הקדמת אמרי בינה - חלק ב
- תגיות: יחודא עילאה , יחודא תתאה , הויה ואלקים , ממלא , סובב , אחדות ה , ה הוא האלקים , קריאת שמע , יחודא עילאה ויחודא תתאה , יחוד הויה ואלקים , דומם צומח חי מדבר , ביטול , משה , אמונה , דעת
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור:
תקציר השיעור הקודם:
רבינו האמצעי כותב כי כל עניינו של אביו (רבינו הזקן) במאמריו ובדרשותיו הן לרבים והן ליחידי סגולה הכל היה בכדי לבאר את עניין אחדות ה' שיהיה מובן וברור לכל, בפנים מסבירות ומאירות, במוח ובלב.
ומבאר שם שיש שתי דרגות ביחוד ה': "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה", והם שני השמות שם "הוי'" ושם "א-להים" (וכפי שנתבארו עניינים אלו באריכות גדולה בשיעור הקודם).
וממשיך שם, שעל זה נאמר (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים", וזה "כללא (=הכלל) דכל אורייתא שבכתב ושבע"פ" (זהר חלק ב קסא, ב), וזהו יסוד כל המצות, שעל ידם נעשה "יחוד קוב"ה ושכינתיה" דהיינו יחוד שם הוי' (קוב"ה) ושם א-להים (שכינתי').
וממשיך, שבלשון הזהר נקראו ב' עניינים אלו (הוי' וא-להים) "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין", וזהו גם החילוק שבין פסוק ראשון דקריאת שמע - "שמע ישראל" ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שפסוק ראשון הוא יחודא עילאה (הוי') וברוך שם גו' הוא יחודא תתאה (א-להים). וכפי שנתבארו כל עניינים אלו באריכות גדולה בשיעור הקודם.
וממשיך רבינו האמצעי, שלכן ראה לעצמו כזכות וחובה ללקט מדרושי אביו ממה שאמר על פסוק שמע ישראל וגו', ואף הוסיף על כך ממה שנתחדש והונח אצלו, ובפרט שיודע כמה גדולה תשוקת האנשים שעמו שיהיה להם 'מן המוכן' במה להתבונן ולהעמיק דעת במוח ולב ביחודא עילאה ויחודא תתאה שכאמור זהו עיקר ויסוד כל התורה והמצוות והוא גם יסוד העבודה שבלב ויסוד האמונה שלמעלה מן הדעת, ולכן הוא מוציא לאור את הספר שלפנינו שבו יבוארו בהרחבה עניינים אלו דיחודא עילאה ויחודא תתאה שכאמור הם הם העניינים דהוי' וא-להים, 'סובב' ו'ממלא', קוב"ה ושכינתי', ופסוק ראשון דק"ש ובשכמל"ו.
ומביא על זה את דברי הזהר (שם) ש"כל בר נש דלא אשתדל למנדע ליה לקוב"ה טב ליה דלא אתברי" (=כל אדם שלא מתייגע לדעת אלוקות - טוב לו שלא נברא).
(אחד הנוכחים בשיעור הקשה, שהנה בעירובין (יג, ב) איתא: "תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" ונמצא שבכל אופן נוח לו לאדם שלא נברא? וענה הרב, שחז"ל דייקו כאן בלשונם, שהרי לא נאמר "טוב לו לאדם שלא נברא", אלא "נוח לו לאדם שלא נברא", והיינו שאכן מה שנברא אין זה 'נוח' לו לאדם (שהעבודה כרוכה ביגיעה וכו'), אך זהו בהחלט טוב לו, ורק אותו אדם שאינו ממלא את המטרה והתכלית שלשמה נברא - לדעת אלוקות, עליו נאמר (בזהר) ש"טב ליה דלא אתברי"...).
* * * * *
סובב וממלא
(מכאן החל הרב ללמוד מבפנים ולבאר את העניינים באריכות:)
ממשיך וכותב רבינו האמצעי: "וידיעה זו (שהאדם צריך לדעת את בוראו) באה בב' פנים: א' בהכרת וידיעת שם אלקים - שהוא כח פעולותיו ית' שנקרא ממלא כל עלמין, והב' בבחינת עצמות אור אין סוף ב"ה שנקרא סובב כל עלמין שהוא שם הוי' - שם העצם".
