הקדמת אמרי בינה - חלק א
- תגיות: יחודא עילאה , יחודא תתאה , הויה ואלקים , ממלא , סובב , אחדות ה , אדמור האמצעי , דעת עליון ודעת תחתון , ה הוא האלקים , קריאת שמע , יחודא עילאה ויחודא תתאה , יחוד קובה ושכינתיה , יחוד הויה ואלקים , מידת הגבורה , צמצום
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור:
עניינו של רבינו הזקן - אחדות ה'
כותב רבינו האמצעי: "היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת שהיה יוצא מפורש מפי קדוש עליון כבוד אדוני אבי מורי ז"ל בכל דרשותיו מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו ברבים וביחידות ליחידי סגולה הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה שהוא בחינת עצמות אור א"ס ב"ה במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת בכל חד לפום שעורא דילי' בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל".
רבינו האמצעי מגלה כאן שכל עניינו של אביו (רבינו הזקן) במאמריו ובדרשותיו הן לרבים והן ליחידי סגולה, הכל היה בכדי לבאר את עניין אחדות ה' שיהיה מובן וברור לכל, בפנים מסבירות ומאירות, במוח ובלב.
פנים מסבירות ופנים מאירות
הרב ביאר, ש"פנים מסבירות" הוא כנגד ספירת הבינה (הבנה והשגה) ו"פנים מאירות" הוא כנגד ספירת החכמה (ראיה שלמעלה מהשגה).
הרב הוסיף שהסיבה שרבינו האמצעי מקדים את ספירת הבינה לספירת החכמה, משום שזה היה עניינו של רבינו האמצעי - בינה, וכפי שרואים בספריו, שלוקח את מאמרי אביו ומרחיב בהם בכל פרטיהם ופרטי פרטיהם (הרב ציין שישנו מאמר בתורה אור על פורים בן שלושה דפים (ד"ה יביאו לבוש מלכות), שאדמו"ר האמצעי עשה ממנו (בספרו "שערי אורה" על חנוכה ופורים) מאמר בן 97 פרקים!) שזה עניינה של ספירת הבינה, שהיא מרחיבה את נקודת החכמה לאורך ולרוחב ולעומק.
יתיר מבחייהון
בתוך הדברים הוזכר ציון קדשו של אדמו"ר האמצעי. וסיפר הרב על מופת נפלא שהיה שם: אחד מחסידיו של רבינו האמצעי היה ר' יעקב מקיידאן. לר' יעקב היה ידיד (שלא נמנה על חסידי חב"ד) שהיה עובר ממקום למקום לרגל עסקיו. פעם ביקש ממנו ר' יעקב שייכנס להזכיר את שמו על ציון רבו - אדמו"ר האמצעי - בניעז'ין.
והנה אותו ידיד החל לרדת מטה מטה בעסקיו, וגם אשתו חלתה, אך למרות דאגותיו הרבות, הוא זכר את הבטחתו לרב מקיידאן, וכשהגיע לניעז'ין - נכנס לציון. עם הגיעו אל הציון נפל עליו פחד גדול, והוא חש כי הוא רוצה לברוח... אך הוא התעקש להישאר באומרו, מדוע אברח מציון הצדיק? הוא אכן נשאר בציון, וכתב שם פ"נ עבורו ועבור אשתו החולה והזכיר את ידידו רבה של קיידאן. לאחר שגמר את קריאת הפ"נים והניח אותם על הציון, הוא חש ברגש של עונג נפלא המציף אותו, ועד שלא רצה להיפרד מהציון... בסופו של דבר כשהגיע לעירו, שמע שהרופאים אומרים שאשתו היתה במצב של סכנת חיים, ועד שהרופאים אמרו ח"ו נואש ולא ידעו מה ניתן לעשות, ופתאום בדרך נס חל שינוי, והיא החלה להבריא. כשסיפר אותו אדם את כל הקורות אותו לר' יעקב, אמר לו שאם כל כך גדול כח הצדיק לאחר הסתלקותו - ניתן לשער מה היה כוחו בחייו, אך ר' יעקב ענה לו שאדרבה, לאחר ההסתלקות כוחו של הצדיק גדול יותר, וכדברי הגמרא במסכת חולין (ז, ב).
יחודא עילאה ויחודא תתאה
וממשיך רבינו: "ויסודות דברי קדשו המה כתובים נמצאו ברוב דבריו הכל על ענין יחוד אלוקות האמיתי בבחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה שהוא ב' שמות דהוי' ואלקים".
כלומר: רוב דברי אביו היו מיוסדים על עניין זה ד"יחוד אלוקות האמיתי בבחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה שהוא ב' שמות דהוי' ואלקים".
מצוות קריאת שמע
הרב הוסיף, שאכן הספר אמרי בינה מבאר את עניינה של מצוות קריאת שמע, שמצווה זו קשורה בב' עניינים אלו "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה" (ב' דרגות באחדות ה' וכפי שיוסבר בהמשך) ש"שמע ישראל" גו' הוא "יחודא עילאה" ו"ברוך שם כבוד מלכותו" כו' הוא "יחודא תתאה" כמבואר בזוהר (חלק א יח, ב).
שם הוי' ושם א-להים
מה הם שתי דרגות אלו באחדות ה' - "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה"?
רבינו האמצעי כותב כאן ששתי דרגות אלו קשורות בשני השמות "הוי'" ו"א-להים". בנוגע לשמות אלו כתיב (תהלים פד, יב) "כי שמש ומגן הוי' א-להים" כלומר: כפי שלשמש יש "מגן" דהיינו נרתיק המגן ומצמצם את אור השמש בכדי שהבריות יוכלו לסובלו (וכפי שמובא בגמרא (נדרים ח, ב) שלעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומייסר בה את הרשעים) כך שם א-להים מגן ומצמצם את האור של שם הוי'. שם הוי' מהווה את כל הנבראים (הוי' מלשון מהווה) אך אור זה הוא אור גדול ביותר (שכן שם הוי' קשור עם מידת החסד שמצדה ישנו גילוי אור בלי גבול) ואם הבריות היו מתהווים ישירות מאור זה היו בטלים במציאות, ולא היו בבחינת ישות ומציאות לעצמם, ולכן הקב"ה מצמצם את האור על ידי שם א-להים (מידת הגבורה המעלמת ומסתירה ומגבילה את האור) וכתוצאה מצמצום זה אזי הנברא חש את מציאותו וישותו.
זו הסיבה ש"א-להים בגימטריא הטבע" (שער היחוד והאמונה פרק וא"ו) שכן כתוצאה משם זה נראה העולם כמציאות עצמאית, ומתנהג על פי הטבע.
הצמצום - רק לגבי הנבראים
ברור שהצמצום הוא אך ורק לגבי הנבראים, ולא לגבי הבורא בעצמו, שהרי הבורא עצמו הוא העושה את הצמצום (וכשם שמידת החסד היא מאיתו יתברך כך מידת הגבורה היא כח האין סוף ממש) ולכן אין זה צמצום לגביו (וכמו רב המלמד את תלמידיו שכל עמוק ביותר, וביודעו שהתלמידים אינם יכולים לקלוט את השכל העמוק כמות שהוא, הוא מצמצם עבורם את ההשכלה, ומגיש להם אותה במשלים ובאותיות המעלימים על העומק הנעלה שבהשכלה, והנה צמצום זה הוא רק עבור התלמידים, אך הרב עצמו יודע גם את העומק, והמשלים אינם מעלימים עבורו), וממילא נמצא שיש כאן שתי נקודות מבט: שמצד הבורא (שלגביו הצמצום אינו מעלים) אזי הבריאה אכן בטלה במציאות, וממילא למעלה (אצלו ית') יש, ולמטה אין. אך מצד הנברא (שלגביו הצמצום אכן מעלים וכתוצאה מכך הוא חש את מציאותו) אזי למטה יש (שהוא מרגיש וחש את מציאותו) ולמעלה אין (שאת המציאות הרוחנית אין הוא חש ומשיג) ולכן אנו מגדירים את הבריאה 'יש מאין', כלומר: שאנו הנבראים - 'יש', והמקור הרוחני הוא 'אין' - שאינו מושג בעולם הגשמי שלנו.
דעת עליון ודעת תחתון
ונמצא שיש כאן שתי דעות - 'דעת עליון' ו'דעת תחתון': מצד הבורא (דעת עליון) למעלה יש ולמטה אין, ומצד הנברא (דעת תחתון) אזי למטה יש ולמעלה אין. על שתי דעות אלו נאמר (שמואל א ב, ג) "כי א-ל דעות הוי'" - כלומר שתי הדעות הם רצון ה', וכאמור שגם הצמצום הוא מאיתו ית', ותכלית הצמצום היא שהנבראים אכן יחושו את מציאותם, וכך יקבלו עליהם את עול מלכותו, שאם הנבראים לא יחושו את מציאותם ויהיו בטלים בתכלית לבורא, אזי לא שייך בהם כל עניין המלוכה, שהרי "אין מלך בלא עם" (תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז) כלומר: כל המושג מלוכה שייך על נפרדים ורחוקים ממעלת המלך, וכפי שאנו רואים במלכותא דארעא (מלכות שבארץ) שאין שייך מלוכה על בנים כי אם על עבדים דווקא.
יחודא עילאה - מצד הבורא; יחודא תתאה - מצד הנברא
למעשה אלו הן ב' הדרגות ד"יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה". יחודא עילאה היא ההסתכלות מצד הבורא, מצד הבורא מציאות הבריאה בטלה לחלוטין ואין נופל עליה שם 'יש' כלל, וכולא קמיה כלא חשיב (הכל כנגדו חשוב כ'אין') שכן הצמצום היוצר עבור הנבראים את מציאותם לא קיים מלכתחילה לגביו; יחודא תתאה היא עבודת הנבראים, שהגם שהם נבראו באופן בו הם חשים את מציאותם, בכל זאת יכולים הם על ידי התבוננות לדעת בשכלם את האמת שהמציאות האמיתית והבלעדית היא אלוקות, ואין עוד מלבדו.
דוגמאות להתבוננות
כאן הביא הרב דוגמאות של התבוננות המביאות למסקנא שאין עוד מלבדו:
יתבונן האדם: היות שהבורא מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע, אזי ברור כי הבריאה אינה מציאות לעצמה, שהרי היא אינה יכולה להתקיים מבלעדי כוחו של הבורא המהווה אותה בכל רגע, ואם כן העולם הוא בעצם כוח הבורא.
זיו השמש שבתוך גוף כדור השמש
יתרה מזו: ידוע המשל מאור השמש, שאנו מתייחסים איליו כמציאות עצמאית רק כאשר הוא כבר יצא ממקורו (מכדור השמש עצמו) ומאיר לארץ ולדרים עליה, אבל האור הקיים בתוך גוף כדור השמש עצמו (שמובן שגם בתוך כדור השמש יש אור, ואדרבה, שם האור הוא בתכלית) - וודאי שלא נתייחס איליו כמציאות עצמאית כשהוא בתוך כדור השמש, כיוון שכשהוא נמצא בתוך מקורו אזי היחס הוא אך ורק למקור - כדור השמש. ואם כך, הרי הנבראים שהם גם הארה מהבורא, אין נופל עליהם שם 'יש' כלל, כי הנבראים הם כמו אור השמש בתוך השמש, שהרי אין מקום שהבורא לא נמצא בו, ואם כך הרי הם בטלים במציאות, כמו אור השמש בתוך כדור השמש (ומה שאנו לא רואים את הבורא, זהו מחמת הצמצום המעלים רק לגבי הנבראים, אבל האמת שהבורא נמצא בכל מקום).
דיבור אחד ביחס לכללות כח הדיבור
גם דבר ה' שממנו נתהוו העולמות (היינו העשרה מאמרות שבתחילת ספר בראשית) הוא בטל במציאות לגבי עצמות הבורא, דהגע עצמך, הרי גם אצל האדם למטה אין כל ערך לדיבור אחד לגבי כללות כח הדיבור שיכול לדבר בלי סוף במשך כל ימי חייו, ואם כן, הרי שהבריאה שמקבלת מדיבור אחד של הבורא בוודאי שאין לה ערך ביחס לדיבור הבורא בכללותו, ועל אחת כמה וכמה שאין לה ערך לגבי עצמות הבורא.
דיבור הבורא תמיד מאוחד עמו
וכאן ישנו עניין נוסף: אצל האדם, הדיבור נבדל ממנו, שאחרי שהאדם מדבר אזי הדיבור יצא ממנו לחוץ, ואינו דבר אחד עמו יותר (בשונה מאותיות המחשבה שלא יצאו אל מחוץ להאדם), אך אצל הבורא היות ואין מקום שהוא חוץ ממנו ית', הרי שגם דיבורו של הבורא מעולם לא יצא ממנו לחוץ, ואם כן אותו דיבור שממנו נבראו העולמות, נמצא בתוך הבורא ממש, ואינו נחשב כדבר נוסף ח"ו, ונמצא שחוץ מעצמות הבורא לא קיים שום דבר אחר.
יחוד על ידי התבוננות
וזהו העניין של "יחודא תתאה". בשונה מ"יחודא עילאה" שבו אין כל צורך בהתבוננות, ומלכתחילה לא נרגשת שום מציאות מבלעדי הבורא, "יחודא תתאה" פירושו שהנברא אמנם חש את מציאותו, אך הוא מתבונן ומשיג בשכלו שהמציאות האמיתית היא אלוקות.
מודים אנחנו לך
עניין זה נרמז בברכת "מודים אנחנו לך" שפירושה הפנימי הוא, שהגם שקיימים לכאורה שתי דעות ("כי א-ל דעות הוי'") - הרי שאנו 'מודים' (כמו "מודים חכמים לר' מאיר" - בבא קמא כט, א) שהדעה שלמעלה היא האמת.
הוי' הוא הא-להים
וזהו גם עניין הציווי (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא הא-להים" (שבנוגע לציווי זה - לדעת שהוי' הוא הא-להים, נאמר בזהר (חלק ב דף קסא, ב - מובא בהמשך) שהוא "כללא דכל אורייתא") שיהודי צריך להתבונן שהצמצום (א-להים) הוא גם הבורא, ושלכן אינו הסתר אמיתי, כי אין שייך שהעצם יסתיר על העצם, ועל כן הוי' וא-להים הכל אחד, והוי' הוא הא-להים.
שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
ב' דיעות אלו - 'דעת עליון' ו'דעת תחתון' או בשמם השני 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה', הם למעשה הפסוק הראשון והשני של קריאת שמע. הפסוק הראשון - "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד" הוא יחודא עילאה, דעת עליון. לכן נאמר בו "הוי' אחד", שלכאורה היה מתאים לומר 'הוי' יחיד' שלשון זה מורה יותר על אחדות מאשר 'אחד' שמשמעו גם 'אחד המנוי' (כמו שראובן הוא אחד מבניו של יעקב אבינו) אך העניין הוא (ראה ברכות יג, ב, תורה אור ריש פרשת וארא) ש"אחד" מורה על ביטול העולמות לבורא, שהאות ח' רומזת לז' רקיעים וארץ, והאות ד' רומזת לד' רוחות העולם, והם בטלים ל-א' - אלופו של עולם, וזהו דעת עליון ויחודא עילאה.
ועד הוא אחד בחילופי אתוון
אך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא 'יחודא תתאה', וכידוע ש"ועד" הוא "אחד" בחילופי אתוון (זהר חלק ב דף קלד, א) כלומר: האותיות "אחד" מתחלפות באותיות "ועד", שהאות א' מתחלפת באות ו' שכן האותיות "אהו" מתחלפות זה בזה שהן 'אותיות המשך', והאות ח' מתחלפת באות ח' מכיוון ששניהן הן 'אותיות הגרון' (אותיות "אהחע") והאות ד' רבתי (=הגדולה) שב"אחד" מתחלפת באות ד' שב"ועד". והיינו שבפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אחדות ה' היא רק 'ברמז' ("ועד") ולא בגלוי ("אחד") - וכמו יחודא תתאה שאחדות ה' היא באה רק על ידי התבוננות.
הארה, הארה דהארה, והארה דהארה דהארה
עניין זה נרמז גם בתיבות הראשונות של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". שכן "ברוך" פירושו 'המשכה' (כמו "המבריך את הגפן" - כלאים ז, א), שנמשכת הארה מהבורא לעולמות בי"ע (=בריאה יצירה עשיה - בשלושת עולמות אלו נמצאים הנבראים מהמלאכים העליונים ועד לנבראים שבעולם הזה הגשמי) - שלכן ממשיך ואומר "שם כבוד מלכותו", "שם" הוא הארה, ו"כבוד" הוא הארה, ו"מלכות" היא הארה, והיינו ג' הארות כנגד ג' העולמות, שבעולם הבריאה נמשך הארה מהבורא, ובעולם היצירה (שהוא נמוך יותר) נמשכת הארה מההארה, ועד שבעולם העשיה (התחתון ביותר) נמשכת הארה דהארה דהארה. וזה נמשך ("ברוך") לעולם, שמזה נתהוו העולמות, אך הם באופן של "ועד" - יחודא תתאה, כנ"ל.
החידוש של תורת החסידות
עניין זה שנתבאר כאן בקיצור גדול, הוא למעשה עיקר ויסוד תורת הבעל שם טוב, ובכדי לבאר עניין זה כתב רבינו הזקן את 'שער היחוד והאמונה' שבספר התניא, וכפי עדותו של בנו כ"ק אדמו"ר האמצעי (שהובאה מקודם) על ציר זה נסובו רוב מאמרי רבינו הזקן! גם הספר שאנו עוסקים כעת בהקדמה שלו, הספר אמרי בינה - מיוסד כל כולו על זה העניין.
הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל
ניתן לומר שזהו החידוש הגדול של תורת החסידות, מורנו הבעש"ט אמר זאת בפתגם קצר כדרכו: "הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל" (ראה כתר שם טוב בהוספות סימן שצה), אך רבינו הזקן ורבותינו נשיאנו שלאחריו הלבישו זאת באותיות של הבנה והשגה כדרכה של תורת חסידות חב"ד המבארת את ענייני תורת החסידות שיהיו מושגים גם בשכל אנושי, שעל ידי זה יחדרו באדם בפנימיות ולא רק בדרך 'מקיף' (=מלמעלה).
הגרזן כלל אינו קיים
הרב הרחיב בעניין זה, ואמר שעד הבעש"ט היו מפרשים את עניין אחדות ה' - שאין עוד מנהיג מבלעדי ה', שהגויים עובדי עבודה זרה היו עובדים לשמש ולירח באומרם (כפי שמאריך בזה הרמב"ם בריש הלכות עבודת כוכבים) שאמנם הקב"ה הוא השליט העליון ("א-להא דא-להיא" - ראה מנחות קי, א ותניא פרק כב) אך הקב"ה עצמו קבע שהשפע יעבור דרך השמש והירח (וכדכתיב (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים"), ולכן יש לחלוק גם להם כבוד ולעבדם וכו', (ועד שבסוף שכחו לגמרי את שם ה' כדאיתא שם ברמב"ם) - אך באמת זהו עבודה זרה גמורה, דהגם שהשפע עובר דרך השמש וירח וכו' אין זה סיבה לחלוק להם כבוד, שהם 'כגרזן ביד החוצב', וכפי שלא יעלה על הדעת לחלוק כבוד לגרזן החוצב עצים שהרי הכל יודעים שהוא רק כלי ביד האוחז בו, כך אין שום מקום לחלוק כבוד לגרמי השמים שהשפע בא על ידם ברצון ה' ולא מצד בחירתם (שאם היה להם בחירה בזה באמת הי' עניין לחלוק להם כבוד, שזה הרי העניין דכיבוד אב ואם, שהתורה מצווה עלינו לכבדם, ועד שחז"ל קוראים להם 'שותפים' להקב"ה ביצירת הולד (ראה נידה לא, א) - וזאת מצד הבחירה שהי' להם בזה - למרות שכמובן גם הם אינם יכולים לעשות כלום ללא הקב"ה). אך בתורת החסידות נתגלה עניין עמוק יותר: לא רק שהשמש והירח (ודומיהם) הם רק כגרזן ביד החוצב, אלא שלא קיימת מציאותם אפילו בתור 'גרזן', אלא אין שום דבר חוץ מהקב"ה (ולא רק שאין ישות השולטת מבלעדו ית').
