לקוטי תורה פרשת קרח ד''ה ועבד הלוי הוא
- תגיות: קורח , חכמה ובינה , רצוא ושוב , שירת הלויים , עשר הספירות , תפארת , נצח הוד יסוד , אין עוד מלבדו , דברי הרשות , קדש עצמך במותר לך , נסיעה לרבי , עשירות , אדמור מהרש , ספירות
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תורה אור ולקוטי תורה
כהקדמה לסדרת השיעורים החדשה במאמרי רבינו הזקן בתורה אור וליקוטי תורה, הרב שוחח על כך שבעצם שני הספרים הללו (תורה אור וליקוטי תורה) הינם ספר אחד, שלחלק הראשון שהוא בעיקר על החומשים בראשית ושמות קוראים בשם 'תורה אור', ולחלק השני שבו נמצאים (בכללות) המאמרים על החומשים ויקרא במדבר דברים - קוראים בשם 'לקוטי תורה'.
הטעם לשינוי השם נעוץ בכך שאחרי הדפסת החלק הראשון (ה'תורה אור') היתה הלשנה שבעקבותיה סגרה הממשלה את בתי הדפוס, ורק לאחר עשר שנים ניתנה הרשות לפתוח אותם שוב, ואז נודע לחסידים כי במשך אותם שנים הצטברו אצל הרבי הצמח צדק (שהוא היה זה שעסק בהוצאה לאור של ה'תורה אור' וה'לקוטי תורה') 'הגהות' שרשם על שולי הגיליונות של מאמרי רבינו הזקן, והחסידים הפצירו ברבי הצ"צ שיואיל להדפיס גם את ההערות הללו. בתחילה מיאן בזה הצ"צ, אך שינה את דעתו בעקבות חלום שחלם בו ביקש ממנו אדה"ז שיעשה זאת, בתחילה הצ"צ לא שת ליבו גם לחלום, אך כשהחלום חזר ונשנה וגם בני הצ"צ חלמו את אותו חלום, הסכים הצ"צ לצרף את הגהותיו, וכך יצא שלחלק השני של הספר נוספו גם הגהות והערות הצ"צ, ולכן נקרא בשם אחר - 'לקוטי תורה'.
סגנון המאמרים
הרב העיר שגם סגנונם של המאמרים בלקו"ת שונה מהמאמרים שבתו"א, שכן המאמרים שבספר 'תורה אור' נכתבו בעיקר על ידי אחיו של רבינו הזקן - המהרי"ל, וה'הוספות לתורה אור' (שנדפסו רק בהוצאות מאוחרות יותר) נכתבו על ידי רבינו האמצעי, והמאמרים שבלקו"ת נסדרו ברובם על ידי רבינו הצ"צ.
* * * * *
קרח, מי אתה?
לפני תחילת השיעור נשאל הרב (בקשר לפרשת השבוע) האם קרח היה 'בינוני' או 'רשע'. והרב ענה (להפתעתם של משתתפי השיעור) שקרח היה 'צדיק', וכפי שרש"י מביא (פרשתנו טז, ז) שהיה לו רוח הקודש, ואדרבה זו היתה סיבת טעותו, שראה שיצא ממנו שמואל השקול כנגד משה ואהרן וכו' כפי שמאריך בזה ברש"י שם.
הרב ביאר, שאמנם צדיק (עפ"י תורת החסידות - ראה ריש ספר התניא) אין לו יצה"ר, אך בכ"ז ב'דקות דדקות' גם לצדיק יש איזה שייכות ליצה"ר, וכפי שידוע הסיפור אודות רבינו האמצעי שבכל פעם שהיה מגיע אליו חסיד ל'יחידות' ומתאונן אודות עניין לא טוב שעשה, היה רבינו האמצעי מחפש איך אותו עניין לא טוב קיים גם אצלו ב'דקות דדקות', ואז יכל לתת 'תיקון' לאותו אדם. וידוע שפעם אחת סיפר אחד לרבינו האמצעי איזה מעשה שהיה עמו, ורבינו האמצעי לא מצא זאת בעצמו אפילו בדקות דדקות, ואז הפסיק הרבי את קבלת היחידות, והחל לומר תהלים בהתעוררות גדולה ובדמעות שליש, עד שכל החסידים היו ג"כ בהתעוררות גדולה מזה, וכפי שביאר זאת רבינו האמצעי אח"כ, שנפל עליו פחד גדול שמא מדובר כאן אודות 'רע נעלם' הנמצא בעומק הנפש (ראה 'רשימות' קפב ובהנסמן שם).
