באתי לגני תשל''ב חלק ה'
- תגיות: באתי לגני , יוד שבט , חפץ ורצון , העלאה והמשכה
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר הפרקים הקודמים:
הרבי מבאר שבקרבנות, וכן בתפילות (שהם כנגד קרבנות) ישנו עניין הביטול, ועד לביטול בתכלית. ועניין זה מתבטא: א) בזה שהקרבן הי' נשרף בפועל ומתבטל ממציאותו; ב) בשם 'קרבן' שפירושו הוא שהוא מתקרב לאלוקות (ולא שאלוקות מתקרב איליו); ג) בלקו"ת איתא שלהקריב אותיות להרקיב, ורקבון הוא עניין הביטול בתכלית; ד) גם בתפילה ידוע מאמר הבעש"ט שמצד הכוונות הגדולות שבתפילה הי' צריך להיות כלות הנפש, וזה שאדם חי אחר התפילה אין זה ע"פ טבע אלא חסד גדול מהשי"ת; ה) גם ההכנה לתפילה היא עניין של ביטול, וכמאמר חז"ל (ברכות ל, ב): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ופירש"י: "הכנעה (ושפלות)".
והרבי מבאר באריכות (באות יו"ד) שבהתבוננות זו שקודם התפילה יש שתי דרגות (כמ"ש אדמו"ר האמצעי והצ"צ), ועד שמגיעים לדרגה הג' - ההתבוננות ברוממות הא-ל, שהתבוננות זו נעשית בשעת התפילה עצמה.
אנת הוא חד ולא בחושבן
אות יא:
כאן מסביר הרבי שכמו שביארנו (באות ט) לגבי הקרבן, שהיות והקרבן עולה עד א"ס שלמעלה משייכות לעולמות, לכן הביטול שנעשה על ידו הוא ביטול בתכלית, כך הוא גם לגבי ההתבונות ברוממות הא-ל (הדרגא הג' בהתבוננות), שהיות וההתבוננות הוא באור א"ס שלמעלה משייכות לעולמות, שהרי ההתבוננות היא בעניין של "הוי' אחד" (כפי שאמרים בק"ש), וכפי שמסביר אדמו"ר מהר"ש, שזה מה שכתוב ב"פתח אליהו" (הקדמת ה'תיקוני זוהר') - "אנת הוא חד ולא בחושבן" - שאור א"ס אינו נמצא 'בחשבון' עם שום עניין, וזה לא כמו אצילות לעומת בי"ע שאצילות הגם שהוא נעלה באין ערוך מבי"ע בכל זאת יש להם איזה ערך, ולכן נחשב האצילות 'ראשון' לעומת עולמות בי"ע, אבל אור א"ס אינו נחשב כ'ראשון' אפילו לגבי עולם האצילות (שהרי כל העולמות נבראו כתוצאה מצמצום והתעלמות האור, ולא כמו באצילות ובי"ע שהגם שיש 'פרסא' (= עניין ה'פרסא' בקיצור הוא כמו שמסבירים שכל עמוק ע"י משל, שהמשל הוא 'לבוש' לשכל) בין אצילות לבי"ע, אבל חכמה דאצילות עצמה מתלבשת ב'פרסא' וגורמת התהוות חכמה דבריאה) בין אצילות לבי"ע, הוא אמנם 'אחד', אבל לא 'בחשבון'. ובעניין זה מתבוננים בשעת התפילה.
ומהתבוננות זו באור א"ס מגיעים למעלה יותר, לאהבה לעצמות ממש, וכמ"ש (תהלים עג, כה): "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" - שאין לו חפץ לא בג"ע התחתון ("ארץ"), ולא בג"ע העליון ("שמים"), אלא רצונו בעצמות בלבד, וכהלשון הידוע שהי' נשמע מרבינו הזקן בשעת דביקותו: "איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דאיין ג״ע, איך וויל ניט דאיין עוה״ב, איך וויל מער ניט אז דיך אליין" (איני רוצה בשום 'מדרגה' ובשום 'גילויים', איני רוצה ג"ע, ולא עוה"ב, רצוני רק בך בעצמותך).
'חפץ' ו'רצון'
"וממשיך בהמאמר" כו':
הרבי מהר"ש מדייק שם במאמר שהלשון "ועמך לא חפצתי" הוא בדיוק. שיש 'רצון' ויש 'חפץ'. 'רצון' פירושו חיצוניות הרצון, ו'חפץ' הוא פנימיות הרצון. וכמו אדם הנוסע למקום מסויים לקנות סחורה, שהנסיעה אינה פנימיות רצונו, אלא פנימיות רצונו הרווח שירוויח אח"כ בעסקיו, והנסיעה היא חיצוניות הרצון שלו. וגם בעניינינו, מה שאינו חפץ בכל הגילויים הוא מצד פנימיות הרצון שלו, שה'חפץ' שלו הוא בעצמות, אבל 'רצון' (=חיצוניות הרצון) יש גם בדרגות הגילויים השונות, שהרי כשם שלצורך בריאת העולם הי' צורך בכל הגילויים והדרגות שבסדר השתלשלות, כך בכדי להתעלות עד לעצמות צריך 'לעבור' דרך כל הדרגות שבסדר השתלשלות (וכפי שהוסבר באות ז' בפירוש העניין של 'ירידה צורך עלייה'), ןלכן מדייק הכתוב "ועמך לא חפצתי", שה'חפץ' והכוונה הוא רק בעצמות, אבל 'רצון' יש גם בגילויים שדרכם יבוא לעצמות (וכמו במשל הנ"ל, שע"י הנסיעה דווקא יוכל להרוויח).
