בעולם מצד עצמו (חיצוניות הרצון).
ונמצא, שגם בר"ה נפעל שעל ידי עבודת האדם בעולם מתעלה העולם יחד עמו, בדוגמת מה שיתגלה ע"י השופר גדול דלעתיד שיעלה עמו גם את המציאות דאשור ומצרים (גלות) עצמה.
דרושה 'עבודה'
אות ז:
למעשה, עפ"י הדברים שנתבארו באותיות ה-ו נתיישבה לנו הקושיה כיצד הגמרא מדמה את התקיעת שופר דר"ה לתקיעה דלעתיד, שבשניהם ישנו העניין שהמיצר מעורר את המרחב, וכנ"ל, אך עדיין לא נתיישבה הקושיה העיקרית - שמצד אחד מודגשת המעלה בעבודת האדם דווקא, ובמיוחד בנוגע לראש השנה, ומצד שני מבואר שהדרגה הנעלית ביותר היא דרגת ה"שופר גדול" דלעתיד שבנוגע אליו כתיב "ובשופר גדול יתקע" - תי"ו בקמץ, שהפירוש בזה הוא שהשופר יתקע מאיליו ומעצמו בלי 'אתערותא דלתתא', והגם שנתבאר שה'מיצר' של האובדים והנידחים הוא מעורר את ה"שופר גדול", אך עדיין זה אינו נקרא שהיתה בזה התעוררות מצד התחתון עצמו, ובוודאי שלא היה כאן עניין של 'עבודה' - וכפי שאכן הרבי הוסיף והקשה שכל עניין ב'תורה מלשון הוראה' הוא הוראה בעבודה, וא"כ היכן כאן העניין דעבודת האדם?
עושין עצמן רשין
ומבאר הרבי, עפ"י דיוק לשון רש"י שהובא לעיל - "שישראל עושין עצמן רשין" (שזהו העניין דמיצר השופר - כמובא לעיל (אות ה) ממאמר אדמו"ר מהר"ש) - דהיינו, שהמיצר הממשיך את המרחב ("כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה") הוא גם כשהמיצר הוא מצד הביטול ("עושין עצמן רשין"), והעניין בזה, שגם אם עבודתו היא בשלימות הכי נעלית הוא מרגיש (מצד הביטול שלו) שהוא נמצא במיצר, וכפי שביארנו בשיעור הראשון שגם מי שהנהגתו בתכלית השלימות, אזי אין זה תופס כלל מקום למעלה, שהנברא (ומעשיו) הם מוגבלים, ובעל גבול אין לו תפיסת מקום לגבי בלי גבול (וכמאמר הכתוב (איוב לה, ו-ז): "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח") ומצד זה הוא במיצר, שתמיד הוא מרגיש את הריחוק שבינו ובין הבורא, שהריחוק בין גבול ובלי גבול הוא ריחוק הכי גדול, ומיצר זה מביא להמשכת המרחב, וזהו עומק העניין דשופר (סתם), וכמאמר הגמרא (ורש"י) "כל שנה שרשה בתחילתה (שישראל עושין עצמן רשין) - מתעשרת בסופה".
הביטול ד'אובדים' ו'נדחים'
ומזה באים לביטול עמוק יותר, שזהו ההרגש שהוא 'אובד ונידח' - שמתבונן שגם אם עבודתו היא בשלימות הרי לגבי הרוממות דאור א"ס גם העבודה האמיתית לחטא ייחשב (ראה המשך רנ"ט עמ' סד) שעל ידי ביטול זה, שזו ה'עבודה' שישראל 'עושין עצמן' כמו "אובדים ונידחים" - על ידי זה נתעורר ונמשך ה"שופר גדול". ונמצא שגם ה"שופר גדול" יש בו עניין של 'עבודה', ונמשך על ידי 'עבודה'.
