סיום ד"ה "רני ושמחי בת ציון" התשכ"ז
- תגיות: ביטול , מסירות נפש , קבלת עול , התקשרות
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
רבינו הזקן מבאר (בתורה אור - דרושי חנוכה), שבזמן הגלות כנסת ישראל נקראת בשם "בת ציון". ולפי זה שואל הרבי, מדוע הפטרת שבת בהעלותך מתחילה בפסוק "רני ושמחי בת ציון" - הרי פרשת בהעלותך נקראת בסמיכות למתן תורה שעניינו חֵרות (וכפי שחז"ל אומרים על הפסוק (שמות לב, טז): "חָרות על הלוחות" - "אל תקרי חָרות אלא חֵרות" (עירובין נד, א)?
והרבי מחדד עוד יותר את השאלה: שהנה רבינו הזקן מבאר (בתורה אור שם), שהעניין של "בת ציון" קשור עם המבואר במדרש (שמו"ר בסופו) על הפסוק (שיר השירים ג, יא): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו" - "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, ועד שקראה אמי", ומבאר רבינו הזקן, שג' עניינים אלו (בתי, אחותי, אמי) הם ג' עניינים בעבודת ה': 'בתי' - מרמז על העבודה בקיום המצוות; 'אחותי' רומז על עסק התורה; ו'אמי' קשור עם עניין המסירות נפש. וג' שמות אלו קורא הקב"ה לכנסת ישראל, בהתאם לעבודת ה' שלהם.
והעניין בזה, ש'בת' עניינה הוא לקבל (כפי שבפשטות, הבת מקבלת את כל צרכיה מהוריה), וזהו עניינם של המצוות, שע"י קיום המצווה בגשמיות האדם מקבל 'המשכה' מלמעלה; אחות, מורה על מדרגה גבוהה יותר. והיינו עסק התורה שעל ידו נעשה היהודי כמו אחות (=כביכול בשווה) לקב"ה, והדרגה הגבוהה ביותר היא דרגת 'אמי'. לדרגה זו מגיעים ע"י העבודה במס"נ. ע"י מס"נ מגיעים לדרגת ה'בינה' שמעל למידות, ומשם ממשיכים למידות, ולכן הקב"ה (ז"א - דרגת המידות) קורא אז לכנס"י 'אמי' - שכנס"י נמצאת אז במצב נעלה מהמידות, והיא משפעת להמידות (כמו אם המשפעת לבנה).
וזו הסיבה שבנוגע למתן תורה נאמר הפסוק "בעטרה שעטרה לו אמו", כי במ"ת הקדימו ישראל נעשה לנשמע, וביטול זה דהקדמת נעשה לנשמע הוא למעלה מטעם ודעת, והוא כמו הביטול דמס"נ.
והרבי מוסיף בהערה, שבשעת מ"ת היו שלושה עטרות, וכפי שנאמר במדרש (ויק"ר כד, ח): "משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם" והיינו, שבשעת מ"ת לקחו ישראל שני כתרים (אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע), והכתר השלישי נתנו ישראל לקב"ה, וזהו "בעטרה שעטרה לו אמו" - כנס"י 'עיטרה' את הקב"ה, ולכן היא נקראת 'אמו' - כיוון שהיא השפיעה לקב"ה. ומבאר הרבי, ש"נעשה" עניינו קיום המצוות ('בתי'); ו"נשמע" הוא לימוד התורה ('אחותי'), אך הקדמת נעשה לנשמע עניינה הוא ביטול בתכלית, וכמו מס"נ, והיות שדרגה זו גבוהה יותר מדרגת המידות (הקב"ה), אזי על ידי שבשעת מתן תורה היה ביטול זה בכנס"י - הם המשיכו עניין זה במידות.
וא"כ מסיים הרבי, אנו רואים שמתן תורה קשור עם בחינת 'אמי', וא"כ קשה עוד יותר מדוע ההפטרה של פרשת בהעלותך מתחילה בפסוק "רני ושמחי בת ציון"?
