תורה אור פרשת תצווה-זכור ד’’ה ’’זכור את עשה לך עמלק’’
- תגיות: זכור , עמלק , פנים ואחור
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
מאמר זה עוסק בעניין 'מחיית עמלק' כפי שזה בעבודת ה' של כל אחד ואחד.
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע, ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים סוף פרק כה).
במאמר זה מבאר רבינו הזקן, מדוע התורה עושה 'עסק' כה גדול מהעניין של עמלק, עד כדי שזה אחד מה"שש זכירות תמידיות", והמלחמה בעמלק היא "מלחמה להוי' . . מדור דור" (שמות יז, טז), ועד "שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק" (רש"י דברים שם).
ומבאר רבינו הזקן, שמלחמה זו ישנה (ברוחניות) בכל דור ודור, ובכל נפש מישראל (ובזה יפה כוחה של המלחמה הרוחנית מהמלחמה הגשמית, שמחיית עמלק בגשמיות אינה נוהגת כיום בפועל לאחר שסנחריב בלבל את האומות), והיא נוגעת ביסודות המהותיים ביותר בעבודת ה'.
"אשר קרך - בדרך"
והעניין הוא, שהרי "בכל דור ודור ובכל יום יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" (ראה תניא פמ"ז) - שהעניין של יצי"מ ברוחניות הוא בכל נפש מישראל, ובכל יום ויום (וכפי שיתבאר בהמשך), ולפני שמגיעים לארץ ישראל - "ארץ טובה ורחבה" (שמות ג, ח) - שזה השלימות של יצי"מ, כשנמצאים 'בדרך', אז מגיע 'עמלק' - "אשר קרך - בדרך". והיינו, שב'דרך' שבין יצי"מ לכניסה לארץ, אז קיימת הסכנה של עמלק, ויש למחות אותו.
והיות שיצי"מ נעשית כאמור בכל יום ויום, אזי גם הסכנה של עמלק היא סכנה יומיומית, וצריך לנצחו ולמחותו בכדי להצליח להיכנס לארץ ישראל.
הנשמה נמשלה ל'לב'
בכדי להבין מהי יציאת מצרים ברוחניות, עלינו לבאר תחילה מה עניינה של גלות מצרים ברוחניות. והעניין הוא, שהנה כתיב (שיר השירים ד, ט): "לבבתני אחותי כלה". והיינו שכנסת ישראל נקראת 'לב'. תפקידו של הלב שהוא מקבל לתוכו את הדם, והוא מזרים אותו לכל האיברים ("לבא פליג לכל שייפין" - זהר ח"ג קסא, ב), וכך גם למעלה, כנסת ישראל נקראת בשם זה, לפי שהיא 'כונסת' לתוכה את האור של הספירות העליונות ("ישראל דלעילא") ואת האור הזה היא משפיעה למטה בנשמות ישראל.
וכפי שזה בכנסת ישראל שהיא המקור הכללי של נשמות ישראל שממנה יורד השפע לכל נשמה ונשמה, כך זה גם בכל נשמה פרטית, שמהותה של הנשמה היא "חלק א-לוה ממעל ממש" (ראה איוב לא, ב), וממנה מתפשט לכל כוחות הנפש, ועד שמגיע גם ל'לבושי הנפש' - מחשבה דיבור ומעשה, שיהיו בלתי להוי' לבדו.
רבינו הזקן מוסיף, כי בכל יהודי איזה שיהי' מוכרח שיהיה גילוי אור הנשמה, ועכ"פ בפרט מסויים.
גלות הדעת
וזהו עניין גלות מצרים ברוחניות, שהגילוי של אור הנשמה התבטא רק בעניין של 'אמונה' לבדה (וכמו שכתוב לגבי יצי"מ (שמות ד, לא): "ויאמן העם"), והיה חסר העניין של 'דעת' באלוקות - שזה נפעל בשלימות רק בכניסה לארץ - "ארץ טובה ורחבה" = הרחבת הדעת.
