ד''ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול התשכ''ח - חלק ראשון
- תגיות: שופר , בניין המלכות , ראש השנה , ממלא , סובב , כתר
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
מבוא:
המאמר שלפנינו מבאר את הפסוק (ישעיה כז, יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", פסוק אותו אומר הנביא ישעיה בקשר לגאולה העתידה, ואשר נבחר כאחד מפסוקי ה'שופרות' אותם אנו אומרים בתפילת ראש השנה.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים (המתחילים אף הם בפסוק זה) אשר נאמרו בתחילת שנת תשכ"ח, מאמרים אלו קשורים גם עם ההתעוררות הרוחנית הגדולה שפקדה אז את עמנו בעקבות הניסים הגדולים שהיו בשנה הקודמת במלחמת 'ששת הימים' (וכפי שיבואר בהמשך).
* * * * *
השאלות:
על הפסוק "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וגו' שואלים רבותינו נשיאינו מספר שאלות:
א) מהי המעלה (הרוחנית) בשופר גדול דווקא?
ב) מדוע הפסוק אומר "יתקע" סתם, ואינו אומר מי הוא התוקע?
ג) מהלשון יתקע (תי"ו בקמץ) משמע שהשופר יתקע מעצמו, ויש להבין מה העניין בזה.
בנוגע לשאלה הראשונה (מהי המעלה בשופר גדול), מבואר בדרושי רבותינו נשיאינו, שבכדי לעורר את אלו שהם 'בקירוב קצת' מספיקה תקיעה בשופר רגיל; אבל בכדי לעורר את "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (שעליהם מדובר בהמשך הפסוק) שגם הם יתעוררו לבוא לירושלים ולהשתחוות לה' (שהשתחוואה היא עניין הביטול) - הוא ע"י שופר גדול דווקא (וכפי שיבואר באריכות בהמשך המאמר).
אשור ומצרים
מה שבפסוק מודגשים שתי גלויות אלו (אשור ומצרים) דווקא, הוא מכיוון ששתי גלויות אלו היו הקשות ביותר: גלות מצרים היתה הגלות הראשונה, ועד ש"כל הגלויות נקראו על שם מצרים" (בראשית רבה טז, ד); וגלות אשור היתה תחילת החורבן הראשון, ובה גלו עשרת השבטים, שנאבדו מאיתנו עד עצם היום הזה.
בעומק יותר מבואר בתורת החסידות, כי שתי גלויות אלו מרמזים על שני סוגי נפילות. 'אשור' מלשון אושר ותענוג רומז על אדם השקוע בתענוגי העולם הזה, עד שהוא 'טובע' בהם לגמרי; ו'מצרים' מלשון מיצר, היינו דוחק וייסורים המונעים את האדם מעבודת ה'. ולעתיד לבוא, אלו ואלו יזכו להיגאל ויוכלו לבוא ולהשתחוות לה'.
צעקת הלב
בכדי להבין מהי המעלה באותו 'שופר גדול', עלינו לבאר מהי מעלתו של השופר הרגיל (שאנו תוקעים בו עכשיו). והעניין הוא, שכפי שנאמר בנוגע לכל המצוות, על ידי שישראל מקיימים את המצווה כאן למטה, נמשך מלמעלה קיום המצווה ע"י הקב"ה (וכדברי המדרש (שמות רבה ל, ט) על הפסוק (תהלים קמז, יט): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" - "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"), והיות שתקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית הבאה מעומק הלב (למעלה מצעקה במילים, ולמעלה משכל, ועד שבשעת התקיעה מאדימים פני התוקע - שבתקיעה יוצאת הפנימיות שלו), נמשך גם מלמעלה גילוי הפנימיות דאלקות.
בניין המלכות
בכדי להבין זאת עלינו להקדים את המבואר בתורת החסידות לגבי העבודה של ראש השנה (הנעשית ע"י השופר). שבראש השנה עלינו 'לבנות' את ספירת המלכות. כלומר: בשונה מהעבודה בכל השנה שאנו נדרשים לקבל עלינו עול מלכות שמים, בראש השנה מוטל עלינו לבוא ולפעול אצל הקב"ה רצון לבוא ולמלוך עלינו. שכן בכל שנה נמשך הרצון למלוכה רק על שנה אחת, ובראש השנה - יום בריאת האדם (שהוא הראשון שהמליך את הקב"ה על כל העולם) יש לשוב ולעורר את הרצון למלוכה. מסיבה זו ראש השנה הוא 'יום הדין', שכן כל מציאות העולמות היא אך ורק בכדי לגלות בהם את מלכותו של הקב"ה (שהרי "אין מלך בלא עם" - תניא שער היחוד והאמונה פרק ז), ולצורך זה נבראו כל העולמות, והנבראים שבהם, ובראשם - ישראל, ולכן, רק באם 'נצליח' לשכנע את הקב"ה לבוא ולמלוך עלינו עוד שנה, יומשך חיות לעולמות, וכפי שהוא לגבי כללות העולמות, כך הוא גם לגבי כל נברא ונברא בפרטיות, שרק באם מציאות אותו נברא 'תורמת' להמלכת הבורא, אזי יומשך לו שנה טובה ומתוקה, ולכן, לכל לראש, כל אחד צריך לחזור בתשובה על הנהגתו בשנה הקודמת, שללא התשובה, ייתכן והנהגתו בשנה שעברה אינה מתאימה להמלכת ה', וכיצד יבוא בראש השנה ויבקש חיות בכדי להמליך את הקב"ה בשנה הבאה... (בהמשך השיעור הוסיף הרב, כי זו הסיבה שראש השנה נקרא בשם 'ראש השנה' (ולא תחילת השנה) - שכפי שמהראש נמשך החיות לכל אברי הגוף, כך מראש השנה נמשך חיות על כל השנה, וכלשון חז"ל (ביצה טז, א): "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה").
הבחירה האמיתית
אך חשוב להדגיש, כי גם מי שהנהגתו היתה כדבעי, וגם לאחר שעשה תשובה אמיתית, עדיין אין זה פועל מצד עצמו את הרצון למלוכה, שהרי מעשי הנבראים גבוהים ונעלים ככל שיהיו, אינם תופסים כלל מקום למעלה (וכמאמר הכתוב (איוב לה, ו-ז): "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח"), וזה רק מצד זה שהקב"ה החליט בבחירתו האישית שהוא 'מעוניין' להתענג מעבודת הנבראים (הרב האריך בזה, שאצלנו (הנבראים) רצון נובע מתוך שיש לנו חיסרון כלשהוא, ואזי אנו רוצים להשלים את החיסרון. אך אצל הבורא אין שום חיסרון, ואדרבה כל העניינים באים ממנו, והוא מעניק אותם למי שיחפוץ. ולכן כשהבורא 'רוצה' למלוך, אין זה 'צורך', אלא שהוא בחר בבחירתו החפשית לרצות בזה. וזו אמיתית העניין של בחירה, שהרי כשאדם בוחר למשל בזהב ולא בכסף, אין זה 'בחירה' אמיתית, שבוודאי שיבחור בזהב שערכו עולה על ערך הכסף, אך כשאין שום דבר המכריח את הבחירה, זוהי בחירה אמיתית). אך בכדי לעורר את הרצון והתענוג למעלה, צריכים 'להמשיך' ממקום נעלה ביותר (ששם הוא מקור הרצון והתענוג), ובכדי לגלות דרגה נעלית זו וכפי שהיא נקראת כאן במאמר 'הפנימיות דאלקות' צריך יהודי לגלות את 'פנימיות הלב' שלו וזאת ע"י התקיעה בשופר שהיא צעקה פנימית היוצאת מהלב, ללא מילים, והיא מבטאת את זעקת הנשמה שרצונה להתקרב לבוראה (בהקשר זה, דובר באריכות אודות הבחירה של יהודי באלוקות, שמצד אחד נשמתו של יהודי היא "חלק א-לוה ממעל" (איוב לא, ב) ובשונה משאר הנבראים שהם רק 'הארה' (הרב הביא משל מתפוח, שישנו 'עצם' בשר התפוח, ויש את ריחו שהוא רק 'הארה' ממנו), ולכן יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלוקות, אך בכל זאת לכל יהודי יש בחירה בנוגע לקיום תורה ומצוות).
ממלא, סובב, עצמות
אך גם בפנימיות האלוקות המתגלה ע"י השופר ישנם דרגות שונות. באופן כללי, אנו מדברים אודות שלוש דרגות: 'אור הממלא כל עלמין'; 'אור הסובב כל עלמין'; ועצמות. כפי שבאדם יש חילוק בין החיות המתגלה במוח, והחיות המתגלה ברגל, כך גם בחיות האלוקית המתגלה בבריאה ישנו חילוק בין החיות המתגלה ב'דומם' לחיות המתגלה ב'צומח'. שבדומם אנו רק רואים שהוא קיים ותו לא, אך בצומח יש צמיחה. ב'חי' מתווספים גם הרגשה ותנועה, ובאדם נוסף שכל ודיבור. אצל המלאכים ישנה דעת יתרה על הנבראים שבעוה"ז, וכן הלאה. לחיות זו המשתנית בין סוגי הנבראים השונים קוראים 'אור הממלא כל עלמין' שחיות זו מתגלה בנבראים כל אחד לפי ערכו, בדומם מתגלה חיות בערך הדומם, בצומח מתגלה חיות המתאימה לצומח, וכן ביתר סוגי הנבראים. אך ישנה חיות נעלית יותר הנקראת 'סובב כל עלמין'. חיות זו נמצאת בכל הנבראים בשווה, החל מהדומם, ועד לנברא הנעלה ביותר. חיות זו אינה מתגלה בנברא, ולכן היא נקראת 'סובב'. אין הכוונה שבאופן פיזי היא אינה נמצאת בתוכו ורק 'מקיפה' עליו ו'סובבת' אותו, שהרי אדרבה היא עיקר החיות, ובכוחה דווקא נעשית ההתהוות מאין ליש (ולא מצד אור ה'ממלא' שהוא חיות מוגבלת ביותר), אלא הכוונה שהנברא אינו 'משיג' אותה, והיא 'מתעלמת' ממנו (שלכן הדומם נשאר דומם, והחי נשאר חי וכו'), אך גם חיות זו עדיין קשורה בעולמות (שהרי הם מתהווים ממנה) ורק שהיא 'מתעלמת' מהם. למעלה משתי הדרגות הללו היא עצמותו של הקב"ה, שהיא נעלית לגמרי מעולמות.
כאמור, ע"י תקיעת השופר אנו ממשיכים מפנימיות האלקות, והיינו אור הסובב (אור הממלא נקרא 'חיצוניות האלקות', ואור הסובב הוא הפנימיות). אך כל זה בשופר 'סתם'. 'שופר גדול' ממשיך את העצמות שלמעלה גם מסובב.
התשובה לשאלה השניה
וממשיך הרבי, שלכן בנוגע לשופר סתם נאמר (זכריה ט, יד): "ואד' הוי' בשופר יתקע" שאף שתיבת הוי' שם מנוקדת בניקוד א-להים שזהו 'שם' נעלה ביותר, אך עדיין אלו 'שמות', ושמות אינם ה'עצם', ובנוגע לשופר גדול נאמר "יתקע" סתם, ולא נאמר מי הוא התוקע, שכאן המדובר אודות העצמות שלמעלה משמות ('סתימא דכל סתימין').
תקיעה במקדש, ותקיעה במדינה
אות ב:
בכדי להבין עוד יותר מהי המעלה של 'שופר גדול' מביא הרבי (בשם כ"ק אדמו"ר הצמח צדק) שגם בשופר סתם מצינו כמה דרגות. שהנה ידועים דברי המשנה (ר"ה כט, ב) - "יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה" - שחז"ל גזרו לא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, וטעם הגזירה, שמא אדם שאינו בקי בדיני התקיעה יקח את השופר בידו וילך ללמוד אצל הבקי, ונמצא שטלטל את השופר ד' אמות ברשות הרבים בשבת. ולכן תקנו חז"ל שלא לתקוע ביום השבת כי אם במקדש. וכאן נשאלת השאלה: הייתכן שבגלל חשש כזה יבטלו מצווה רמה ונישאה כזו שבה תלויה המשכת החיות לכל השנה? והביאור הוא, שכאמור שופר עניינו המשכת התענוג, והיות שבשבת ישנו עניין התענוג מצד השבת גופא (שלכן בשבת יש את העניין של 'עונג שבת' - הרב הוסיף שזהו גם עניין השבת בפשטות, שכפי שאנו רואים שהאדם מתענג דווקא בשעת סיום המלאכה, כך גם למעלה שכשסיים הקב"ה את מלאכתו בששת ימי המעשה -"וירא א-להים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד" (בראשית א, לא) נתעורר התענוג למעלה, וזהו עניין השבת) - ולכן בשבת אין צריך כ"כ את עניין השופר.
אלא שאם כן, מתעוררת השאלה, מדוע במקדש היו תוקעים אפילו בראש השנה שחל בשבת, וע"ז מבאר הרבי, שהשופר שבמקדש מעורר תענוג נעלה יותר מאשר התענוג הנמשך ע"י השופר שבמדינה, ואמנם את דרגת התענוג הנמשכת ע"י השופר שבמדינה ניתן להמשיך ע"י השבת, אך התענוג הנמשך ע"י השופר שבמקדש הוא תענוג נעלה יותר שאינו נמשך ע"י השבת.
ומבאר הרבי, שהתענוג דשבת הוא מבחינת 'חיצוניות הכתר' - 'שרש הנאצלים', והתענוג הנמשך ע"י השופר שבמקדש הוא מבחינת 'פנימיות הכתר' - 'בחינה תחתונה שבמאציל'.
הכתר - 'מתווך' בין המאציל והנאצלים
בכדי להבין את המושגים שהובאו כאן, עלינו להסביר, בקצרה, מהו עניינו של הכתר. הכתר הוא ה'ממוצע' שבין אור א"ס הבלתי מוגבל, לנאצלים = הספירות העליונות שהם מוגבלים (שהרי מצד האין סוף ייתכנו ספירות בלי סוף, ויתרה מזו: הספירות, מעצם מהותם הם בהגבלה, חסד הוא לא גבורה, וגבורה היא לא חסד, ויש גבול להתפשטותם - שלכן, הספירות, אף שהם אלוקות ממש (ולא כמו הנבראים) הם מייצגים את כוח הגבול) ממוצע = מתווך. כשם שמתווך הבא לתווך בין שני אנשים רחוקים הוא חייב שיהיה לו היכרות עם שניהם, ואזי יכול הוא לתווך ביניהם, כך הכתר יש בו שני עניינים: מצד אחד הוא קשור עם הא"ס, ומצד אחד יש לו שייכות לספירות (שהם כנ"ל, בהגבלה), ולכן אנו אומרים שבכתר יש שתי בחינות, הדרגה העליונה שבו (פנימיותו) היא 'בחינה תחתונה שבמאציל', והדרגה התחתונה שבו (חיצוניותו) היא, שהוא 'שרש הנאצלים'.
תקיעת השופר שבמדינה - המשיכה את 'חיצוניות הכתר', וזה נמשך גם ע"י השבת; אך תקיעת השופר במקדש ממשיכה את 'פנימיות הכתר', דרגה זו אינה נמשכת ע"י השבת, ולכן הוצרכו לתקוע בשופר במקדש גם כשראש השנה היה חל בשבת.
ג' דרגות בשופר שבמקדש
ומוסיף הרבי, שגם בשופר של המקדש ישנם כמה דרגות. שהשופר של בית המקדש הראשון היה נעלה יותר מהשופר שבבית המקדש השני (שבבית המקדש הראשון היה גילוי אלוקות נעלה יותר, שהרי בבית המקדש השני לא היו ארון כפורת וכרובים וכו' - כמסופר ביומא כא, ב), ובבית המקדש הראשון גופא היה השופר שתקעו בו ביום הכיפורים בשנת היובל (מצוות היובל היתה נוהגת רק בבית המקדש הראשון, כמבואר ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה ח. תוכנה של המצווה בקצרה הוא, שאחרי שהיו מונים שבע שמיטות של שבע שנים, היו מקדשים את השנה ה-50, והיו נוהגים בה את כל דיני שנת השמיטה, ובנוסף, היו משחררים את כל העבדים, וכן כל הקרקעות שנמכרו היו חוזרים לבעליהם המקוריים. ביום הכיפורים של שנה זו היו עושים כפי שאנו עושים בראש השנה - תוקעים בשופר, ואומרים את פסוקי המלכויות זכרונות ושופרות. ועל שופר זה נאמר שהוא נעלה יותר מהשופר של ראש השנה - ועד שבהערה 17 מביא הרבי ששופר זה הינו 'הארה' מה'שופר גדול', אך בכללות, הוא עדיין שופר סתם).
ונמצא שיש כמה דרגות בשופר סתם: שופר שאנו תוקעים בו כיום, שופר שהיו תוקעים בו בבית המקדש השני, שופר של בית המקדש הראשון, ושופר של שנת היובל. ו'שופר גדול' נעלה יותר מכולם.
קרן ימין וקרן שמאל
אות ג:
באות זו הרבי מוסיף, שה'שופר גדול' שיהיה לעתיד, הוא גדול יותר גם מהשופר שהיה בשעת מתן תורה. שהגם שלגבי שופר זה נאמר (שמות יט, יט): "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" היינו שקולו היה חזק, אבל לגבי השופר לא נאמר שהיה 'שופר גדול' אלא "ויהי קול השופר" סתם. ובפרקי דר"א (פרק לא) מצינו, שבמתן תורה נשמע קול הקרן השמאלית של אילו של יצחק, ולעתיד לבוא ישמע קול הקרן הימנית - שקרן ימין גדולה יותר מקרן שמאל.
ואדמו"ר האמצעי מבאר שהסיבה שבמתן תורה הספיקה התקיעה בקרן שמאל ולעתיד לבוא יתקעו דווקא בקרן ימין, שבשעת מ"ת כולם היו בקירוב לאלוקות, ולכן היה אפשר לעוררם גם בשופר סתם, אך בכדי לעורר את האובדים והנדחים צריך 'שופר גדול' דווקא.
התשובה לשאלה השלישית
ולפי זה מיישב אדמו"ר האמצעי מדוע נאמר "יתקע" (תי"ו בקמץ) שמשמע שיתקע מעצמו - שהיות והגילוי של ה'שופר גדול' יהיה בלי 'אתערותא דלתתא' (=בלי התעוררות מלמטה, שהרי האובדים והנדחים אין להם התעוררות מעצמם, ורק קול השופר פועל בהם התעוררות) לכן נאמר בו "יתקע" מעצמו, דהיינו שהוא בא מעצמו ללא התעוררות מלמטה.
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -