אגרת הקודש סימן כ''ף - חלק שני

כ אגרת הקודש סימן כ''ף - חלק שני | חסידות TV

אגרת הקודש סימן כ''ף - חלק שני
- תגיות: איהו וגרמוהי חד , אורות וכלים , ספירות , עשר הספירות
- הועלה לאתר: יג כסליו התשעג
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
לא מצליחים לצפות? רוצים ללמוד בדרכים? לחצו להורדה למחשב האישי: וידאו (MP4) אודיו (MP3)
להורדה יש ללחוץ על הקישור המתאים באמצעות הכפתור הימני בעכבר > שמירת קישור בשם

שיעור שנאמר ע"י הרב יוסף יצחק אופן בכולל שע"י ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בעיה''ק צפת ת"ו * בשיעור זה, ממשיך הרב לבאר את אגרת הקודש סימן כ''ף - ד"ה "איהו וחיוהי חד", שבספר התניא קדישא.

פלפול התלמידים (1)

אומר:ט שבט התשעג

מחכה בקוצר רוח לחלק שלישי באגרת הקודש כ
שלח תגובה

שלח שאלה או תגובה

החומר הנלמד

איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פירוש ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות, וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות, מה שאין כן בבריאה, יצירה ועשייה כו'). וצריך להבין היטב איך האין סוף חד עם גרמוהי הן הכלים, הרי הכלים הן בבחינת גבול ותכלית, כמו שכתב בעץ חיים. אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס ולא בבחינת השתלשלות עילה ועלול לבד, ומה שכתב הרמ"ק ענין השתלשלות עילה ועלול וכן הוא בזוה"ק פ' בראשית, היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחי' הכלים) שנקראות בלי מה בס"י, שאינן בבחינת יש ומהות מושג, וכמו האין סוף דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכמו שכתוב ופני לא יראו.
ונבואת משה רבינו ע"ה והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א, ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו, כזיו השמש בשמש, כמ"ש בפרדס מהרמ"ק ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמו שכתבתי במקום אחר ועיין שם. ויש מאין נקרא בריאה בלשון הקודש, והגם שהיש הנברא הוא גם כן כלא חשיב קמיה, דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש, כמו שכתבתי בלקוטי אמרים ח"ב, היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה, היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה, כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל, וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה, שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו על ידי ידיעה והשגה זו, וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כל כך, רק שזה עילה וזה עלול. ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש, ולכן נקרא יש מאין דוקא.
והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די"ס דבי"ע, וגם האורות נפש רוח, ונבראו מבחינת הנשמה די' ספירות דבי"ע שהוא אלקות, והן הלמ"ד כלים דמלכות דאצילות וכן באצילות מחיצוניות הכלים די' ספירות דאצילות שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחינת העיגולים די' ספירות וגם גופות המלאכים דאצילות שהן בחינת יש, וכמו שכתוב ובמלאכיו ישים תהלה. שאינן בבחינת ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזכר ונקבה דאצילות קודם שירדו לבי"ע, אינן בכלל יש ודבר נפרד בפני עצמו, אלא הן מעין בחינת אלקות בצמצום עצום, וכעין הכלים די' ספירות דאצילות שהן בבחינת גבול, על ידי צמצום אור האין סוף הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם, וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבא בגולגלתא דאריך אנפין וזעיר אנפין, אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצילות ובחינת יש, אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחינת הגולגלתא ודיקנא), אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין, מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די"ס שבהן מלובש הקו מאור א"ס שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה, וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט על ידי התלבשותן בבי"ע. אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממלכות דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא על ידי ריבוי האותיות היוצאין ממלכות פי ה' וברוח פיו כל צבאם, וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוקבא ולזאת נקראת עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא על ידי עילה ועלול, אבל ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול ואור הא"ס הוא מלובש בחכמה לבדה. וז"ש נעוץ תחלתן בסופן כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחי' האחרונה של הא"ס ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחינה אחרונה דא"ס היא מלכות דאין סוף ולכן גם המלכות דאצילות נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפני עצמו בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת ים וף, דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל ז' חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא עילאה שהוא על ידי אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מזעיר אנפין הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור א"ס ממש ע"י העיבור והלידה.
ובזה יובן היות המצוות במלכות ה' של שם הויה, והתורה בזעיר אנפין וא"ו של שם הויה. הגם שלמעלה באריך אנפין המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבזעיר אנפין, ושרש התורה דנפקא מח"ע הוא במו"ס דא"א והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח הא"ס ב"ה לברוא יש מאין ולא על ידי עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים על ידי שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה, ולכן אמרו בירושלמי ולית ליה לרבי שמעון שמפסיק ללולב וכו', וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו וכו', כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד, עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה, הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה, רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן.
והנה כמו כן מזיווג זו"ן דבי"ע נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים על ידי אור הנשמה שבתוכן, שהיא אלקות מהכלים די"ס דמלכות דאצילות, וגם בתוכה הארת הקו דאור אין סוף המלובש באצילות עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמלכות בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש, וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י דא"ק שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במלכות דעשיה, הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח די"ס דבי"ע ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמו שכתוב הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם, וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם, אמנם מציאותו ומהותו של אור הא"ס אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ואת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחינת מקיף וסובב וכמו שכתבתי הפירוש בלקוטי אמרים, ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כי אם על ידי הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנ"ל, וגם מאור א"ס הסובב ומקיף לארבע עולמות אבי"ע בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די' ספירות דבי"ע ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא על ידי הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט על ידי האותיות כנ"ל.
ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל, היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים, שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין, הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים, ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשיה, ותחת רגליו מאיר אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו, וגם הקו מאור א"ס המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחינת אור חוזר, כמו שהמלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצילות מאיר באור חוזר ממלכות דאצילות ומלכות דאצילות היא בחי' כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור א"ס המסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק מאיר ממטה למעלה לבחינת אור הנשמה דמלכות, דמלכות דעשיה, שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמלכות דאצילות. ולפי מה שכתב בספר הגלגולים פרק כ' - הובא בלקוטי אמרים, מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור א"ס באור האצילות שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה ועל ידי זה יש כח ועוז בסיום הכלי דמלכות דמלכות דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר תדשא הארץ וכו' להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחינת אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר ישרצו המים ומאמר תוצא הארץ נפש חיה מחכמה דמלכות, דמלכות דעשיה, שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחינת איו סוף שאם יתקיים עולם הזה ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן על ידי העלאת מים נוקבין, והם הזרועים והנטועים ואף על פי כן הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין אחד הוא כמו יש מאין ומכל שכן הקשין והשבלים והנה הפירות שעל ידי העלאת מים נוקבין - היא הזריעה והנטיעה - הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ, ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באבי"ע (שהוא תכלית בריאת האדם) כמו שכתבתי במקום אחר.
ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דצח"מ שהן בחינת עפר מים אש רוח, שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר למעלה מהחי, אף על פי כן החי ניזון וחי מהצומח, והמדבר מקבל חיותו משניהם, וגם חכמה ודעת שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן כו', ועדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו', כי הוא בחינת אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור א"ס הסובב כל עלמין ומהקו אור א"ס שבסיום רגלי היושר דא"ק בבחינת אור חוזר כנ"ל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שעל גבי המזבח, וכדקדוק לשון הזוה"ק ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון.
ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין על ידי כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה הגשמי כמו שכתוב היום לעשותם ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):