(הרב הוסיף, שאמונה היא רק כח 'מקיף' (=שאינו חודר בפנימיות), והראיה לזה מהעניין של "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" - שהגנב מתפלל לה' שיצליח דרכו שלא יתפסוהו בגניבה - שמצד אחד הוא מאמין בה' שהרי מתפלל איליו, ובכל זאת ממשיך לגנוב...)
וכאן מאריך רבינו הזקן, שבשביל להגיע ל'דעת' באלוקות דרושה התבוננות, וע"ד מאמר חז"ל (ברכות יג, ב): "כל המאריך באחד" שהפירוש הפנימי בזה הוא שמאריך ומרחיב בדעתו ובעומק לבו בעניין של "אחד" - שפירוש ב"אחד" הוא, שה־ח' (ז' רקיעים וארץ) וה־ד' (ד' רוחות העולם) בטלים ל־א' (הקב"ה - אלופו של עולם), שהיות שכל חיותם הוא רק מהארה משמו של הקב"ה, שהארה זו אינה תופסת מקום לגבי עצמותו ומהותו ית', לכן הם בטלים לגביו, ואינם תופסים מקום כלל, ולכן גם לאחר הבריאה נאמר (מלאכי ג, ו): "אני הוי"ה לא שניתי" - שלא נעשה שום שינוי לגביו מאחר שהבריאה אינה תופסת מקום כלל.
וע"י שיאריך בזה במחשבתו, יגיע למדרגת 'אהבה בתענוגים' שהיא ה"אהבה עליונה העולה על כולנה", שזה העניין של "ארץ טובה ורחבה".
לכתך אחרי במדבר
אך כשם שביצי"מ לא נכנסו מיד לארץ ישראל, אלא "ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף" (שמות יג, יח) - כך גם ביצי"מ ברוחניות, אי אפשר להפוך ליבו ברגע אחד מן הקצה אל הקצה ואי אפשר לבוא ממצרים (ששם היו שקועים בחומריות מאחר שלא הי' להם 'דעת' באלוקות) למדרגה הגבוהה של 'אהבה בתענוגים', ובאמצע צריך לעבור במדבר.
המדבר כפי שמבאר זאת רבינו הזקן, הוא בחינת 'אחור' (וכדכתיב (ירמיה ב, ב): "לכתך אחרי במדבר" - "אחרי" היינו בחינת 'אחור') יש בחינת 'פנים' = פנימיות, שזה העניין של אהבה בתענוגים, שכל התענוג שלו הוא בהוי', ואין לו שום רצונות אחרים; ויש בחינת 'אחור' - שהעניין של עבודת ה' אינו בפנימיות אצלו, ויש לו גם רצונות אחרים, אבל ע"י ההתבוננות שלו הוא גורם שלכה"פ יהיה 'מוח שליט על הלב' - שהגם שבלב יש רצונות אחרים, אבל ההתבוננות בהוי' אחד שבמוחו תפעל עליו שרצונות אלו יהיו במצב של 'שינה' (דהיינו שלא יפעלו פעולתם), שזה באופן כללי העניין של 'אתכפיא'.
וע"י עבודה זו ייכנס האדם בשערי אהבת ה', ויעלה מדרגא לדרגא, עד שיגיע לבחי' 'אתהפכא' ו'אהבה בתענוגים', שזה עניין הכניסה לארץ ישראל, וכנ"ל.
ונמצא, שיש שתי מדרגות בעבודת ה': המדרגה הא' היא 'אתכפיא' - וזה העבודה של המדבר, בחי' 'אחור' שהגם שיש לו משיכה לענייני העוה"ז בכ"ז הוא כופה את עצמו, ופועל שהתבוננות שבמוחו תשלוט על ליבו; והמדרגה הב' אי 'אתהפכא' שזה העבודה של ארץ ישראל, שאלוקות מאיר בפנימיות ליבו ('פנים') עד שכל התענוג שלו הוא באלוקות.
