ד"ה "רני ושמחי בת ציון" התשכ"ז - חלק ראשון
- תגיות: חנוכה , כרובים , נעשה ונשמע
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
רקע כללי:
המאמר נאמר בקשר להפטרת פרשת בהעלותך, המתחילה במילים: "רני ושמחי בת ציון" (זכריה ב, יד). הפטרה זו, נאמרת פעמיים בשנה: הפעם הראשונה היא בשבת חנוכה; והפעם השנייה היא בפרשתינו - פרשת בהעלותך.
הסיבה שאומרים הפטרה זו בשבתות אלו, שבשבתות אלו עוסקים בעניין המנורה. בחנוכה אנו חוגגים את הנס שהיה במנורה, ופרשת בהעלותך מתחילה במילים "בהעלותך את הנרות" וגו', ולכן אומרים את ההפטרה הזו, שקרוב לסיומה (זכריה ד, ב) מופיע הפסוק: "ויאמר אלי . . ראיתי והנה מנורת זהב" וגו'.
במאמר שלפנינו עומד הרבי על הכינוי "בת ציון" שבו מכנה הנביא את כנסת ישראל.
* * * * *
בת ציון
אות א:
בדרושי חנוכה שבספר 'תורה אור', שואל רבינו הזקן: הרי הקשר שבין ההפטרה לחנוכה הוא הפסוק המופיע קרוב לסיום ההפטרה - "ראיתי והנה מנורת זהב", ואם כך, מדוע מתחילים את ההפטרה בפסוק "רני ושמחי בת ציון"?
ומבאר רבינו הזקן, שכנסת ישראל נקראת בזמן הגלות "בת ציון" (וכפי שיבואר באריכות בהמשך המאמר עפ"י לשון המדרש (שמות רבה, בסופו): "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, ועד שקראה אמי"), ואדמו"ר הזקן מבאר שם באריכות את הקשר בין חג החנוכה לזמן הגלות, ולכן מתחילה ההפטרה דשבת חנוכה "רני ושמחי בת ציון".
שבת חנוכה, ופרשת בהעלותך
לפי זה שואל הרבי, הרי ביאור זה של רבינו הזקן מתאים רק להפטרת שבת חנוכה, וכפי שמבאר שם רבינו הזקן שחג החנוכה קשור עם זמן הגלות, אבל בנוגע לפרשת בהעלותך עדיין צריך ביאור מדוע מתחילה ההפטרה בפסוק "רני ושמחי בת ציון", ובפרט שפרשת בהעלותך באה בסמיכות לחג השבועות - זמן מתן תורתינו, שעניינו הוא 'חירות' וכפי שהרבי מביא בהערה (4) את מאמר חז"ל (עירובין נד, א) על הפסוק (שמות לב, טז - בנוגע למתן תורה): "חרות על הלוחות" - "אל תקרי חרות אלא חירות" (בהערה שם מביא הרבי לשונות נוספים שנאמרו במדרש: "חירות מן גלויות"; "חירות מן המלכויות"; "אין כל אומה ולשון שולטת בהן").
בתי, אחותי, אמי
אות ב:
באות זו, מחדד הרבי יותר את השאלה האמורה. שהנה, באחד הדרושים בתורה אור שם, מבאר רבינו הזקן, שהעניין של "בת ציון" קשור עם המבואר במדרש (שמו"ר בסופו) על הפסוק (שיר השירים ג, יא): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו" - "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, ועד שקראה אמי", ומבאר רבינו הזקן, שג' עניינים אלו (בתי, אחותי, אמי) הם ג' עניינים בעבודת ה': 'בתי' - מרמז על העבודה בקיום המצוות; 'אחותי' רומז על עסק התורה; ו'אמי' קשור עם עניין המסירות נפש. וג' שמות אלו קורא 'המלך שלמה' - דהיינו הקב"ה ("מלך שהשלום שלו" כמבואר במדרש שם) לכנסת ישראל, בהתאם לעבודת ה' שלהם.
והעניין בזה, ש'בת' עניינה הוא לקבל (כפי שבפשטות, הבת מקבלת את כל צרכיה מהוריה), וזהו עניינם של המצוות, שע"י קיום המצווה בגשמיות האדם מקבל 'המשכה' מלמעלה. בת הוא כינוי לספירת המלכות, המקבלת מהספירות שלמעלה, שהיא קשורה עם 'מעשה' - והיינו מעשה המצוות.
אחות, מורה על מדרגה גבוהה יותר. והיינו עסק התורה, שעל ידו מתעלים לדרגת ז"א (=המידות העליונות. בדרך כלל כשחז"ל אומרים 'הקב"ה' - הכוונה היא לבחינת ז"א), וזאת מכיוון שהתורה עניינה הוא חכמה עילאה כפי שנמשכת במידות, שלכן הלכות התורה הם טהור וטמא כשר ופסול מותר ואסור - שטהור כשר ומותר הם מחכמה כפי שנמשכה בחסד, וטמא פסול ואסור נובעים מחכמה כפי שנמשכה בגבורה. וע"י שיהודי עוסק בתורה הוא מתעלה לדרגת ז"א, ועד שכנס"י נקראת אז אחות לז"א - היינו שהיא בדרגה שווה לו (כמו אח ואחות).
הכרובים שבקודש הקדשים
הרב הוסיף בזה דבר נפלא: על ארון העדות שבקודש הקדשים היו שני הכרובים. הכרובים היו פני תינוק ותינוקת. פני תינוק הם למעשה פני אדם, אלא שהם ב'צמצום' יותר. והיינו שהקב"ה צמצם את חכמתו (פני אדם) בתורה הכתובה בלוחות שבארון. הכרובים היו באופן של "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ), שזה מרמז על הייחוד של הקב"ה וכנס"י, שע"י התורה הקב"ה וכנס"י נעשים 'אחים', וזה היה בגלוי בבית המקדש. ועכשיו בזמן הגלות, אנו מבקשים "מי יתנך כאח לי" (שיר השירים תחילת פרק ח), שיחזור אותו מצב שבו הקב"ה וכנס"י הם כאח ואחות, ומבאר בזה רבינו הזקן (תורה אור פרשת תרומה ד"ה "מי יתנך כאח לי". ניתן ללמוד מאמר זה גם באתרנו בקישור זה> לחץ כאן) שהיות וחז"ל אומרים (ברכות ח, א): ש"משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" - אזי ניתן לפעול את העניין של "כאח לי" ע"י לימוד התורה.
ההבדל בין חלקי התורה
על מה שנתבאר שהלכות התורה שייכים למידות העליונות (מידות דאצילות), שאל אחד מהמאזינים ממה שמבואר בתניא (פרק נב) שמקרא (=תנ"ך) ב'עשייה', משנה ב'יצירה', תלמוד (=גמרא) ב'בריאה' וקבלה (תורת הנסתר) באצילות. והרב ביאר בזה, שכל חלקי התורה נמשכים מאצילות, אך כל אחד נמשך עד לעולם אחר. תורה שבכתב - יורדת עד לעולם העשייה (כתיבה = מעשה); משנה שעניינה מידות (כנ"ל) מגעת עד לעולם היצירה, כמאמר (ראה תניא פל"ט): "שית ספירן (ששת הספירות) ביצירה"; תלמוד שבו יש טעם לכל ההלכות, נמשך מבינה שמאירה בבריאה (תניא שם) וחכמת הקבלה שלמעלה מהשגה - נשארת בעולם האצילות.
ישראל משפיעים לקב"ה
והדרגה הגבוהה ביותר היא דרגת 'אמי'. לדרגה זו מגיעים ע"י העבודה במס"נ. ע"י מס"נ מגיעים לדרגת ה'בינה' שמעל למידות, ומשם ממשיכים למידות, ולכן הקב"ה (ז"א - מידות) קורא אז לכנס"י 'אמי' - שכנס"י נמצאת אז במצב נעלה מהמידות, והיא משפעת להמידות (כמו אם המשפעת לבנה).
וזו הסיבה שבנוגע למתן תורה נאמר הפסוק "בעטרה שעטרה לו אמו" (כמובא במדרש שם שזה הי' במ"ת), כי במ"ת הקדימו ישראל נעשה לנשמע, וביטול זה דהקדמת נעשה לנשמע הוא למעלה מטעם ודעת, והוא כמו הביטול דמס"נ.
הרב ביאר כאן נקודה עמוקה: כשמקדימים נשמע לנעשה, הכוונה בזה היא שהאדם מוכן לשמוע את כל פרטי העבודה, ואח"כ יעשה אותם, אבל הוא אינו בטל לגמרי, כי המוכנות שלו מוגבלת לאותם פרטים שאותם ישמע, וכשיגמור לעשות אותם אזי הוא מציאות לעצמו; אך כשמקדימים נעשה לנשמע, הרי אינו בא לשמוע מה עליו לעשות, אלא הוא מכריז 'נעשה' - כלומר שהוא מסור לגמרי כמו עבד לאדונו לכל אשר יאמר, ודרגת ביטול זאת היא כמו מס"נ.
והרבי מוסיף בהערה (13), שבשעת מ"ת היו שלושה עטרות, וכפי שנאמר במדרש (ויק"ר כד, ח): "משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם" (הרב הוסיף שזה מדוייק גם בלשון חז"ל לגבי מ"ת (שבת פח, א): "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים (=עטרות), א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע", שבתחילה משמע שהכתר הוא על הקדמת נעשה לנשמע, אך מסוף המאמר יוצא שכתר אחד כנגד 'נעשה' וכתר אחד כנגד 'נשמע', וא"כ היכן הכתר של הקדמת נעשה לנשמע? אך הביאור הוא, שהכתר השלישי לקח הקב"ה לעצמו) והיינו, שבשעת מ"ת לקחו ישראל שני כתרים (א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע), והכתר השלישי נתנו ישראל לקב"ה, וזהו "בעטרה שעטרה לו אמו" - כנס"י 'עיטרה' את הקב"ה, ולכן היא נקראת 'אמו' - כיוון שהיא השפיעה לקב"ה.
ומבאר הרבי, ש"נעשה" עניינו קיום המצוות ('בתי'); ו"נשמע" הוא לימוד התורה ('אחותי'), אך הקדמת נעשה לנשמע עניינה הוא ביטול בתכלית, וכמו מס"נ, והיות שדרגה זו גבוהה יותר מדרגת ז"א, אזי על ידי שבשעת מתן תורה היה ביטול זה בכנס"י - הם המשיכו עניין זה בז"א.
והרבי מוסיף שם בהערה, שזהו העניין של 'למסור נפשו באחד' (ראה תיקוני זוהר י, ב) - שהדרך להגיע לביטול זה היא ע"י ההתבוננות בעניין של הוי' אחד ושאין שום מציאות חוץ ממנו, וממילא מציאות האדם בטלה בתכלית.
"נצחוני בני"
לגבי העניין הזה שכנס"י משפיעה לקב"ה, הביא הרב את הסיפור המובא בגמרא לגבי "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט, ב), שנחלקו בדינו ר' אליעזר וחכמים, ויצאה בת קול משמים שהלכה כר"א, ובכל זאת אמר ר' יהושע שאין הלכה כמותו, מכיוון שהתורה "לא בשמים היא" (דברים ל, יב), וממשיכה הגמרא: "מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא (=מה עושה הקב"ה בשעה זו)? . . קא חייך (=מחייך) ואמר: נצחוני בני! נצחוני בני!" - והיינו שישראל יש להם השפעה למעלה.
סיפור מופלא יותר מופיע בגמרא שם (דף פו, א) בנוגע לדיני נגעים, שהתעורר וויכוח בין הקב"ה ל'מתיבתא דרקיעא' במקרה שישנו ספק אם השער לבן היה קודם לנגע או להפך, שהקב"ה אמר טהור, ומתיבתא דרקיעא אמרו טמא, והוצרכו להכריע ע"י רבה בר נחמני... יתרה מזו: רבה בר נחמני פסק כמו הקב"ה - שטהור, ובכל זאת הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת ב, ט) פוסק שטמא, ומבאר זאת ה'כסף משנה', שדרגתו של רבה בר נחמני באותה שעה היתה כמו דרגת התורה כפי שהיא אצל הקב"ה, שהרי באותה שעה נסתלק, וא"כ תורה לא בשמים היא...
ולעניינינו, מסיים הרבי, רואים אנו שמתן תורה קשור עם בחינת 'אמי' ("בעטרה שעטרה לו אמו" - במ"ת) וזו הסיבה שקוראים פרשת בהעלותך לאחר מ"ת, שה'נרות' מרמזים על נשמות ישראל כדכתיב (משלי כ, כז): "נר הוי' נשמת אדם", שהפירוש בזה הוא, שהנשמה מאירה (משפעת) כביכול להוי' (הרבי מביא מ"ש במדרש בתחילת פרשתינו: "שישראל מאירין למי שמאיר לכל העולם"), שזה כמו העניין של 'אמי' שמתגלה בחג השבועות, וא"כ קשה עוד יותר מדוע ההפטרה של פרשת בהעלותך מתחילה בפסוק "רני ושמחי בת ציון"?
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -