ד"ה ואתה ברחמיך הרבים תש"א - חלק רביעי
- תגיות: חנוכה , מאמרי כסלו , אחדות ה , יש ואין , ביטול , צמצום , התבוננות , עילה ועלול , שכל ומידות , גלות , גאולה , צדקה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעורים הקודמים
הרבי הקודם מבאר שמלחמת היוונים היתה מלחמה רוחנית "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ונצחון המלחמה הי' על ידי שצעקו "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד, ומלחמה זו היא מלחמה תמידית בנפש האדם, שהנפש הבהמית רצונה הוא שילמוד רק מה שהשכל מסכים עליו, ולשכוח שזו תורת הוי', וכן רצונה הוא להעביר (=לסלק) את האלוקות שבמצוות, שיקיים את המצוות בצורה יבשה ללא חיות וללא כוונה, כמצוות אנשים מלומדה.
ונצחון המלחמה הוא על ידי העניין דקריאת שמע, ידיעת ה' וייחודו. וכלשון הרמב"ם (בתחילת ספרו) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו" והיינו שרק מצד הבורא שמציאותו היא מעצמותו, יכולה להיות הבריאה מאין ליש (וכמבואר בארוכה בשיעור הראשון).
ובעניין ההתהוות מאין ליש, מוסיף בזה הרבי עוד עניין: שהנה הבורא והנברא הם שני הפכים, שהבורא הוא בלי גבול, והנברא הוא גשמי ובעל גבול, ויתרה מזו: הנברא הוא 'הווה ונפסד' (וכידוע הכלל (ראה ספר החקירה להצ"צ בתחילתו) ש'כל הווה נפסד' כלומר: כל דבר המתהווה (ומקודם לא היה) אזי לבסוף הוא גם נפסד ומתבטלת מציאותו). וזו הוכחה שגם כשהוא עדיין 'הווה' אזי הוא אינו מציאות כלל ורק נראה ליש, שמכיוון שבסופו של דבר תתבטל מציאותו אזי ממילא גם בזמן שמציאותו קיימת אין זה מציאות אמיתית, שאם היתה זו מציאות אמיתית כיצד היא מתבטלת, אלא שגם עכשיו אין זו מציאות אמיתית מצידו, אלא שהבורא הוא המהווה אותו לזמן מוגבל.
והיות שהריחוק שבין הבורא והנברא הוא מהקצה אל הקצה, אזי אם הנברא יקבל את האור ישירות מהבורא, תתבטל כל מציאותו, ועל כן ישנה דרגה ממוצעת בין הבורא לנבראים, והיא נקראת באופן כללי "אין" כלומר: הבורא הוא "יש האמיתי" והנברא הוא "יש הנברא" ודרגת ה"אין" היא הארה מהבורא, והיא המחברת בין ה"יש האמיתי" ל"יש הנברא".
ובפרטיות יותר מבאר הרבי הקודם, שה"אין" עצמו נחלק לב' מדרגות, שאותה הארה גם היא עדיין נעלית מכדי להתלבש ולהוות את העולמות, שהרי סוף סוף היא הארה מהבורא, והיא באופן של בלי גבול, ועל כן גם היא צריכה עוד לירד ולהצטצמם בכדי שתוכל להיות הארה כזו ה'נותנת מקום' לנבראים ויכולה להתלבש בנבראים ולהחיותם, ונמצא שבפרטיות יש כאן ד' דרגות: יש האמיתי, ב' דרגות 'אין' ויש הנברא.
ולהלן יבואר שהאור הבלי גבול (הנעלה מהתלבשות בעולמות) נקרא ה'אין' של היש האמיתי, שכן אור זה הוא גילוי העצמות; והאור המצומצם (שממנו מתהווים העולמות) נקרא ה'אין' של היש הנברא, שכן מאור זה מתהווים הנבראים.
ועל זה מביא הרבי הקודם משל מתמונת ציור אות א' ותמונת ציור אות יו"ד - שציורם מרמז וממחיש את העניין המבואר כאן - ה'יש האמיתי', ה'יש הנברא', וה'אין' המחברם:
דהנה אם נתבונן בצורת האות א' נראה שתמונתה מתאימה בדיוק נפלא לג' עניינים אלו, שהאות א' מורכבת מג' חלקים, יו"ד העליון, הרומז להיש האמיתי, יו"ד התחתון הרומז אל היש הנברא, והאות וא"ו המחברת ביניהם שהיא ה'ממוצע' וה'אין' המחבר בורא ונברא. ובאמת גם תמונת אות יו"ד עצמה מורה על עניין זה, שבציור אות יו"ד ישנו הקוץ העליון והקוץ התחתון, ששני קוצין אלו רומזים ליש האמיתי ויש הנברא, והם עצמם מתחברים ע"י הנקודה האמצעית המחברת אותם - שנקודה זו רומזת ל'אין' המחבר את היש האמיתי והיש הנברא.
ועל זה שואל הרבי, שלכאורה המשל מהאות א' והאות יו"ד אינו דומה כלל לנמשל, שהרי באות א' אזי האות וא"ו שהיא הפועלת את החיבור בין היו"ד העליון והיו"ד התחתון היא מציאות מורגשת וממשית ('יש') ויש לה מעלה ומטה ואורך, ואפילו באות יו"ד שהקוץ העליון והקוץ התחתון מתחברים על ידי נקודה ולא על ידי קו (שיש לו אורך) אך בכל זאת יש כאן נקודה ומקומה ניכר ומורגש, ואילו בנמשל מדובר על 'אין' ואפס ממש, שאין כאן מציאות דבר מה.
ובמילים אחרות: אם אכן מדובר על 'אין' שאינו קיים, אזי כיצד דבר שלא קיים יכול לחבר את שתי הדרגות, ובמה הוא משתנה מהדרגה העליונה; ולאידך אם הוא מציאות דבר מה, אזי במה הוא שונה במה משתנה מהדרגה שלמטה ממנו - היש הנברא?
וכאן מתחיל הרבי לבאר מדוע נקראים ב' הארות אלו בשם 'אין' (והגם שבאמת ההארה הא' היא אור בלתי מוגבל, וגם ההארה הב' היא אור שממנו נתהוו העולמות) ומבאר הרבי, שהגם שלשתי ההארות אנו קוראים באותו שם 'אין', הסיבות לכך הן שונות, שהסיבה שהאור הבלי גבול נקרא 'אין', היא לא אותה הסיבה שבגללה האור שממנו מתהווים הנבראים נקרא 'אין', וכפי שיבואר בהמשך הדברים.
ומבאר הרבי, דהנה אם נתבונן במשל שהבאנו מהוא"ו הנמצאת בתוך האות א' ומחברת בין היו"ד העליון והיו"ד התחתון, נראה בזה דבר מעניין. הוא"ו עצמו הרי ניתן לחלקו לשני חצאים - החלק שבו המתחבר ליו"ד העליון, והחלק שבו המתחבר ליו"ד התחתון (ושני חלקים אלו הם שתי הדרגות ב'אין' - האין של ה'יש האמיתי' והאין של ה'יש הנברא') והנה, החלק בוא"ו השייך ליו"ד העליון - עומד הוא מתחת ליו"ד (=האות יו"ד נמצאת מעליו, והוא למטה ממנה), והחלק בוא"ו השייך ליו"ד התחתון אזי הוא נמצא מעליו (הוא"ו למעלה והיו"ד למטה ממנו). וכך גם במשל שהבאנו מהאות יו"ד עצמה, שאם נחלק את הנקודה המחברת בין שני הקוצים לשנים, אזי יצא שחצי הנקודה השייך ליו"ד העליון הוא יוצא ונמשך מהקוץ העליון, והקוץ העליון הוא 'מעליו', וחצי הנקודה השייך לקוץ התחתון אזי הקוץ התחתון יוצא ממנו, וחצי הנקודה 'למעלה' ממנו.
והעניין בזה הוא שה'אין' של ה'יש האמיתי', דהיינו גילוי האור אין סוף הבלתי מוגבל, הוא נמשך מהעצמות, ועל כן הוא מתחתיו ובטל איליו; אך ה'אין' של ה'יש הנברא' אזי העולמות מתהווים ממנו, ועל כן הוא נמצא מעליהם.
ולכן גם כל הארה נקראת 'אין' מסיבה שונה לגמרי: שההארה הבלתי מוגבלת נקראת בשם 'אין' משום שהיא בטלה בתכלית למקורה - עצמות אין סוף, ואינה 'תופסת מקום' לעצמה כלל, ומצד ביטול זה היא נקראת 'אין'; אך ההארה הב' נקראת אין לא מצד שהיא אינה תופסת מקום לגבי היש הנברא המתהווה ממנה, שהרי אדרבה, היא המקור של היש הנברא, וגם לא מצד הביטול שלה לבורא, שכן אם ביטולה היה כמו הביטול של האור שלפני הצמצום, אזי לא היו מתהווים ממנה נבראים החשים את מציאותם, אלא הסיבה שהיא נקראת 'אין' היא מכיוון שה'יש' הנברא אינו משיג אותה, ועל כן בעולם המושגים שלו היא כמו לא קיימת. ונמצא שהפירוש בשתי דרגות ה'אין' הוא שונה: ה'אין' הראשון נקרא כך על שם ביטולו, וה'אין' השני נקרא כך על שם שהוא 'אינו מושג'.
וכאן הרבי מביא דוגמא כיצד יכול להיות שהאדם יודע שכך היא האמת, אך אינו חש בה: דהנה כל אדם יש לו נפש המחיה אותו (ולכן הוא חי), אבל אינו יודע מה היא הנפש, ומצד אחד הארת הנפש היא הדבר היקר והחביב ביותר אצלו, ויחד עם זאת הוא אינו משיג כיצד ואיך היא מחיה אותו ומה מהותה.
והיינו משום, שה"כח אינו משיג העצם" דהנה המבין ומשיג הוא השכל הרוחני (שהרי חומר המוח הוא הווה ונפסד, ועד שבצאת הנפש הוא נרקב לגמרי ושב לעפר והיה כלא היה, ולכן גם בזמן שהוא חי וכח השכל מלובש בו - המבין ומשיג הוא כח השכל ולא חומר המוח), ובכל זאת, השכל רק משיג המציאות (שכך היא המציאות שיש לו נפש והיא מחיה אותו) אך אינו משיג את מהות הנפש. ובזה אנו רואים שה"כח אינו משיג העצם".
וכך גם בנבראים שהם יודעים המציאות שיש אור וחיות המהווה ומחיה את העולמות והנבראים, אך הם אינם יודעים מה הוא, ולכן הם קוראים אותו 'אין' שאינו מושג, ולא שהוא העדר המציאות, אלא כמו במשל הנ"ל מהנפש, שאף יודע במוחש שהוא חי, ומרגיש איך הכוחות נמשכים ממקורם, וכמו בכח השכל שהוא מרגיש שהוא נמשך ממקורו שבנפש שמשם יש לו כח להשכיל השכלות, ורק שידיעה זאת היא השגת המציאות ולא השגת המהות, וכך גם בנבראים שיודעים בבירור שיש כח אלוקי המחיה ומהווה אותם אלא שמצד שמהות הדבר נעלמת מהם הם קוראים אותו אין.
ומבאר הרבי, שזהו למעשה ההבדל בין התהוות 'יש מאין' להתהוות בדרך של 'עילה ועלול' (=סיבה ותוצאה): 'עילה ועלול' הוא כמו 'שכל' שממנו נולדים 'מידות' (וכפי שמבואר בתניא פרק ג: "כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' . . נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו . . ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש" וכו'), ובצורת התהוות זו ה'עלול' חש ומרגיש בעילתו, שהמידות משיגות את השכל המולידן, ומזדהות אתו, ואף קרובות אליו, שלכן המידות הן כפי השכל (וכפי שמובא בתניא פרק ו: "כי המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם" וכו'), (דוגמא נוספת ל'עילה ועלול' היא ההשפעה מרב לתלמיד - שהתלמיד מבין את דברי הרב, וחש כי הם שייכים איליו). אך בהתהוות 'יש מאין' אין הדבר כך, ובהתהוות זו (כפי שהוסבר לעיל) המתהווה אינו יכול להשיג את המהווה אותו, ועל כן בעולם המושגים שלו הוא 'אין' = אינו מושג.
* * * * *
ב' דרגות ה'אין' - איה מקומם?
(בקשר להמבואר בשיעורים הקודמים בביאור ב' המדרגות ב'אין' - ה'אין' של היש האמיתי, וה'אין' של היש הנברא, הרב ביאר כי קיימים בזה כמה שיטות בדא"ח, שלשיטה אחת אזי עולם האצילות (שבו נמצאים המידות של הבורא) הוא נקרא ה'אין' של היש האמיתי, וספירת המלכות דאצילות (שממנה מתהווים העולמות) היא נקראת ה'אין' של היש הנברא, אך ישנה שיטה שה'אין' של היש האמיתי הוא אור א"ס שלפני הצמצום, וה'אין' של היש הנברא אור 'אור הקו' (=האור המצומצם שנתגלה לאחר הצמצום).
אופני ההתבוננות
אות ה:
(באות זו יתרץ הרבי את השאלה שבתחילת המאמר - כיצד גילוי הרחמים עצמיים בא בזמן דהעלם והסתר:)
והנה כאשר כשיהודי מתבונן בעניינים אלו דהתהוות היש מאין, ועד שמבין ומשיג את הדבר, ובזה יש ב' אופני התבוננות, התבוננות דתורה, והתבוננות הקשורה עם עבודת התפילה. שההתבוננות דתורה היא להבין ולהשיג את ההשכלה שבזה על בוריה, וגם זה נחלק לשני שלבים, שבתחילה משיג את נקודת ההשכלה (חכמה), ואח"כ מתבונן ומשיג את העניין לאורכו ולרוחבו ולעומקו (בינה). ואח"כ ישנה ההתבוננות שקודם התפילה - שמתבונן בהאלוקות שבזה, ועד לההתבוננות שבעת התפילה שאז מגיע להכרה שכל העולמות, גם העולמות העליונים ביותר - הם 'מקום צר' לגבי העצמות, שהרי לגבי העצמות שום דבר לא נחשב, והכל כאין ואפס ממש לגביו יתברך, ובזה הוא מעורר רחמים גדולים על עצמו ועל כל העולמות, שהוא חש שהכל כאין ואפס ממש, וא"כ הרחמנות עליהם גדולה ביותר, ובפרט על הנשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש" (תניא פרק ב עפ"י איוב לא, ב) וירדה למקום צר כזה (וכמו בן המלך שהיה סמוך על שולחן אביו, וירד למטה עד ששמו אותו בצינוק שבבית האסורים), ובזה הוא מעורר הרחמים עצמיים דלמעלה.
מן המיצר
ועל ידי ההתעוררות דהרחמים עצמיים שלמעלה מתבטל המיצר, ונמשך המרחב דעצמות אין סוף (וכדכתיב (תהלים קיח, ה) "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה"), ובזה מתבטל גם המיצר דלמטה, שמנצח את המלחמה עם המנגדים לאלוקות, הן המלחמה עם נפשו הבהמית, שמבין ומשיג שכל ההלכות שלומד הכל תורת הוי' (ולא 'שכל אנושי' - ראה בשיעור הראשון), ובכל סוגיא שעוסק הוא חש באלוקות ובפנימיות שבה, וכך גם בקיום המצוות, שהוא עושה אותם בחיות (ולא כמצוות אנשים מלומדה - ראה בשיעור הראשון) ואפילו המצוות המובנים בשכל ('משפטים') אזי הוא עושה אותם מצד שהוא רצון הוי'. ועד שמבין משיג שאפילו העולם הגשמי הנראה ליש ומציאות - אזי כל מציאותו הוא הדבר הוי' המהווה אותו בכל רגע מאין ליש.
ההתבוננות הביאה לניצחון
ועל ידי זה נצחו גם את מלחמת היוונים, וכמו שנתבאר בתחילת המאמר שניצחון היוונים הי' על ידי שקראו קריאת שמע, שקריאת שמע היא ההתבוננות ביחוד הוי', והיינו שמתבונן באותם העניינים שנתבארו כאן באופן בהתהוות היש מאין, ועל ידי זה משיג שהעולם מתהווה מ'הארה דהארה' (שהעולמות נתהוו מה'אין' של היש הנברא, שהוא הארה מה'אין' של היש האמיתי) וא"כ הוא בטל בתכלית לגבי הבורא, ומזה נעשה ההתעוררות רחמים העצמיים, ונעשה נצחון המלחמה.
במחשבה תחילה
ומוסיף הרבי הקודם, שמלכתחילה זו הסיבה שהעולמות נבראו באופן כזה של 'מקום צר', שעל ידי זה האדם יעבוד עבודתו בכח עצמו, ודווקא מתוך ההסתר יבוא לעורר על עצמו (ועל העולמות) רחמים רבים על ידי העבודה שבלב, וכך נמשך המרחב דהעצמות ונעשה הנצחון.
שבעה עניינים - שבע מידות
וכעת מתחיל הרבי לבאר כיצד כל העניינים המוזכרים בתפילת "ועל הניסים" הם מכוונים כנגד הספירות העליונות - חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות:)
וזהו "רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם" שהם הספירות חסד גבורה תפארת, ש"רבת את ריבם" הוא 'גבורה שבחסד' - שכשאדם מציל את אוהבו משונאיו ונלחם עבורו, זהו גבורה שבחסד, שמצד אחד נלחם בגבורה עם האויבים, אך הוא מצד החסד והאהבה לאהובו (ובזה מתגלה תוקף החסד - גבורה - מלשון התגברות - החסד, שכאן צריך לחרף נפשו בשביל האהוב, ולא רק להשפיע לו טוב וחסד);
ו"דנת את דינם" - היינו גבורה שבגבורה ('דין');
ו"נקמת את נקמתם" הוא עניין התפארת הכולל חסד וגבורה, שכאן יש דין ונקמה באויב, אך הוא גם מצד האהבה להאהוב.
"מסרת גבורים ביד חלשים" - אין לך ניצחון גדול מזה, שהחלשים ינצחו הגיבורים, והוא מצד מידת הנצח (ניצחון).
"רבים ביד מעטים" בזה נתגלה קידוש ה', והוא הודו והדרתו ית' - ספירת ה'הוד'.
"טמאים ביד טהורים" - עניין הטהרה קשור בספירת היסוד (ראה הקדמת תקוני זוהר דף יז, א)
"וזדים ביד עוסקי תורתך" הוא ספירת המלכות (ראה הקדמת תיקוני זוהר שם).
הגלות - לצורך הגאולה
וזהו "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" שהרחמים העליונים מתעוררים על ידי ההתבוננות בביטול העולמות לאלוקות, ודווקא על ידי הגלות והצרות ("בעת צרתם") האדם מתעורר ביותר לחוש שהעולמות הם 'מקום צר', ולכן הם בטלים בתכלית. וזהו עומק הכוונה הפנימית שבגלות, שהוא בשביל הגאולה, דהיינו שעל ידי שיעורר לבו בקרבו לחוש שהעולמות הם מקום צר אזי הוא מעורר הרחמים העליונים ונמשך המרחב דלמעלה, וכך הוא מנצח את כל המנגדים מבית (הנפש הבהמית) ומחוץ (צוררי ישראל שבכל דור), והתורה ומצוות שלו נעשים בחיות ומתוך הרגש אלוקי, ובזה נעשה העולם לדירה לו יתברך, וזו הגאולה האמיתית והשלימה.
* * * * *
מעשה הצדקה ועבודת הצדקה
במהלך השיעור דובר על דרגות במצוות הצדקה. וכפי שרבינו הזקן מבאר באגרת הקודש (סימן יב) את הפסוק (ישעיה לב, יז) "והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם" שיש "מעשה הצדקה" וישנה "עבודת הצדקה", ש"מעשה הצדקה" הוא נתינת צדקה באופן מדוד ומוגבל, ו"עבודת הצדקה" היא למעלה מהרגילות, וללא הגבלה, ועבודה זו נעלית יותר, ולכן עליה נאמר "השקט ובטח עד עולם".
ג' דרגות בצדקה
הרה"ק ר' לוי יצחק נ"ע (אביו של הרבי) כותב על כך, שבפרטיות יותר, ב"מעשה הצדקה" קיימים ב' אופנים, יש מי שנותן 'מעשר', ויש הנותן 'חומש', אך העניין של "עבודת הצדקה" הוא נתינה למעלה מכל מדידה והגבלה.
ג' דרגות בישועה
ועל זה נאמר (בתפילת שחרית) "זורע צדקות מצמיח ישועות" שלפי הצדקה כך 'צומחת' הישועה (וראה אגה"ק סימן ח), שגם בצמיחה מצינו ג' אופנים: א) זריעת שיבולת, שאמנם יצמח ממנה הרבה שיבולים, אך הצמיחה היא בדוגמת הזריעה, שזורע שיבול, וצומחים שיבולים. ב) זריעת גרעין שממנו צומח פרי, וכמו בזריעת קישואים, שזורעים הגרעין, ומזה צומחים הקישואים. כאן הצמיחה היא שלא בערך הזריעה, שהרי זרע גרעין, ומזה יצא פרי, אך בכל זאת מידי שנה צריך לזרוע מחדש; ג) נטיעת אילן - כאן מזריעת הגרעין גדל אילן גדול הנותן פירות בכל שנה, וג' אופני צמיחה אלו מקבילים לג' הדרגות שבצדקה, וכנ"ל.
נכתב על ידי שמואל אלבום