תורה אור (בהוספות) פרשת ויחי ד"ה להבין שורש כל הדברים הנ"ל

להבין שורש כל הדברים הנ"ל הנה תחלה יש להבין שרש ענין יוסף והשבטים מה הם. מבואר בכתבי האריז"ל דהשבטים מבחי' האצי' שמאיר בבריאה בהיכל ק"ק ונקראים מרכבה תתאה והוא מ"ש בזהר בענין י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה כו'. דהיינו שמל' דאצי' הנק' ימא עילאה רוכב עליהם והם הד' דגלים כידוע אך יוסף הי' מבחי' האצי' עצמו מגופא דאילנא בחי' יסוד והי' מרכבה עילאה לפנימיות המדות ולכך אמר התחת אלקים כו'. ויש להבין למה לא הכירוהו במעלתו הגבוה. מאחר שהי' בחי' מרכבה ואיך חשבוהו לשפל מהם הרבה כו'. אך ביאור הדבר להיות כי ענין השבטים הוא מלשון המשכה כמו כוכבא דשביט כו' דהיינו דבר הנמשך מגבוה לנמוך וכמו הענפים מן האילן שאין הענף נחשב מגופו של אילן ממש אך הוא חלק קטן הנמשך להלאה במרחק מגופו של אילן למטה לארץ וראשם יונקים מן הגופא דאילנא וסופם יורד מטה מטה עד לארץ. וכדוגמת הכוכבא דשביט שיורד ומתרחק כו'. כמ"כ עד"מ יובן דשרש נשמות השבטים הוא באצי' עצמו הנק' בשם אילנא כידוע. אך הם כדוגמת הענפים הנמשכים ויורדים מטה מטה דהיינו להאיר בבריא' כו' וזהו ענין י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעל' כו' פי' הארות האצי' בחיבורם עם הבריאה נק' בשם מרכבה תתאה שמל' דאצי' עצמה עומד כו'. וזהו ענין שילוב אד' בהוי"ה פי' כאשר מתבטלת הבריאה מעצמותה המוגבלת והיתה בחי' מרכבה כדוגמת הענפים לגבי גופא דאילנא כנ"ל. אזי הוא ענין שילוב אד' בהוי"ה והיינו הארת האצי' בהיכל ק"ק כידוע וד"ל. וזהו ששם עלו שבטים שהשבטים היינו הענפים הנ"ל עולין למעלה לגבי גופא דאילנא להיות מעוררים שם הוי"ה כו'. כי זהו עלייה גדולה להם כי אין ערוך בין גופא דאילנא לענפים קטנים כו'. אבל ביוסף כתיב ויוסף הורד כו' להיות כי בחי' יוסף שרשו יסוד דא"ק כמשי"ת והוא מאור המאציל שבאצילות עצמו הנק' גופא דאילנא כי יוסף ע"ש יוסיף ה' שנית ידו ע"כ לגבי המאציל ירידה גדולה אליו להקרות בשם הוי"ה כמשי"ת בע"ה. וזהו שלא הכירוהו כלל מאחר שאין ערוך ביניהם כלל שמה שהוא עליי' להם הוא ירידה אצלו כו':

ב. והנה הפרש הנ"ל בין יוסף והשבטים יש עד רום המעלות דהיינו בחי' מ"ה וב"ן שיש בכל פרצוף כו'. כי הנה ידוע דממל' דא"ק הי' שרש השבירה בז' מלכים כו' כי הרי נקראים בשם מלכים כמ"ש וימלוך בלע כו' א"כ שורשם מבחי' מלכות כו' והמלך השמיני הוא הדר לא מת כי הי' למעלה מז' המלכים דתהו כו' דהיינו מבחי' יסוד דא"ק הנק' הדורא דגופא שלמעלה משורש השבירה. על כן ממנו התיקון והבירור כו' והוא משם מ"ה החדש דממצחא דא"ק כידוע. והנה מדרגת יוסף הוא בחי' הדר הנ"ל. כי היה יפ"ת כידוע. ומדרגת השבטים מהז' מלכים דב"ן דא"ק כו'. וכדי להבין מהו ענין המלכים דב"ן דא"ק וגם ענין הדר שהוא המברר כו' צריך להקדים ענין הידוע שבאור א"ס ב"ה העצמי לא יתכן לקרותו בשם כלל. אפי' לקרותו חכם או חסדן בעצם כמו שאנו