התבטלות לנשיא הדור
וגם קורח היתה לו טעות בדקות, אך מזה נשתלשל שחלק על משה רבינו והגיע לתכלית הירידה, והמסר עבורנו הוא, שגם כשנראה לנו עפ"י שכל (ואפילו עפ"י רוה"ק) עניין מסוים שהוא לא כמו שהורה נשיא הדור, בכ"ז יש לבטל את דעתנו לנשיא הדור ולהוראותיו.
* * * * *
"ועבד הלוי הוא" (קרח יח, כג)
בפסוק זה, אומר רבינו הזקן, נרמזת עבודתם הרוחנית של הלוויים, שעבודתם היא בבחינת "הוא", "ועבד הלוי" - "הוא". "הוא" הוא לשון נסתר, ואכן זו עבודת הלווים, להמשיך מ'עלמא דאתכסיא' (=עולם הנסתר - ספירת הבינה) ל'עלמא דאתגליא' (=לעולם הגלוי, ספירת המלכות, הרב הסביר שספירת הבינה משולה לכוח המחשבה שהיא נסתרת, וספירת המלכות משולה לדיבור שהוא בגילוי) - דהיינו שהלווים עניינם 'לגלות' ולהמשיך את ספירת הבינה.
'מוחין דאבא' ו'מוחין דאימא'
בכדי להבין זאת, מקדים ואומר רבינו הזקן, אזי יש להבין את ההבדל שבין 'מוחין דאבא' (=ספירת החכמה) למוחין דאימא (=ספירת הבינה).
ומבאר רבינו הזקן, ש'חכמה' היא 'כח מה'. כלומר: כוח הביטול (ש'מה' הוא ביטול, וכדכתיב (שמות טז, ז): "ונחנו מה"). שדרגת החכמה היא כאדם העומד לפני המלך, שאז אין מקום למציאותו (של האדם) כלל, ואפילו אין מקום להבעת רגש אהבה אל המלך, אלא ביטול במציאות ממש (וראה תניא פל"ה בהג"ה), וזו דרגת 'יראה עילאה' (היראה העליונה ביותר) - שירא ובוש מהמלך.
הרב הוסיף, שהנה מצינו עוד קשר בין חכמה ויראה, וכפי שהמשנה (אבות ג, יז) אומרת "אם אין חכמה אין יראה" - וידוע פירושו של רבינו הזקן בתניא (פרק מג) על משנה זו, שהנה אמרו חז"ל (תמיד לב, א) "איזהו חכם? הרואה את הנולד" והיינו, שהחכם רואה איך כל דבר ודבר בעולם (כולל מציאותו שלו עצמו) 'נולדת' ומתהווה בכל רגע מאין ליש על ידי הבורא, ואם כן, הרי שכל המציאות כולה בטלה לגבי הבורא המהווה, וכתוצאה מזה נופלת עליו (על החכם) יראה גדולה ביותר, וזהו מה שהחכמה מביאה ליראה.
ומוסיף אדה"ז (בליקוטי תורה כאן) שיש לקשר זאת עם הפסוק (איוב כח, יב): "והחכמה מאין תמצא", שהחכמה עצמה שרשה הוא מה"אין" - ולכן גם היא מביאה לידי ביטול ("אין").
עד כאן נתבאר בנוגע ל'מוחין דאבא' - ספירת החכמה, שעניינה הוא הביטול. אך ספירת הבינה ('מוחין דאימא') - עניינה הוא השגה והבנה, ועד שהדבר מביא לעונג, שנהנים מההבנה וההשגה בגדלות הבורא. וכפי שנאמר (ברכות יז, א) שלעתיד לבוא "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" ובשונה מחכמה הקשורה עם ביטול ו"אין" כנ"ל, אזי הבינה היא בחינת "יש" וכדכתיב (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש" שהחכמה היא למעלה מהשגה, והיא גורמת לאדם לביטול, והבינה שהיא באה בצמצום באופן שיכול להתקבל בשכל האדם היא מביאה לעונג, וממילא ממנה דווקא נעשה הולדת המידות (שהרי בינה נקראת 'אמא' - 'מוחין דאמא', וראה בהמשך הדברים) - באופן מורגש - בחי' 'יש' (ולא ביטול).
