סיום ד"ה "זה היום עשה הוי'" התשל''ח
- תגיות: ניסים , תפילה , אצילות בריאה יצירה עשיה , ד אותיות שם הויה , שישים ריבוא אותיות לתורה , גאולה , התקשרות , יב יג תמוז
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעור הקודם:
נתבאר שיש שלושה סוגי ניסים: א) ניסים שלמעלה מהטבע; ב) ניסים המלובשים בטבע; ג) ניסים המלובשים בטבע, עד כדי שאין רואים כלל את יד ה' המכוונת אותם, וכמאמר חז"ל (נדה לא, א) על הפסוק (תהלים קלו, ד): "לעושה נפלאות גדולות לבדו" - "שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".
שורש הטבע הוא משם א-להים (א-להים בגימטריא הטבע); ושרש הניסים (שלמעלה מהטבע) הוא משם הוי' שלמעלה מהטבע. שם א-להים קשור עם אור ה'ממלא כל עלמין', ושם הוי' קשור עם אור ה'סובב כל עלמין'. (ביטויים אלו נתבארו בהרחבה בשני השיעורים הקודמים).
ולפי זה, נס המלובש בטבע הוא שילוב של שני העניינים יחד, שם הוי' כפי שהוא מתלבש בשם א-להים - 'סובב' כפי שנמשך ב'ממלא'.
בכדי להבין בעומק יותר את ההבדל שבין גילוי האלוקות שבנס המלובש בטבע ששורשו משם הוי' (סובב) כפי שמתלבש בשם א-להים (ממלא), לנס שאינו מלובש בטבע ששורשו משם הוי' (סובב) כפי שהוא למעלה מהתלבשות בשם א-להים (ממלא) - מביא הרבי משל מכוח הרצון שבאדם (שכפי שנתבאר בארוכה בשיעור הקודם - כוח הרצון - הוא המשל המובא בחסידות בכדי לבאר את עניינו של אור ה'סובב').
שהנה, קיימים שני סוגי רצון: ישנו רצון 'שלמעלה מטעם' (הוא רוצה כך, אפילו שהוא לא יודע להסביר זאת על פי 'שכל') ורצון 'המתלבש בטעם' (הוא יודע להסביר מדוע הוא רוצה זאת). הרבי מוסיף, שגם ברצון המלובש בטעם, ניתן למצוא בו שני מדרגות: ישנו רצון שאמנם מלובש בטעם, אך כולם מבינים כי הסיבה האמיתית היא שכך הוא רוצה, אלא שהוא גם 'מצא' טעם שכלי, ויש לפעמים שהרצון מלובש בשכל לגמרי - דהיינו שהרצון 'פעל' למצוא טעם כל כך 'מושלם' שבאמת נראה שהוא רוצה בגלל הסיבה השכלית (אך באמת גם כאן, הוא רוצה זאת בגלל שהוא 'רוצה'. בשיעור זה הוסיף הרב במאמר המוסגר, כי גם לגבי קיום המצוות, יש לקיימם בעיקר בגלל שזהו רצון ה', ולא בגלל הטעם, והסיבה ש(בחלק מהמצוות) נתגלה לנו הטעם, היא שזה גופא רצון ה' שגם השכל שלנו יבין ענייני אלוקות) .
והיות שרצון כאמור הוא משל על אור ה'סובב', והשכל הינו משל על אור ה'ממלא' (ראה בשיעורים הקודמים), הרי ששלושת המדרגות הללו - רצון שלמעלה מטעם לגמרי, רצון המלובש בטעם אך עדיין ניכר בו שהוא רצון, והטעם הוא רק ל'עזר', ורצון המלובש בטעם לגמרי - הם שלוש דרגות בהתגלות ה'סובב' ע"י הנס. רצון שלמעלה מטעם לגמרי הוא משל על נס שלמעלה מהטבע לגמרי, שבו מתגלה אור הסובב כמות שהוא; רצון המלובש בטעם, אך באופן שניכר שהעיקר הוא הרצון - זה משל על נס המלובש בטבע כמו נס חנוכה ופורים וכו' שלמרות שהנס היה מלובש בדרכי הטבע, הרי ניכר בבירור שזהו נס, והיינו אור ה'סובב' שבא בהתלבשות באור ה'ממלא', אך הוא לא מעלים עליו לגמרי; והסוג האחרון - רצון המלובש לגמרי בשכל הוא משל לאותם ניסים שכל כך מלובשים בטבע עד שהנס כלל אינו ניכר - "שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".
ולפי זה מבאר הרבי, שמה שהנס פועל הרמה בטבע (נס מלשון 'הרמה' - וכפי שנתבאר באות ג), הוא בעיקר בנס המלובש בטבע. שבניסים שלמעלה מהטבע אזי הגילוי דשם הוי' (סובב) הנעשה ע"י הנס אינו נמשך בתוך הטבע, אלא אדרבה, הטבע בטל כתוצאה מהגילוי, ונעשה (כלשון הרבי) 'שידוד מערכות הטבע', ומה שהנס פועל עלייה והרמה בטבע, הוא בעיקר בנס המלובש בטבע, שאז הנס חודר בטבע עצמו, והיינו שהסובב חודר בממלא, ושם הוי' חודר בשם א-להים.
אך עם כל זאת, גם בנס שמעל הטבע (שגם הוא נקרא בשם נס - מלשון הרמה), יש לומר שהוא פועל הרמה ועלייה בטבע, ומבאר הרבי, שסוף כל סוף הנס אינו מבטל לגמרי את הטבע, אלא שמשנה אותו רק בפרט אחד (ולדוגמא הנס דקריעת ים סוף שהמים נשארו בטבע המים (ולא נהפכו לאבן) אלא שעמדו כמו נד וכחומה, וא"כ נמצא שגם בניסים אלו נפעל גילוי שם הוי' בהטבע של כללות הדבר שבו נעשה הנס).
ולאור כל זה, מבאר הרבי את יסוד ה'ספק' האם לשמוח ב'יום' או בקב"ה. ומסביר הרבי, שבכל נס יש שני עניינים: 'יום' ו'הקב"ה'. שהרמת הטבע שע"י הנס היא 'יום' (וכפי שביארנו בשני השיעורים הקודמים שהזמן מתרומם ע"י הנס), והנס עצמו בו מאיר בחינת 'הקב"ה', שהרי הנס עצמו שרשו כנ"ל מאור הסובב, שלאור זה אנו קוראים בכללות 'הקב"ה', שבתיבת הקב"ה יש שני עניינים: 'קדוש' ו'ברוך' - קדוש פירושו מרומם ומובדל, והיינו אור הסובב שהוא מובדל ו'נעלה' מהעולמות, אך בכל זאת גם אור זה נמשך בעולמות (כפי שנתבאר בשיעורים הקודמים) באופן של 'מקיף', וזהו ברוך - מלשון המשכה (ראה בשיעור הקודם) - שאותו אור שהוא נעלה ('קדוש') מהעולם 'נמשך' ('ברוך') בעולם באופן מקיף.
ונמצא שבכל נס יש שני עניינים משמחים, שרש הנס - הקב"ה; והעלייה שנוצרת על ידו - 'יום'. וכאן מתעורר ספק - באיזה עניין לשמוח. שבכל אחד מב' העניינים הללו ישנה מעלה שאין בחבירו, ולמעשה זה תלוי מאיזו נקודת מבט אנו ניגשים אל העניין. אם 'נחפש' איזה עניין 'נעלה' יותר - אזי ברור שיש לשמוח בנס עצמו, ששרשו מאור הסובב עצמו שלמעלה מהעולמות. אך לאידך, באור הסובב אין לנו כל השגה, שהרי כשמו כן הוא 'סובב' ו'מקיף', וכל ההשגה שלנו היא רק בזה שבעולם נעשה עלייה, והיינו שהשגתינו היא רק באור הסובב כפי שמשפיע ונמשך בממלא, שבזה שייך ידיעה וכפי שאכן נאמר (תהלים ק, ג): "דעו כי הוי' הוא א-להים" שבזה שהוי' נמשך בשם א-להים (יחוד סובב וממלא) שייך ידיעה והשגה, ושמחה שייכת בעיקר במקום ששייך השגה (כפי שנתבאר בשיעור הקודם).
ובכדי לפתור ספק זה, בא שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך - בהקב"ה" - שלמה המלך, החכם מכל אדם, חידש כי יש דרגה שלישית: אנו דנים האם השמחה היא בעצם הנס - סובב, או בעלייה שנעשה בעולם - ההמשכה ב'ממלא'. בא שלמה ואומר שישנה דרגה שהיא מעל לסובב (אור הבלי גבול) ולמעלה ממלא (אור הגבול) וזהו עצמותו ומהותו של הקב"ה שלמעלה משניהם גם יחד ("בך - בעצמותך"), ואדרבה, דווקא בגלל שהוא נעלה הן מעניין גבול והן מעניין הבל"ג - הוא יכול לחבר ביניהם (אף שגבול ובל"ג הם הפכים) וכפי שאכן נפעל ע"י הנס (בעיקר בנס המלובש בטבע, אך גם בנס שמעל הטבע וכנ"ל באות ו) המשכה מהסובב (בל"ג) בהעולם (גבול) ויחוד שם הוי' ושם א-להים.
עד כאן תמצית הדברים שנאמרו בשיעור הקודם.
* * * * *
יראה, תורה, ישועה
אות ט:
באות זו יבאר הרבי את המשך דברי המדרש - "בך - ביראתך; בך - בתורתך; בך - בישועתך".
הרבי את העניינים האלו לפי הסדר. והעניין הוא, שבהמשך למה שנתבאר במדרש, שהשמחה היא מגילוי העצמות כנ"ל, ממשיך המדרש ומבאר מהו סדר העבודה (מצד האדם) המביאה לגילוי העצמות.
ועל זה אומר המדרש, שהשלב הראשון הוא 'יראה' ("בך - ביראתך"), שגילוי העצמות הוא דווקא ע"י עניין ה'יראה', שעניינה הוא ביטול, ש'אהבה' היא ביטוי להשתוקקות האדם, שהגם שהוא עניין נעלה ביותר - אך מדובר אודות מציאות האדם וה'מבוקש' שלו, אך 'יראה' עניינה הוא ביטול (ועד לביטול המגיע מעצם הנפש) שהוא דווקא ה'כלי' לגילוי העצמות.
ארבעת הדרגות
הרב הרחיב בעניין ארבעת הדרגות של יראה תתאה (=נמוכה) אהבה זוטא (=קטנה) אהבה רבה, ויראה עילאה (=גבוהה) שהסדר בעבודת האדם הוא שקודם ישנה הדרגה של 'יראה תתאה' - קבלת עול מלכות שמים, לאחריה מגיעים שתי המדרגות של אהבה זוטא ואהבה רבה - שהם שתי דרגות באהבה, שהראשונה באה כתוצאה מהתבוננות באור האלוקי המלובש בעולמות ('ממלא'), והשניה בארה כתוצאה מהתבוננות באור האלוקי שלמעלה מהתלבשות בעולמות ('סובב'), והדרגה הגבוהה ביותר היא 'יראה עילאה' - ביטול במציאות.
הרב ביאר שישנו רמז בכתוב על הסדר של ארבעת הדרגות הללו. ידוע, שאברהם הוא מידת החסד ("אברהם אוהבי" - ישעיה מא, ח), ויצחק הוא מידת הגבורה ("פחד יצחק" - בראשית לא, מב), והנה בתחילת פרשת תולדות (בראשית כה, יט) מופיעים השמות 'אברהם' ו'יצחק' כל אחד פעמיים: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" - ואנו רואים את הסדר שבתחילה מופיע יצחק (יראה תתאה), אחר כך מופיע פעמיים השם אברהם (ב' סוגי אהבה), ולסיום שוב יצחק (יראה עילאה).
סדר זה אנו רואים גם בתפילה, שתחילת התפילה היא 'הודו' - 'הודאה' וביטול כללי (ראה בשיעור הקודם בעניין "ארבעה צריכין להודות"), אח"כ פסוקי דזמרה, שבהם אנו משבחים את ה' על הבריאה ("אש וברד שלג וקיטור, ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים" וגו') שמזה מגיעים לאהבה (זוטא), ואח"כ ק"ש וברכותיה ("אהבת עולם", "ואהבת") - שזו דרגה נעלית יותר באהבה (אהבה רבה) המגיעה כתוצאה מההתבוננות ב"שמע ישראל" וגו' - שזו התבוננות באחדותו של הקב"ה כפי שהוא נעלה מהעולמות, ובסוף מגיעים לשמונה עשרה - שגם בו אנו אומרים "מודים אנחנו לך" עניין ההודאה, אך במדרגה הגבוהה ביותר - יראה עילאה (שלכן רק תפילת שמו"ע נקראת "כעומד לפני המלך" (ראה רש"י ברכות כה, א) ואסור בו אפילו לרמוז לחברו).
ארבעת הדרגות הללו מקבילות לד' העולמות, ולד' אותיות שם הוי', ולסדר הספירות, שיראה תתאה מקבילה לספירת המלכות - קבלת עול מלכות שמים, ה' אחרונה של שם הוי', ואהבה זוטא מקבילה לששת המידות ולאות ו' של שם הוי' (הרומזת על ששת המידות), אהבה רבה המגיעה ע"י התבוננות, קשורה עם הבינה (התבוננות) ולאות ה' ראשונה של שם הוי', ויראה עילאה - ביטול קשורה בחכמה וביו"ד של שם הוי', הרב ביאר כי ההבדל בין חכמה ובינה הוא, שחכמה נקראת ראיה (מקרוב) ובינה נקראת שמיעה (מרחוק), וכשהאדם נמצא בריחוק (והוא רק 'שומע') זה פועל אצלו השתוקקות - אהבה, אך כשאדם מתקרב אל המלך, ו'רואה' אותו ממש, אזי נופלת אליו אימה וחרדה - ביטול. לסיכום המבואר כאן ראה תרשים:
|
י |
אצילות |
חכמה |
שמו"ע |
יראה עילאה |
|
ה |
בריאה |
בינה |
ק"ש וברכותי' |
אהבה רבה |
|
ו |
יצירה |
ז"א (מידות) |
פסוקי דזמרה |
אהבה זוטא |
|
ה |
עשייה |
מלכות |
הודו |
יראה תתאה |
תורה אור
וממשיך במדרש "בך - בתורתך" - שהגילוי של כל דבר הוא ע"י התורה "תורה אור" (משלי ו, כג), והגם שהביטול דיראה הוא מצד עצם הנשמה, ושרש הנשמות הוא למעלה משרש התורה (ראה הנסמן בהערת הרבי - הערה 43), אך כדי שיהיה בגילוי - זקוקים לעניין התורה, יתרה מזו: גם עניין זה גופא שהנשמות הם למעלה מהתורה - זה מתגלה ע"י התורה.
הרב הוסיף, שלכן נקראת התורה 'אור' ("תורה אור") שנשמות ישראל נקראו 'בנים' ("בנים אתם להוי' א-להיכם" - דברים יד, א) ובכל אחד מעלה שאין בחבירו: מצד אחד בן נמשך מעצמות האב, וזה מעלת נשמות ישראל, אך בגלוי בן יכול להיות נפרד מהאב, אך ה'אור' תמיד דבוק במאור, שהרי כשיש איזה דבר חוצץ כנגד המאור אזי לא יומשך ממנו אור, וזה מעלת התורה שהיא תמיד דבוקה ב'מאור' (הקב"ה), ועל ידה מתגלה שנשמות ישראל קשורים בעצמות ממש.
ומוסיף הרבי, שהיות ו"אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זהר ח"ב קסא, א) אזי כל העניינים הנמשכים בעולם הם נמשכים מהתורה (הרב הוסיף, שזה הביאור במאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" שהרי הקב"ה אינו כמו אדריכל שעושה לעצמו תרשים קודם הבנייה כדי שלא יטעה, שאין טעות למעלה ח"ו, אך הכוונה בזה היא שהתורה היא כמו 'ממוצע' שדרכה יעבור השפע לעולמות (כיוון שהעולמות אינם יכולים לקבל ישירות מהקב"ה שהוא א"ס), וע"ז נאמר (תהלים קד, ב): "עוטה אור כשלמה" - שהקב"ה 'מתלבש' ("שלמה") בתורה, ובאמצעותה הוא משפיע לעולמות), וא"כ גם ב' העניינים דנס (בלי גבול) וטבע (גבול) מופיעים בתורה, ומבאר הרבי שזה מה שבתורה יש גליא (=נגלה) דתורה, ופנימיות התורה, שגליא דתורה היא ה'גבול' שבתורה (כיוון שעוסקת בדברים גשמיים), ופנימיות התורה היא הבלי גבול שבתורה, שהיא מדברת על עניינים אלוקיים, ובכדי לפעול את עניין הנס שהוא חיבור גבול ובל"ג צריך להיות חיבור גבול ובל"ג בתורה, והיינו שבלימוד הנגלה מאיר אצלו פנימיות העניין, שבכל הלכה (הגם שמדברת אודות עניינים גשמיים) רואה את שורש ההלכה כפי שנלמדת בעולמות עליונים יותר, ששם ההלכה עוסקת בענייני אלוקות. ובכוח זה ניתן לפעול שיהיה ניסים ונפלאות, המשכת בל"ג בגבול גם בעולם.
ע"י יראה ותורה - מגיעה הישועה
וממשיך במדרש: "בך - בישועתך" - שע"י כל העניינים הנ"ל, 'יראה' - שבזה ממשיכים העצמות; 'תורה' - שעל ידה נעשית ההמשכה בגילוי, נעשה "בך - בישועתך", שזוכים לישועה, ובאופן כזה שהגם שהנס נמשך בלבושי הטבע, רואים בגלוי שזהו נס גלוי שלמעלה מהטבע.
אותיות התורה
וממשיך במדרש: "אמר ר' יצחק: בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורה" - בזה מוסיף המדרש, שהמשכת העצמות הנעשית ע"י התורה (כנ"ל) היא בעיקר באותיות התורה, וכפי המבואר בארוכה במאמר הרבי הקודם (שעליו מיוסד מאמר זה) שהמשכת העצמות קשורה באותיות התורה, והרבי מוסיף שהחיות של כל יהודי הוא על ידי שיש לו אות מיוחדת בתורה (עניין זה נתבאר בהרחבה ע"י הרב לאחר השיעור (אך קטע זה לא הוסרט בווידיאו) ונביא כאן את תוכן הדברים: ידוע ש"ישראל" ראשי תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה" (מגלה עמוקות רמז קפו) - שמספר זה (600,000) היה מספר בנ"י בזמן יציאת מצרים (ראה שמות יב, לז). וידוע שזהו סך הנשמות דישראל, ומה שיש היום פי כמה וכמה ממספר זה, זה מכיוון שבכל אחד יש ניצוץ (חלק) מנשמה. והגם שבתורה יש רק 304,805 אותיות, מסביר זאת רבינו הזקן בלקו"ת בהר (מג, ד) שסופרים גם חלק מאותיות הניקוד, וכפי שכותב רש"י בכתובות (סט, ב) שהניקוד 'פתח' בא במקום א' או ה' (רש"י מדבר שם על המילה 'ינחם' שהפתח שבא תחת הנו"ן הוא בא במקום א' - שלולא הפתח היינו צריכים לכתוב 'ינאחם'), ולפ"ז הרי שהניקוד מוסיף הרבה אותיות, אלא ש"איזו מהנקודות אינו ידוע לנו" כלשון רבינו הזקן שם), ולכן בכדי שיהיה "נגילה ונשמחה" הוא על ידי "בך" - 22 אותיות התורה.
שמחה פורצת גדר
אות יו"ד:
ידוע ש'שמחה פורצת גדר' (כמבואר בארוכה במאמר אדמו"ר הרש"ב - 'המשך שמח תשמח' עמוד רכד), ומובן, ש'פריצת הגדר' היא באותו עניין ששמחים בו. ולפי זה, אם השמחה היתה ב'יום' או ב'הקב"ה' - אזי גם פריצת הגדר היתה בדרגות אלו, כלומר, שדרגות אלו היו מתגלים ללא כל הגבלה (פריצת הגדרות); אך כיוון שכאמור השמחה היא ב'עצמות', אזי גם פריצת הגדר היא - ב'עצמות', והיינו שכל הגדרים 'נפרצים', ונעשה גילוי העצמות ממש, והיות שכפי שהוסבר לעיל עניין הנס הוא חיבור גבול ובל"ג - שזה נעשה ע"י העצמות, נמצא שגם ללא עניין השמחה ישנו גילוי העצמות, ולפ"ז ע"י שניתוסף גם עניין השמחה בהנס ("נגילה ונשמחה בו") נעשה גילוי העצמות עוד יותר מכיוון ששמחה פורצת גדר.
תוספת גילוי - ע"י השמחה
ולפי זה ניתן לומר גם בעניינינו, שע"י השמחה ב"זה היום" - השמחה בגאולת הרבי הקודם, נעשה יתרון בגאולה (כלומר: נעשית המשכה נעלית יותר מההמשכה שע"י נס הגאולה עצמו), והיות שכדברי הרבי הקודם - גאולתו שייכת לכלל ישראל, ועד לאנשים הפשוטים ביותר (וכפי שכתב במכתבו המפורסם שכתב לחגיגת י"ב-י"ג תמוז הראשונה "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה" - דהיינו שכולל בגאולה גם את אלו שרק 'מכונים' בשם ישראל) א"כ בשמחת הגאולה מיתוסף (בכל שנה ושנה) לכל אחד ואחד להגאל מכל העניינים המונעים ומעכבים לתורה ומצוות.
ומוסיף הרבי חידוש גדול יותר: היות שכל הגאולות שייכות זה לזה (שכולם נקראו 'גאולה') א"כ נמצא, שבשמחת הגאולה מיתוסף גם בגאולה העתידה, שתהיה בקרוב ממש.
בסוף השיעור הרב 'התוועד' בנושא התקשרות לצדיק ונשיא הדור (כ-20 דקות).
נכתב ע"י: שמואל אלבום