כלומר: האדם חייב לדעת ולהתבונן בב' עניינים אלו - אור הממלא כל עלמין ואור הסובב כל עלמין.
במענה לשאלת אחד הנוכחים, ביאר הרב את עניינם של אור הממלא כל עלמין ואור הסובב כל עלמין:
משל מהנשמה
חז"ל אומרים (ברכות י, א): "מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף" כלומר: האופן שבו הנשמה מחיה את הגוף הוא מעין 'משל' על האופן שבו הקב"ה מחיה את העולמות. והנה אנו רואים שהנפש אינה מתגלה בשווה בכל האיברים, אלא בכל איבר ישנה התגלות הנפש בהתאם לאותו איבר, ולמשל: ברגל מתגלה כח ההילוך; בפה - כח הדיבור; מידות בלב; כח הראיה בעין, וכח השמיעה באוזן והשכל - במוח.
ברור כי הנשמה עצמה אין בה התחלקות, והיא 'עצם פשוט' שלמעלה מהתחלקות, אך יחד עם זאת נמשך ממנה בכל איבר לפי עניינו.
וכך גם בנמשל - בחיות האלוקית הנמשכת בעולמות, מצד הבורא הרי כשם שהוא אחד כך החיות הנמשכת ממנו אין בה התחלקות, אך לא בכל עולם ולא בכל נברא מתגלה כל החיות הבלתי מוגבלת של הבורא (מכיוון שהנבראים והעולמות אינם 'כלים' לקבל את החיות כפי שהיא) ולכן בכל נברא מתגלית חיות בהתאם לעניינו של אותו נברא, שבדומם מתגלה חיות מועטת ביותר, ובצומח ישנה חיות נעלית יותר, וכך בחי, ובמדבר, ועד לעולמות עליונים שבהם מצויים המלאכים שבהם מתגלה חיות נעלית ביחס לחיות שבעולם הזה, אך זהו מה שמתגלה בנבראים, אך מצד הקב"ה החיות היא למעלה מהתחלקות לדרגות, והחיות היא בלי גבול, ונמצא שיש את החיות הנגלית שהיא חיות מצומצמת, המתאימה לכלי הנבראים, ויש את החיות שאינה מתגלית (כלומר: היא נמצאת בכל הנבראים, אך היא אינה בגילוי אצלם) שהיא עצם החיות שלמעלה מהתחלקות. ושתי בחינות אלו הן אור הממלא ואור הסובב, אור ה'ממלא' הוא האור המתלבש בגלוי בנברא, שהיות שהנברא חש בה היא כמו מצויה בתוכו ('ממלא'), וה'סובב' הוא החיות הנשארת בהעלם ואינה מתגלה בו (ולכן היא נקראת 'סובב' שהיא כביכול 'מעליו' למרות שכאמור היא מצויה בכל חלקיק שבו). והיות שחיות זו היא עצם החיות - היא נקראת בשם הוי' - שם העצם כפי שכתב כאן רבינו.
ד' בחינות
(אחד הנוכחים שאל מדוע העולם מתחלק לארבע בחינות (דומם צומח חי מדבר) דווקא. וביאר הרב שחלוקה זו היא לא רק בעולם הזה אלא בכל העולמות (שגם הם במספר ד' - אצילות בריאה יצירה עשיה), וכידוע שגם הספירות מתחלקות לדצח"ם (=דומם צומח חי מדבר) שהמלכות - הדיבור - היא בחינת 'דומם' שכן האותיות (של הדיבור) הם כמו אבנים, שלא שייך בהם צמיחה מקטנות לגדות, המידות מקבילים לצומח, שכן במידות יש צמיחה מקטנות לגדלות, שכפי ההתבוננות כך תהיה המידה, השכל בכללותו מקביל לעולם החי - שיש בו הרגש והתפעלות, והחכמה שלמעלה מהשכל הגלוי - שעניינה הוא 'ביטול' (ראה תניא פרק לה בהגה"ה - וראה בהמשך) - מקבילה למְדַבֵּר - אדם). הרב הוסיף שבפרטיות כל דרגה מתחלקת בעצמה לדצח"ם (שבמלכות עצמה קיימים הדרגות דצח"ם - מְדַבֵּר שבמלכות; חי שבמלכות, וכו' וכך עד אין סוף דרגות), ושרש כל זה הוא מד' אותיות שם הוי').
המצווה הראשונה שצווה משה
וממשיך הרבי: "ועל זה אמר בפרשת ואתחנן (דברים ו, א) "וזאת המצוה" שהיא מצות קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצות לפי שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל מפי משה עצמו אחר חזרת י' הדברות שקבלו בהר סיני ששמעו מפי הגבורה כו'".
כלומר: מצוות קריאת שמע שקולה כנגד כל המצוות, ולכן זו המצווה הראשונה שנצטוו בה על ידי משה, שאחרי שמשה סיים לחזור בפני ישראל על עשרת הדברות (בפרשת ואתחנן) שאותם נצטוו מפי הגבורה, מתחיל משה לצוות את המצוות שאותם הוא מלמד את ישראל, ובתור מצווה ראשונה בחר משה רבינו את מצוות ק"ש, ומזה רואים שהעניין דיחודא עילאה ויחודא תתאה (העניין דק"ש) שקול כנגד כל המצוות).
מטרת הבריאה
וממשיך: "וכתיב (ישעיה מג, ז) "לכבודי בראתיו" כו' ואמר בזהר (חלק ב מב, ב) "בגין דישתמודעין ליה". כלומר: כל מטרת הבריאה היא שהקב"ה רוצה שידעו אותו.
ידיעה גם באור הסובב
"וידיעה זו היא באמיתת עצמותו ית' אף על פי דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, לעתיד לבוא יתגלה, וכמו שכתוב (ישעיה יא, ט) "ומלאה הארץ דעה את ה'" ממש, ועכשיו הרי זה בבחינת האמונה שלמעלה מן הדעת ומן האמונה נמשך גם עד השגת השכל ומדות שהרי אמר בפירוש (דברים ו, ה) "ואהבת את הוי'" הרי יוכל להתפס שם הוי' בלב בשר כו'".
כלומר: המבואר כאן שמטרת האדם והבריאה היא לדעת את ה', התכלית שבזה היא להגיע לידיעה גם בעצמות א"ס שלמעלה מעלה מעולמות, והגם שלכאורה כיצד ניתן להשיג עניין זה בדעת והשגה, הנה לעתיד לבוא יהיה כן, וכדכתיב "ומלאה הארץ דעה (לא רק בשם א-להים - 'ממלא', כי אם) "את הוי'" ממש, וגם עכשיו למרות שבזמן הזה העצמות הוא בכללות למעלה מהשגה, ונתפס רק באמונה, אך נמשך מזה גם בשכל (ומהשגת השכל בא גם להרגשה ב)מידות, וכפי שרואים שהתורה מצווה לאהוב את הוי' ("ואהבת את הוי'") בלב בשר.
הכלי לידיעת הוי' - ביטול
וכאן כותב רבינו עצה איך להגיע לזה: "והיינו ע"י כח מ"ה שבנפש בבחי' הבטול לאין האלקי שמשיג איך שהוא ית' סובב כל עלמין ומובדל ומרומם כו'".
כיצד יגיע האדם להשגה בעצמות א"ס שלמעלה מגדר ההשגה? זהו על ידי בחינת ה'חכמה' שבנפשו, דהיינו הביטול (חכמה אותיות כח מ"ה = כח הביטול כמו (שמות טז, ז) "ונחנו מה") וזה נעשה על ידי התבוננות באור הסובב דווקא, שלגביו העולמות בטלים ואינם תופסים מקום.
וצדיק באמונתו יחיה
"ומה שכתוב "וזאת המצוה" שהיא מצות ק"ש שהיא בבחינת הדעת שהרי אמר "שמע ישראל" שמע לשון הבנה כו', ובאמת אי אפשר להשיג בסובב כל עלמין כי אם על ידי האמונה שלמעלה מהדעת". (רבינו חוזר ושואל, שמצד אחד מודגש גם בפסוק ראשון דק"ש (השייך ליחודא עילאה, סובב) עניין ההשגה, שפירוש "שמע" הוא הבנה (ולא רק שמיעת האוזן לבדה); אך לאידך כיצד ניתן להשיג את עניין ה'סובב', שלכאורה עניין אור הסובב שייך לאמונה דווקא).
(ומוסיף בזה רבינו ביאור:) "הענין הוא דעיקר המצוה דקריאת שמע הוא שיבא כח האמונה זו שלמעלה מן הדעת לידי גילוי בדעת והבנה, והוא מה שכתוב (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה" - שתבא האמונה שלמעלה מן הדעת לכלל חיות בנפש להתענג על ה' בהשגה ודעת כו' (כלומר: מצוות האמונה לא נועדה להיות עניין 'מקיף' שאינו מתגלה בנפש האדם, כי אם שעל ידה האדם 'יחיה' ועד שיתענג בהשגתו את העניין האלוקי).
הכח ממשה רבינו
(אך כיצד ניתן להשיג עניין זה שכאמור הוא למעלה מהשגה? על זה ממשיך:) "ולפי שמצוה זו דקריאת שמע היא בבחינת סובב כל עלמין שאין ביכולת כנסת ישראל לקבלה כי אם על ידי משה שאמר להם "שמע ישראל" ואע"פ ששאר המצות נאמרו על ידי משה כמו (שמות לא, יב) "ויאמר ה' אל משה לאמר" (דהיינו) לכנסת ישראל, אבל מצוה זו הרי משה עצמו אמרה (כלומר: כל המצוות הקב"ה צווה את משה שיאמר אותן לישראל, אך מצווה זו משה אומר (לישראל) גם את התיבות "שמע ישראל" עצמן, ולא רק מְצַוֶּה על אמירת ק"ש), ומשה הוא בחינת הממוצע להמשיך אור אחדות ה' הפשוטה שלמעלה מן הדעת בדעת דכנסת ישראל בכל אחד ואחד לפום שעורא דיליה, ועל כן מצות ק"ש למעלה מכל המצות" (דהיינו שאמנם אור הסובב הוא למעלה מהשגה, אך על ידי משה שהוא ה'ממוצע' הממשיך אלוקות מעצמות אור אין סוף לכנסת ישראל אזי יכול לבוא גם עניין זה בהשגה).
וממשיך: "שהרי אמר (הקב"ה אומר למשה בסיום עשרת הדברות - דברים ה, כח:) "ואתה פה עמוד עמדי ואדרבה אליך את כל החוקים" כו' (שלאחר מעמד הר סיני הקב"ה קרא למשה בכדי ללמדו את כל המצוות, וכשגמר ללמדו התחיל משה ללמד את המצוות לישראל, ואמר להם) "וזאת המצוה" כו' (מצוות ק"ש, ומזה ראיה -) שהיא מצוה הראשונה הכוללת כל המצוות".
יסוד המצוות - אמונה; מצווה ראשונה - ידיעה
"ומה שאמרו ז"ל (מכות כד, א) "בא חבקוק והעמידן על אחת שהיא האמונה" (שמזה ראיה שהאמונה היא העיקר - ולא כמו שנתבאר שהידיעה באלוקות היא המצווה הראשונה והיא כללות כל המצוות), גם זה אמת, אבל אין האמונה בכלל ציווי, כי עצמי' וטבעי' היא ירושה מאבותינו (אי אפשר לצוות על האמונה, כי המושג 'מצווה' שייך רק לאחר שמאמין כבר שיש מְצַוֶּה המצווה, וזו אכן האמת שהאמונה היא עניין טבעי ועצמי (למעלה מציווי) הקיים בנפשות ישראל בתור 'ירושה' מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב) רק שהיא יסוד המעמיד ומקיים כל המצות (וכמו שכתוב בשער האמונה) (אחד מספריו של אדמו"ר האמצעי, ושם מבואר עניין זה בארוכה בהקדמת הספר), אבל אחרי האמונה היא מצות ק"ש ביחוד אלקות ביחודא עילאה ויחודא תתאה, שזהו בחינת גילוי האמונה כמו שיהיה לעתיד לבוא דכתיב "ומלאה הארץ דעה" במורגש (שדעת היא הרגשה), החיות משם הוי' שהוא סובב כל עלמין (וזהו תוכן הכונה במה שכתוב "כי הוי' הוא האלקים" שגם הוי' דבחי' סובב יהי' בבחי' הדעת כמו שם אלקים שבא בדעת והכרה כו'".
הוי' הוא הא-להים
הרב ביאר כאן מהו העניין של "הוי' הוא הא-להים" (ראה גם בשיעור הקודם) שהנה מה שבעולם מתגלה אלוקות מוגבלת (ממלא, שם א-להים), אין זה אומר שבאותו נברא מצויה רק אלוקות מוגבלת, שבאמת בכל חלקיק של הבריאה נמצא כל עצמות אור א"ס (הוי', סובב), אלא שלנו (לנבראים) מתגלה רק חלק מצומצם מאותו אור אלוקי בלתי מוגבל (ולכן אנו רואים התחלקות בנבראים, שיש דומם צומח חי ומדבר, וישנם עולמות עליונים ותחתונים וכיו"ב, שזה משום שבכל נברא מתגלה האור לפי ערכו), וממילא נמצא שהאור המוגבל אינו מהות אחרת מהאור הבלתי מוגבל, אלא מה שקיים בכל הנבראים הוא האור הבלתי מוגבל, ורק שאנו רואים תמיד רק חלק מהאור הבלתי מוגבל, ולאור זה שאותו אנו רואים אנו קוראים בשם 'א-להים' ובלשון הזהר 'ממלא כל עלמין', אבל באמת הוי' הוא הא-להים.
לעתיד לבוא תהיה ידיעה גם בהוי'
והחידוש שיהיה לעתיד לבוא שהנבראים יראו ויחושו גם את האור הבלתי מוגבל, שלכן נאמר "כי מלאה הארץ (כלומר אנו, הנבראים התחתונים) דעה (כלומר הרגשה) את הוי'" - בשם הוי' (סובב), ומעין זה צריך להיות גם עכשיו שעל זה אומר דהוי' הוא הא-להים, כלומר שגם בהוי' צריכה להיות ידיעה כמו בא-להים.
"וכך הוא המכוון בכל דברי כתבי התורות (של רבינו הזקן) ובפרט בדרוש דעל פסוק וידעת היום כו' (דרוש לרבינו הזקן על פסוק זה משנת תקס"ה שעליו מיוסד חלקו הראשון של ה'אמרי בינה') ולא יטעו בו לומר שהאמונה בבחי' סובב למעלה מן הדעת לבד שזהו שכתוב (שמות יד, לא) "ויאמינו בה'" וכו', דאם כן מצות יחוד אלקי' בק"ש היא באמונה לבד והיא היפוך גמור מן האמת (שהרי כתוב "שמע ישראל" ו'שמע' לשון הבנה כנ"ל), אלא הכונה כנ"ל וד"ל).
מי שלא עוסק בידיעת הוי' נקרא פושע ישראל בנשמתו
ומעתה כל איש ישים אל לבו במעט זמן שיפנה מעסקיו לא יקטן בנפשו באמרו מצד שפלותו והכרתו בפחיתות ערכו ורוב טרדתו כו' מי אנכי שאבא למעלות ומדרגות ההתבוננות העמוקות מכלי מוחו ולבו ולמה אלך בגדולות ונפלאות ממני כו', ידע נאמנה שמתחייב בנפשו ממש. וכמעט קשה פריקות עול מצוה זו כעובר על מצוות עשה דתפילין וציצית וכהאי גוונא (ומבאר:) (כי קרקפתא (=קרקפת) דלא מנח תפילין נקרא פושעי ישראל בגופן (ראש השנה יז, א), וזה נקרא פושע בנשמתו כו') כי ציווי זה ד"וידעת" ו"שמע ישראל" כו' הרי כל חיי נפשו האלקית באור תורה ומצוות ועבודה שבלב תלויין בזה וכל איש כפי ערכו גם אם אינו רק יודע ספר צריך לייגע עצמו בכל יכולתו ביחוד אלקות דסובב וממלא הוי' ואלקים וזה כל האדם בכל ימי חייו להיות אור אחדות ה' ממש נקבע במוחו ולבבו, וכל אשר פורק עול בזה ומטעה עצמו בדמיונות שוא ומדוחים כמו בשפלות של שקר הנ"ל (שחושב שאינו ראוי לזה) אין זה רק עצת היצר להדיחו ולהרחיקו מאור פני אלקים שלא יראה אור ה' במוחו ולבבו".
הסיבה לכל הדינים הקשים
(וממשיך:) "וזהו סיבה ושרש לכל דינין קשין הנמשכין על כל איש לפי דרכו, וכמו שכתוב (ישעיה כז, יא) "כי לא עם בינות הוא" כו' (והמשך הכתוב: "על כן לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחוננו"), וכמו שהוכיח הנביא (ישעיה א, ג-ד): "ישראל לא ידע עמי לא התבונן, הוי גוי חוטא" וכו' (כלומר: כתוצאה מזה שלא ידע ולא התבונן, ממילא נעשה גוי חוטא), וכתיב (בפרשת וילך (דברים לא, יז)) "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי (שאלוקות אינו מאיר בנפשו) מצאוני הרעות האלה" כו', שזהו גודל עוצם הלחץ והדחק של הפרנסה שבנפשם יביאו לחמם לחם עוני, ואין עוני יותר מעני בדעת (ועל ידי העניות בדעת נעשה עניות כפשוטה), וזהו "והיה לאכול" ברוחניות, כמו (הושע ח, ח) "נבלע ישראל" כו' "ויאכלו בכל פה" (ישעיה ט, יא) ומצאוהו רעות רבות וצרות בגשמיות מצד תוקף הדינין הקשין ומקטרגים רבים למעלה ולמטה לעורר השנאה בלב לרדוף עד לחרמה ברוחניות כו' כמו שכתוב (תהלים ב, א) "למה רגשו גוים" כו' "על עמך יערימו סוד לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל" וכו' (שם פג, ד-ה) וכל זה "על כי אין אלקי בקרבי" "אלהי" (לשון יחיד, כלומר שלי) ממש, שהוא אחדות ה' הפשוטה שיקבע ויוקלט בתוך לב כל אחד ואחד מישראל במצות יחוד עליון דק"ש איש איש כפי יכולתו לדבקה בה' אחד במוחו ולבו בכונה ורעותא (רצון) דלבא, דוקא אליו דוקא ולא למדותיו" (ספרי, הובא בפרדס שער לב (שער הכוונה) פרק ב. כלומר: שלא יהיה מטרתו וכוונתו לאיזה ספירה או דרגא וכו' אלא יכווין לבו לעצמות הבורא, וראה בהמשך).
על ידי ק"ש ניתן לבוא לשמונה עשרה
"וכאשר ישים אליו לבו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף במסירות נפש באחד (ראה בשיעור הקודם), אזי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו' (כלומר: על ידי אתערותא דלתתא (=ההתעוררות מלמטה) אתערותא דלעילא (=יומשך לו התעוררות מלמעלה) ואז:) ימשיך גילוי אור עצמות אין סוף ב"ה ממש להאיר בתוספת אור חדש בח"י ברכות דשמונה עשרה לכל איש ואיש אשר יתפלל ויבקש על נפשו בהכנעה ומרירות בבקשת רחמים רבים גם בגשמיות בבני חיי ומזוני וכל דבר הנוגע עד הנפש וכו'" (כלומר: כיצד יאיר אצל האדם העניין דח"י ברכות שמונה עשרה (שעניינם הוא גילוי אלוקות, וגם המשכת האור בגשמיות ממש לרפא החולים ולברך השנים, ראה באריכות בשיעור השני בד"ה לא הביט אוון ביעקב - ליקוטי תורה פרשת בלק)? אך העניין הוא, שעל ידי שקודם שמו"ע קרא ק"ש שהיא עניין יחוד אלוקות, מזה יכול לבוא לשמו"ע, ועד שיתמלא מבוקשו בבני חיי ומזוני וכל המצטרך לו).
אליו ולא למידותיו
"אבל אם לא ישים אליו לבו בק"ש לא יפעול רצון ה' בתפלה בח"י ברכות כלל וכלל וכו', וכמו שיובן מכל אשר יבואר בפתיחה הכוללת (="פתח השער" המובא בחלקו הראשון של הספר אמרי בינה, ובה מבוארים בעומק ובאריכות כל העניינים שעליהם דובר כאן 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה' ממלא וסובב, הוי' וא-להים וכו') תמצית כל הענינים שבחיבור זה דשמע ישראל שכתבתי לכל אשר יחפוץ וישתוקק לקרב ולדבק נפשו בפרטיות הדברים שמדברים ביחוד אלקות ביחודא עילאה ויחודא תתאה וישמע חכם ויוסיף דעת ותבונה למצוא ביגיעתו בזהר וכתבי האריז"ל כל פרטי הכונות, ואם באמת הכל עולה אל מקום אחד והוא אחדות הפשוטה דוקא, ולא לעלות במעלות ומדרגות כונות ושמות ויחודים הנהוג בין המקובלים כי לא חפץ ה' באלה כי אם בכונה אחת לבד לקשר נפשו אל אמתת עצמותו ית' דוקא (ועל זה אומר (קהלת ז, כט) "[כי] האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים").
(כאן הרבי בא לשלול את המקובלים שמכוונים בעשיית המצוות ובתפילה לדרגות מסויימות ולספירות ושמות שונים, בעוד שהעיקר הוא לא המידה או השם וכו' אלא עצמות הבורא המלובש באותה מידה, וכפי שמאריך בזה רבינו הצמח צדק ב'שרש מצוות התפילה' (שבספרו 'דרך מצוותיך' בתחילתו).
מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח
"וכל לבבות דורש ה', יש שמגמתו רק לבא אל עומק הכונה והיחוד שעל פי הקבלה לבד לומר "רזי לי רזי לי" כו' (עפ"י לשון הכתוב ישעיה כד, טז. וכוונתו לאותו אדם המתגאה באומרו שהוא יודע הסודות והרזים) ואין לבבו נכון באמת ובתמים לעצמותו ית' לבד, ונמצא זהו היפך עיקר המצוה הזאת שבק"ש שהוא אליו דוקא (שכל עניין יחוד ה' הוא שאין עוד מלבדו והכל בטל, והוא מגביה עצמו ומתגדל על ידי זה) ואם ימצא איש שמטעה את עצמו בכל כיוצא בזה הלא ה' בוחן לבות יודע וחוקר כליות ולב ואין כל דבר נסתר ונעלם מאתו כו', על כן אמרתי הגם שמי אנכי כי באתי עד הלום להוכיח רבים ושלמים אשר ידעתי ערכי הדל באמת לאמתו (הרב הפליא את גודל ענוותו של אדה"א), אך לאנשים כערכי מחוייב אני להודיע האמת שלא ילכו בגדולות ונפלאות להטעות עצמם בכונות פרטיות שלא לה' אחד המה (כטעות המקובלים הנ"ל), רק לחשוב חשבונות רבים להשביע נפשם לבד ולא זו הדרך ישכון בה אחדות ה' שהוא דוקא בבחי' הבטול והעדר הרגשת עצמו מכל וכל כידוע וכאשר ידוע לכל אשר חפץ בקרבת אלקים שכל שהנפש שפלה ונמוכה ביותר שם ישכון אור אין סוף ב"ה כמו שכתוב (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" כו' "אל מי אביט אל עני" כו' (ישעיה סו, ב - בשינוי קצת). וכידוע (ראה ספר יצירה א, ה) דעומק רום (=העליון ביותר) אינו