"ולהעיר דבכ"מ מבואר" כו'
הרבי מעיר שכאן במאמר משמע שהעניין של ההעלאה הנעשה ע"י הקרבן והתפילה הוא ה'חפץ' דישראל, וממילא גם החפץ דהקב"ה. ובמאמרים אחרים מבואר עה"פ (הושע ו, ו) "כי חסד חפצתי ולא זבח" - שבקרבן ("זבח") אין 'חפץ' ("לא חפצתי"), מכיוון שעניין הקרבן הוא ההעלאה, וכל תכלית ההעלאה הוא שיהיה אח"כ המשכה למטה (ולכן אומר "חסד חפצתי" - שהעיקר הוא החסד = ההמשכה וההשפעה למטה).
במאמר שלפנינו הרבי אינו מיישב את ה'סתירה' שבין המאמרים, אבל בד"ה "כי תשא" התשל"א (ובההערות שם) הרבי מבאר זאת, ונקודת הביאור, שאמנם הכוונה היא שההעלאה תביא להמשכה, אבל זה לא כמו במשל שהוזכר לעיל מהנסיעה למסחר,שבמשל הרי אם היה משיג את אותו מסחר במקומו לא היה נוסע, ובנמשל הרצון העליון הוא שההמשכה תבוא בדווקא ע"י ההעלאה שבקרבן.
ונמצא שיש העלאה לבד, ויש המשכה לבד, אך עיקר השלימות הוא המשכה שבאה כתוצאה מההעלאה, ובלשון הרבי הקודם - "אתכפיא המביא לידי אתהפכא".
(במאמר שם הרבי מאריך שגם בקרבנות יש את עניין ההמשכה, שזה עניין הנסכים (שלכן איתא (ברכות יד, ב) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב . . זבח בלא נסכים, ומבואר בלקו"ת שזהו לפי שההעלאה דקרבנות היא בשביל ההמשכה שאח"כ ע"י הנסכים), ובקרבנות גופא יש לחלק בין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור, שקרבנות ציבור עניינם הוא המשכה (וכפי שנאמר במדרש (שיר השירים רבה א, ט) בנוגע לתמידים רעייתי פרנסתי, שישראל מפרנסין (ע"י התמידין) לאביהם שבשמים, וכפי שכתב הש"ך בפירושו עה"ת על הפסוק (במדבר כח, כג): "מלבד עולת הבוקר" ש"מלבד" ר"ת מלווה לעני בשעת דחקו - דהיינו השפעה והמשכה), ועד"ז בנוגע לתפילה (שכנגד תמידין - קרבן ציבור - נתקנה) שיש בה גם המשכה, וכדאיתא בחז"ל (שבת קכז, א) שעיון תפילה הוא כנגד גמ"ח (ובפירש"י שם מביא ע"ז הפסוק (משלי יא, יז): "גומל נפשו איש חסד"), ובפרטיות, ההעלאה שבתפילה היא לגבי הנה"ב, וההמשכה היא בנה"א. וראה שם במאמר בארוכה).
גם הנה"ב רוצה 'עצמות'
אות יב:
במאמר של אדמו"ר מהר"ש המדבר על האהבה של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי" ממשיך, שהתכלית היא, שגם הנה"ב מגיעה (עכ"פ) להסכמה שבהכרח לומר כן. ועד שע"י הגילוי בנה"ב, נמשך גילוי נעלה יותר גם בנה"א, וע"ד המבואר במאמר ההילולא (באתי לגני התש"י) שע"י העבודה ד'אתכפיא' ו'אתהפכא' נמשך האור הכי נעלה שלמעלה משייכות לעולמות.
והרבי מסיים, שעיקר העבודה ד'אתכפיא' ו'אתהפכא' הוא בזמן הגלות, ועי"ז נעשה עיקר המשכת שכינה בתחתונים יותר מכפי שהי' בבית המקדש, אלא שעכשיו הוא בהעלם, והגילוי דהמשכה זו יהי' לע"ל.
הרבי מביא את דברי התרגום עה"פ (בפרשתינו (בשלח) יד, ח): "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - "בריש גלי" - ש"בריש" הוא ר"ת של שם בעל ההילולא ואביו (ואמו), וכפי שידוע שבתיבת "בריש" נרמז גם רשב"י ושמו של הבעש"ט נ"ע.
נכתב על ידי שמואל אלבום