ד"ה ואתה ברחמיך הרבים תש"א - חלק שני
- תגיות: חנוכה , מאמרי כסלו , רחמים רבים , אחדות ה , יש ואין , ביטול , צמצום
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעור הקודם
בזמן מלחמת החשמונאים נתגלה העניין ד'רחמים רבים' ("ואתה ברחמיך הרבים"). 'רחמים רבים' הם רחמים הבאים מעצמות אור אין סוף, והם קשורים ונובעים מה'אהבה עצמית' של הקב"ה לישראל.
ולכאורה צריך להבין, שהרי אם היה אז זמן דגילוי האהבה עצמית של הקב"ה לישראל, הרי שישראל היו צריכים להיות בתכלית העילוי, הן בגשמיות והן ברוחניות, ולא הי' יכול להיות מצב בו היוונים שולטים בהם ומייסרים אותם, וכן ישראל מצד עצמם היו במעלה גדולה ולא היו פורקים מעליהם עול מלכות שמים (כמו המתיוונים שהיו מישראל), ומזה שהיתה גלות יוון הן בגשמיות והן ברוחניות, ועד שטמאו את בית המקדש (שבפרט אחד עניין זה גרוע יותר מחורבן בית המקדש, שהגם שבית המקדש עומד על תילו, אך הוא מלא באלילי יוון) מזה לכאורה מוכח שלא היה אז הזמן דגילוי האהבה עצמית כמו בזמן הבית שהיו ישראל יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו ורואים אלוקות וחיים חיי קדושה, וא"כ איך לפתע פתאום נתהפך העניין ודווקא אז מתוך הצרה נתגלתה האהבה עצמית?
ומבאר הרבי הקודם, שמלחמת היוונים היתה היא מלחמה רוחנית "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ונצחון המלחמה הי' על ידי שצעקו "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד, ומלחמה זו היא מלחמה תמידית בנפש האדם, שהנפש הבהמית רצונה הוא שילמוד רק מה שהשכל מסכים עליו, ולשכוח שזו תורת הוי', וכן רצונה הוא להעביר (=לסלק) את האלוקות שבמצוות, שיקיים את המצוות בצורה יבשה ללא חיות וללא כוונה, כמצוות אנשים מלומדה.
ונצחון המלחמה הוא על ידי העניין דקריאת שמע, ידיעת ה' וייחודו. וכלשון הרמב"ם (בתחילת ספרו) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". והיינו שעל ידי השגת עניין זה ד"אמיתת המצאו" אנו יודעים ומשיגים שהוא "מצוי ראשון", וממילא אנו יודעים שהוא "ממציא כל נמצא", וכפי שכותב רבינו הזקן באגרת הקודש (סימן כ"ף), שדווקא הבורא ש"מציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו . . לכן הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה" כלומר: דווקא הבורא שאין 'סיבה' למציאותו (שהבורא לא נתהווה ח"ו כתוצאה מאיזה עניין שקדם לו) הוא לבדו יכול להוות יש מאין ואפס ממש, שהתהוות היש מהאין היא ג"כ התהוות ללא סיבה, שהרי לא היה שום דבר שממנו נתהווה היש הזה, ולכן רק מי שהוא בעצמו קיים ללא סיבה קודמת הוא יכול להוות 'יש' מבלי שתהיה לכך סיבה קודמת. וזה כוונת הרמב"ם, שעל ידי שאנו יודעים "אמיתת המצאו" שמציאותו היא מעצמותו (ולא מאיזה סיבה שקדמה לו ח"ו), זה מחייב שהוא "מצוי ראשון"; ולהיותו מצוי ראשון אזי רק הוא ה"ממציא כל נמצא", ולכן "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" ולא מצד שום סיבה עילה אחרת להתהוותם.
ומבאר בזה הרבי הקודם, שבאמת לא ייתכן שההתהוות תהיה ישירות מהבורא לנבראים (וכפי שיבואר בהמשך הדברים שריחוק הערך שבין הבורא לנברא הוא מהקצה אל הקצה), ועל כן ישנה דרגה ממוצעת בין הבורא לנבראים, והיא ההארה הנקראת "אין" כלומר: הבורא הוא "יש האמיתי" והנברא הוא "יש הנברא", ודרגת ה"אין" היא מחברת בין ה"יש האמיתי" ל"יש הנברא".
ובפרטיות יותר מבאר הרבי הקודם, שה"אין" עצמו נחלק לב' מדרגות (שאותה הארה גם היא עדיין נעלית מכדי להתלבש ולהוות את העולמות), ועל כן היא צריכה לירד עוד ולהצטצמם בכדי שתוכל להתלבש בנבראים ולהחיותם, ונמצא שבפרטיות יש כאן ד' דרגות: יש האמיתי, ב' דרגות 'אין' ויש הנברא.
וכאן מתחיל הרבי הקודם מדוע אי אפשר שהבורא יהווה את הנבראים באופן ישיר:
והעניין הוא, שהנה הריחוק שבין יש האמיתי ליש המקבל הוא מהקצה אל הקצה: דהנה היש המקבל הוא 'הווה ונפסד' (וכידוע הכלל (ראה ספר החקירה להצ"צ בתחילתו) ש'כל הווה נפסד' כלומר: כל דבר המתהווה (ומקודם לא היה) אזי לבסוף הוא גם נפסד ומתבטלת מציאותו). יתרה מזו: גם כשהוא עדיין 'הווה' אזי הוא אינו מציאות כלל ורק נראה ליש, שמכיוון שבסופו של דבר תתבטל מציאותו וכמו באדם פרטי שיש לו חיים מוגבלים, וכך גם בכללות קיום העולם שהוא בהגבלה (וכמאמר (סנהדרין צז, א) "שית אלפי שנין הוי עלמא") ממילא גם בזמן שמציאותו קיימת אין זה מציאות אמיתית, שאם היתה זו מציאות אמיתית כיצד היא מתבטלת, אלא שגם עכשיו אין זו מציאות אמיתית, ורק שהבורא הוא המהווה אותו לזמן מוגבל.
והרבי הקודם מביא על כך ראיה נפלאה מדברי המשנה במסכת פרה (ח, ט - משנה העוסקת בדיני המים חיים הדרושים לטהרת טמא מת): "המים המכזבים פסולין. אלו הם המים המכזבים? המכזבים אחד בשבוע" כלומר: נחל שמימיו מכזבין (=נפסקים, מלשון 'נחל אכזב') אפילו פעם בשבע שנים(!), פסולים למי חטאת (אפילו בשעת נביעתם), שדבר העתיד להיפסק אזי גם בשעה שעדיין נמצא, אין זה מציאות אמיתית כי אם מציאות שקרית ("מכזבין") ואינם נקראים 'מים חיים'. ולכן רק הבורא הוא המציאות האמיתית, וכדכתיב (ירמיה י, י) "והוי' א-להים אמת הוא א-להים חיים".
וכותב הרבי הקודם, שכל מי שנותן לבו ודעתו, רואה בחוש ממש איך שהגוף מעיד על כך שהוא אינו חי בעצמו, אלא חיותו היא מצד הבורא המהווה אותו, שהוא מצד עצמו הולך ונפסד ובסילוק הנשמה ממנו אזי בתחילה נעשה דומם בלא חיות, ואח"כ גם נרקב ונפסד לגמרי, ולכן גם בעת הוויתו אינו מציאות כלל.
ולפי זה נמצא שהיש הנברא אינו בערך כלל ליש האמיתי, ובוודאי שאינו יכול להתהוות ישירות ממנו. ולכן בכדי שבכל זאת יתהווה יש הנברא מיש האמיתי צריך 'ממוצע' שיחבר ביניהם, וזה ה'אין' המחבר את שתי בחינות היש.
וכאן מביא הרבי הקודם משל מתמונת ציור אות א' ותמונת ציור אות יו"ד - שציורם מרמז וממחיש את העניין המבואר כאן - ה'יש האמיתי', ה'יש הנברא', וה'אין' המחברם:
דהנה אם נתבונן בצורת האות א' נראה שתמונתה מתאימה בדיוק נפלא לג' עניינים אלו, שהאות א' מורכבת מג' חלקים, יו"ד העליון, הרומז להיש האמיתי, יו"ד התחתון הרומז אל היש הנברא, והאות וא"ו המחברת ביניהם שהיא ה'ממוצע' וה'אין' המחבר בורא ונברא. ובאמת גם תמונת אות יו"ד עצמה מורה על עניין זה, שבציור אות יו"ד ישנו הקוץ העליון והקוץ התחתון, ששני קוצין אלו רומזים ליש האמיתי ויש הנברא, והם עצמם מתחברים ע"י הנקודה האמצעית המחברת אותם - שנקודה זו רומזת ל'אין' המחבר את היש האמיתי והיש הנברא.
* * * * *
המשל אינו דומה לנמשל
אות ג:
באות זו שואל הרבי הקודם, שלכאורה המשל מהאות א' והאות יו"ד אינו דומה כלל לנמשל, שהרי באות א' אזי האות וא"ו שהיא הפועלת את החיבור בין היו"ד העליון והיו"ד התחתון היא מציאות מורגשת וממשית ('יש') ויש לה מעלה ומטה ואורך, ואפילו באות יו"ד שהקוץ העליון והקוץ התחתון מתחברים על ידי נקודה ולא על ידי קו (שיש לו אורך), אך בכל זאת קיימת כאן הנקודה ומקומה ניכר ומורגש בדף, ואילו בנמשל מדובר על 'אין' ואפס ממש, שאין כאן מציאות דבר מה.
ובמילים אחרות: אם אכן מדובר על 'אין' שאינו קיים, אזי כיצד דבר שלא קיים יכול לחבר את שתי הדרגות, ובמה הוא משתנה מהדרגה העליונה; ולאידך אם הוא מציאות דבר מה, אזי במה הוא שונה במה משתנה מהדרגה שלמטה ממנו - היש הנברא?
עצם וגילוי
(הרב החל לקרוא כמה תיבות מבפנים, אך בעיקר ביאר בעל פה את התשובה שנותן לכך הרבי הקודם:)
ומבאר הרבי: שהנה אותה דרגה הנקראת 'אין' היא באמת הארה מהבורא (ולכן בכוחה לפעול את החיבור שבין הבורא והנברא, ומ"מ היא נקראת 'אין' מהטעם שיבואר בהמשך הדברים). מדוע יש צורך בהארה? הסיבה לכך היא, שעצמות הבורא אינו בגדר 'גילוי' כלל, ושהבורא רוצה להוות דבר ושאותו דבר יהיה 'גלוי', אזי הבורא מגלה מעצמותו, ולזה אנו קוראים הארה.
(הרב ביאר שגם בנפש האדם אזי אין מתגלית עצם הנפש, ומה שמתגלה באיברים הוא רק הארה הקשורה ומלבשת באותו איבר: בעין - כוח הראיה; באוזן - כוח השמיעה, וכך הלאה. ישנם גם מצבים בהם הנפש אינה מתגלית כלל, וכמו למשל כשנפש האדם מתגלגלת ר"ל בבעל חי, שאז מתגלית באותו הבע"ח רק נפש החי).
מובן שהגילוי אור שהבורא מגלה מעצמותו הוא לא בדרך 'הכרח' ח"ו, כלומר: אין הדבר כמו אור השמש שאור זה בא בדרך ממילא מהשמש ושלא על ידי בחירתה, האור הבא מהבורא הוא ברצונו ובבחירתו וביכלתו להאיר וביכלתו שלא להאיר.
אור שלפני הצמצום ואור שאחר הצמצום
אך אותו גילוי אור הבא מהבורא בלתי אפשרי שיתהוו ממנו עולמות מוגבלים, שהרי האור הוא גילוי האין סוף (ובלשון החסידות: "האור מעין המאור" - ראה בשיעור החמישי בד"ה גדול יהיה כבוד הבית תשכ"ב), ועל כן גם הוא בלי גבול, ולא ייתכן שיתהוו ממנו עולמות מוגבלים, ועל כן, הבורא ביצע שלב נוסף: צמצום האור, כלומר: הבורא העלים את האור הבלתי מוגבל וגילה את 'אור הקו' - שכשמו כן הוא, שהוא צינור דק ומצומצם (כמו קו) של אור, ומאור מוגבל זה נעשה נתינת מקום לבריאה (והוא גם יוצר את החילוק בין עולמות עליונים ותחתונים: שכן 'הקו דבוק בראשיתו באור שלפני הצמצום' ומשם הוא נמשך ויורד, וככל שהוא יורד כך מתמעט האור (וכמו אור פנס - שככל שאורו מתפשט יותר רחוק - האור הולך ופוחת) והעולמות העליונים המתהווים מראשית הקו אורם רב יותר, והעולמות התחתונים המתהווים מתחתית הקו - אורם מועט).
וזה מה שנתבאר באות הקודמת שה'אין' נחלק לב' מדרגות, שיש כאן שתי סוגי הארות (וההארות הם הנקראים 'אין' וכפי שיבואר בהמשך), האור הבא מעצמות הבורא, שהוא בלי גבול, וממנו לא שייך שיתהווה גבול, והאור המצומצם שממנו יש נתינת מקום לנבראים.
שם אחד, שתי סיבות
ולשתי הארות אלו אנו קוראים 'אין', וכל הארה נקראת 'אין' מסיבה שונה לגמרי (הסיבה שאנו קוראים להארה הא' 'אין' היא סיבה הפוכה מהסיבה שבגללה אנו קוראים להארה הב' 'אין'): שההארה הבלתי מוגבלת נקראת בשם 'אין' משום שהיא בטלה בתכלית למקורה - עצמות אין סוף, ואינה 'תופסת מקום' לעצמה כלל, ומצד ביטול זה היא נקראת 'אין'; אך ההארה הב' נקראת אין לא מצד שהיא אינה תופסת מקום לגבי היש הנברא המתהווה ממנה, שהרי אדרבה, היא המקור של היש הנברא, וגם לא מצד הביטול שלה לבורא, שכן אם ביטולה היה כמו הביטול של האור שלפני הצמצום, אזי לא היו מתהווים ממנה נבראים החשים את מציאותם (וזו הסיבה שהיה הצמצום, שכן מצד הביטול בתכלית של האור שלפני הצמצום לא ייתכן שיתהוו נבראים המרגישים את עצמם ל'יש'), אלא הסיבה שהיא נקראת 'אין' היא מכיוון שה'יש' הנברא אינו משיג אותה, ועל כן בעולם המושגים שלו היא כמו לא קיימת. ונמצא שהפירוש בשתי דרגות ה'אין' הוא שונה: ה'אין' הראשון נקרא כך על שם ביטולו, וה'אין' השני נקרא כך על שם שהוא 'אינו מושג'.
- המשך יבוא -
נכתב על ידי שמואל אלבום