שורה אלא בעומק תחת (=השפל ביותר) וכמו שכתוב (תהלים קלח, ו) "כי רם ה', ושפל יראה" וכך אמרו בלומדי תורה (עירובין נה, א) "לא תמצאנה בגסי הרוח" כו', וגם בענין גלוי אחדות פשוטה ביחוד דק"ש ודאי לא תמצא רק בתכלית הענוה והשפלות וכמו שכתוב (דניאל ב, כא) "יהב חכמתא לחכימין" (ש)חכמה עלאה (דהיינו) בטול העצמי לאין האלקי מצד עצם הנשמה (יחידה שבנפש), אינו נותן מדה זו רק "לחכימין" - שהוא חכמה תתאה - בטול הישות והגסות (כלומר: המבטל את ישותו מלמטה ("חכמה תתאה") זוכה שיאיר בו ביטול העצמי ("חכמה עילאה") מלמעלה, שזהו העניין דיחוד ה') וזהו שאמרו רז"ל (ראה ברכות נה, א) "כל מי שיש בו חכמה" וכו' (הקב"ה נותן בו חכמה), ולהיפך מי שמגביה עצמו לומר רזי לי כו' אי אפשר בשום אופן שיטעום טעם מאור חיי החיים אין סוף ב"ה כי ודאי תועבת ה' כל גבה לב ודי בזה.
סיום
ומובן ממילא לכל איש כערכי כונתי הרצויה בזה כי אין כאן במה להתגדל כידוע לרגילים בדא"ח (=דברי אלהים חיים - דרושי חסידות) כאלה מנעוריהם, רק מפני שצוק העתים גברה ביותר ואין עת הכושר לכל אדם להבין חיי נפשו שיחיה בהם, על כן אמרתי לנפשי לעשות חסד אלקים אמת עם אנשים כערכי וידעתי שידונו אותי לזכות ויהגו בכל לבם בעיון טוב ולא כקורא בספר לצאת ידי חובתו או להתגדל וכו', וה' ירים קרן ישראל ויקויים (ירמיה לא, לג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי" כו'.
דברי המדבר באמת אוהב דבק מאח (רבינו מעיד כאן על עצמו, שדביקותו ואהבתו לחסידים היא יותר מאח) אחוז וקשור בחבלי עבותות אהבה לכל מבקשי ודורשי אלקים בדרכי האמת בתורה ומצוות ותפלה ותשובה מקרב ולב עמוק נאום דוב בער בן אדוני אבי מורי ורבי הגאון האלקי קדוש ישראל מרנא ורבנא שניאור זלמן זצ"ל נ"ע".
מעשה בדייסת כוסמת
בסוף השיעור סיפר הרב שכשרבינו הזקן היה אברך הסמוך על שולחן חותנו, אזי בתחילה החותן לא הבין את פשר הנהגתו של רבינו הזקן שהיה מתפלל באריכות ועוסק בחסידות וכו', ופעם אחת כשאיחר רבינו הזקן לשוב בליל שבת קודש, נעל החותן את כל הכלים והמאכלים והמשקאות בכדי שאדה"ז לא יהיה לו לקידוש וסעודת ש"ק. כשבא אדה"ז וראה את מה שעשה לו חותנו החל לחפש בכל הבית איזה דבר לקדש ולאכול. ולבסוף מצא חבית יי"ש שהיתה מלאה. אך לא הי' לו כוס שימזוג לתוכה המשקה. אחרי זמן מצא איזה ספל גדול ביותר שהיה שם, והחליט שיקדש עליו, הוא מילא את הספל ועשה קידוש, ושתה רוב כוס... לאחר ששתה הרגיש שהוא קרוב לאיבוד ההכרה ח"ו, ובסייעתא דשמיא מצא שם שנשאר דבוק באחד הקדירות מעט דייסת כוסמת ('קאשע') ואכל ממנה ובזה שבה איליו נפשו. ולזכר מעשה זה נהגו החסידים לטעום בי"ט כסלו דייסת כוסמת...
נכתב על ידי שמואל אלבום