ליקוטי תורה פרשת צו ד''ה ''ואכלתם אכול ושבוע''
- תגיות: אכילה , קו , עיגול , עיגולים ויושר , ממלא , סובב , אשת חיל עטרת בעלה , חתן וכלה , מנחת חביתין
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור:
במאמר זה מבאר רבינו הזקן את הפסוק (יואל ב, כו): "ואכלתם אכול ושבוע, והללתם את שם ה' א-להיכם אשר עשה עמכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם".
כוונת האכילה
אות א:
בכדי להבין פסוק זה, יש להבין תחילה מהו עניינה הפנימי של האכילה ('כוונת האכילה'). והעניין הוא, שהנה אמרו חז"ל (בראשית רבה י, ו): "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" כלומר: כל דבר מאכל גשמי שאנו אוכלים, משתלשל משרשו הרוחני למעלה, שגם למעלה יש מזון - 'מזון המלאכים' שהם ניזונים מהשגתם באלוקות (וכדאיתא במדרש רבה סוף פרשת משפטים: "שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו שכינה"), ומזון זה יורד מדרגה לדרגה "על ידי ריבוי רבבות ממוצעים" ועד שמתגשם במאכל הגשמי שלנו.
רבינו הזקן מבאר שלכן נקראו המלאכים בשם 'קרביים' (וכפי שאנו אומרים בתפילת נשמת כל חי - "וכל קרבי את שם קדשו"), שתפקיד הקרביים להעביר את החלק המובחר של המזון לכל האיברים, ולדחות את הפסולת למטה, וכך המלאכים שבכל עולם נוטלים החלק הראוי להם, והחלק הנמוך יותר, מעבירים הם לעולם תחתון יותר.
מהי מטרת ירידת המאכל מהעולמות העליונים לעולמנו הגשמי?
מבאר רבינו הזקן, שיש מעלה באכילת האדם על אכילת המלאכים. המלאכים שרשם מ'פני שור' ו'פני אריה' ו'פני נשר' שבמרכבה (בהמות, חיות ועופות) והאדם שרשו מ'פני אדם' שבמרכבה שהוא נעלה יותר, ולכן דווקא האדם בכוחו להעלות את המאכל לשרשו הכי נעלה, שע"י עבודתו הוא מעלה את המאכל (המורכב ג"כ מבהמות חיות ועופות) ל'אדם העליון' - לא"ס.
הנשמות דלעתיד
וכאן מחדש רבינו הזקן חידוש נפלא: גם הנשמות דעכשיו נקראים 'בהמות' לעומת הנשמות דלעתיד (הרב העיר, שבמקומות רבים מבואר שיש שני סוגים בנשמות, נשמות הקרויים 'זרע אדם' ונשמות הקרויים 'זרע בהמה' (עפ"י לשון הכתוב בירמיה לא, כו) ובשיעורים קודמים הורחב על כך - ראה גם בשיעור במאמר ד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא התשי"ז (חלק ראשון) - שהעלינו זה עתה לאתר שלנו). ולכן, בכדי להגיע למעלה של העלייה הנעשית במאכל ע"י אכילת 'אדם' צריך המאכל לעלות בעילוי נוסף ע"י הנשמות דלעתיד, וזהו עניין סעודת שור הבר והלויתן שיהיו בעתיד, שבאותם שור הבר ולויתן יתלבש ניצוץ מהנשמות שלנו, וכך יתעלה המאכל שאנו אוכלים במשך כל הזמן דעכשיו.
'קו' ו'עיגול'
רבינו הזקן מוסיף ומבאר בביאור החילוק שבין הנשמות דעכשיו לנשמות דלעתיד, שעכשיו הגילוי הוא מבחינת ה'קו' ובבחינת 'ממלא כל עלמין', ולעתיד יהי' הגילוי מבחינת ה'עיגול' (שלפני ה'קו') ומבחינת 'סובב כל עלמין'.
הרב ביאר עניינים אלו באריכות כדרכו, ונקודת הביאור, ש'קו' הוא משל על החיות האלוקית המתלבשת בנבראים להחיותם, שכפי המבואר בקבלה ובחסידות, הקב"ה אינו מגלה בנבראים את אורו הבלתי בעל גבול (כדי שלא יבטלו במציאות), אלא הקב"ה מגלה 'קו' - היינו אור מצומצם, וכמו שה'קו' (בגשמיות) יש לו התחלה וסוף, כך גם למעלה התחלת הקו הוא המקום שממנו מתחיל להאיר ששם הוא קרוב לשרשו, והאור הוא במדריגה נעלית ביותר, ומשם מקבלים העולמות העליונים, וסוף הקו הוא המקום הכי רחוק משרשו, ששם האור הוא בצמצום ביותר ומשם הוא חיות העולם הגשמי שלנו. אור זה נקרא 'ממלא כל עלמין' - כיוון שהוא מחיה ומהווה את כל העולמות.
ה'עיגול' לעומתו הוא בדיוק להפך: כפי שבעיגול אין התחלה ואין סוף, כך למעלה ה'עיגול' הוא משל על החיות האלוקית הבלתי מוגבלת שאינה מתגלה בנבראים, אלא היא כביכול 'מעליהם' - שלכן נקראת 'סובב כל עלמין' שלגבה אין הבדל בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים, שכן היא מאירה על כולם באופן שווה 'מלמעלה' (בוודאי שאין הכוונה שאור זה נמצא רק מחוץ לעולמות, אלא הכוונה שהעולמות לא חשים בו באופן גלוי - הרב הביא לכך משל מאדם החושב אודות בניין שרואה, שמחשבתו 'מקיפה' את כל הבניין (אפילו שהבניין לא 'חש' בכך) ובוודאי שחושב גם על תוך הבניין, וחדריו וחדרי חדריו וכו').
וזהו ביאור הכפל-לשון שבפסוק "ואכלתם אכול" - שלעתיד יאכלו דבר שכבר נאכל, כלומר: שהמאכל שנאכל על־ידי הנשמות דעכשיו הקרויים 'אדם' ייאכל שוב לעתיד, שלעתיד יהיו נשמות במדריגה נעלית יותר, עד שהנשמות דעכשיו נחשבים לעומתם כבהמות, וכנ"ל.
אשת חיל עטרת בעלה
וממשיך בפסוק: "והללתם את שם ה' א-להיכם אשר עשה עמכם להפליא" שעל ידי שהנשמות יתעלו בעילוי אחר עילוי ("ואכלתם אכול") אזי שרש הנשמות, ספירת המלכות (שהיא מקור נשמות ישראל) תהיה בדרגת הכתר. כלומר: היום ספירת המלכות היא הספירה האחרונה, אבל לעתיד - אחר הבירור - תהיה המלכות בדרגת הכתר שהיא הספירה הראשונה, וכדכתיב (משלי יב, ד) "אשת חיל עטרת בעלה" - שהמלכות הנקראת "אשת חיל" (=נוקבא) תהיה עטרה (=כתר). וזהו ביאור הכתוב "והללתם את שם ה' א-להיכם אשר עשה עמכם להפליא" - שיהללו את הקב"ה על כך שבחינת 'עשייה' ("אשר עשה") דהיינו המדרגה התחתונה המכוונת כנגד ספירת המלכות, תהיה לעתיד "להפליא" היינו בחי' הכתר (הנקרא 'פלא העליון').
רבינו הזקן מבאר בזה גם את הפסוק (זכריה יד, ח): "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני" - שירושלים (כינוי לספי' המלכות - עץ חיים שער מב פרק ד) משפעת ב"ים הקדמוני" (חכמה - ראה שער האמונה (לאדה"א) סא, א, ועוד) היינו שהמלכות מעל לחכמה ומשפעת בה (וראה זהר ח"ג קעא, א).
ברכה נוספת
ומסיים בפסוק: "ולא יבושו עמי לעולם" - וכפי שחז"ל אומרים על כך (ילקוט שם) שזהו ברכה נוספת, שלא רק שיאכלו "אכול ושבוע", אלא גם יקויים בהם - "ולא יבושו עמי לעולם", והעניין הוא, שהיות והמלכות תהיה המשפעת בספירות וכנ"ל, א"כ שוב לא תהיה לה בושה, שכעת שהמלכות היא רק מקבלת מהספירות העליונות, יש לה בושה, וע"ד מש"כ בירושלמי (ערלה א, ג): "סימנא דאכיל מן חבריה בהית (=מתבייש) מסתכלא ביה" (ועל דרך זה בחתן וכלה (שהם בדוגמת ז"א ומלכות - משפיע ומקבל) שהחתן אומר לכלה 'הרי את מקודשת לי', והכלה שותקת, כיוון שאין לה קול, שהיא בבחי' מקבל), אך לעתיד שנשמות ישראל וספירת המלכות הם יהיו בבחי' משפיע אזי "ולא יבושו עמי לעולם".
בחירה עצמית
ומוסיף רבינו, שבתנא דבי אליהו (א, כ) מוסיף עוד פירוש בפסוק "אשר עשה עמכם להפליא" - "להפליא (=להפריש, ורבינו מביא ע"ז במאמר כמה ראיות) בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים". והעניין הוא, שגם כאשר יתגלה ה'פלא העליון' שלכאורה לגבי מדרגה נעלית זו אין תופס כלל מקום מעשי התחתונים, וכמאמר (איוב לה, ו-ז): "אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו" (ראה בארוכה בשיעור על ד"ה 'ומרדכי יצא' שבתורה אור מגילת אסתר שהועלה על ידינו לאתר) בכל זאת הקב"ה יעשה "הפלא ופלא" שיהיה הפרש והבדל בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים, והבדל זה הוא מצד בחירתו העצמית של הקב"ה, שכך בוחר (ועל דרך הכתוב (מלאכי א, ב-ג): "הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' (ובכל זאת -) ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי"), גם אם אין סיבה לכך עפ"י שכל!
חידת שמשון
אות ב:
(אות זו הרב סיכם בעיקר בע"פ, וגם אנו נסכם כאן את עיקרי הדברים)
באות זו, מקשר רבינו את כל האמור לפרשת השבוע:
בפרשתינו מופיעה מצוות 'מנחת חביתין' - 'מנחת חביתין' הינה קרבן מיוחד, שאותו היה מביא הכהן הגדול בכל יום לבית המקדש.
במדרש (פרשתינו ח, ב) נאמר לגבי קרבן זה: "זהו שאמר הכתוב (שופטים יד, יד): "ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל" . . היה שמשון תמיה בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן". כלומר: מסופר בנביא, שמשון חד חידה לבני פלישתים - כיצד ייתכן שמן הָאֹכֵל יצא מַאֲכָל? והתשובה היתה, ששמשון קרע לגזרים ארי שהתנפל עליו, וכעבור זמן מצא בגוויתו כוורת דבש, וכך יצא מַאֲכָל (דבש) מן הָאֹכֵל (ארי). ואותה חידה, אומר המדרש, קיימת בנוגע לקרבן חביתין, ש"אהרן אוכל כל הקרבנות, ועכשיו יצא ממנו קרבן". ולכאורה דברי המדרש צריכים ביאור.
מדוע אסור לאכול קודם התפילה?
ומבאר במאמר עפ"י הידוע בסיבת האיסור לאכול קודם התפילה, שהיות שהתפילה היא בירור והעלאה של נפש האדם, וכמו-כן האכילה היא בירור והעלאה של המאכל, אזי אי אפשר לברר את המאכל כשעדיין לא בירר את עצמו.
והנה על הפסוק בפרשתינו (ז, יח): "ואם האכל יאכל" אומרים חז"ל (זבחים יג, ב): "בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח" והיינו שיש את חלקי הקרבן הנשרפים על גבי המזבח, וישנם החלקים הנאכלים לכהנים, שע"ז אמרו (פסחים נט, ב): "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". וא"כ נמצא שאהרן הכהן הוא המעלה (ע"י שאוכל הקרבנות) את כל נשמות ישראל, ואיך ייתכן שהוא עצמו צריך להעלאה ע"י הקרבן חביתין? וזהו טענת שמשון כיצד ייתכן שהָאֹכֵל הוא עצמו יהיה מַאֲכָל - היינו שהוא יצטרך להביא קרבן להעלות את עצמו?
ביום המשח אותו
והמענה לזה הוא, כפי שביארנו באות א' של המאמר, שישנו העניין של "ואכלתם אכול" - שאמנם אהרן מעלה את כל נשמות ישראל לדרגת 'אדם', אך כל זה הוא רק בערך הנשמות דעכשיו, אך בשביל להגיע לגילוי דלעתיד, הגילוי של אור הסובב, זה פועל אהרן ע"י הקרבן חביתין, שלכן בנוגע לקרבן זה נאמר (פרשתינו ו, יג): "ביום המשח אותו" (שבפשוטו הוא תמוה, שהרי החיוב של קרבן חביתין הוא כאמור בכל יום ויום, ולא רק "ביום המשח אותו"? אלא הביאור הפנימי בזה הוא:) ש"יום" הוא 'גילוי', והיינו, שעל ידי הקרבן חביתין מתגלה העניין של "המשח אותו", העניין של 'שמן משחת קדש' המרמז (כפי שמבאר במאמר) על 'חכמה עילאה' ולמעלה יותר, שגילוי זה נמשך באהרן, ולגבי גילוי זה נעשה אהרן בעצמו מתברר, וכמו 'מאכל' (וכפי שביארנו באות א' שהנשמות דעכשיו יהיו בבחי' מאכל לגבי הנשמות דלעתיד שיבררו אותם וימשיכו בהם הגילוי של אור הסובב).
נכתב ע"י ש. אלבום