וכותב אדמו"ר הזקן שבעבודת התפילה אנו צריכים את שתי הבחינות, גם "יש" וגם "אין" ובלשון הקבלה: 'מוחין דאו"א' (או"א ראשי תיבות: אבא ואימא), שזהו בחי' י"ה (של שם הוי') שבנפש האדם - שאות יו"ד של שם הוי' היא דרגת החכמה שבנפש (ביטול) והה"א ראשונה של שם הוי' מרמזת להתבוננות (בינה) וכפי שנתבאר באריכות במאמר הרבי לחג השבועות שלמדנו זה עתה (ד"ה "וידבר א-להים גו' לאמר" התשכ"ט).
רצוא ושוב
שתי בחינות אלו, נקראות גם בשם "רצוא ושוב" (עפ"י יחזקאל א, יד). שכן ה'מוחין דאימא' יוצרים 'רצוא' - צימאון ו'כלות הנפש' לצאת מעצמו ולהיכלל במקורו - באלוקות, שהרי הבינה נקראת "אם הבנים" (ראה משלי ב, ג, תהלים קיג, ט) שעל ידה נעשה 'הולדת' מידת האהבה עזה כרשפי אש לאלוקות (הרב ביאר כי קיימת אהבה נוספת - המשולה לא לאש - אלא למים, שאהבה כאש היא בתנועה של 'רצוא' ועליה כטבע האש שנמצאת בתנועה של עליה למעלה, וזה שייך כשהאדם עדיין 'צמא' ומשתוקק לדבר האהוב, אך כשהאדם כבר הגיע למבוקשו והוא מתענג בו, אזי אהבה זו נמשלת למים, כאדם שהרווה כבר את צימאונו, והשיג את הדבר שרצה).
ו'מוחין דאבא' הוא בחינת 'שוב', וכמאמר (ראה ספר יצירה א, ח) "אם רץ לבך שוב לאחד". שאחרי ה'רצוא' והצימאון לבוא אל המלך, הנה כשכבר עומד לפני המלך אזי תפול עליו אימה גדולה ביותר, ואדרבה אז חש הוא בתנועה של רתיעה, והוא כמו נסוג לאחור ('שוב'), ובעבודת ה' התנועה של 'רצוא' היא 'יציאה' מהגוף ופרישות מהעולם, והתנועה של 'שוב' היא להפך, שיורד לעולם ומבצע בו הכוונה האלוקית ע"י תורה ומצוות (שעניינם הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, כמבואר בארוכה בתניא פל"ו).
המעלה ב'בינה' על 'חכמה'
וממשיך רבינו הזקן, שהגם ש'מוחין דאבא' הינם נעלים יותר מ'מוחין דאימא', בכל זאת צריכים גם את דרגת הבינה - 'מוחין דאימא', שמוחין דאבא קשור יותר לנשמה, אך בכדי להאיר את הגוף אזי דווקא ההתבוננות וההתלהבות דבינה הבאים בהתגלות הם חודרים גם בגוף, (ועל דרך מה שנאמר ב'פתח אליהו' (הקדמת התיקוני זהר - דף יז, א) ש"חכמה מוחא, בינה ליבא" - היינו שהחכמה אינה פועלת על הלב (רגש האדם) ודווקא בינה חודרת אל הלב).
ומוסיף רבינו הזקן עוד יותר: שהגם ש'מוחין דאבא' נעלים יותר, הרי אור א"ס נעלה הרבה יותר (גם מבחי' החכמה), אלא שדווקא מסיבה זו זה אין זה משפיע וחודר באדם בפנימיותו, כיוון שהוא אור נעלה לגמרי מ'הלבשות' למטה, ועד"ז בספירת החכמה שדווקא מצד היותה נעלית כ"כ אין היא חודרת באדם בפנימיותו, ולכן צריכים גם את ה'מוחין דאימא'.
וכאן מוסיף רבינו הזקן דבר נפלא: שאמנם שורש האהבה היא במוח החכמה ('מוחין דאבא'), אך דווקא ע"י הבינה ('מוחין דאימא') נעשה ההולדה, וכפי שגם באב ואם למטה הגם שהולד נוצר מן הטיפה שמגיעה ממוח האב, אבל זה דבר נעלם, והלידה בהתגלות היא ע"י בטן האם, וכך גם למעלה שדווקא ע"י הבינה 'נולדים' האהבה ושאר המידות הקדושות.
אך כפי שנתבאר מקודם, אחר שמתעורר באהבה כרשפי אש - 'רצוא' צריך להיות עניין הביטול - 'שוב' ("אם רץ לבך - שוב לאחד"), ולכן אחר הולדת המידות מהבינה צריך להמשיך בתפילה גם הביטול הבא ע"י מוח החכמה.
וזו היתה עבודת הלווים, עבודת ההתבוננות - בינה (הנרמזת בכתוב "ועבד הלוי - הוא" - 'עלמא דאתכסיא' - בינה) בכדי להוציא את המידות בהתגלות והתלהבות.
שירת הלווים
ולכן עיקר עבודת הלווים הי' שירה בפה וגם בכלי זמר, והיו כמה סוגי כלי זמר, וכפי שמצינו (בתהלים מזמור קנ) שהיו שם שופר, ונבל וכנור, תוף ומחול, מינים ועוגב וכו', כי ההתלהבות הגלויה שבמידות נחלקת לכמה וכמה מינים ואופנים שונים, יש שההתלהבות באה בתשוקה בשמחה וחדווה, ויש שהיא באה במרירות ולב נשבר, ולכן כנגד זה הי' כמה מיני כלי זמר, שהשופר מטיל חרדה וגורם להיות לב נשבר, וכן צלצלי תרועה וכיוצא בזה, אך מינים ועוגב הם כלי זמר של שמחה וחדווה.
וכל זה בכדי להגיע לבחי' "הוא", להוציא (ע"י ההתבוננות דבינה - 'עלמא דאתכסיא') המידות מההעלם אל הגילוי, וכפי שמוסיף בזה רבינו הזקן ש"הוא" היינו הקב"ה וכדכתיב (תהלים ק, ג) "הוא עשנו".
הרב הוסיף שעבודת הכהנים היתה עבודת הביטול ('מוחין דאבא') שלכן נאמר (זהר פרשתנו - ח"ג קעח, ב) ש"כהנים בחשאי" כלומר: עבודתם בלחש ובדממה (ביטול), ולא כמו הלווים שעבודתם בהרמת קול בשירה וזמרה, וע"י שהכהנים והלווים עבדו יחד בשותפות, נוצרה שלימות ה'מוחין דאו"א' - 'רצוא' ו'שוב' יחד, והיו משפיעים על ישראל שהם בקו האמצעי - תפארת (שהרי ישראל (=יעקב) הוא מידת התפארת), והם מקבלים מב' הקווים דימין (חכמה - חסד) ושמאל (בינה - גבורה).
עשר הספירות
היות שנזכרו הספירות המחולקות לג' קווים ימין (חכמה, חסד, נצח) שמאל (בינה, גבורה, הוד) ואמצע (כתר, תפארת, יסוד, מלכות) כלומר שיש ספירות שעניינם הוא שפע (קו הימין) ויש שעניינם הוא צמצום (קו השמאל) ויש ספירות שהם בדרך המיצוע בין קו הימין וקו השמאל, הרחיב הרב את הדיבור אודות הספירות (בעיקר בנוגע לספירות האחרונות - מתפארת ואילך).
תפארת = יופי
הרב ביאר כי התפארת נקראת בשם זה (תפארת) מלשון יופי, כי ספירה זו אינה 'חדגונית' מצד אחד היא מתאימה את עצמה למידת החסד, אך גם לגבורה, שעניינה של מידת התפארת הוא רחמים, שהנה מצד מידת החסד יש להשפיע לכולם בלי גבול, ובלי הבט האם האדם ראוי להשפעה או שהוא אינו ראוי. מידת הגבורה היא מידת הדין, שלשיטתה יש לתת ולהעניק רק למי שראוי לכך, ולכן בין שתי מידות אלו ישנו 'ויכוח' נצחי בנוגע להשפעה לעולמות. מידת התפארת באה ו'מפשרת' בין השנים: נכון שלא מגיע לו (כשיטת ספירת הגבורה), אך רחמנות עליו... ובכך ספירת התפארת כוללת את מידת החסד והגבורה יחד, ולכן היא 'רבגונית', ויש בה יופי.
נה"י: מעולם הרגש לעולם המעשה
בנוגע לספירות נה"י (נצח, הוד, יסוד) ביאר הרב כי עניינם של ספירות אלו הוא להוציא את רגשות הלב (שבאו לידי ביטוי בחג"ת (=חסד גבורה תפארת) כלומר: רגש האהבה או רגש היראה וכו') לידי פועל. שהנה אנו רואים שגם אדם שיש לו רגש מסויים כלפי חברו הרי בשביל 'להוריד' את הרגש לפסים מעשיים ולתת לו וכו' צריך להתגבר על כל מיני מכשולים מבית ומחוץ, ובשביל זה אין מספיק הרגש לחוד, אלא צריכים כלים נוספים (שהם הנה"י, וכדלהלן) בכדי לקדם את הרגשות למעשים.
וזה עניינם של ספירות הנה"י: נצח - כשמו כן הוא, להתגבר ו'לנצח' את כל המכשולים המתעוררים מבחוץ, ולהחליט בהחלטה תקיפה להשפיע את השפע שברצונו להשפיע. ספירת ה'הוד' אף היא כשמה - מלשון הודאה וביטול (כמו 'מודים חכמים לרבי מאיר') מספירה זו בא הכוח לבטל את הקשיים הבאים לאדם מצד מציאותו בעצמו, ספירה זו היא הכוח לבטל את עצמו ולהתעלות מעל עצמו (לפעמים גם במסירות נפש) ולבצע את הדבר. יתרה מזו: ישנם מצבים שהאדם אין לו כ"כ הבנה בעניין (חסרים לו ה'מוחין' חכמה ובינה וכו') וגם אין לו כ"כ רגש (חג"ת) אך הוא מבטל את עצמו (הוד), ומבצע את העניין (הרב הוסיף כי ישנו גם מצב שהמעשה (מידת המלכות - ראה בהמשך הדברים) בא ישירות מהמוחין (בלי חג"ת) שכן גם במוחין עצמם יש מידות (המכונים 'מידות שבשכל') כלומר שההבנה מחייבת תודעה מסויימת שכך יש לנהוג).
יסוד = התקשרות
ספירת היסוד היא ה'התקשרות' שהמשפיע מקשר את עצמו למקבל ההשפעה (וכמו רב ה'נכנס לראש' של התלמיד ובכך יודע כיצד בדיוק להשפיע עבורו), מידת היסוד קשורה גם עם התענוג וההתחברות הנפשית של המשפיע והמקבל (שלכן נקרא גם 'ברית' מלשון קשר והתחברות).
וספירת המלכות היא מעשה הנתינה בפועל, הדיבור וההשפעה אל הזולת.
* * * * *
כל מעשיך יהיו לשם שמים
בסוף השיעור הרב דיבר על אחד מהחידושים המרכזיים של תורת החסידות, שהנה בעולם הכללי מקובל לחלק את העניינים שבעולם לשלוש מחלקות: מצוות, עבירות, ודברי הרשות. מצוות חובה לקיים, עבירות אסור לעשות, ודברי הרשות הם כמו שטח 'אפור' שאכן האדם יכול להחליט עליהם לפי רצונו.
אך עפ"י תורת החסידות לא קיים שטח אמצע. ויש רק שתי אפשרויות או קדושה או 'קליפה' (הרב הזכיר את מאמר הבעש"ט (צוואת הריב"ש סימן עו) על הפסוק (דברים יא, טז) "וסרתם ועבדתם א-להים אחרים" - שמיד כש"וסרתם" כשעוזבים את ענייני הקדושה, אזי "ועבדתם א-להים אחרים"...) והיינו שגם ענייני הרשות עצמם נחלקים לשתים - שאם אוכלים ושותים וכו' לשם שמים אזי זה נהפך לקדושה, ואם עושים זאת לשם הנאת עצמו - אזי זה יורד לקליפה.
אין עוד מלבדו
הסיבה לכך נובעת מהחידוש העיקרי של תורת החסידות בעניין "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) שהפירוש בזה הוא (לא רק שאין עוד א-לוה מבלעדי ה', אלא ש)לא קיימת שום מציאות מבלעדיו ית', ואם כך, אם אדם הולך אחר תאוותיו (גם אם מותרות הן) אזי הוא עושה מאותו דבר (שמתאווה איליו) מציאות חשובה, וגם כמובן מעצמו עושה מציאות שלכן הוא רודף אחר תענוגות ליבו.