שם שלם וכסא שלם
על ידי שתי דרגות אלו נעשה "השם שלם" ו"הכסא שלם". "השם שלם" פירושו שאין הבדל בין י"ה ל־ו"ה. ש־י"ה מורה על עלמא דאתכסיא, וה־ו"ה מורה על עלמא דאתגליא (ראה בארוכה תניא, אגרת התשובה, פרק ד), ובנפש האדם, ה־י"ה מורה על ה'מוחין' (שהם ב'אתכסיא' אצל האדם) וה־ו"ה מורה על המידות (שהם בהתגלות), וע"י שמגיע למדרגה של אהבה בתענוגים, היינו שלא רק במוחו מאיר אלוקות (והמוח שליט וכופה את הלב) אלא גם בליבו - נעשה מוחו (י"ה) ולבו (ו"ה) שוים, ואזי "השם שלם".
"הכסא שלם" נעשה ע"י המדרגה של 'אחור' - שהעניין של 'אתכפיא' קשור עם קבלת עול מלכות שמים, שהרי הוא מצד עצמו רוצה בתענוגי עוה"ז, אלא שכופה עצמו ומקבל עליו עול המלך וגזירותיו, וזה העניין של 'כסא' הקשור עם מלכות (כסא מלכות). רבינו הזקן מוסיף עוד שהעניין של 'כסא קשור במיוחד עם 'אחור' - שהרי ישיבת האדם בגשמיות היא ע"י שמשפיל את אחוריו, שזה מרמז גם על ההמשכה האלוקית המתגלית ע"י העבודה בבחי' 'אחור'.
עורף דקליפה
וכאמור, עמלק מגיע "בדרך" - עמלק הוא התשליל (=הנגטיב) של העבודה בבחי' 'אחור' הנעשית "בדרך" ממצרים לארץ ישראל. בעבודה של 'אחור' יש חיסרון, שעדיין התענוג שלו הוא בענייני עוה"ז, ובכדי להתגבר על זה, דרושה עבודה של 'אתכפיא' וקבלת עול, לעבודה זו צריך כוחות חזקים (מכיוון שהתענוג שלו הוא בענייני עוה"ז) וע"ז נאמר (שמות לד, ט): "כי עם קשה עורף הוא" (למעליותא), שאכן לעם ישראל יש את המעלה הזו שיכולים לעמוד בתוקף, אך אז בא עמלק שהוא 'העורף דקליפה' ועניינו להכרית את העורף דקדושה - שלכן נקרא עמלק מלשון "ומלק את ראשו" (ויקרא א, טו) שמליקה נעשית בעורף, והיינו שעמלק בא לבטל מישראל את תכונה זו של קבלת עול ועמידה בתוקף, ואדרבה, הוא עומד בתוקף שגם אם המוח מבין שצריך לעבוד את הוי' - שיהיה "ומלק את ראשו" - ניתוק המוח (הראש) מהלב - ושהלב יעשה להפך, ואפילו שזה נגד השכל - שזה בפשטות עניינו של עמלק, שלאחר שראה כל האותות והמופתים שעשה ה' לישראל, בכ"ז בא להילחם בהם בלא שום טעם ודעת... (וכפי שחז"ל אומרים בנוגע לעמלק (ראה דרך מצוותיך יג, ב): "יודע את רבונו, ומכווין למרוד בו").
ולכן חובה להילחם בעמלק, והמלחמה היא "מדור דור" - כיוון שכאמור - "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", ולכן בכל דור ודור חייבים לעמוד ולהתגבר כנגדו.
אך כ"ז כשנמצאים "בדרך" - בעבודה בבחי' 'אחור' שיש להשליט מוח על הלב, ואז בא עמלק ומנסה שיהיה "ומלק את ראשו" - אך כשמגיעים ל"ארץ טובה ורחבה" ואז יש תענוג באלוקות, אזי עמלק מתבטל באופן ממילא, שלכן נאמר: "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" - כלומר: כשתבוא ל"ארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה" אזי תמחה מעצמך את זכר עמלק, ומסיים: "לא תשכח" - שלא יהיה בחינת שכחה הבאה מבחינת אחוריים (ראה תניא קונטרס אחרון פרק ו).
נכתב על ידי: שמואל אלבום