וכדברי תרגום אונקלוס על הפסוק (שמות טו, יא) "מי כמוך בא-לים הוי'" - "לית בר מינך" (=אין חוץ ממך).
כל מעשיך יהיו לשם שמים
הביטוי המעשי של חידוש זה (שהכל הוא אלוקות) בעבודת האדם הוא העניין ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, יב). לפני שנתגלתה תורת החסידות היה מקובל לחלק את העניינים שבעולם לשלוש מחלקות: מצוות, עבירות, ודברי הרשות. מצוות חובה לקיים, עבירות אסור לעשות, ודברי הרשות הם כמו שטח 'אפור' שהאדם יכול לכאורה להחליט עליהם לפי רצונו. אך על פי תורת החסידות לא קיים שטח אמצע. ויש רק שתי אפשרויות או קדושה או הפכה ח"ו. שגם ענייני הרשות עצמם נחלקים לשתים - שאם אוכלים ושותים לשם שמים אזי זה נהפך לקדושה, ואם עושים זאת לשם הנאת עצמו - הדבר אסור בתכלית.
הסיבה לכך נובעת כאמור מכך ש'הכל הוא אלוקות', ולא קיימת שום מציאות מבלעדיו ית', וכיוון שכך, אם אדם הולך אחר תאוותיו (גם אם מותרות הן) אזי הוא עושה מאותו דבר (שמתאווה איליו) 'מציאות', ויתרה מזו: גם מעצמו הוא עושה מציאות שלכן הוא רודף אחר תענוגות ליבו! (ראה בזה גם בשיעור בד"ה ועבד הלוי הוא (ליקוטי תורה פרשת קרח) ובכ"מ).
מסירות נפש באחד
זהו הביאור במה שמובא בספרים (ראה פרי עץ חיים שער הק"ש פרק יב) ש"צריך למסור נפשו באחד" - שכשהאדם מתבונן בכך ש"הוי' אחד" ואין עוד מלבדו, הרי מתבטלים כל רצונותיו אשר לא לה' המה, שזהו עניין מסירות נפש - מסירת הרצון.
וכשהאדם מגיע לדרגה זו בשלימות, הוא נעשה 'מרכבה' לשכינה (שהמרכבה בטלה לגמרי לרוכב עליה, והוא מטה אותה להיכן שחפץ ליבו), שלכן בנוגע לאבות (שהיו בדרגה זו כל ימיהם) נאמר שהיו מרכבה לשכינה (ראה תניא פרק כג ופרק לד ועוד).
שמע ישראל, בשכמל"ו, ואהבת
והדרך להגיע לזה הוא על ידי ההתבוננות ולימוד החסידות, שעל ידי שהאדם לומד שוב ושוב את העניין של 'אין עוד מלבדו' ומתבונן בזה אליבא דנפשיה (=שהדבר 'שייך' אליו) הרי הוא מרגיל את מוחו ולבו להכיר באמת הזו, ועד שכתוצאה מהתבוננות זאת בעניינים דהוי' אחד (יחודא עילאה) ובשכמל"ו (יחודא תתאה) - מגיע להמשך דקריאת שמע - "ואהבת את הוי' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
לדפוק בפטיש בתוך הראש: "אחד"
וזהו כל עניין החסידות להתבונן במוחו ועל ידי זה להחדיר אל ליבו העניין דאחדות ה' בב' האופנים דיחודא עילאה ויחודא תתאה. הרב סיפר שפעם רבינו הזקן דרש בעניינים אלו והאריך כדרכו בקודש לבאר זאת בעמקות גדולה, והיה שם חסיד אחד שהיה איש פשוט, והתאונן בפני אדמו"ר הזקן שלא הבין את הדרוש. ואמר לו אדה"ז, שהנה האות ד' של "הוי' אחד" בק"ש היא גדולה (ד' רבתי) וצורת האות ד' היא כמו פטיש, ועניינו של הפטיש הוא לדפוק בתוך המוח את העניין של אחדות ה'.
כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה
עוד ביטוי מעשי העולה מכך שהכל אלוקות, הוא מאמר חז"ל (זהר חלק א כז, ב וראה שבת קה, ב) "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ומבאר זאת רבינו הזקן (אגרת הקדש סימן כה) שהוא משום שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, וחושב שהנזק בא לו מאותו אדם שהכעיסו או הזיקו, ואם היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל, והגם שאותו אדם שהזיק אותו הוא בעל בחירה, וגם יתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, עם כל זאת על הניזק כבר נגזר מן השמים, ואם אותו אדם לא היה מזיקו אזי אדם אחר היה מזיקו והרבה שלוחים למקום.
הוי' אמר לו קלל
ומבאר שם רבינו הזקן שזה מה שאמר דוד המלך לאבישי בן צרויה כשרצה להרוג את שמעי בן גרא שקילל את דוד (כמסופר שם) ואמר לו דוד שלא יפגע בשמעי - "כי הוי' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י), ולכאורה היכן אמר הקב"ה לשמעי לקלל? ומבאר אדה"ז, שהיות שהבורא מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע, א"כ הרי רוח פיו של הבורא התלבש בשמעי בשעה שקילל את דוד, וזו "כי הוי' אמר לו - בעת ההיא ממש - קלל", והגם שהוא ייענש על רוע בחירתו (וכפי שדוד צווה לשלמה בנו שיהרגהו לאחר שיתמנה למלך), אבל על הניזק - דוד - כבר נגזר מקודם, והרבה שלוחים למקום.
דין תורה - כן; כעס - לא!
אחד הנוכחים בשיעור שאל שלאור האמור יוצא לכאורה שאין לתבוע לדין תורה אדם החייב לחברו כסף או אדם שהזיק לחברו וכיוצא בזה. והרב ענה שהדברים נאמרו רק בנוגע לכעס, שהרי הדבר יצא מאת ה' (בנוגע לניזק) ולכן אין מקום לכעס, אך לגבי תביעות ממוניות התורה בעצמה קבעה שהוא חייב לשלם, ואם כן לניזק יש כבר את הזכות הממונית (וזו הסיבה שדוד עצמו לא העניש את שמעי אפילו שהיה חייב מיתה (מדין 'מורד במלכות'), כי דוד חשש שאם הוא יתערב בביצוע גזר הדין הוא עלול גם לערב בזה את מידת הכעס, הרב הוסיף שדוד גם ידע ברוח קדשו שמשמעי בן גירא עדיין צריך לצאת מרדכי היהודי (כדכתיב (אסתר ב, ה) "איש יהודי . . ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש") ולכן לא יכול להמיתו אז).
חיוב התורה - אינו בטל
בהקשר לזה סיפר הרב על ר' הלל מפאריטש שפעם אחת דרש בארוכה אודות העניין ד'אין עוד מלבדו', ואז באו להתלונן אצלו על יהודי אחד שהיה חייב כסף רב לחברו, והוא אינו רוצה לשלם באומרו שהכל אלוקות, וממילא אין מלווה ולווה ואין חוב, והכל בטל בתכלית... ואמר ר' הלל, שאם כך יקראו לאותו ביטול, וישכיבו אותו על אחד הביטולים בבית המדרש, ויצליפו בו כמה ביטולים עד שיבין שכשלוקחים הלוואה צריך גם להחזיר אותה...
כללא דכל אורייתא
וממשיך אדמו"ר האמצעי: "כמו שכתוב (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים" וכן (שם פסוק לה) "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים" וכהאי גוונא רבים בכתובים ואמר בזהר תרומה (קסא, ב) דדא כללא דכל אורייתא שבכתב ושבע"פ יסוד כל המצות שהן רק יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא ב' שמות דהוי' ואלקים כידוע".
כלומר: עניין זה שיש לדעת שהוי' הוא הא-להים חוזר ונשנה בתורה כמה וכמה פעמים, ובזהר כותב על כך שזה ה'כלל' של כל התורה שבכתב ושבע"פ ושזה יסוד כל המצוות, דהיינו שיסוד הכל הוא לדעת שהצמצום הוא רק לגבינו, אבל לגביו ית' אין שום צמצום, וממילא הוי' (גילוי) וא-להים (צמצום) הכל עניין אחד, וגם העולמות המתהווים משם א-להים עניינם הוא עצמות הבורא (הוי').
(במילים אחרות: מה שבעולם מתגלה אלוקות מוגבלת (שם א-להים), אין זה אומר שבאותו נברא מצויה רק אלוקות מוגבלת, שבאמת בכל חלקיק של הבריאה נמצא כל עצמות אור א"ס (הוי'), אלא שלנו (לנבראים) מתגלה רק חלק מצומצם מאותו אור אלוקי בלתי מוגבל (ולכן אנו רואים התחלקות בנבראים, שיש דומם צומח חי ומדבר, וישנם עולמות עליונים ותחתונים וכיו"ב, שזה משום שבכל נברא מתגלה האור לפי ערכו), וממילא נמצא שהאור המוגבל אינו מהות אחרת מהאור הבלתי מוגבל, אלא מה שקיים בכל הנבראים הוא האור הבלתי מוגבל, ורק שאנו רואים תמיד רק חלק מהאור הבלתי מוגבל, ולאור זה שאותו אנו רואים אנו קוראים בשם 'א-להים').