למה צריכים לנסוע לרבי?
הרב הוסיף (שיעור זה נאמר בימים הסמוכים לג' תמוז תשע"ג) שזו הסיבה שאנו נוסעים לרבי, שהרבי בכוחו להעמידנו בקרן אורה, שנדע את האמת ונתרחק מהבלי העולם.
(במענה לשאלה איך האדם יכול לדעת בנוגע לכל ענייניו הגשמיים האם הם לשם שמים, הרב ענה שבאמת יש סימן שלם בשו"ע (או"ח סי' רלא) שהוקדש כל כולו לעניין זה שכל מעשי האדם יהיו לשם שמים, והאדם צריך לילך בתמימות ובאמת מבלי לרמות את עצמו, ובמקרה של ספק - על זה נאמרה ההוראה (אבות א, ו): "עשה לך רב").
סיפורים על אדמו"ר מהר"ש
בהקשר לדברים האמורים, דובר גם על אדמו"ר מהר"ש שחי (בשונה מיתר רבותינו נשיאנו) בהרחבה גדולה בגשמיות, והשתמש בכלי זהב וכו'. הרב סיפר על הרב"ש (=ר' ברוך שניאור, סבו של הרבי נשיא דורנו, מגדולי חסידי הרבי מהר"ש), שפעם שאל אותו מאן דהו מדוע הרבי המהר"ש צריך כלי זהב ורהיטים יקרים, וענה לו הרב"ש: 'פעטאח' (=שוטה)! למי נברא הזהב אם לא בשביל הרבי?... כשהרבי נשיא דורנו סיפר את הסיפור הזה, ביאר הרבי שזה על דרך מארז"ל (שמות רבה ריש פל"ה) "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק" (וכתוצאה מזה גם העולם נהנה ממנו) - ועל דרך זה הרבי שהוא בבחינת בית המקדש - שהצדיק הוא כלי ומכון להשראת השכינה וגילוי אלוקות בעולם.
הסוד שנתגלה...
הרב ביאר שנה שהנהגת המהר"ש היתה בהרחבה - זה היה רק כלפי חוץ, אבל הרבי עצמו היה בעל ייסורים גדול, וכידוע הסיפור שהרבי מהר"ש היה מסודר מאד בכל ענייניו, ועד שהיה לו זמן קבוע שבו היה יוצא - בליווי משרת גוי - להתבודד ביער. החסידים השתוקקו מאוד לדעת מה עושה הרבי ביער, אך המשרת הוזהר שלא יאמר דבר. פעם אחת, החסידים 'השקו' את אותו משרת יתר על המידה, וכיוון שנכנס יי"ש, יצא סוד, והמשרת סיפר, שהרבי מתיישב תחת אחד האילנות, ופורץ בבכי מר. המשרת אמר שהוא אינו מבין על מה הבכי, הרי לרבי לא חסר דבר, שכן כאמור יש לו כלי זהב וכל אשר יחפוץ... והמשרת הוסיף, שאחרי שהרבי יושב ובוכה, מגיעים נמלים ויושבים עליו, והרבי לא מגרש אותם, וכעבור זמן - הנמלים הולכים מאליהם, ואין הוא מבין מאין באו, ולאן הלכו... ואז התברר לחסידים כי למרות ההנהגה המלכותית של הרבי כלפי חוץ, הרי שלאמיתו של דבר הרבי לא רק שסובל את מחלותיו הרבים, אלא הוא יושב וסובל את צער השכינה הנמצאת בגלות, ומקונן על כך בכל יום בבכי תמרורים הרחק מעין כל רואה... (להשלמת העניין ראה גם תחילת השיעור בד"ה להבין עניין רשב"י תשמ"ה - חלק ראשון).
כולם צריכים להיות עשירים
הרב סיים שידוע דעתו של הרבי שהיום כל יהודי צריך להיות עשיר כפשוטו... שהיום יש לנצל כל הכוחות בכדי להביא את הגאולה ולגלות אלוקות בכל מקום ובכל פינה (וכפי שגם התבטא כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שדווקא העשירים הם יביאו את המשיח...), וכדברי הרמב"ם (מלכים יב, ד) "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם . . ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה" - ועוד לפני ביאת משיח צריך שיהיה (לפחות) ה'טעימה' מזה...
נכתב ע"י: שמואל אלבום