ומבאר הרבי, שישנה מעלה מיוחדת בהמשכה שע"י קיום המצוות - 'בתי' על ההמשכה שע"י העבודה ד'אחותי' ו'אמי'. שהעבודה דמס"נ (אמי) והעבודה של לימוד התורה (אחותי) - הן עבודות רוחניות, ולכן יש להם שייכות להמשכה מלמעלה שנעשית על ידן. ולכן ההמשכה היא לפי ערך העבודה. ובלשון החסידות: היות שהאתערותא דלעילא (=ההמשכה מלמעלה) נמשכת ע"י האתערותא דלתתא (=ההתעוררות מלמטה), אזי האתערותא דלעילא היא כפי ערך האתערותא דלתתא, וההמשכה היא ממקום שאתערותא דלתתא מגעת. אבל במעשה המצוות, היות שעשיית המצווה היא עשייה גשמית, ואינה שייכת כלל להמשכה רוחנית, א"כ הרי שההמשכה לא נעשית ע"י האתערותא דלתתא כלל, אלא שההמשכה היא מכיוון שכך עלה ברצונו ית' בלי כל קשר לאתערותא דלתתא, ולכן ההמשכה היא מעצמות אוא"ס, וממקום כזה שאתערותא דלתתא כלל אינה מגעת
וזה מה שממשיך הכתוב: "רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך" - שהקב"ה משמח את כנס"י בכך ש"הנני בא" - שיש בזה שני עניינים: א) "הנני" - כלומר: אני מעצמי, שלא ע"י אתערותא דלתתא; ב) "בא" -דהיינו אני בעצמי, אור א"ס ממש.
וגם בנוגע לאדם העובד - ישנה מעלה בקיום המצוות (בתי) על העבודה דלימוד התורה (אחותי) וקיום המצוות (אמי). שבעבודה דלימוד התורה ובעבודה דמס"נ נרגש (לכה"פ בדקות) מציאותו של האדם העובד. שהרי עוסק בעניינים נעלים, עסק התורה, ומכל שכן העבודה דמס"נ, ויתרה מזו: הוא מרגיש את העניינים הנפעלים בלימוד התורה והמס"נ שלו - שנעשה אח לקב"ה, ועד שמשפיע (אם) לקב"ה. אך בקיום המצוות, נרגש יותר הביטול של האדם, שהרי כיוון שקיום המצוות הוא רק עשייה גשמית שהגשמיות מצד עצמה אין בה שום מעלה, הרי שהוא אינו חש במעלת העבודה שעבד, והוא אינו מחזיק טובה לעצמו. ובפרט שגם בנוגע להמשכה אזי ההמשכה שע"י קיום המצוות היא רק ההמשכה ד'בתי', ולכן, כאן אין מורגשת מעלת האדם העובד, ונרגש רק הביטול שלו לרצון העליון.
והרבי מחדש, ששני העניינים שביארנו (העילוי בהמשכה שבקיום המצוות - שהיא המשכה מאור א"ס עצמו, והעילוי באדם העובד - שאינו מחזיק טובה לעצמו והוא בטל לגמרי) שייכים ונובעים אחד מהשני. שהביטול והשפלות של האדם - זה ה'כלי' לגילוי דעצמות אור א"ס. וזה מה שמסיים הכתוב: "כי הנני בא ושכנתי בתוכך" - ש"בתוכך" הכוונה שנמשך בפנימיות, והיינו שכנס"י היא אכן 'כלי' לגילוי נעלה זה.
* * * * *
ביטול עמוק יותר מהביטול ל'בעל הרצון'
אות ד:
בתחילת אות זו, הרבי שואל, מהי המעלה בביטול של 'בתי' על הביטול של 'אמי', הרי העניין של 'אמי' הוא מסירות נפש, ומסירות נפש הוא עניין הביטול. ובפרט לאור מה שביארנו באות ב' שהסיבה שבמ"ת התעלו ישראל לדרגת 'אמי' היא מכיוון שהקדימו נעשה לנשמע, וכפי שביארנו בשיעור הראשון, שכשמקדימים נשמע לנעשה, היינו שהאדם מוכן לשמוע את כל פרטי העבודה, ואח"כ יעשה אותם, אבל הוא אינו בטל לגמרי, כי המוכנות שלו מוגבלת לאותם פרטים שאותם ישמע, וכשיגמור לעשות אותם אזי הוא 'מציאות' לעצמו; אך כשמקדימים נעשה לנשמע, הרי אינו בא לשמוע מה עליו לעשות, אלא הוא מכריז 'נעשה' - כלומר שהוא מסור לגמרי כמו עבד לאדונו לכל אשר יאמר, ודרגת ביטול זאת נקראת ביטול ל'בעל הרצון', כלומר: שהוא לא בטל רק ל'רצון' - לאותם דברים שמוטל עליו לעשות, אלא הוא בטל ל'בעל הרצון' - שהביטול שלו לא קשור לעניינים מסוימים אותם הוא יעשה (וכשיגמור לעשות אותם - אזי הוא ברשות עצמו) - אלא הוא לגמרי ברשות אדונו ואין לו כל מציאות לעצמו. ולפי זה שואל הרבי, מהי המעלה בביטול ד'בתי' על ביטול נעלה זה ד'אמי' - הביטול לבעל הרצון?
ביטול מצד העבד, וביטול מצד האדון
וכאן מחדש הרבי חידוש נפלא ויסודי ביותר: היות והביטול ד'אמי' - בא מצד ישראל בעצמם, שהם הקדימו נעשה לנשמע, אזי בביטול זה מעורבת גם מציאותם - שהם החליטו להתבטל, וביטול אמיתי הוא כשהביטול הוא מצד האדון, ולא מצד רצון העבד.
הרבי מביא בהערות כמה וכמה ראיות ודוגמאות ליסוד זה, וכפי שנראה בהמשך.
הרבי מבאר, שזה פירוש הכתוב (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" - שהכתוב מדגיש, שהסיבה העיקרית לזה שבנ"י הם עבדי הקב"ה, היא מצד זה שהקב"ה הוציא אותם משעבוד מצרים, ולכן הם מוכרחים להיות עבדים. בהערה (27) מוסיף הרבי שלכן יש בכתוב כפל לשון - "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" - שע"י שהקדימו נעשה לנשמע נעשו בנ"י "עבדים" סתם, אך ע"י שהקב"ה הוציאם ממצרים נעשו "עבדי הם" - שהקב"ה עשה אותם לעבדים.
מכרוהו בי"ד ומוכר עצמו
והרבי מוסיף בזה דבר נפלא (בהערה 28): מצינו בהלכה חילוקים בין עבד שמכרוהו בית דין לעבד המוכר עצמו (ראה קידושין יד, ב), ולדוגמא: מכרוהו בי"ד - רבו (=אדונו) מוסר לו שפחה כנענית בעל כורחו, ואילו למוכר עצמו אין מוסרים לו שפחה כנענית. והביאור בזה הוא עפ"י היסוד שביארנו - שכשאדם מוכר עצמו מדעתו לעבד - השעבוד שלו לאדונו אינו שעבוד גמור, אבל עבד שנמכר בעל כורחו - שעבודו לאדונו גדול יותר.
ביטול מלמעלה
אות ה:
לאור האמור, מבאר הרבי מהי המעלה בביטול ד'בתי' על הביטול ד'אמי'. שהגם שהביטול ד'אמי' הנובע מהקדמת נעשה לנשמע הוא ביטול הקשור לעצם מציאותו, בכל זאת העול דישראל לקיים את המצוות ('בתי') הוא מפני שבמתן תורה הקב"ה עשה אותם לעבדים, וזה מודגש גם בעניין של 'בתי' = מקבל, שגם הביטול הוא לא מעצמם, אלא הם מקבלים אותו מלמעלה - שבמתן תורה הקב"ה בחר בהם להיות לו לעבדים.
הקדמת נעשה לנשמע, והכפיה מלמעלה
והרבי מבאר בהערה (32) שלכן במתן תורה היו שני עניינים, מצד אחד היה העניין של הקדמת נעשה לנשמע (שזה ביטול הבא מצד ישראל - 'אמי'); אך היה גם העניין של "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח, א) - שהקב"ה אמר לישראל, שאם הם מקבלים את התורה - מוטב, אך אם ח"ו לא יקבלו, הרי שקבורתם תהיה תחת ההר - שזהו ביטול הבא מצד הקב"ה ('בתי') - שהוא ביטול נעלה יותר.
והרבי מביא בשם הבעש"ט נ"ע שכתב לתרץ את קושיית ה'תוספות' (שבת פח, א) מהי הסיבה שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית הרי בנ"י אמרו מעצמם נעשה ונשמע, ומתרץ הבעש"ט, שזה "ללמד שגם כשאינו חושק בתורה ועבודת ה', מ"מ אינו בן חורין להיבטל, רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע"כ" ומבאר הרבי, שעומק כוונת הבעש"ט היא, שמה שבנ"י הקדימו נעשה לנשמע, כיוון שזה מרצונם, והנברא הוא מוגבל, הרי שרצון זה הוא בהגבלה, וייתכנו מצבים שהאדם לא יוכל לעסוק בתומ"צ כדבעי - בגלל הגבלתו, ולכן בא הקב"ה וכפה עליהם הר כגיגית, ובזה נפעל קבלת עול מלכות שמים מצד הקב"ה שבזה אין הגבלות.
הקשר בין "בת ציון" לזמן הגלות
וזו הסיבה שהעניין של "בת ציון" קשור במיוחד עם זמן הגלות, שהרי בזמן הגלות (ובפרט בדור האחרון דהגלות - דור 'עקבתא דמשיחא') יש ריבוי העלמות והסתרים שהאדם מצד עצמו אינו יכול להתגבר עליהם (כיוון שהוא מוגבל) - ולכן בזמן זה זקוקים לקבלת עול מלכות שמים המגיעה מלמעלה ('בתי') - שהיא אינה מוגבלת, ובכוחה ניתן 'לבקוע' את ההעלמות וההסתרים הקשים ביותר של זמן הגלות.
ממתן תורה - לפרשת בהעלותך
ומסיים הרבי, שלכן, אפילו שפרשת בהעלותך קשורה עם מתן תורה, שבמ"ת היתה המעלה של "עטרה שעטרה לו אמו" - בכל זאת, בהפטרה של פרשת בהעלותך (הבאה לאחר מ"ת) מודגש העניין של בת - "בת ציון" - בכדי לרמז, שתכלית הכוונה בהביטול ד'אמי' שבחג השבועות, שעי"ז יגיעו אח"כ לביטול נעלה יותר, הביטול ד'בתי'.
קבלת עול מתוך שמחה
אות ו:
באות זו, מבאר הרבי את תחילת הכתוב "רני ושמחי". ומבאר הרבי, שאמנם קיום המצוות צריך להיות מתוך ביטול מוחלט, אך עם זאת יש לקיים תומ"צ בשמחה.
אך על זה שואל הרבי, כיצד ניתן לקיים תומ"צ בשמחה, כאשר אין לו חיות ותענוג בקיום התומ"צ, וקיום התומ"צ שלו הוא רק מתוך כפיה וקבלת עול, ובפרט לאור המבואר לעיל, שגם הביטול שלו הוא לא באופן שהוא רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים, אלא שבחירת הקב"ה בישראל מכריחה אותו?
התקשרות לנשיא הדור
ומבאר הרבי, שהנה (בתורה אור בדרושי חנוכה שם) יש עוד פירוש ב"בת ציון" - ש"ציון", הם הצדיקים (הרב ביאר זה על דרך שרשב"י אמר על עצמו (זוהר ח"א רכה, א): "אנא סימנא בעלמא" (=אני בסך הכול 'סימן'), כלומר: שהיה בטל במציאות, עד שמציאותו היתה רק מעין 'סימן' ו'ציון' על העניינים שלמעלה) - ו"בת ציון" הם המקושרים לצדיקים, וע"י ההתקשרות לצדיקים ובפרט לנשיאי ישראל שעניינם הוא להמשיך אלוקות בגלוי לכל ישראל, ובפרט להמקושרים ושייכים אליהם, על ידי זה נמשך לו שקיום התומ"צ שלו יהיה מתוך שמחה, ויתרה מזו, שלא יהיו לו בלבולים מעניינים גשמיים, בני, חיי, ומזוני רויחי, ועד לביטול ההעלם דהגלות.
ובלשון הרבי: "וע"י ההתקשרות להצדיקים ולהנשיאים שבכל דור, ומה שנוגע לנו במיוחד הוא ההתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יבטלו כל ההעלמות וההסתרים, כולל גם ביטול (ההעלם ד)הגלות, וכ"ק מו"ח אדמו"ר יוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש".
נכתב ע"י: שמואל אלבום