יחוד קוב"ה ושכינתיה
בלשון הזהר נקרא עניין זה "יחוד קוב"ה ושכינתיה" - 'קודשא בריך הוא' היינו הבורא כפי שהוא 'נעלה' מהעולמות (קדוש = מובדל) - שם הוי', ו'שכינתיה' היינו דרגת האלוקות המצומצמת המתלבשת בעולמות (שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת) - שם א-להים, ועל ידי קיום המצוות אנו 'מיחדים' את שתי הדרגות, שכן בעולם הגשמי המתהווה מ"שכינתיה" מתגלה על ידי קיום המצווה גם האור האלוקי שלמעלה מהעולמות - "קודשא בריך הוא", ואז נעשה "יחוד קוב"ה ושכינתיה" ויחוד הוי' וא-להים (הרב הוסיף שזו הסיבה שבחצרות החסידים אומרים לפני כל מצווה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" - אלא שלמנהג חב"ד אומרים זאת פעם אחת ביום (לפני "ברוך שאמר") ומזה נמשך על כל היום).
סובב וממלא
וממשיך אדה"א: "והוא הנקרא בזהר סובב כל עלמין וממלא כל עלמין".
שתי הדרגות 'קוב"ה' ו'שכינתיה' נקראים גם 'סובב כל עלמין' ו'ממלא כל עלמין' - שכן 'ממלא כל עלמין' היינו האלוקות המתלבשת ('ממלא') בעולמות ובנבראים - שכינתי', ו'סובב כל עלמין' הוא דרגת האלוקות ש'סובבת' ו'מקיפה' על העולמות, כלומר שהיא נעלית מהם. הרב הדגיש כי ברור שגםן דרגת ה'סובב' נמצאת בתוך העולמות (ולא רק מסביב ומלמעלה) שכן בכל חלקיק מהבריאה נמצא עצמות הבורא, אלא הכוונה שהנברא אינו חש בה וביחס אליו דרגה זו אינה מתגלה אצלו. הרב הביא על כך דוגמא מההבדלים הקיימים בנבראים שלמטה - דומם צומח חי ומדבר, שבדומם ישנה חיות מועטת ביותר, ובצומח מיתוסף כח הצמיחה, ובחי ישנה חיות והרגשה, ובמדבר יש גם כח השכל, והרי ברור שהחיות המגיעה מהבורא אינה מתחלקת לחלקים, אלא שבדומם מתגלה חיות לפי ערכו, והחיות שלמעלה מערכו נמצאת בו באופן של 'סובב' - שאינה נמצאת בו בגילוי, ובצומח מתגלה יותר חיות וכך הלאה, ועד שבנבראים עליונים כמו מלאכים וכו' מתגלה חיות אלוקית נעלית יותר, וזהו החילוק שבין 'ממלא' ו'סובב', ש'ממלא' הוא החיות המתגלית בנברא, ו'סובב' הוא החיות הנעלמת שאמנם גם היא קיימת בו אך באופן נעלם.
סיכום
וממשיך: "והיינו שמע ישראל ובשכמל"ו שנקרא יחודא עילאה ויחודא תתאה" כלומר: כאמור, ב' שמות אלו הוי' וא-להים הם ב' העניינים דיחודא עילאה ויחודא תתאה, שמצד שם הוי' (שהוא למעלה מהעולם, קוב"ה, סובב) אזי אין כלל מקום לעולמות שזהו העניין דיחודא עילאה, ומצד שם א-להים (שכינתי', ממלא) אזי ישנה הרגשת הישות אצל הנבראים, ויש התחלקות בין נברא ונברא, והעבודה היא להבין ולידע על כל פנים במוחו שהוי' הוא הא-להים והכל בטל אצלו ית' שזהו העבודה דיחודא תתאה, וכאמור לעיל זהו החילוק שבין פסוק ראשון דק"ש ("שמע ישראל") לבשכמל"ו.
דרושה יגיעה
וממשיך רבינו האמצעי: "כידוע לכל יודעים ומבינים ישנים גם חדשים אשר טעמו בנפשם מעט מזעיר לקבוע במוחם ולבם אחדות ה' הפשוטה ויחודו ית' לקרב אל השכל והלב בכמה מיני אופנים שונים איש איש לפי הכנת לבבו ומוחו לדרוש ה' באמת ובתמים וברגילות היגיעה והעבודה במוח ולב שלם כל ימי חיי הבלו כו'"
רבינו מדגיש כאן את חובת היגיעה, שאין מספיק רק להבין את העניינים, אלא צריך להתייגע עליהם, וללמוד זאת 'אליבא דנפשי' וכנ"ל.