רואים באדם התחתון וגם שיהי' לו רצון בעצם כו'. מאחר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות. והרצון והחכמה באדם המה מורכבים כו'. וא"כ א"א לומר כמשל השלהבת הקשורה בגחלת כו' כן יהי' ערך הרצון והחכמה דאצילות לגבי עצמות אור א"ס ב"ה שהרי השלהבת ישנה במציאות בהעלם בגחלת כו'. ובעצמות אור א"ס ב"ה לא יורכב הרצון גם בהעלם. מאחר שהוא פשוט תכלית הפשיטות. וכן אין לו דמיון לרצון האדם מזה הטעם כו' וזהו שאמר אנת חכים ולא בחכ' ידיעא. ולא בבינה ידיעה כו'. פי' ידיע' הוא גם כאשר ימצא בהעלם ידיע' הוא כו' וד"ל. אך באמת מה שאנו מוצאי' בפרדס ענין י"ס הגנוזות בעצמות אינם עד"ז כלל כ"א עד"מ קריאת שם לבד וזהו שאמר בזהר דכל אורות הנאצלי' מן העצמות הן רזא דשמיה לבד כו'. וכן בע"ח מבואר דכל התהוות נאצל אינו אלא בבחי' שמות דע"ב ס"ג כו' לבד. וביאור הדברים איך יקראו לאור א"ס העצמי בשם חכם כו'. הנה יובן עד"מ מקריאת שם חכם באדם התחתון שהגם שבזה אין המשל דומה לנמשל שהאדם חכם בהעלם כו' וכנ"ל אבל בזה הוא דומה במה שיכולים לעורר את כח העלם חכמה שבו אל הגילוי. בקריאה זו שקוראי' אותו חכם. ונמצא שקודם שקראוהו חכם לא הי' יודע בעצמו מחכמתו אך שעוררו את מה שהי' בהעלם בו וכאלו עתה נעשה חכם בקריאה והתעוררות זו וכו' כמו"כ למעלה באמת כן הוא שע"י קריאת שם לבד הוא נעשה חכם להקרות מאציל אור החכמה. וע"י קריאת שם חסיד עוררו העצמות להיות לאור ומקור לאור חסד הנאצל כו'. ועד"ז כל פרטי הנאצלים המה שמותיו של העצמות. באופן שקודם הקריאה הי' פשוט בתכלית שגם בהעלם לא ימצא מציאות מקור אורות הנאצלים וכנ"ל. והגם שגנוזות הם בהעלם אינו ענין אמיתי מצד עצמו כמו שיש באדם בהעלם כו' אלא שזהו נעשה ע"י הקריאה והעלאת מ"ן. וכמו שהגילוי מן ההעלם נעשה ע"י העלאת מ"ן. כמ"כ גם ההעלם נעשה באותו הפעם מן עצמות הפשוט כו' וד"ל. וה"ז דומה ממש לשמו של אדם שאינו כל כך בהעלם בו קודם שיקראוהו. משא"כ הרצון וחכמה כו'. וכשיקראוהו יפנה לקוראו כו' כן עד"מ יפנה העצמות להקרות רב חסד בחסד דע"י וכדומה. וגם בהעלם העצמות יקרא כן כו'. ונמצא מובן שדוגמת התעוררות ההעלם למטה באדם ה"ז למעלה ענין י"ס הגנוזות כו' וד"ל. ובזה יובן ענין מל' דא"ק שהוא שורש הז' מלכים כו' פי' כי הנה בחי' הקריאת שם להיות שהוא תחתית כל המדרגו' של העצמות יקרא בשם מלכות. כי המדה של המלכות הוא ההתפשטות וההתגלות לבד כידוע. וזהו ענין מל' דא"ק כו'. כי א"ק בעצמותו הוא קדמות המאציל בעצמות אור א"ס ב"ה. ושיהי' נק' בשם לגבי הנאצלים חכם וחסדן בחכ' ידיע' כו' היינו מבחי' מל' דא"ק לבד. שהוא בחי' שמו ולא מעצמותו כנ"ל. ומכללות ענין שמו נתהוו פרטי השמות דז' מלכים שהן ז' מדות הגנוזות במאציל כו'. והוא בחי' שם ב"ן דא"ק שהוא שור' דשורש השבטים למטה במל' דאצי' כשמאירה למטה בהיכל ק"ק כנ"ל. ואמנם הדר הוא הארת עצמות דא"ק מבחי' יסוד שבו שלמעלה מבחי' שם. ע"כ הוא למעלה מענין השבירה כי השבירה לא היה רק באותיות דוקא כמשי"ת בע"ה. ולכך הוא המברר אותם על ידי שם מ"ה החדש שממצחא דא"ק כמבואר ענינו במ"א בארוכה:

ג. ועתה יש להבין ענין הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך כו' ושורש דברים אלו הוא כי בירור דשבטים מאלמים אלומים כו' הוא משם ב"ן דבבי"ע להפוך הרע לטוב והוא שכם בחי' אחוריים כו'. ואמנם יוסף היה מברר למעלה באצי' עצמו מבחי' כתפיי' דא"א שהוא בחי' אחוריים דא"א הנק' פרעה. להיות השפע הולך מפנימית א"א לחו"ב הוא שר המשקים קנה חכמה כו' ולא לבחי' אחוריים דא"א כו' וזהו שכם אחד כו'. וביאור דברים אלו הנה תחלה יש להבין מהו ענין אחוריים דא"א. להיות כי ידוע ומבואר במ"א בענין שממית בידים תתפש כו'. שבעת השינה הוא הסתלקות המוחין לגמרי ע"כ גם שהזבוב הולך על פניו לא ירגיש כו'. ובאור הדבר כי כאשר יטרד האדם בעצמותו לא יתפס מקום בעיניו כל מה שמנגדו. כמו שאנו רואים כאשר יטרד האדם בעומק המושג לא ירגיש במה שזולתו ידבר היפכו. והנה כשיורד הרצון ומתצמצם בשכל אע"פ שהיא צמצום גדול כידוע אבל בזאת יתרון המעלה שיהיה היפך הנ"ל דהיינו שירגיש את המנגד אפי' בכל שהיא כי מפני צמצום החכמה והטעם לרצונו הנה לא יוכל לסבול היפך הרצון וירחיקנו בתכלית כו' ולזה הטעם כאשר יקץ משינתו ירגיש בזבוב כו' וד"ל. וכ"ז משל להבין למעלה ענין אחוריים דא"א. להיות כי ענין א"א ידוע שהוא הרצון בעצמו הכולל כל גילוי רצונות פרטיות כו' ובחי' אחוריים שבו. נז' בסידור בד"ה עבדים היינו. ולהיות כי ברצון הגלוי הרי מאיר בו מפנימית א"א כנראה בחוש שכל פנימית הנפש מתקשרת בהרצון וחפץ שיחפוץ האדם כידוע. אבל במה שאין רצונו בו. אין בו כלל מפנימית א"א כ"א מבחי' אחוריים שלו לבד יאיר בו קצת כו'. וכמאן דשדי בתר כתפוהי כו'. וזה נק' אחוריים דא"א ואמנם להיות כי כל מהות הרצון הוא הגבה מאד נעלה הרבה מן השכל דהיינו שאינו מצומצם כל כך כמו השכל כנזכר לעיל. אלא הוא בהתפשטות והתרחבות לאין קץ כידוע. לכך גם המנגד לרצון יקבל הרבה שפע חיות. כל זמן שלא נתצמצם הרצון בשכל. וזהו מאריך אף לרשעים. וכענין מאמרז"ל להודיע כמה ארך אפים לפניו כו'. פי' מפני עוצם כח הרצון בהתרחבות גדול מאד עד דשדי בתר כתפוהי ג"כ הרבה שפע. מה שלא היו מקבלים עפ"י החכמה כו'. והוא ענין פרעה עורף העליון שמקבל יניקה מאחוריים דא"א. ובפרט כשהוא מוגבה ומרומם בעצמותו. ר"ל שמסתלק מלהאיר למטה. כמ"ש בפרדס בערך אוי. לכן נמשל בחי' זו לשינה שהוא עד"מ למטה באדם הטרדא הגדולה בעצמות כח הרצון דכלא חשיב ולא ירגיש במנגדים לגילוי רצונו כנ"ל. עד שיוכלו לקבל הרבה שפע ג"כ. וזה היה גלות מצרים דיוסף הורד מצרימה. פי' יוסף הוא יסוד דא"ק שמאיר בגלגלתא דא"א הנק' בעל הרצון. ובבחי' שינה וכדומה. מקבל העורף הנק' מצרים. מבחי' יסוד דא"ק שהורד כ"כ הרבה הוא מפני עוצם ההתנשאות בעצמותו דוקא כנ"ל בענין שממית בידים תתפש כו' שגם סיבת יניקת השרים של עובדי כוכבים הוא ג"כ מפני עוצם ההתנשאות בעצמותו דוקא כמ"ש במ"א וד"ל. וזהו ענין עבדים היינו לפרעה כו' דהיינו שבחי' ז"א היה בבחי' עיבור בהבינה. שזהו ענין מצרים מצר מי וכל עיקר יצ"מ היה לפי שנתפשטו בחי' זרועות דא"א כו'. כמבואר בכוונת פסח. וביאור הדבר. היינו עד"מ באדם כאשר נתפשט וירד מן טרדת העצמות של בעל הרצון להיות נמצאים ברצון זרועות. דהיינו חסדים וגבורות ימין ושמאל. ע"פ חו"ב. וכמ"כ הנמשל למעלה הירידה להיות מתלבש בחו"ב ומפני זה יהיה הרצון תופס קצת מקום עד שלא יסבול היפכו ומנגדו כו'. וזה הי' יצ"מ פי' בירור השפע מאחוריים דא"א. וכמ"ש וינצלו כו' ולא תלך השפע עוד לבתר כתפוהי דא"א. כ"א לבחי' פנימי' והיינו התורה והמצות שהן גילוי רצונותיו ית' כידוע. ואמנם לולי יצ"מ לא הי' מ"ת כלל כי אורייתא מחכמה נפקת ומאחר שלא נתפשטו הזרועות כו' היה עדיין מוגבה למעלה בעצמות עד שלא יוכל להתצמצם עדיין בתורה וכדוגמא עד"מ באדם למטה השינה שהוא הסתלקות המוחין עד בחי' יחידה שבנפש ממש כו' ולזה הי' סבת יניקת פרעה כנ"ל. ואמנם לאחר היציאה מן המצר והעורף הנ"ל אז יש מקום למתן תורה ומצות כו' וד"ל:
והנה מלבד היציאה מן המצר והעורף שנחזרה השפע שהיתה בבחי' אחוריים כו' עוד זאת היתה פעולת יציאה זו שגם כשתלך השפע לחכמה הגם שהוא בדרך צמצום יותר משהיה למעלה מן השכל בתחלה כו'. אבל בחכמה תאיר עתה בחי' הפנימי' דא"א ביותר. מכמו שהיה בתחלה אע"פ שהי' אז מוגבה יותר בעצמותו כו'. וכמ"ש יאר ה' פניו אליך וזה היה במ"ת דוקא כידוע. וטעם הדברים כי אע"פ שהשכל מצמצם הרצון מצד צמצום מהות השכל כידוע. אבל מצד מהות הרצון שבו. הנה בזאת יתרון המעלה של גילוי הרצון שהוא פנימי' מהות כח הרצון ממש אלא שירד ונתגלה ונעוץ סופן בתחלתן כו'. וה"ז בשרשו מאד נעלה בהעצמות יותר הרבה מכשהוא מוגבה בעצמות ואינו רוצה כלום עדיין כו' וד"ל. וכמ"כ יובן עד"מ המצות הן גילוי רצונות שבא"א אמנם מאחר שהן בשורשן מפנימי' גלגלתא דא"א כידוע בענין הארחין בי"ג חוורתי שבו כו'. אע"פ שמתצמצמים ע"פ חו"ב ומהם נמשך בתורה שלפנינו. עכ"ז הארה פנימי' הוא יותר נעלה הרבה מבחי' אחוריים דא"א כו'. וזהו יאר ה' פניו שהוא פנימית דא"א כידוע. שיאיר בתוס' הארה מעצמות דא"ק כשיורד ונתצמצם בתומ"צ כנ"ל וד"ל. ונמצא סבת היריד' מן טרדת העצמות עשה ב' דברים. הא' שנחזרה מותרי השפע מבחי' אחוריים דא"א כנ"ל. והב' שבא הארה יותר פנימי' לפנימי' דא"א וסבת שניהם באים כאחד כנ"ל:

ד. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך כו'. כי השבטים בירורם מרפ"ח ניצוצים הי' בשכם וכתפוהי דא"א דבריאה כנ"ל. שהי' שרשם מבחי' מל' דאצי' לבד כו'. וכמ"כ עד רום המעלות אין בירורם אלא בבחי' ב"ן דא"ק לבד שממנו שרש אחוריים דא"א כו'. ואיך יכול לברר את עצמו כו'. אבל מי שגבוה משניהם יכול לבררם כו'. והנה ידוע דבירור הרע מהטוב מאחר שהרע מקבל מהטוב איך יפרד ע"י מדת מל' שמחיה את הכל כו'. וכמ"כ בב"ן דא"ק שהוא בחי' שם ומלכות כנ"ל ומסתעף ממנו בחי' אחוריים ג"כ ע"ד פרעה בא"א כו'. איך יברר א"ע כו'. וזהו שהיו מאלמים אלומים בתוך השדה דחקל תפוחים בהיפוך הרע לטוב כו' עד שורש שורשם גם בז' מלכים דב"ן דא"ק כו'. ואמנם בירור דיוסף היה הגבה מאד נעלה מהם. להיות כי הגבוה מאד נעלה בבחי' העצמות. הוא עיקר המברר בשרש האמיתי עד שבתחלה לא תרד השפע למי שאינו ראוי. ולא יצטרך אח"כ לבירור כו'. וכמ"כ הנה בחי' יסוד דא"ק הוא בחי' עצמו' דא"ק למעלה מבחי' שם כנ"ל. ביכולתו להאיר מן העצמות בפנימי' א"א באופן שבתחלה לא תרד השפע לפרעה כלל. ומכ"ש להפריד אשר כבר קיבל וכו'. וגם הדבר השני הנ"ל שיהי' תוספת הארה פנימי' בא"א שיוכל להיות תורה ומצות וכנ"ל. הרי מבחי' הדר שהוא יוסף יסוד דא"ק הוא עיקר הארה זו והיינו משם מ"ה החדש שממצחא דא"ק שממנו עיקר ההארת פנים דא"א כמ"ש במ"א וד"ל. וזהו קמה אלומתי וכו' שהבירור שלו הי' בבחי' העצמות לכך ישתחוו אלומים שלהם אל אלומתי כמו הבירור שאחר הבירור. כמ"ש במ"א וזהו שכם אחד. שמבחי' שכם ואחוריים יוכלל באחדות האמיתי מצד העצמות:
ועתה יש להבין ענין רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות כו'. שורש הדברים הוא דשרי פרעה עורף דא"א הם שר המשקים ושר הטבחים ושר האופים והוא הקנה והוושט והוורידין כו'. ולעבד נמכר יוסף בבחי' גלות לברר בירורים מפרעה וכאשר פתר בחלום להם כן היה. ששר האופים ציוה יוסף בפתרונו לתלות ותלוהו כו'. ואת שר המשקים הגביה יוסף בפתרונו כו'. עד שנתעלה יוסף למלך ובירר ממצרים ושרי פרעה כל הטוב הגנוז בהם. והכל היה רק הכנה כדי שיהיה סבת תורה ומצות אח"כ. ולכך ספר בראשית הוקדם למתן תורה שבספר שמות כו' וד"ל. והנה ביאור הדברים וגם להבין ענין חרב של ב' פיות שהוא תרין ההין חו"ג דרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. שגורמים לחתוך יניקת ג' שרי פרעה הנ"ל כו'. צריך תחלה להבין ענין ג' שרים הנ"ל בקדושה. להיות כי אנו רואים שהקנה הוא המחבר המוח ללב שהרי מיד ירגיש הלב מה שיחשוב במוחו אין זה כ"א מחמת שיש התחברות לגידי המוח עם הלב. והיינו ע"י הקנה המחברם. ועוד זאת פעולתו שבו יעבור שפע לחלוחית המוח ללב להיות הריאה מקררת רשפי אש הלב כמבואר בספרי הרפואה. וגם אנו רואים ענין הבל הלב שממנו הקול בקנה מלמטה למעלה. וגם מלמעלה למטה יומשך קול הפנימי ללב מן המוח ע"י הקנה. ונמצא מובן שהקנה הוא המחבר המוח עם הלב. אך כל מיני שפע שיעברו בו אינו אלא מבחי' החסדים כמו לחלוחית שבמוח וכן השגת מחשבת שכל שיתפס בלב וירגישנו הוא ממשיך זאת כו'. וכן הקול כו'. ונק' שר המשקים השופע חסדים וכו'. והנה הוורידים נמשכים מלמטה למעלה מן הלב למוח. דהיינו תמצית החיות שנעשה מן הדם המובחר שבלב. שולח הלב דרך הוורידים אל המוח למעלה להחיותו ולחזקו כו'. והוא שפע של בחי' גבורות. להיות כי ידוע דהלב מלא גבורות והתלהבות רשפי אש התשוקה וכדומה כו'. והנה ב' מוחין יש. מוח חכמה ומוח בינה. חכמה מחסדים. ובינה מגבורות כידוע. והיינו הקנה מקבל שפע חסדים מלחלוחית שבמוח חכמה ומביא ללב לקררו כנ"ל. והגבורות שבנקודת הלב מביאים הוורידי' למעלה אל מוח בינה כו' ומסבת זה תבא ההתלהבות בלב מחמת ההתבוננות דוקא כי קרובים ושייכים זה לזה ע"י חבור הוורידי' כנ"ל. ונק' שר הטבחים להיות שורשו מן הדמים שבגוף. וכשמתבררים במוח והיו לחיות למוח נקרא שר הטבחים כו' וד"ל. והוושט הוא בחי' ממוצע ביניהם. כי הלא פעולת הוושט הוא להביא המאכל בגוף. וכלול מחו"ג. שהרי יתהפך לדם אח"כ בוורידי' כו' וידוע דהלחם הוא בחכמה שאין התינוק יודע לקרות אבא כו'. ונמצא שהוושט יש לו התחברות בשני מוחין חו"ב כו'. ונק' שר האופים שאופה הלחם פי' החכמה תאפה באש הגבורות ותכלל משניהם כו' וד"ל. וכ"ז משל לג' שרים אלו בקדושה האלקית. ונוכל להבין ממה שאנו רואים אותם בעבודת ה' בניצוץ האלקי. דהיינו קול הקנה בתורה. הנה ע"ז נאמר קנה חכמה. פי' מה שמשיג במוח חכמה. בחכמה שבתורה והוא מעיין בה בכח העיון שבמוחו. אע"פ שלא הביאה עדיין בדבור. הרי המשכה ושפע לחלוחית מוח חכמה שבתורה. יורדת ונמשכת באותה שעה במוחו ונקרא שקנה חכמה. ע"ד דוגמא הקנה הגשמי שמוליך המשקה והלחלוחית הגשמיו' שבמוח כנ"ל. כמ"כ כאשר הוא מביא וממשיך מחכמה שבתורה במוחו הוא בחי' קנה רוחני כו'. וכן עוד פעולת הקנה הרוחני שמביא ההשגה בלב כנ"ל. היינו בתפלה שמתבונן בחכמה האלקית איך דכולא קמיה כו' והוא סובב וממלא כו'. השגה זו האלקית כשנתפסת בלב דהיינו שהלב מרגיש את ההשגה כמו שהיא באמת הרי זה ג"כ מבחי' קנה הרוחני שממשיך הלחלוחית כו' וד"ל. והקול מהבל הלב אל הקנה בדיבור אותיות. הרי אותיות הדיבור. הן של דבר ההלכה עצמו הנק' לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי כו' שהחטה היא כ"ב אותיות כידוע. והקול של הדבור הוא האופה הלחם לחמה של תורה. להיותו כלול מחו"ג מהקנה והוושט שר המשקיםושר הטבחים. כי הנה ההתלהבות בתפלה מצד בינה לבא כו' זהו קנה בינה שהוא הוורידי' כנ"ל. והבל הקול מן הלב כלול משניהם כנ"ל והוא שר האופים כו'. והנה מצד ההתלהבות שהוא בחי' העלאת מ"ן יבא תוספת חיזוק למוחין והיינו ע"י שר הטבחים שהן הוורידי' כו' וד"ל. ועד"ז יובן ג"כ בקדושה האלקית ענין ג' שרים אלו שר המשקים היינו ענין אורייתא דמחכמה עילאה נפקת והוא בחי' המשכות החסדים דרמ"ח מ"ע כו'. להיות כי כמו טבע המים שיורדים ממקום גבוה לנמוך כו'. כן הוא ענין ירידת חכמה עילאה דא"א להיות מסתעף ממנה חכמת התורה ברמ"ח מ"ע. שהן בחי' המשכות אלקית מלמעלמ"ט והוורידי' הן שס"ה ל"ת שהן מניעת השפע לחיצוני'. ע"י אכילת חלב ודם וכדומה כידוע. והן שס"ה גידים כו' נמשכו וירדו מצד מוח בינה דא"א כו'. ושר האופים היינו אותיות חכמה דאצי' הנק' לחם שבדיבור עליון הם נאפים כו'. וג' מיני פעולות אלו צריכים דהיינו ע"י שר המשקי' דקדושה נמשכים מוח החסדים כו'. וע"י הטבחים הוא בחי' העלאת מ"ן כטבע האש להסתלק. להיות בחי' אור חוזר מלמטלמ"ע להחזיק המוח כו'. ומחמת זה יורדים הגידים בלב בבחי' גבורות להחיותו. כי עיקר החיות הוא מבחי' גבורות דוקא כמ"ש במ"א. וע"י האפייה נעשה כל זהכי הוא בחי' ממוצע כנ"ל. וד"ל:
וזהו רוממות אל בגרונם כו' בגרון הם הקנה והוושט והוורידי' ג' שרים דקדושה הנ"ל. ורוממות אל היינו בחי' הארה פנימית דיאר ה' פניו בתרי מוחין דא"א הנק' אל כו'. והיינו ע"י ב' מזלות דא"א נוצר ונקה שבגרון דא"א כו'. וכמו שבקנה ממשיך הלחלוחית כו' כן במזל ונוצר הוא בחי' קנה חכמה שברוממות אל גבי חכמה דא"ק כו' וכנ"ל וד"ל. וזהו ענין ויוסף הורד מצרימה פי' יוסף הוא בחי' יסוד דא"ק כו' ירד עד בחי' גרון דא"א דקליפה הוא פרעה עורף העליון. והן ג' שרי פרעה שר המשקים כו' אך כשנתעלה בירר וחתך יניקת ג' שרי פרעה מן העורף. לבלתי יוכלו למשוך שפע לעורף עוד. כי רוממות אל המשיך בגרון בג' שרים דקדושה. ועי"ז היה חרב פיפיות להפריד יניקת ג' שרי פרעה. דהיינו לברר בחי' אחוריים דא"א כנ"ל. וזהו פיפיות ב' פיות דתרין ההי"ן חו"ג. פי' כי הלא מבואר למעלה דב' דברים הי' א' ביציאה מן המיצר בהחזרת השפע שקיבלו כבר כו' והב' בתוספת הארה פנימית יאר ה' פניו כו'. ומתחלה ה"א עילאה דשס"ה ל"ת מפריד מה שכבר קיבלו. והיינו להסיר החוצפה וההתנשאות אם תגביה כנשר. לעמוד בעורף דקדושה לקבל כו'. וזה ע"י שר הטבחים דקדושה כו' ופה השני של חסדים הוא להביא תוספת הארה פנימית ע"י מ"ע. וממילא יתפרדו כהמס דונג מפני אש כו'. ולשניהם צריך. דע"י מ"ע לבד הרי יכול עדיין לקבל מצד החוצפא שהוא בחי' הגיאות דכתר דקליפה כו'. וזהו ענין תרין ההי"ן דחרב פיפיות וד"ל. וכל זאת עשה יוסף כשהורד מצרימה ובירר הרע ועשה הכנה להתגברות ג' שרים דקדושה ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. ולדורות הבאים הנה בכל ניצוץ האלקי יש בכח לעשות כזה ע"י תורה ומצות בסו"מ וע"ט. דהיינו שלא לימשך אחר הרע בבחי' חסדים והן התאוות שר המשקים דקליפה. ולסור מרע העיקרי והוא גסות הרוח כו' וד"ל. אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי כו' הנה קליפת האמורי הי' מבחינת שר האופים דקליפה. שהוא הדבור באותיות ואמירה בלב. ובמוח הוא אותיות מחשבה. והטעם הוא לפי שעיקר השבירה דז' מלכים כו' הי' באותיות דוקא. שהן הכלים כי האורות לא נשברו כידוע. וכמבואר במ"א ענין פירור ופיזור האותיות הוא משל לשבירת הכלים כו'. וע"כ עיקר הקליפה הכלולה מכל. הוא האותיות דאמורי. סימן לשטות מילין כו' ורבות מחשבו' דקדושה באותיו' דבור ומחשבה בדבר ההלכה נק' לחם כנ"ל עצת ה' היא תקום ותפר מחשבות עמים כו'. כי שם מ"ה הוא המברר. והיינו בחכמה דאורייתא כי בחכמה שבדבור דוקא אתברירו. לפסוק בדבור. זה כשר וזה פסול כו' וכמ"ש במ"א וד"ל:
והנה במה לקח מיד האמורי הנ"ל בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובבעותי. ובקשתי היינו בקשה כמו אם תבעיון בעיו כו'. וביאור ענין החרב מבואר למעלה בענין חרב פיפיות בידם ב' ההי"ן כו'. וענין הקשת הנה מבואר בזהר דיש כמה מיני כלי זיין ברומחא ובקשתא ובאבנא דקירטא כו'. וידוע ענין התועלת בקשת הוא להרוג את הרחוק ממנו דוקא. כי הקרוב אליו יוכל להרוג אותו בחרב וחנית. אך הרחוק ממנו מאד שלא ישיגנו בחרב יזרוק עליו חצים ע"י הקשת כו'. וזהו משל להיות כי הנה כתיב ושלחתי את הצרעה כו' עד אבוד גם הנסתרים מפניך כו' כי ה' אלקיך בקרבך אל גדול ונורא. וי"ל מה זה נתינת טעם לאיבוד הנסתרי' מפני שהוא גדול ונורא כו'. אך הענין דיש ב' מיני קליפות הא' מה שהאדם מרגישו בנפשו כו'. והב' מה שלא יוכל להרגישו לעולם מפני שהוא בבחי' מקיף עליו ונסתר ונעלם בו מאד וכמ"ש במ"א ע"פ כי ברע הוא כו'. והנה לרע זה הנרגש יועיל חרב פיפיות הנ"ל להורגו בתורה ותפלה כנ"ל. אך להרע המקיף ונסתר מאד לא יועיל החרב כי לא ישיגנו מפני גודל עוצם העלמו וריחוקו כו'. לזאת הוא תועלת הקשת לזרוק חיצים להשיג את הרע המקיף ג"כ ולהורגו. וזהו עד אבוד הנסתרים מפניך כו'. אך יש להבין מהיכן יהי' כח הקשת כ"כ במה שאין בחרב כו' אמנם הענין הוא שאנו רואים שעיקר סיבת זריקת החץ של הקשת למרחוק הוא בא מצד משיכת היתר שע"ג הקשת. לגבי עצמותו. וכל שימשוך יותר בכל כחו אליו את היתר. יותר יהי' תגבורת כח הזריקה להלאה במרחק כו'. והוא כמו שהאבן שיכוהו בכותל יחזור לאחוריו כפי ערך ההכאה כו'. וכמ"ש במ"א שהוא משל לבחי' אור חוזר שנעשה ע"י הכאה כו'. כמ"כ ע"י המשיכה למטה יותר. יהי' הזריקה למרחוק ביותר כו'. הוא משל להרוג הנסתרים בבחי' מקיף. שבהיות כי ההעלם לא יתגלה כ"א כשיהיה אור גדול דוקא. כמו שאנו רואים שלפני אור נר קטן יתגלה מעט משטח הארץ. וכל שאור הנר והשלהבת מבהקת יתגלה הרבה משטח הארץ. עד שלפני אור מדורה הגדולה יתגלה המרחק הרב כו'. וכן הדברים הדקים והנעלמים שבחלל הארץ יתגלו לפי ערך הבהקת המאור כו'. ונמצא הנמשל מובן שלהיות כי יתגלו העלם המקיפים דקליפות שהם דקים מאד כו' צריך לזה אור גדול דוקא. כי לפני אור הקטן דקדושה יתעלמו כו'. וזהו שאמר עד אבוד הנסתרים ונעלמים כו' הוא לפי שה' הוא אל גדול ונורא דוקא. פי' אור גדול מאד מהארת הקדושה הנק' גדול ונורא. ואז יאבדו גם הנסתרים ממך. כי הרי יתגלו מן ההעלם מפני האור הגדול כו' וד"ל. ואמנם מהיכן יהי' האור הגדול דאל גדול כו'. היינו מבחי' הקשת שמושך בכל כחו היתר אליו שהוא ההכנעה וההשפלה בתכלית כו' במרירות עצום מזה נעשה בחי' אור חוזר למעלה להאיר באור גדול די"ג מדות הרחמים מקור כל המקיפים כו' כי כל ר"ר לא נמשכו אלא ע"י המרירות מלמטלמ"ע כאשר אנו אומרים ברחמיך הרבים כו' במרירות ושפלות עצום כנ"ל וד"ל. וזהו בקשתי בקשתי לקחתי מיד האמורי הנ"ל גם המקיפים שלו. מה שלא הי' זאת ביכולת החרב פיפיות הנ"ל. וכתרגומו בבעותי דהיינו הבקשה במרירות ושפלות עצום שהוא משל למשיכת היתר שגורם בחי' אור חוזר כנ"ל וד"ל:

תורה אור (בהוספות) פרשת ויחי ד"ה להבין שורש כל הדברים הנ"ל

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה