ד''ה מצה זו תרע''א חלק ראשון
- תגיות: פסח , מצה , דילוג וקפיצה , מוחין דקטנות , מוחין דגדלות , שבת , חמישים שערי בינה , יום טוב
- 4 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור:
אודות המאמר:
מאמר זה הוא חלק מ'המשך' של שלושה מאמרים, שנאמרו ע"י כ"ק אדמו"ר הרש"ב, והם עוסקים בענייני חג הפסח.
ב' סוגי מצות
אנו אומרים בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" וכו'. והשאלה ידועה, הרי קודם לזה כבר נצטוו על המצות וכדכתיב (שמות יב, ח): "על מצת ומרורים יאכלוהו". ואמנם מדובר כאן על ב' סוגי מצות: שמה שנצטוו "על מצת ומרורים יאכלוהו" הי' בשעת אכילת הקרבן פסח, והיינו לפני חצות הלילה, ומה שאנו אומרים שלא הספיק להחמיץ מפני הגילוי, הוא לאחר חצות הלילה (שהרי גילוי ממ"ה הקב"ה הי' בחצות הלילה וכדכתיב (שם כט): "ויהי בחצי הלילה והוי' הכה כל בכור בארץ מצרים"), אך לפ"ז קשה, איך אנחנו אומרים על המצה שאנו אוכלים היום (לפני חצות) שהוא "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ" - הרי זה הי' לאחר חצות?
ונקודת הביאור, שבמצה שאנו אוכלים היום לפני חצות, מאירים שתי הדרגות, גם המצה שלפני חצות (שע"ז בא הציווי), וגם המצה שלאחר חצות (הקשורה עם גילוי אור א"ס). וכדאיתא בכתבי האריז"ל (פרע"ח שער חג המצות, בתחילתו), שכבר בתחילת ליל הפסח מאירים כל הדרגות, ועד ל'גדלות אבא' שזה העניין שכבר בתחילת הלילה (לאחר תפילת ערבית) אומרים 'הלל' השלם.
מוחין דקטנות ומוחין דגדלות
בקשר ל'גדלות אבא', הרב ביאר בקצרה שיש בחי' 'מוחין דקטנות' ובחי' 'מוחין דגדלות', והדוגמא לזה מה דאיתא בחז"ל (ברכות מ, א): "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן" - והנה אותו התינוק, אינו מכיר במעלת האב, ואינו משיג מהו העניין שהוא אביו, אך יש לו הכרה שהוא אביו, ולא יפנה לאחר. וזהו בכללות 'מוחין דקטנות' (וזהו עניין המצה שהיא ג"כ 'דגן', ועל ידה בא ההכרה בקב"ה באופן של 'אמונה' ו'מוחין דקטנות', שלכן נקראת המצה (דברים טז, ג): "לחם עני"), ו'מוחין דגדלות' הוא כשאתו התינוק מתגדל ויש לו השגה ממש באביו ובמעלותיו וכו' - ובפסח מאיר העניין של מוחין דגדלות כבר בתחילת הלילה, עוד לפני אכילת המצה (בחי' קטנות), שזהו העניין של אמירת ההלל בתחילת ליל הפסח (בשונה מכל היו"ט) - שהלל מורה על השגה וגילוי, וכידוע שהלל הוא מלשון (איוב כט, ג): "בהלו נרו עלי ראשי".
'רשות' שלמעלה מ'חובה'
אך עדיין קשה, אם במצה שלנו מאירים ב' העניינים, גם המצה שלפני חצות, וגם המצה שאחר חצות, א"כ מדוע עיקר מצוותה היא עד חצות דווקא? ובעומק יותר יש להקשות, הרי החילוק שבין המצה שקודם חצות למצה שלאחר חצות הוא שקודם חצות צריך 'ציווי' שלא יחמיץ, ואחר חצות אין צריך ציווי, אלא זה נעשה בדרך ממילא, וכמ"ש בעל ההגדה שלא הספיק להחמיץ מפני "שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", וכפי שמבאר זאת רבינו הזקן שלגודל הגילוי דאור א"ס, לא ייתכן כלל מציאות של חמץ התופח ונעשה למציאות 'יש', אלא מאיר העניין של ביטול - מצה, ועניין זה הוא נעלה יותר מהמצה שצריך להזהיר עליה שלא תחמיץ (וכפי שמוסיף בהמשך, שזהו העניין של שביעי של פסח, שהוא דרגה גבוהה יותר מיו"ט הראשון (ע"ד מש"כ רש"י (שמות טו, כב): "גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים") שעליו נאמר (פסחים קכ, א) "מה שביעי רשות, אף ששת ימים רשות" שמזה שלגבי שביעי של פסח התורה אומרת במפורש שאכילת מצה בו היא 'רשות' למדים, שגם כל הששה ימים אכילת מצה היא רשות (חוץ מליל יו"ט ראשון) והיינו שבשביעי של פסח מאיר גילוי אור כזה, עד שאין צריך ציווי על אכילת מצה, וממנו נמשך לכל הששה ימים), ואם במצה שאנו אוכלים לפני חצות מאיר גם עניין זה, אזי מדוע יש עליה ציווי?
'פסח' מלשון פסיחה ודילוג
בכדי לבאר זאת, עלינו לבאר את מהותו הפנימית של חג הפסח.
פסח נקרא כך על שם הפסיחה והדילוג (וכפי שאנו אומרים בהגדה). בעומק יותר יש לומר, שבחג הפסח ישנם גילויים בלי סדר והדרגה כלל - באופן של 'דילוג' ו'קפיצה'. ופי שכבר הוזכר שכבר עם התקדש ליל החג מאיר גדלות אבא (ע"י ההלל והקידוש) ואח"כ בחי' קטנות (ע"י המצה. במענה לשאלה מדוע צריך להמשיך בחי' קטנות אחרי שכבר יש בחי' גדלות, ביאר הרב, שבקטנות יש מעלה שאין בגדלות, וכפי שרואים במשל שהובא לעיל מהתינוק, שבקריאתו 'אבא' יש התקשרות עצמית, אשר קיימת רק בקשר של תינוק ואביו, ובכללות זה העניין של 'אמונה' (וכידוע שהמצה נקראת "מיכלא דמהימנותא" - זהר ח"ב מא, א), ומעלה זו צריך שיהי' לכאו"א בכל דרגא שבה נמצא, ולכן אפילו משה רבינו מחוייב באכילת מצה בליל חג הפסח).
וה'דילוג' הזה קיים רק בחג הפסח, ולא מצינו דוגמתו לא בשבת, ולא בשאר הימים טובים (וכאן מתחיל לבאר את סדר הגילויים בשבת ויו"ט).
"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"
דהנה בשבת ידוע הכלל (עבודה זרה ג, א): "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שבשביל לזכות לגילוי הנעלה של שבת, יש לעסוק בעבודת הבירורים במשך ימות השבוע, וכדכתיב (שמות כ, ט-י): "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת להוי'" - שבכל ימות החול העסק הוא בעבודת הבירורים במלאכות ובעובדין דחול, ואז בשבת הנשמה באה על שכרה, ומקבלת גילוי אור מלמעלה להתענג על הוי' (וזהו עניין ה'נשמה יתרה' שיש לכאו"א בשבת - ביצה טז, א).
ליל שבת ויום השבת
בפרטיות יותר, יש חילוק בין ההמשכה בליל שבת, להמשכה ביום השבת. בליל שבת נעשה עליית העולמות, ועליית כל הניצוצות שביררו בששת ימי המעשה (=ע"י שיהודי מקיים תורה ומצוות, והנהגתו בענייני הרשות היא כדבעי ולש"ש, הוא מעלה את הדבר הגשמי שאיתו קיים את המצווה, או אותו מאכל שאכל לש"ש לשרשו בקדושה), שזהו הפירוש בנוגע למה שנאמר לגבי הקב"ה (שמות לא, יז): "שבת וינפש" ולכאורה הרי הקב"ה לא עמל ולא ייגע על בריאת העולמות, ומדוע הוא כביכול 'נח'?
והביאור הוא, שכמו אצל האדם למטה כשהוא עסוק במלאכה כל שהיא (כגון שהוא בונה לעצמו בית), הרי כל כוחותיו 'יורדים' ו'מתלבשים' באותה מלאכה - החל ממחשבתו, דיבורו ומעשיו, ועד לרגשותיו, ושכלו, רצונו והתענוג שלו שכולם 'נמשכים' באותה מלאכה, וכשהוא מסיים, הרי כל הכוחות שירדו לצורך המלאכה הם 'שבים' למקורם בנפש, וזה אנו קוראים 'שביתה' - כך גם למעלה הקב"ה האציל לצורך הבריאה ספירות עליונות, החל מרצון (=כתר) ולמעלה יותר התענוג של הקב"ה בבריאה (פנימיות הכתר), שכל (ספירות חכמה ובינה), רגשות (=שש המידות) ועד לדבר ה' המהווה בפועל את העולמות (ספירת המלכות), וכשהקב"ה סיים את מלאכת הבריאה, הרי שהכוחות אינם צריכים עוד לרדת לעולמות, והם יכולים לחזור למקורם - הקב"ה שהאציל אותם. וזה מה שנפעל בכל שבת, שכל הדרגות והעולמות עולים וחוזרים למקורם.
אך ההמשכה ביום השבת היא נעלית יותר, ביום השבת אין מדובר רק על עליית העולמות, ביום השבת נמשך מפנימיות הכתר (=תענוג) וכדכתיב (ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת ענג".
נהורא אוכמא ונהורא חוורא
הרב הוסיף, שבחסידות מובא לפעמים משל על זה מאור הנר. שיש בו ג' חלקים: א) הפתילה; ב) האור שבסמיכות לפתילה שהוא 'נהורא אוכמא' (=אור כהה); ג) האור שאינו בסמיכות לפתילה שהוא מאיר ובוהק - 'נהורא חוורא'. הפתילה מרמזת על עבודת הבירורים (ראה תניא פל"ה), האור הכהה שבסמיכות אליה הוא מדרגה המתגלה ושייכת לעבודת הבירורים, והיות שמדובר כאן על דרגה השייכת לעניין הבירורים אזי זה מתגלה באופן של 'נהורא אוכמא' - וזה העניין של ליל שבת; את יום השבת זהו המשכת האור מצד עצמו שנעלה שלא בערך מעבודת הבירורים - 'נהורא חוורא'.
ולסיכום, בשבת יש סדר והדרגה, יש את ששת ימי המעשה, ולאחריהם הגילוי דליל שבת, ומגילוי זה באים לגילוי נעלה יותר - הגילוי דיום השבת.
ימים טובים
וכך הוא גם בכל יו"ט (חוץ מחג הפסח, כאמור), וכמו בחג השבועות, שאז הי' גילוי נעלה מבחי' הכתר, שהקב"ה ירד על הר סיני, וכולם ראו בראייה חושית איך ש"אנוכי הוי' א-להיך" ועל דרך זה בכל שנה ושנה, הרי קודם לזה צריכה להיות ההכנה דמ"ט ימי ספירת העומר, שבכל יום נמשך שער א' ממ"ט שערי בינה, ועד שבחג השבועות נמשך שער הנו"ן - ספי' הכתר, וכפי שמבאר בההמשך, שספירת המ"ט ימים הוא מה שיכול הנברא להגיע בכוח עצמו, ולאחרי זה נמשך מלמעלה שער הנו"ן (שלכן ספירת העומר היא רק מ"ט יום, ובכ"ז כתיב (ויקרא כג, טז): "תספרו חמשים יום").
(הרב הוסיף, שבחג השבועות מודגש במיוחד העניין שהכל תלוי בעבודה של כל אחד ואחד, שהרי בתורה לא נזכר כלל תאריך מתי הוא חג השבועות (שהרי בתורה לא נאמר שבששי לסיוון יהי' חג השבועות), וכפי שמצינו בגמרא (ראש השנה ו, ב) שבזמן שהיו מקדשים עפ"י הראיה הי' מצב שחג השבועות יצא בתאריך ה' או ז' סיוון (שאם ניסן ואייר יהיו מלאים, תסתיים הספירה בה' סיוון, ואם שניהם יהיו חסרים תסתיים הספירה בז' סיוון) שחג השבועות תלוי אך ורק בסיום הספירה, והיינו שחג השבועות הוא לא גילוי הבא מלמעלה אלא תלוי בעבודת התחתון.
- המשך יבוא אי"ה -
נכתב על ידי שמואל אלבום