למרות עבודתו - הכל מהקב"ה
ואין זה בסתירה למה שהובא (מרבינו האמצעי) שלגבי השופר גדול נאמר "יתקע" (תיו בקמץ) דהיינו יתקע מעצמו בלי אתערותא דלתתא, כי כשעושה עצמו עני ורש (ועד ל'אובד' ו'נידח') דעניין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל מה שנותנים לו בדרך צדקה, אזי הוא מכיר ומרגיש דזה שעל ידי עבודתו נמשך הגילוי הוא לא מצד העילוי שלו (שהוא בכוחו להמשיך) אלא מצד חסד הקב"ה (בהערה 53 מוסיף הרבי, שמה שבכל זאת הי' כאן איזה עניין של עבודה - הוא גם חסד הקב"ה שההמשכה לא תהיה באופן של 'נהמא דכסופא' (=לחם חינם, שהאוכלו בוש להביט בפני מטיבו - ראה ירושלמי ערלה א, ג) - וזהו עומק העניין של "יתקע מעצמו" שההמשכה היא כאילו שלא על ידי אתערותא דלתתא כלל.
שני פירושים בפסוק
ונמצא שבפירוש הכתוב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" גו' יש שני פירושים: א) שמדובר על 'אובדים' ו'נידחים' כפשוטם, שהם יתעוררו כתוצאה משמיעת קול השופר גדול (וכפי שביארנו בשיעור הראשון שאת אותם 'אובדים' ו'נידחים' ניתן לעורר רק ע"י ה"שופר גדול") ואצלם העבודה תהיה רק לאחר שמיעת קול השופר, אך בכ"ז עומק המיצר (כפשוטו) בו הם נמצאים מעורר וממשיך את ה"שופר גדול"; ב) 'אובדים' ו'נידחים' מצד הרגש של ביטול בתכלית, ומצד התבוננות שלגבי הרוממות דאור א"ס גם העבודה האמיתית לחטא ייחשב, שאצלם עבודת הביטול שלהם מעוררת וממשיכה את ה"שופר גדול", ומ"מ אומרים על זה הלשון "יתקע" מעצמו - שבגלל הרגש הביטול שלהם אינם חשים שהגילוי מגיע מצד עבודתם.
התעוררות נקודת היהדות
ומוסיף הרבי, שגם בנוגע ל'אובדים' ו'נידחים' כפשוטם, אין זה שהגילוי יבוא עליהם מלמעלה בלי כל קשר למצבם, אלא כפי שכותב הרבי הקודם (במאמרו ד"ה 'והיה ביום ההוא' שנדפס ב'הקריאה והקדושה תש"ג) שהשופר גדול יעורר את 'נקודת היהדות' שבכל אחד מישראל, והיינו שמה שכל ישראל (כולל אותם שהיו 'אובדים' ו'נידחים' כפשוטו) ירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות (שהוא עניין הביטול - כנ"ל בשיעור הראשון) לה' הוא שע"י הגילוי דשופר גדול יתעורר הרצון האמיתי דישראל עצמם.
משכני אחריך נרוצה
וזה החילוק שבין הגאולה דיציאת מצרים להגאולה העתידה - שביציאת מצרים חפצם של ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו יתברך היתה מצד הגילוי מלמעלה (שעל זה נאמר (שיר השירים א, ד) "משכני" - פירוש שאתה (הקב"ה) תמשוך אותי אליך כמבואר בדרושי רבותינו נשיאנו לספירת העומר), אך בגאולה העתידה הרצון לצאת מהגלות ולבוא לירושלים יהיההרצון דישראל (וכהמשך הכתוב (שיר השירים שם) "אחריך נרוצה" - שאנו נרוץ (מעצמינו) אליך) - והגילוי ד"שופר גדול" הוא רק 'סיבה' שעל ידו יתגלה הרצון האמיתי דישראל, ולכן העבודה שלהם (גם של ה'אובדים' ו'נידחים' כפשוטם) תהיה עבודה מצד עצמם, כהמעלה של עבודת ראש השנה - עבודת האדם. אלא שבכל זאת, ב'אובדים' ו'נדחים' כפשוטם המעלה דעבודת האדם היא לאחרי הגילוי דשופר גדול, שעל ידו מתעורר הרצון האמיתי דהאדם, והמשכת הגילוי דשופר גדול היא מצד למעלה; ואופן נעלה יותר בזה שגם המשכת הגילוי דשופר גדול היא על ידי עבודה.
הנה זה בא
אות ח:
ומסיים הרבי, שההוראה בעבודה ברורה: שעכשיו הוא הזמן המתאים ביותר לעבודה זו של ביטול בתכלית והרגש של 'אובד ו'נידח' כנ"ל, שהרי עכשיו עומדים ברגעים האחרונים של הגלות, לפני קיום היעוד של "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (שזה נמשך ע"י הביטול ד'אובדים' ו'נדחים') - ולכן יש להתעורר במיוחד לעבוד עבודתו בביטול, ולהכיר ולהרגיש שכל העניינים שנפעלו ע"י עבודתו, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לזולתו - אין זה מצד מעלותיו הוא, אלא מצד הנתינת כח מלמעלה, ובזה מחישים עוד יותר את הגילוי ד"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
כבר עכשיו ישנו השופר גדול
הרבי מוסיף, שלא רק שאנו עומדים בסמיכות הכי גדולה לקיום יעוד זה ד"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" אלא (בכמה עניינים) כבר התחיל הגילוי דאותו שופר גדול. הרבי מציין למאמר הרבי הקודם (דשנת תש"ג שהוזכר לעיל) ששם כותב הרבי הקודם בקשר למלחמות העולם הראשונה והשניה - שעניינים הי' לעורר ולזעזע את ישראל ולהוציאם ממצב של אדישות - וכותב שם הרבי שזהו ה"שופר גדול" שהקב"ה תוקע בו כדי לעורר את ישראל ולהביא אותם לידי הכרה כי התכלית היחידה היא שיהיה (כסיום הכתוב) "והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים" (הרבי הרחיב בנושא זה לאחר מכן בהתוועדות שבת בראשית באותה שנה - תשכ"ח), והרבי מוסיף שהרי כבר עברו 25 שנים מאז (תש"ג-תשכ"ח), ועכשיו אחרי הניסים הכי גדולים שקרו ב'מלחמת ששת הימים' (שהיתה זה עתה - בקיץ תשכ"ז - קודם ר"ה זה) שבה היו ניסים למעלה מהטבע לגמרי, שבששה ימים נצחו את הצבאות של כו"כ מדינות, הרי זה ממש עניינו של ה"שופר גדול" וההכנה לגאולה, וכפי שמודגש בפסוק שלפני הפסוק "והיה ביום ההוא יתקע" וגו' - "והיה ביום ההוא יחבוט הוי' משבולת הנהר (ארץ אשור - רש"י) עד נחל מצרים, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" - שמורה על החיבה הגדולה של השי"ת שיקח בידו כל יהודי ויהודי ויביאו לארץ ישראל, וא"כ בוודאי שיש להתחזק עוד יותר בעבודה הנ"ל דביטול בתכלית.
עבודה למעלה ממדידה והגבלה
והרבי מוסיף, שהרגש הביטול אינו פועל חלישות בעבודתו, אלא אדרבה, שאם העבודה היתה מתוך הרגש מציאותו, אזי העבודה היתה בהגבלה (כפי שמציאותו היא בהגבלה, והגם שעבודתו היא באופן של "בכל מאדך" (דברים ו, ה) - דהיינו בלי גבול, הרי סוף סוף המדובר כאן הוא על "מאדך" - מאד שלך), ודווקא ע"י ההרגש שעושה זה לא מצג כוחותיו הוא אלא מצד האלוקות, אזי יוצא מהגבלותיו, ועבודתו היא למעלה ממדידה והגבלה.
גאולה בפועל ממש
אות ט:
והיות שכפי המבואר במאמר רבינו הזקן (ד"ה 'והיה ביום ההוא' בליקו"ת - שהובא באות ד) שלמרות שעניינו של השופר הוא צעקת הלב הפנימית (כמבואר בארוכה בשיעור הראשון), אך בכל זאת צריכה להיות תקיעה בשופר גשמי דווקא במעשה בפועל, שהמעשה הוא העיקר (אבות א, יז) ו"עשיה לעילא" (זהר ח"ג קח, ב), וגם בכדי שהגילוי דפנימיות רצון העליון (הנמשך ע"י השופר שהוא גילוי פנימיות הלב דהאדם - כמבואר בשיעור הראשון) יומשך בגשמיות למטה - לזה צריך ג"כ מעשה גשמי למטה, מזה מובן דכמו כן בנוגע לגילוי השופר גדול דלעתיד שאין מספיק העניינים שהיו עד עכשיו כולל כל הניסים הגדולים וכנ"ל, אלא צריכה להיות התקיעה בשופר גדול בפשטות, באופן שגל ישראל כולל האובדים והנידחים כפשוטם, יבואו וישתחוו ל' בהר הקודש בירושלים, בירושלים כפשוטה, ע"י משיח צדקינו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן בקרוב ממש.
נכתב ע"י: שמואל אלבום