אמונה ודעת
וממשיך: "ולזאת אמרתי לנפשי זה כמה שמצוה וחובה עלי ללקט באמרים מתוך ותמצית דברי קדשו (של אביו - רבינו הזקן) ז"ל נ"ע הנאמרים ונמצאים בכתבים על פסוק "שמע ישראל" כו' והוספתי ביאור דברים מאשר נקבע במוחי ולבבי לפי ערכי הדל (הרב עמד כאן על גודל ענוותו ושפלותו של אדמו"ר האמצעי), ומאשר ידעתי תשוקת לב אנשים כערכי בהשגת הדברים על בוריין למצוא מרגוע לנפשם כל הימים ובפרט בעת הכושר ועת לכל חפץ וכו' כדי שיהיה מן המוכן במוח ולב להעמיק דעת ביחודא עילאה ויחודא תתאה דשמע ישראל ובשכמל"ו איש כפי יכולתו שזהו העיקר ויסוד כל התורה ומצוות ויסוד העבודה שבלב וגם יסוד האמונה שלמעלה מן הדעת וכאשר ידוע לכל טועם טעם בדא"ח (=דברי א-להים חיים - תורת החסידות) בכל לב ונפש וכו', ולזאת צויתי להדפיס בפתיחה הכתבי תורה של אדוני אבי מורי ורבי הגאון ז"ל שמצאתי בכתובים אצלי דברים כהוויתן ממש על פסוק "וידעת היום והשבות" כו' (=הכוונה לדרוש שאמר רבינו הזקן על פסוק זה (משנת תקס"ה) שעליו מיוסד תחילת הספר אמרי בינה) בענין הדעת והאמונה למען דעת כל איש פשוטי הדברים בכללות ענין יחודא עילאה ויחודא תתאה שהוא בחינת סובב וממלא כו'".
רבינו מדבר כאן על מצוות ידיעת ה' ומצוות האמונה בה'. לכאורה ב' מצוות אלו סותרות האחת את רעותה, שהרי ידיעה אינה אמונה ואמונה אינה ידיעה, וא"כ מה יעשה האדם יידע או יאמין? התשובה על כך היא שהידיעה והאמונה הם בב' העניינים ד'סובב' ו'ממלא', שהחיות האלוקית המלובשת בנברא ('ממלא') אותה ניתן להשיג בידיעה, שכן חיות זו היא אכן מצומצמת לפי ערך הנברא, אך באלוקות שמעל לעולמות ('סובב') אין שייך ידיעה, כי אם אמונה שכן בחינה זו הינה נעלית מהשגת הנבראים.
כשתתרבה הדעת, תגדל האמונה
אך כאן ישנה נקודה מעניינת ונפלאה: כמה שהאדם עמל להשיג במוחו ושכלו אלוקות באופן של ידיעה אזי גם האמונה שלו תגדל, כי ברגע שהאדם יודע עניין אלוקי מסויים, הרי שעניין זה הוא ה'ממלא' שלו, ועניין יותר נעלה הוא אצלו באופן של 'סובב' - אמונה. אך כשהאדם משיג בעומק יותר, אזי ה'ממלא' שלו נהיה נעלה יותר, וממילא ה'סובב' שאינו מושג אצלו והוא רק באופן של אמונה - הוא בדרגה נעלית יותר, וכך האדם הולך ומתעלה מיום ליום, ואין לדבר סוף, וכמה שמשיג יותר הנה יחד עם זה האמונה שלו הולכת ונעשית עמוקה יותר.
תכלית הבריאה וכללות המצוות
וממשיך: "שעל זה אומר בזהר (תרומה שם) דכל בר נש דלא אשתדל למנדע ליה לקוב"ה טב ליה דלא אתברי כו' (=כל אדם שלא מתייגע לדעת את הבורא, נוח לו שלא נברא), וידיעה זו באה בב' פנים א' בהכרת וידיעת שם אלקים שהוא כח פעולתיו ית' שנק' ממלא כל עלמין והב' בבחינת עצמות אור א"ס ב"ה שנק' סובב כל עלמין שהוא שם הוי' שם העצם.
ועל זה אמר בפ' ואתחנן (ו, א) "וזאת המצוה" שהיא מצות קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצות לפי שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל מפי משה עצמו אחר חזרת י' הדברות שקבלו בהר סיני ששמעו מפי הגבורה כו' (כלומר: מצוות קריאת שמע שקולה כנגד כל המצוות, שלכן זו המצווה הראשונה שנצטוו מפי משה מיד לאחר שחזר בפניהם על עשרת הדברות (בפרשת ואתחנן), ומזה רואים שהעניין דיחודא עילאה ויחודא תתאה (שזהו העניין דק"ש) שקול כנגד כל המצוות), וכתיב (ישעיה מג, ז) "לכבודי בראתיו" כו' ואמר בזהר (חלק ב מב, ב) "בגין דישתמודעין ליה" כלומר: כל מטרת הבריאה היא שהקב"ה רצה שידעו אותו (הרב הדגיש שלא שזה 'חסר' לקב"ה, אלא הקב"ה החליט ובחר לרצות זאת, וכפי שהדבר נתבאר בשיעורים קודמים, ראה למשל בשיעור הראשון בד"ה לא הביט אוון ביעקב שבליקוטי תורה פרשת בלק).
נכתב על ידי שמואל אלבום
- המשך יבוא אי"ה -
