ד"ה "זה היום עשה הוי'" התשל''ח - חלק שני
- תגיות: יב יג תמוז , ניסים , סובב , ממלא
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעור הקודם:
(לפני השיעור דיבר הרב במעלת היום - י"ט תמוז - שביום זה היתה ברית המילה של הרבי הקודם, וכן יום זה הוא סיום 'שבעת ימי המשתה' של חג הגאולה י"ב י"ג תמוז (אם אנו 'מורידים' את יום צום י"ז בתמוז).
על הפסוק (תהלים קיח, כד): "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" מובא במדרש (שיר השירים רבה א, ד): "אמר רבי אבין: אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום או בהקב"ה, בא שלמה ופירש (שיר השירים א, ד): "נגילה ונשמחה בך" - בהקב"ה" (וממשיך במדרש): "בך - ביראתך; בך - בתורתך; בך - בישועתך. אמר ר' יצחק: בך - בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורה - ב' - תרין (=2); כ' - עשרין (=20) - הרי בך" (כלומר "בך" בגימטריה 22). עד כאן דברי המדרש.
על דברי המדרש הללו שואל הרבי הקודם מספר שאלות:
א) מהו בכלל הספק אם השמחה היא ביום או בקב"ה, הרי גם מעלתו של היום באה ע"י הקב"ה (וכדכתיב: "זה היום עשה הוי'") ואם כן מדוע נחשוב לשמוח ביום ולא במקורו - בקב"ה?
ב) מה הביאור בשלושת העניינים שמונה המדרש - "ביראתך" "בתורתך" "בישועתך"?
ג) מדוע רבי יצחק מפרש "בך" - ב-22 אותיות התורה, הרי לכאורה הפירוש הפשוט הוא "בך" - בהקב"ה (וכפי שהמדרש אומר בתחילה)?
ומבאר הרבי, שיום שאירע בו נס זו הוכחה ברורה לכך שאותו יום היה (עוד קודם לנס) 'יום זכאי' - וכפי הכלל הידוע: "מגלגלין זכות על ידי זכאי" (תענית כט, א) ועל ידי שביום זכאי זה נעשה נס, נעשה עילוי נוסף באותו יום. והרבי מוסיף, שלא זו בלבד שהתאריך בכללותו מתעלה ע"י הנס, אלא ישנה מעלה מיוחדת בזמן הפרטי שבו נעשה הנס אם הנס נעשה ב'יום' או ב'לילה'.
בכדי להבין מהי המעלה בזמן שבו נעשה הנס, מבאר הרבי שנס הוא מלשון הגבהה והרמה. והיינו שעל ידי הנס נעשה עלייה והרמה בטבע, שהטבע שהוא מוגבל, מתגלה בו כוח הא"ס הבלתי מוגבל. והיות שהטבע מוגדר (בעיקר) בב' העניינים של 'מקום' ו'זמן' - מתבטאת העלייה בשני התחומים הללו, וכפי שאנו אומרים (לגבי המקום) - "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" (ברכות נד, א), וכן לגבי הזמן אנו מברכים (בחנוכה ופורים) "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" - והיינו שהמקום הגשמי, והזמן מתעלים ע"י הנס.
ובכדי לבאר זאת בפרטיות יותר, מקדים הרבי שבכללות, יש שלושה סוגי ניסים:
א) ניסים שלמעלה מהטבע; ב) ניסים המלובשים בטבע; ג) ניסים המלובשים בטבע, עד כדי שאין רואים כלל את יד ה' המכוונת אותם, וכמאמר חז"ל (נדה לא, א) על הפסוק (תהלים קלו, ד): "לעושה נפלאות גדולות לבדו" - "שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".
והנה, שורש הטבע הוא משם א-להים (שלכן א-להים בגימטריא הטבע), ושרש הניסים הוא משם הוי' שלמעלה מהטבע.
והרבי מבאר ששם א-להים קשור עם אור ה'ממלא כל עלמין', ושם הוי' קשור עם אור ה'סובב כל עלמין'. וכפי שהסברנו זאת בשיעור הקודם באמצעות המשל מהתלבשות הנפש באברי הגוף, שהנה הנפש מחיה את כל אברי הגוף, אך מובן שבמוח מתלבשת החיות מהנפש במידה מרובה יותר מאשר בעקב הרגל. וכך בכל אבר ואבר מתפשטת החיות במידה שונה כפי שמתאים לאותו אבר. וכך גם בנמשל: הקב"ה מחיה את כל העולמות, אך ברור שבכל עולם מופיעה החיות במידה שונה כפי שמתאים לאותו עולם, ואפילו בעולם העשייה הגשמי ישנו חילוק בין החיות האלוקית המחיה את הדומם לחיות האלוקית שבצומח - שהיא חיות נעלית יותר, ולמעלה יותר בחי ומדבר. חיות זו המתלבשת בכל נברא כפי עניינו נקראת 'ממלא כל עלמין', וזאת משום שהיא חיות מצומצמת ביותר, כפי מידת הנברא, ולכן יכולה היא להתלבש בו בתוכו. אך ישנה חיות אלוקית שמלכתחילה אינה מצומצמת לפי ערך הנברא, ולגביה אין כל חילוק בין נברא לנברא ובין עולם לעולם, ולכן היא אינה 'מורגשת' בהם, אלא היא 'מקיפה' עליהם מלמעלה, והיא הנקראת 'סובב (=מקיף) כל עלמין' ואין הכוונה שהיא רק מקיפה אותם מסביב ואינה נמצאת בתוכם, אלא שהנבראים אינם חשים אותה, מכיוון שהיא מרוממת מדי מכדי שיוכלו להשיג אותה.
ועל זה כותב הרבי, ששם א-להים הקשור עם הנהגת הטבע קשור עם אור ה'ממלא', שכן בטבע אין ניכרת החיות האלוקית הבלתי מוגבלת (ה'סובב'), שכאמור הנבראים אינם יכולים לחוש אותה, אך כאשר מתחולל נס שהוא מעל להגבלות הטבע, כאן מתגלה הארה אלוקית שאינה מוגבלת בהגבלות הטבע, שהארה זו שרשה באור ה'סובב' שהוא מעל לטבע ומלכתחילה אינו מוגבל, וזה קשור בשם הוי' שהוא מעל לשם א-להים (טבע).
אך כל זה לגבי נס שמעל לטבע, שלגביו ניתן לומר ששרשו מאור הסובב ומשם הוי', אך נס המלובש בטבע הוא שילוב של שני העניינים יחד, שם הוי' כפי שהוא מתלבש בשם א-להים (והגם שמבואר לגבי התהוות הנבראים שהתהוותם היא ג"כ משם הוי' כפי שמתלבש בשם א-להים, מסביר הרבי בהערה 24, שבוודאי בנס הוא באופן נעלה וגלוי יותר).
עד לכאן הגענו בשיעור הקודם.
* * * * *
הרצון - משל לאור ה'סובב'
בכדי להבין יותר את ההבדל שבין גילוי האלוקות שבנס המלובש בטבע ששרשו משם הוי' (סובב) כפי שמתלבש בשם א-להים (ממלא), לנס שאינו מלובש בטבע ששורשו משם הוי' (סובב) כפי שהוא למעלה מהתלבשות בשם א-להים (ממלא) - מביא הרבי משל מכוח הרצון שבאדם.
לפני שנראה את דברי הרבי, נקדים, שכמו שהבאנו מקודם משל מכוחות הנפש להבין את עניין ה'ממלא', אזי המשל להבין את עניין ה'סובב' הוא מכוח הרצון. כפי שביארנו קודם, כוחות הנפש מתגלים באיברים השונים. השכל מתגלה במוח, כוח הראיה מתגלה בעין, כוח השמיעה באוזן, כוח ההילוך ברגל, וכך בכל האיברים שבכל אבר מתגלה כוח מסויים מכוחות הנפש, וכאמור זהו משל על אור הממלא, שמתלבש בכל נברא לפי עניינו. כוח הרצון לכאורה אין לו אבר מסויים שבו הוא שורה, והאמת שהוא נמצא בכל האיברים במידה שווה. זו הסיבה שכשהאדם רוצה לפשוט את רגלו - הוא פושט אותה מייד, וכשרוצה לדבר - מדבר, וכשרוצה לפתוח או לעצום את עיניו - עושה זאת מיידית. כי הרצון נמצא בכל האיברים בשווה. אך היות שאין לו אבר מיוחד שבו הוא שורה (כמו שהשכל שורה במוח, וכנ"ל) אזי אי אפשר לומר שהוא מתלבש באיברים, אלא שהוא כמו 'מקיף' עליהם מלמעלה וזה המשל לאור הסובב, שאמנם הוא נמצא בנבראים, אך הם אינם 'כלים' אליו והוא 'מקיף' עליהם מלמעלה.
הרב ציין עוד נקודה מעניינת הקיימת בכוח הרצון: הרצון, בשונה מכוחות הנפש אינו מוגבל בהתאם לאברי הגוף השונים. כוח הראיה למשל מוגבל על ידי העין הגשמית. כפי הכוח שיש באבר העין, כך יומשך על ידה כוח הראיה, וכך בכל האיברים, וזאת משום שכוח הראיה שבנפש מתאחד ממש עם אבר העין הגשמי. הרצון אינו מוגבל כלל, האדם יכול לרצות הרבה מאבר לכוח הפיזי שיש לו באיברים, ויתרה מזו: האדם יכול לרצות את הדבר הפעוט ביותר ברצון חזק מאין כמוהו... וזאת משום שהרצון כאמור אינו 'מתאחד' עם איבר מסויים, אלא הוא מבטא את הנפש, והאיברים עושים את דברו. וכך הוא גם באור הסובב, שבשונה מאור הממלא שיכול להתגלות רק בהתאם לנברא הפרטי שהוא מתלבש בו, אור הסובב נמצא באופן בלתי מוגבל ובמלוא העוצמה בכל מקום (ואכן, בכללות, ה'כתר' (=הרצון העליון) נקרא 'אור הסובב').
ג' דרגות ברצון
כעת נשוב לדברי הרבי:
הרבי מבחין בין שני סוגי רצון: ישנו רצון 'שלמעלה מטעם' (הוא רוצה כך, אפילו שהוא לא יודע להסביר זאת על פי 'שכל') ורצון 'המתלבש בטעם' (הוא יודע להסביר מדוע הוא רוצה זאת). הרבי מוסיף, שגם ברצון המלובש בטעם, ניתן למצוא בו שני מדרגות: ישנו רצון שאמנם מלובש בטעם, אך כולם מבינים כי הסיבה האמיתית היא שכך הוא רוצה, אלא שהוא גם 'מצא' טעם שכלי, ויש לפעמים שהרצון מלובש בשכל לגמרי - דהיינו שהרצון 'פעל' למצוא טעם כל כך 'מושלם' שבאמת נראה שהוא רוצה בגלל הסיבה השכלית (הרב הסביר שזה מה שקורה בעת נטילת שוחד, ש"השחד יעור עיני חכמים" (דברים טז, יט) - כלומר: השוחד גורם לדיין שיסבור באמת שאותו בעל דין צודק על פי שכל...).
והיות שרצון כאמור הוא משל על אור ה'סובב', והשכל הינו משל על אור ה'ממלא' (כיתר כוחות הנפש), הרי ששלושת המדרגות הללו - רצון שלמעלה מטעם לגמרי, רצון המלובש בטעם אך עדיין ניכר בו שהוא רצון, והטעם הוא רק ל'עזר', ורצון המלובש בטעם לגמרי - הם שלוש דרגות בהתגלות ה'סובב' ע"י הנס. רצון שלמעלה מטעם לגמרי הוא משל על נס שלמעלה מהטבע לגמרי, שישנה התגלות אור הסובב כמות שהוא ללא הגבלה; רצון המלובש בטעם, אך באופן שניכר שהעיקר הוא הרצון - זה משל על נס המלובש בטבע כמו נס חנוכה ופורים וכו' שלמרות שהנס היה מלובש בדרכי הטבע, הרי ניכר בבירור שזהו נס, והיינו אור ה'סובב' שבא בהתלבשות באור ה'ממלא', אך הוא לא מעלים עליו לגמרי; והסוג האחרון - רצון המלובש לגמרי בשכל הוא משל לאותם ניסים שכל כך מלובשים בטבע עד שהנס כלל אינו ניכר - "שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".
כל נס פועל עלייה בטבע
אות ו:
לאחר שביארנו בפרטיות את שלושת סוגי הניסים ושרשם למעלה, חוזר הרבי לבאר את מה שנאמר (באות ג) שע"י הנס נעשה 'הרמה' בטבע (נס מלשון הרמה), הן במקום והן בזמן.
ומסביר הרבי, שמה שהנס פועל הרמה בהטבע, הוא בעיקר בנס המלובש בטבע. שבניסים שלמעלה מהטבע אזי הגילוי דשם הוי' (סובב) הנעשה ע"י הנס אינו נמשך בתוך הטבע, אלא אדרבה, הטבע בטל כתוצאה מהגילוי, ונעשה (כלשון הרבי) 'שידוד מערכות הטבע', ומה שהנס פועל עלייה והרמה בטבע, הוא בעיקר בנס המלובש בטבע, שאז הנס חודר בטבע עצמו, והיינו שהסובב חודר בממלא, ושם הוי' חודר בשם א-להים (בהערה 27 מוסיף הרבי, שבניסים המלובשים לגמרי בטבע, נעשה החיבור עוד יותר, ועד שהטבע והנס - חד הם).
אך עם כל זאת, גם בנס שמעל הטבע, היות שגם הוא נקרא בשם נס מלשון הרמה, יש לומר שהוא פועל הרמה ועלייה בטבע, ומבאר הרבי, שסוף כל סוף הנס אינו מבטל לגמרי את הטבע, אלא שמשנה אותו רק בפרט אחד, ולדוגמא הנס דקריעת ים סוף שהמים נשארו בטבע המים (ולא נהפכו לאבן) אלא שעמדו כמו נד וכחומה, וא"כ נמצא שגם בניסים אלו נפעל גילוי שם הוי' בהטבע של כללות הדבר שבו נעשה הנס.
ביאור ספק המדרש אם לשמוח ב'יום' או בקב"ה
אות ז:
לאור כל הנ"ל, מבאר הרבי את יסוד ה'ספק' האם לשמוח ב'יום' או בקב"ה. ומסביר הרבי, שבכל נס יש שני עניינים: 'יום' ו'הקב"ה'. שהרמת הטבע שע"י הנס היא 'יום' (וכפי שנתבאר בפרקים הקודמים שהזמן מתרומם ע"י הנס), והנס עצמו בו מאיר בחינת 'הקב"ה', שהרי הנס עצמו שרשו כנ"ל מאור הסובב, שלאור זה אנו קוראים בכללות 'הקב"ה', שבתיבת הקב"ה יש שני עניינים: 'קדוש' ו'ברוך' - קדוש פירושו מרומם ומובדל, והיינו אור הסובב שהוא מובדל ו'נעלה' מהעולמות, אך בכל זאת גם אור זה נמשך בעולמות (כפי שנתבאר לעיל) באופן של 'מקיף', וזהו ברוך - מלשון המשכה (כמו "המבריך את הגפן" - כלאים ז, א) - שאותו אור שהוא נעלה ('קדוש') מהעולם 'נמשך' ('ברוך') בעולם באופן מקיף.
ונמצא שבכל נס יש שני עניינים משמחים, שרש הנס - הקב"ה; והעלייה שנוצרת על ידו - 'יום'. וכאן מתעורר ספק - באיזה עניין לשמוח. שבכל אחד מב' העניינים הללו ישנה מעלה שאין בחבירו, ולמעשה זה תלוי מאיזו נקודת מבט אנו ניגשים אל העניין. אם 'נחפש' איזה עניין 'נעלה' יותר - אזי ברור שיש לשמוח בנס עצמו, ששרשו מאור הסובב עצמו שלמעלה מהעולמות. אך לאידך, באור הסובב אין לנו כל השגה, שהרי כשמו כן הוא 'סובב' ו'מקיף', וכל ההשגה שלנו היא רק בזה שבעולם נעשה עלייה (והרבי מוסיף, שאכן בנס כמות שהוא אין 'השגה' - כי אם 'ביטול' שנפעל על הרואה את הנס, שלכן הנס נקרא בשם 'פלא' - שאינו מושג (ומה שניתן להשגה זה רק העלייה שנוצרה בטבע), וזה הביאור הפנימי במאמר חז"ל (ברכות נד, ב) "ארבעה צריכין להודות" ששם מדובר על אותם שנעשה להם נס ונצלו ממוות לחיים, ועליהם נאמר שצריכים "להודות" ש'הודאה' היא עניין הביטול (כמו "מודים חכמים לר' מאיר"), והיינו שהשגתינו היא רק באור הסובב כפי שמשפיע ונמשך בממלא, שבזה שייך ידיעה וכפי שאכן נאמר (תהלים ק, ג): "דעו כי הוי' הוא א-להים" שבזה שהוי' נמשך בשם א-להים (יחוד סובב וממלא) שייך ידיעה והשגה, ושמחה שייכת בעיקר במקום ששייך השגה, שלכן מבואר ששמחה היא בספירת ה'בינה' דווקא (וכדכתיב (תהלים קיג, ט): "אם הבנים (דהיינו בינה, שממנה נמשכים המידות הקרויים בן ובת) שמחה") ולא בספירת ה'חכמה' שלמעלה מהשגה (הרבי מבאר שהגם שחכמה שייכת בכללותה לעניין שכל והשגה - אך היא באופן של הבנת הדברים בצורה ראשונית ותמציתית ('נקודה'), ורק בבינה באים הדברים באופן של התיישבות), ולכן סביר לומר שהשמחה באה בעיקר מהעניין של הרמת הטבע 'יום' (בקשר לעניין זה של שמחה בדבר המובן ומושג דווקא, הוסיף הרב, שזה הסיבה לחילוק בין שבת ליו"ט, שביו"ט מצינו שיש לשמוח ("ושמחת בחגך" - דברים טז, יד), ואילו בשבת (הנעלה מיו"ט) לא מצינו הדגשה על עניין השמחה (אלא על עניין העונג - "מצווה לענגו" כמובא בשו"ע רבינו הזקן או"ח רמב, ב), והסיבה לכך שביו"ט מאירה ספירת הבינה, השייכת כאמור לשמחה, אך בשבת מאירה ספירת החכמה, שהיא למעלה מהשגה, ולכן לא שייך בה שמחה).
והרבי מוסיף, שעפ"י המבואר לעיל (אות ב) שיום מורה על 'אור' וגילוי יומתק ביותר ההדגשה על השמחה ב'יום' - שבזה רוצים להדגיש שאנו שמחים על העלייה שנפעלה בטבע שזה דבר המושג וגלוי ('יום').
חידושו של שלמה
אות ח:
ובכדי לפתור את הספק, בא שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך - בהקב"ה" - שלמה המלך, החכם מכל אדם, חידש כי יש דרגה שלישית: אנו דנים האם השמחה היא בעצם הנס - סובב, או בעלייה שנעשה בעולם - ההמשכה ב'ממלא'. בא שלמה ואומר שישנה דרגה שהיא מעל לסובב (אור הבלי גבול) ולמעלה ממלא (אור הגבול) וזהו עצמותו ומהותו של הקב"ה שלמעלה משניהם גם יחד ("בך - בעצמותך"), ואדרבה, דווקא בגלל שהוא נעלה הן מעניין גבול והן מעניין הבל"ג - הוא יכול לחבר ביניהם (אף שגבול ובל"ג הם הפכים) וכפי שאכן נפעל ע"י הנס (בעיקר בנס המלובש בטבע, אך גם בנס שמעל הטבע וכנ"ל באות ו) המשכה מהסובב (בל"ג) בהעולם (גבול) ויחוד שם הוי' ושם א-להים.
אך עדיין דרוש ביאור, כשמתבוננים בלשון המדרש, הלשון הוא "בך בהקב"ה" (ולא "בך בעצמותך") ולכאורה זה אינו מתאים למה שנתבאר שעיקר חידושו של שלמה המלך הוא שהשמחה בעצמותו ומהותו של הקב"ה שלמעלה גם מעניין 'הקב"ה' (סובב) - ולכאורה העיקר חסר מן הספר?
ומבאר הרבי שהפירוש (הפשוט) ד"בך" הוא בעצמותך, אך המדרש מדגיש שכתוצאה מהעניין של "בך" נפעל הענייין של 'הקב"ה' - שכאמור בתיבת הקב"ה מודגש העניין של המשכת סובב ('קדוש') בממלא ('ברוך'), שזה החידוש העיקרי הנפעל בנס, וכפי שנתבאר בארוכה.
ולמסקנא ניתן לומר ששמחים בשלושת הדברים גם יחד: השמחה היא בעלייה שנעשית בטבע וההמשכה ב'ממלא' ('יום'); והשמחה היא בדרגה העילאית שממנה בא הנס דרגת ה'סובב' ('הקב"ה'); אך עיקר השמחה היא בעצמות, שהוא מעל לסובב ומעל לממלא, ולכן בכוחו לחבר את שניהם ("בך, בהקב"ה").
הקדמת רפואה למכה
בסוף השיעור ציטט הרב משיחות הרבי, שגאולת י"ב תמוז היא בבחינת 'הקדמת רפואה למכה' (לימי האבלות של 'בין המצרים') שבסוף הגלות הקב"ה מראה ענייני גאולה גם בחודש תמוז, ובאופן של 'אתהפכא' - שאותם אלו שאסרו את הרבי הקודם - הם עצמם הוצרכו לפעול את השחרור ובכל התוקף, שזה מרמז על כך שימי האבלות יהפכו לששון ושמחה, כמאמר הנביא (זכריה ח, יט): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) . . יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", במהרה בימינו, אמן!
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -