ד"ה וביום שמחתכם התש"מ - חלק ראשון
- תגיות: מלכויות זכרונות שופרות , שופר , תשובה , בניין המלכות , אתכפיא , אתהפכא , רצון המוחלט , חצוצרות , ראש השנה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
מלכויות זכרונות ושופרות
מהפסוק בתורה (במדבר י, י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות . . והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם אני הוי' א-להיכם". דורשת הגמרא (ר"ה לב, א) את העניין של מלכויות זכרונות ושופרות ("אני הוי' א-להיכם" = מלכויות; "והיו לכם לזיכרון" = זכרונות; "ותקעתם" = שופרות) אותם אנו אומרים בראש השנה.
דיבור ומעשה
ג' עניינים אלו (מלכויות זכרונות ושופרות) נעשים בדיבור (אמירת הפסוקים) ובמעשה, וכדברי הגמרא (ר"ה טז, א) "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר", והיינו שע"י אמירת פסוקי מלכויות וזכרונות נעשית בפועל המלכת הקב"ה, והזכרת ישראל לטובה, וכל זה נעשה (כפי שמסיימת הגמרא) על ידי השופר שגם בו צריכים (מלבד אמירת הפסוקים) לתקוע בפועל.
ברכות ותקיעות - ב' עניינים
והנה ידועה ההלכה (או"ח סי' תקצג) שהברכות מעכבות זו את זו (=שאמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות נחשבת כמצווה אחת, ולא ניתן לחלק ביניהם, שאם למשל יאמר רק פסוקי מלכויות אזי אין זה נחשב לכלום), ולאידך אומרת ההלכה (שם) שברכות ותקיעות אינן מעכבות זו את זו (ואדם היודע לתקוע אך אינו יודע את הברכות, יתקע ולא יאמר הפסוקים, וכן להפך אדם היודע את הברכות ואין עמו שופר - יאמר את הפסוקים בלי לתקוע), והביאור בזה (מדוע הברכות מעכבות זו את זו אך ברכות ותקיעות אינן מעכבות זו את זו) - מובא בדרושי רבותינו נשיאינו (ראה ד"ה 'וביום שמחתכם' תרנ"ו, ועוד) שהברכות שהן בדיבור אינן מעכבות את התקיעה שהיא מעשה, אך הברכות עצמן שהן בדיבור - מעכבות זו את זו.
ההבדל בין תקיעה לדיבור
אחד ממשתתפי השיעור הקשה שלכאורה התקיעה היא ג"כ מעין דיבור, שהתקיעה נעשית ע"י הבל פיו של התוקע, והרב ביאר שהתקיעה נבדלת מדיבור בשני עניינים: א) שהיא נעשית באמצעות 'כלי' - השופר; ב) גם אותו הבל היוצא מפי התוקע אינו אותו הבל היוצא בדיבור שהוא הבל חיצוני יותר, אלא התוקע מוציאו ע"י נפיחה בכוח (וכדאיתא בתניא (ריש פרק ב) "מאן דנפח מתוכיה נפח - פירוש מתוכיותו ומפנימיותו", וראה באגרת התשובה (פרק ד) בנוגע לחילוק שבין הנשמות והמלאכים, וראה בסידור עם דא"ח בד"ה להבין עניין תק"ש).
מדוע זקוקים לב' העניינים
ועכ"פ מבואר שבמלכויות זכרונות שופרות קיימים ב' העניינים דדיבור ומעשה. ויש להבין מדוע צריכים בראש השנה את שני העניינים. ובפרט שלכאורה הפירוש הפשוט בדברי הגמרא (המובאים לעיל) "ובמה בשופר" הוא מעשה התקיעה כפשוטו, שעל ידו נפעל העניין ד"תמליכוני עליכם" והעניין ד"יעלה זכרוניכם לפני לטובה", וא"כ מדוע צריכים גם את אמירת הפסוקים, וכדמוכח גם ממאמר חז"ל (ר"ה כו, ב) ש"מצוות היום בשופר" - שמזה משמע שכל העניינים וההמשכות של "יום" זה (ראש השנה) נפעלים על ידי תקיעת השופר (במעשה).
עניין השופר - תשובה
והנה הרמב"ם כותב (הלכות תשובה פ"ג ה"ד): "אע''פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" כו' ומבואר בדרושי רבותינו נשיאנו (ראה המשך תרס"ו בתחילתו) שבאריכות לשונו של הרמב"ם נרמזו ג' העניינים דמלכויות זכרונות ושופרות, ומזה מובן שהכל נמשך ע"י תקיעת שופר, ומה שהרמז (הכללי) שבשופר הוא עניין התשובה ("עורו ישינים משנתכם") הוא מכיוון שזהו כללות עניינו של ראש השנה, וכדלהלן.
ה'סילוק' הנעשה בראש השנה
ידוע שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם (הרב הרחיב בנושא זה וביארו באריכות רבה), כלומר: בראש השנה 'מסתלקים' התענוג והרצון של הקב"ה לעולמות ולנבראים. שהנה מה שהקב"ה מהווה ומחיה את העולמות והנבראים שבהם, הוא בגלל שיש לו כביכול תענוג להיות מלך, והיות ש"אין מלך בלא עם" (תניא שער היחוד והאמונה פ"ז), ממילא מהווה הקב"ה את העולמות והנבראים, ואמנם בתחילת הבריאה (כשעדיין הי' המצב כדכתיב (בראשית ב, ה) "ואדם אין לעבוד את האדמה") אזי הקב"ה החיה את העולמות מצד "כי חפץ חסד הוא" (מיכה ז, יח) במתנת חנם, אך לאחר בריאת האדם ביום השישי למעשה בראשית אזי הכל תלוי בעבודת האדם, והוא צריך להמליך את הקב"ה עליו ועל כל העולם, ולכן מצינו שמיד אחר שנברא אדם הראשון המליך את הקב"ה, וקרא לכל הברואים ואמר להם (תהלים צה, ו) "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו" (כמסופר בזהר ח"ג קז, ב), ולכן קבעו בשיר של יום השישי (יום בריאת האדם) את המזמור (תהלים צג) "הוי' מלך גאות לבש" (ראה ר"ה לא, א, ופרקי דר"א פי"א).
בניין המלכות בר"ה
ולכן נקבע שבכל ראש השנה (שהוא יום בריאת האדם) עלינו להמליך שוב את הקב"ה למלך על העולם, וההמלכה היא כל פעם על שנה אחת (שלכן בכל ר"ה צריך להמליך את הקב"ה מחדש) ובכלות השנה אזי מסתלקים התענוג והרצון שיש לקב"ה במלוכה על העולמות ובנבראים, ואז חיות העולמות הוא כמו בשעת השינה, שגם אז (בשעת השינה) האיברים (התחתונים יותר) פועלים את פעולתם, וכמו שהובא על כך המשל בתורת החסידות מאדם הרוצה לעשות איזה דבר מלאכה, שבתחילה נובע הרצון שלו לאותה המלאכה מכך שיש לו תענוג באותו דבר, ואז מהתענוג נמשך ברצון (שרוצה את הדבר), ומהרצון נמשך לשכל (שיעשה מה שרצה בחכמה ודעת), וכך נמשך עוד עד שמגיע להתלהבות מהדבר ההוא (מידות שבלב) ומשם נמשך ל'דיבור' (שכן לפעמים צריך לצוות לעבדיו שיעזרוהו וכו'), ועד שמביא הדבר לידי גמר במעשה בפועל. אך לפעמים קורה שהוא ברפיון ידיים ומאבד את כל החשק שהי' לו בתחילה וכבר אין לו לא כוח לחשוב מחשבות, ואין לו התלהבות, וגם מה שעושה הוא בלא חיות ולבו בל עמו, ועד שלבסוף יעזוב הכל וילך לו. וזה מחמת שהכול חזר לעצמותו, ואין לו תענוג, וממילא אין נמשך מעצמותו כלום. וכך גם למעלה שאם יש לעצמות הבורא תענוג במלוכה אזי מהתענוג (פנימיות הכתר) נמשך ברצון (כתר) ומשם נמשך בשכל (חכמה ובינה ודעת) ובמידות (חסד וגבורה וכו') ועד למחשבה דיבור ומעשה בפועל (מלכות - שממנה מתהווים הנבראים בפועל ממש), אך בר"ה שהכול חוזר לעצמותו (שהמשכת התענוג מהעצמות עד למלכות היתה רק על שנה אחת וכנ"ל), יש לעורר שוב מהעצמות ממש כדי להמשיך שוב עונג ורצון ועד לעניין המלוכה, וזה תפקידנו בר"ה (לא רק שאנו נרצה לקבל עלינו עול מלכות שמים, אלא גם) לעורר את העצמות ולהמשיך כל העניינים מקדמותם, שיהיה לו עונג ורצון מצידו למלוך עלינו ועל כל העולמות.
שובה ישראל - עד הוי' א-להיך
וזה נעשה (כמובא לעיל מהגמרא) ע"י השופר, שהשופר עניינו הוא התשובה (כמ"ש הרמב"ם), ועיקר עניינה של התשובה הוא (לא רק תשובה על עבירות, כי אם) 'תשובה' כמשמעה, לשוב ולהתאחד בהתאחדות גמורה עם המקור (עצמות הבורא), וכדכתיב (קהלת יב, ז) "והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה" (ואין הכוונה בזה לפירוד הנשמה מן הגוף, אלא אדרבה, שעם היותה בתוך הגוף תהיה הנשמה במדריגה גבוהה יותר מכמו שהיתה לפני שירדה בגוף, שהרי ירידה זו צורך עלייה) - וע"י ההתאחדות עם המקור - עצמות הבורא, ניתן להמשיך מחדש את הרצון והתענוג.
העלאה והמשכה
ומבאר הרבי, שבר"ה נפעלים ב' תנועות, העלאה מלמטה למעלה, והמשכה מלמטה למעלה, שעניין התשובה שבשופר פועל עליה מלמטה למעלה ("והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה"), והמעשה שבשופר (מעשה התקיעה בפועל) פועל המשכה מלמעלה למטה, שממשיכים התענוג והרצון עד לעולם העשיה הגשמי (ראה מה שיבואר בסוף המאמר - שכאן נרמזה התשובה לשאלה שנשאלה מקודם מדוע זקוקים גם לאמירת הפסוקים).
ישראל מושרשים בעצמות
א' הנוכחים שאל כיצד יהודי יכול להמשיך מהעצמות ממש, וביאר הרב שהכוח לזה הוא מכיוון שישראל מושרשים בעצמות (וראה בהמשך המאמר).
גם ה'קול הפנימי' - אינו מספיק
אות ב:
ומוסיף הרבי, שלא זו בלבד שאין די בעניינו הרוחני של השופר (עניין התשובה), וגם אין מספיקה אמירת הפסוקים בדיבור, וצריך את המעשה הגשמי דתקיעת שופר, הנה בזה גופא אין מספיקה הצעקה ב'קלא פנימאה' (=קול פנימי. קולו של השופר הוא צעקה פנימית היוצאת מעומק הלב שהיא למעלה ממילים (ראה במאמר הנ"ל בסידור עם דא"ח) ולמעלה משכל, שכשאדם מבטא את כאבו במילים - משמע שכאבו הוא עניין הנתון להסבר, והוא עצמו עדיין במצב שיכול לתאר את כאבו, אך כשהכאב הוא מעל לכל הסבר והאדם עצמו נמצא במצב שאינו יכול לבאר ולהסביר אזי הוא צועק צעקה פנימית ללא מילים, וזה עניינה של התקיעה), ואין די בקולו של האדם, אלא זקוקים דווקא לקרן בהמה.
יעל פשוט וזכרים כפופים
ובזה ישנם שתי דעות (ר"ה כו, ב) אם תוקעים בשל "יעל פשוט" (=ישר) או בשל "זכרים (=אילים) כפופים", ו"אלו ואלו דברי א-להים חיים" (ערובין יג, ב), שהגם שההלכה היא (ראה או"ח ריש סימן תקפו) כהדעה ששופר של ר"ה מצוותו שיהיה (לכתחילה) כפוף, אך ברוחניות ישנם ב' הדעות, שהמעלה בשופר פשוט הוא (כלשון הגמרא ר"ה שם) ש"כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי" כלומר שמפשיט עצמו מכל הרצונות שלו, ואין הכוונה לרצונות שהם הפך רצון ה' - שאת רצונות אלו בוודאי כבר 'פשט' מעליו בחודש אלול, אלא הכוונה שיפשיט עצמו מכל ציור והגבלה אפילו ציור והגבלה דקדושה, ושעבודתו תהיה למעלה מכל מדידה והגבלה. וע"י הפשיטות דהאדם ממשיך הפשיטות דלמעלה - הפשיטות דעצמות הבורא.
המעלה באתכפיא
ולאידך ישנה המעלה בשל זכרים כפופים, ד"כמה דכייף איניש דעתי' טפי מעלי" (שם) - שזהו עניין ה'אתכפיא' - שכופה (=כובש) את כל רצונותיו ומכניעם. וזו מעלה יתרה על מי שאין לו כלל רצונות אחרים (הפשטת הרצון - 'אתהפכא') שכשיש לו רצון אך כופה אותו, לזה צריך כוח חזק יותר, ולזה צריך 'זכר' ("זכרים כפופים"), ועל דרך מאמר חז"ל (יבמות סה, ב) "איש (זכר) דרכו לכבוש" (והיות שזו מעלה עליונה יותר אזי כך היא ההלכה ששופר של ר"ה מצוותו שיהיה כפוף).
* * * * *
מפני סיבות שונות, לא הגיעו לידינו קלטות הווידיאו בהם ממשיך הרב לבאר את מאמר זה, ולכן, בכדי לנסות ולהוציא מתחת ידינו דבר שלם - נסכם ונבאר בזה את המשך המאמר עד לסיומו.
סיכום קצר על תחילת המאמר
באותיות הקודמות נתבאר באריכות, שבראש השנה הכל חוזר לקדמותו כפי שהיה לפני הבריאה, וכמו שהיה לפני שהקב"ה התעורר ברצון למלוך על העולמות, ולכן העבודה דר"ה להמשיך מחדש מעצמות הבורא את הרצון והתענוג למלוכה, ואת הרצון והתענוג להוות ולהחיות את הבריאה כולה, וזה נעשה על ידי השופר, וכדברי הגמרא (ר"ה טז, א) "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר".
ונתבאר שבשופר יש ב' עניינים, מצד אחד ישנו מעשה התקיעה בפועל ובגשמיות, שעל ידו נעשית גם ההמשכה עד לעולם העשיה הגשמי, אך ישנה העבודה הרוחנית שבשופר, שהיא עניין התשובה וכמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד), וכדאיתא בחסידות שקול השופר הוא 'קלא פנימאה' (=צעקה הבאה מעומק הלב), וכן נרמזו בו ב' העניינים ד'אתכפיא' ו'אתהפכא' - שזה הביאור הפנימי בב' הדיעות (ר"ה כו, ב) אם תוקעים "בשל יעל פשוט" או "בשל זכרים כפופין" וכפי שהגמרא מבארת את הטעמים שבזה, שמצד אחד ישנה עדיפות לשופר 'פשוט' - ד"כמה דפשיט איניש דעתי' טפי מעלי" - שזו עבודת ה'אתהפכא' שמפשיט את עצמו מכל רצונותיו, ולאידך מבארת הגמרא את המעלה שבשופר 'כפוף' ד"כמה דכייף איניש דעתי' טפי מעלי" - עבודת ה'אתכפיא' שאמנם יש לו רצונות זרים, אך הוא מתגבר על עצמו וכופה את רצונותיו.
אור חדש שלא היה מעולם
אות ג:
וזהו הביאור בדברי הגמרא (ר"ה שם) ש"מצוות היום בשופר" שעל ידי העבודה דשופר, ממשיכים אור חדש בעולם, שבכל ראש השנה יורד ונמשך אור חדש שלא היה מעולם (כמבואר באגרת הקודש סימן יד), ועל ידי זה נעשה 'חידוש' בכל 'סדר ההשתלשלות' (בכל הדרגות והעולמות מלמעלה ועד לעוה"ז הגשמי) וכפי שמבואר בסידור עם דא"ח (ד"ה להבין עניין תקיעת שופר) שאמנם עיקר החידוש בר"ה הוא ב'פנימיות העולמות' (=בהתענוג והרצון שיש להקב"ה בעולמות) אך הדבר נמשך ומתבטא גם ב'חיצוניות העולמות' (=חיות הנבראים בפועל).
בנים אתם להוי' א-להיכם
אך כיצד יכול יהודי לעורר ו'להמשיך' על ידי עבודתו מעצמות הבורא (שהרי האדם הוא בעל גבול, וכיצד יכול הוא לעורר את העצמות) - מבאר הרבי, שישראל נקראו בנים לקב"ה, "בנים אתם להוי' א-להיכם" (והיינו שיהודי שרשו בעצמות ממש, ולכן יכול לעורר את העצמות).
רצון המוחלט ורצון הגלוי
וכפי שהיה גם לפני הבריאה כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה ח, ז) "במי נמלך (על הבריאה)? בנשמותיהן של צדיקים", ומבאר הרב המגיד ממעזריטש נ"ע (לקוטי אמרים בתחילתו) שעלה לפניו ית' התענוג שיתענג בעבודתם של ישראל (שנאמר בהם (ישעיה ס, כא) "ועמך כולם צדיקים") ועל ידי זה נתעורר ב'רצון המוחלט' לבריאה (=רצון המוחלט הוא רצון פנימי ביותר שאינו 'בגילוי' אפילו לעצמו, דוגמא לדבר מהאדם למטה: כל אדם יש לו רצון שיהיה לו בית לגור בו, דרצון זה נטוע בעצם נפשו, ואף שאינו יודע מזה (שהוא עדיין ילד, וכיוצא בזה) בכ"ז רצון זה וודאי קיים אצלו בעצם נפשו, וכך גם בנמשל למעלה, שרצון המוחלט עניינו שיש לו רצון עמוק ופנימי ביותר, ש'נעלה' עדיין מלהתגלות למטה, והוא גם נעלה מ'גילוי' בכלל, אפילו לעצמו), ומ'רצון המוחלט' נמשך ל'רצון הגלוי' (וכמו באדם שהרצון לבית שהיה בעומק נפשו, בסופו של דבר רצון זה יורד ומתגלה, והאדם חש ברצון ממשי לבית) ומהרצון הגלוי נמשך הדבר בכל 'סדר ההשתלשלות' עד לעוה"ז התחתון ביותר (שהקב"ה ברא את כל העולמות, ועד לעוה"ז הגשמי) - שדווקא בעולם זה הגשמי מתבצעת הכוונה האלוקית שלשמה נתהוו כל העולמות - ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תניא פרק לו) שכוונה זו מתבצעת בעוה"ז שהוא העולם התחתון ביותר שאין תחתון למטה ממנו.
וכך גם בכל ר"ה, יהודי (ששרשו מהעצמות) מעורר וממשיך מהעצמות, וזה נעשה על ידי השופר, במעשה התקיעה בגשמיות, ובאמירת פסוקי שופרות, וכנ"ל.
גירסת הש"ס וגירסת התוספתא
ומוסיף הרבי, שגם בדברי הגמרא "אמרו לפני בר"ה מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה? בשופר" יש לבאר שהכוונה היא הן למעשה התקיעה, והן לאמירת פסוקי שופרות (וכפי שכותב הריטב"א (ר"ה שם) בתירוצו השני), ולפי זה נמצא שאין מחלוקת בין גירסת הש"ס לגירסת התוספתא (ר"ה א, יא) ששם הובאה גירסא כזו: "אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיבא זכרונכם לטובה; אמרו לפני שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה לפני". והגם שבתוספתא לא נזכר מעשה התקיעה, מביא הרבי שיש גירסאות שמוסיפים בתוספתא (בסיום העניין) "ובמה בשופר" (ראה שלטי הגיבורים ג, א מדפי הרי"ף).
שתי חצוצרות - שתי חצאי צורות
אות ד:
לגבי מה שנתבאר באות הקודמת, שמה שיהודי יכול לעורר ולהמשיך מהעצמות הוא מכיוון שישראל מושרשים בעצמות, כותב הרבי, שעניין זה נרמז בפסוק (שעליו נסוב המאמר) "וביום שמחתכם ובמועדיכם . . ותקעתם בחצוצרות . . והיו לכם לזכרון" גו', שהנה בנוגע לחצוצרות ידועה תורת הרב המגיד ממעזריטש נ"ע (אור תורה סימן קלד) בביאור הפסוק (במדבר י, ב - פסוק זה פותח את פרשת החצוצרות, ובסיומה (פסוק י) נאמר "וביום שמחתכם . . ותקעתם בחצוצרות" גו') "עשה לך שתי חצוצרות" = "שתי חצאי צורות" דהיינו, שהקב"ה וכנס"י הם שני חצאים. וע"ז אומר הכתוב "וביום שמחתכם ובמועדיכם . . ותקעתם בחצוצרות . . והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם אני הוי' א-להיכם" - שהעניין של "אני הוי' א-להיכם" (מלכויות), "והיו לכם לזיכרון" (זכרונות), נעשה על ידי "ותקעתם בחצוצרות" - על ידי שישראל והקב"ה הם ב' חצאי צורות.
המשכה בכל מקום ובכל זמן
והיות שעניין זה נעשה בבית המקדש ("לפני א-להיכם"), אזי נמשך הדבר בכל העולם כולו, כידוע שבבית המקדש היו "חלונות שקופים אטומים" (מ"א ו, ד), דהיינו שחלק החלון הפונה אל תוך הבית היה צר, וחלק החלון הפונה אל החוץ היה רחב, וזאת בכדי לרמז שהאורה יוצאת מבית המקדש לכל העולם (רש"י מנחות פו, ב), וכך בעניינינו ההמשכה מהעצמות שנעשתה בבית המקדש ע"י מצוות שופר, נמשכה מבית המקדש לכל העולם כולו, ויתרה מזו: המשכה זו ממשיכה גם עכשיו בזמן שאין בית המקדש קיים, והיינו שתקיעת שופר פועלת בכל הדרגות, וכפי שנתבאר באותיות הקודמות, שההמשכה מהעצמות נמשכת בכל סדר ההשתלשלות עד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו.
שני פירושים ב'ממש'
ומוסיף הרבי, שעניין זה דב' חצאי צורות קשור גם עם הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף הגשמי, שעל זה נאמר הלשון (תניא פרק ב) "ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש" - שהנה רבינו הזקן דייק וכתב תיבת "ממש" (ולא כמ"ש איוב לא, ב), וידוע שתיבה זו רומזת לב' פירושים - שהם ב' קצוות: מצד אחד הפירוש הפשוט שבזה, שהנשמה היא חלק מעצמותו ומהותו ית' ממש, והיות שהיא חלק מן העצמות ממש, הרי על זה ישנו מאמר הבעש"ט (תולדות יעקב יוסף פרשת יתרו) "העצם כשאתה תופס בחלקו - אתה תופס בכולו" (והביאור בזה, שהיות והעצם אינו מתחלק, ממילא "כשאתה תופס בחלקו - אתה תופס בכולו"), ולאידך ישנו פירוש ב"ממש" מלשון ממשות, כלומר מה שנתפס בחוש המישוש, שזה הקצה הכי תחתון - הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף הגשמי הנתפס בחוש המישוש, ושני הפירושים עולים בקנה אחד, דזהו החידוש שבזה, שגם כשהנשמה מלובשת בגוף הגשמי היא דבר אחד עם עצמותו ומהותו ית', "שתי חצאי צורות".
ראש ורגל שבנשמה
וכאן הרבי מתחיל לבאר מהו עניין ב' חצאי צורות בעבודת ה'. ומבאר הרבי, שהנה 'אדם' (ששם זה קשור בייחוד עם ישראל, כדברי הגמרא (יבמות סא, א) "אתם קרויין אדם") הוא מלשון 'אֲדַמֶּה לעליון', ולכן, באדם עצמו (בהנשמה שלו) יש העניין דב' חצאי צורות, שבכל נשמה יש ב' דרגות כלליות: בחינת 'ראש' שבנשמה, הנקראת 'מזל' (שדרגה זו אינה מלובשת ממש בגוף, אלא היא נמצאת כביכול 'למעלה' (בחינת 'מקיף') וממנה נמשך ('מזל' מלשון נוזל ונוטף) לנשמה המלובשת בגוף, דרגה זו קשורה עם בחינת 'חיה' ו'יחידה' שבנפש, שמהם בא הכוח למס"נ) ובחינת 'רגל' שבנשמה (שממנה באים הכוחות הגלויים שבנשמה (נפש, רוח ונשמה) שהם השכל והמידות המלובשים בגוף בצורה גלויה). וב' דרגות אלו הם ה"שתי חצאי צורות" שבכל נשמה ונשמה, והעבודה ד"ותקעתם בחצוצרות" היא, לאחד את ב' החצאי צורות הללו, ולהעמידם במצב של "לפני א-להיכם" (כלומר שהעניין דמס"נ והדביקות המוחלטת בה' הבאים מצד 'חיה' ו'יחידה' ('ראש' שבנשמה) יחדרו גם בכוחות הגלויים ('רגל') דהנשמה, ועד לגוף הגשמי, וכך נעשה כל כולו 'כלי' לאלוקות).
ראש ורגל שבישראל
ועל ידי החיבור דב' חצאי צורות ('ראש' ו'רגל') של כל נשמה פרטית, נעשה החיבור ד'ראש' ו'רגל' כפי שזה בכללות ישראל, שהם 'קומה שלימה' שיש בה 'ראש' ו'רגל' כפי שמבואר באריכות בתניא (פרק ב), ועל זה אומר הכתוב (דברים כט, ט-י, וידוע (ראה 'היום יום' כה אלול) שפסוק זה רומז על ראש השנה) "אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' א-להיכם ראשיכם שבטיכם . . מחוטב עציך עד שואב מימיך" - שכל ישראל, ה'ראש' שלהם ("ראשיכם") ובחינת 'רגל' שלהם ("חוטב עציך" ו"שואב מימיך") מתחברים יחד ו"נצבים" ומתעלים "לפני הוי' א-להיכם", ועד שנעשים דבר אחד עם העצמות, וכפי שממשיך שם (בפסוק שלאחרי זה): "לעברך בברית הוי' א-להיך" שעניין ה'ברית' הוא, שעל ידו נעשים דבר אחד (שלכן היו כורתי ברית עוברים בין ב' בתרים, בכדי להראות בזה שכשם שב' בתרים אלו הם גוף אחד, כך אנחנו נעשים לגוף אחד - ספר המאמרים תש"ב עמ' 25).
שופר מאריך וחצוצרות מקצרות
אות ה:
אך הנה במשנה (ר"ה כו, ב) איתא שבראש השנה "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר", והיינו ששופר הוא עניין נעלה יותר מהעניין דחצוצרות, שלכן "מצוות היום בשופר", ועל ידי השופר נמשך ומתגלה גם העניין דחצוצרות, ב' חצאי צורות, שעל ידי השופר נמשך העניין ד'מלכיות', שישראל ממשיכים הרצון למלוכה מעצמותו ית' עד למטה בעוה"ז הגשמי, שמזה רואים שהם מושרשים בעצמות (העניין דחצוצרות).
ההמשכה למטה היא העיקר
ומדגיש הרבי, שהעיקר הוא ההמשכה למטה בעוה"ז הגשמי, שכל הדרגות דסדר השתלשלות, תענוג העליון, רצון, מוחין מידות ומלכות (הרבי מונה כאן הדרגות העיקריות שבסדר ההשתלשלות) הכל הם רק בחינת 'ממוצע' (=מעבר) בכדי שעי"ז יומשך בעוה"ז הגשמי שהוא העיקר, שבו מתבצעת הכוונה העליונה ד"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" וכפי שכותב רבינו הזקן בתניא (פרק לו) שלא ניתן לומר שהתכלית היא באחת מהדרגות העליונות יותר (שחלקם נמנו קודם) - שהרי כל דרגות אלו, אפילו העליונות ביותר, מעצם זה שנשתלשלו מהעצמות הרי נפעל בהם ירידה, ורק העולם הזה הגשמי שבו קיימת האפשרות של עבודת האדם בתורה ומצוות יכולה להיות בו עליה, שבו תושלם הכוונה ד"דירה בתחתונים", שהדירה תהיה לעצמותו ית' ממש, ובזה יתעלה העולם למעלה יותר ממה שהיה בתחילת הבריאה (שאז נברא בשלימותו ע"י הקב"ה - ראה בראשית רבה יד, ז).
תקעו בחדש שופר
וכללות העבודה נרמזת בעניין השופר, וכדכתיב (תהלים פא, ד) "תקעו בחדש שופר", ששופר הוא מלשון "שפרו מעשיכם" (ויקרא רבה כט, ו), וידוע מה שכתב הבעש"ט (כתר שם טוב סימן רנו) שמזה שלא נאמר "תקעו שופר בחדש", אלא נאמר "תקעו בחדש שופר" מובן שאין הכוונה כאן רק לחודש תשרי, אלא גם לחודש מלשון 'חידוש' (שבעבודת ה' אין להישאר במדריגה אחת, אלא צריך להתעלות מדרגה לדרגה ומחיל אל חיל).
סיום המאמר
ומסיים הרבי, שתכלית העלייה של העולם, תהיה בביאת המשיח ובבניין בית המקדש, שאז יקויימו כל הפסוקים שבפרשת חצוצרות הן כפשטות הכתובים, והן ברוחניות העניינים: "עשה לך שתי חצוצרת כסף . . למקרא העדה ולמסע את המחנות" (פסוק ב) שמשיח יאסוף את כל ישראל יחד, ולמסע והליכה מחיל אל חיל, עד לתכלית השלימות, ואח"כ (פסוק ט) "וכי תבאו מלחמה" מלחמה עם הרצונות דנפש הבהמית, ואז "ונזכרתם לפני הוי' א-להיכם ונושעתם", ועד לסיום הפרשה "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם . . לפני הוי' א-להיכם" וגו' - בבית המקדש השלישי, ושכל זה יהיה באופן של "וביום שמחתכם" - "שמחת עולם על ראשם" (ישעיה לה, י) במהרה בימינו ממש.
* * * * *
יישוב השאלה
במאמר זה יש להעיר שלכאורה השאלה שהקשה באות א' - מדוע צריכים גם לאמירת פסוקי השופרות, ולא די בתקיעת השופר במעשה בפועל (וכפי שמאריך שם שמעשה התקיעה הוא העיקר) לכאורה לא נתיישבה בפירוש.
ויש לבאר (מלבד המבואר במקומות אחרים בחסידות שעניין הפסוקים הוא כדי להביא ראיה מן התורה על כך שהקב"ה הוא מלך (ראה סידור עם דא"ח ד"ה א-דני שפתי תפתח) וראה גם בהמשך תרצ"ו בתחילתו) שהנה בכל המאמר כאן רואים את ההדגשה על כך שהמשכה מן העצמות חודרת בכל הדרגות, רצון המוחלט, רצון הגלוי, ועד למטה מטה בעוה"ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו (כמבואר באות ג) וכפי שגם מונה את כל הדרגות תענוג, רצון, מוחין, מידות ומלכות (באות ה). ונראה שזו הסיבה שצריכים גם את אמירת הפסוקים בדיבור, וכפי שאומר (בסוף אות א): "כי בר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם וצריך לעורר המשכה חדשה מעצמותו ומהותו, ולהמשיך זה בכל סדר ההשתלשלות עד בעשי' (ואח"כ ממשיך) "וע"י העשי' (תקיעת שופר במעשה) ממשיכים זה עד בעשי'" כלומר: על ידי מעשה התקיעה נמשך בעשיה (מעשה = עשיה), אך בדרגות גבוהות יותר בסדר השתלשלות צריכים להמשיך ג"כ על ידי עניינים גבוהים יותר ממעשה, ולכן ישנו עניין השופר בדיבור (אמירת הפסוקים) ובמחשבה (עניין התשובה) ועד לעניינים הנעלים יותר - כמו עניין הצעקה דפנימיות הלב שנתבארה במאמר, וכפי שרואים בכל המאמר שהרבי מבאר את כל העניינים שבשופר - העניינים הפנימיים שבו, וענייני ה'עבודה' שבו ('אתכפיא' ו'אתהפכא', שיפור המעשים, חידוש וכו') אך הרבי מדגיש שהיות שהעיקר היא ההמשכה בעוה"ז הגשמי אזי גם במצוות שופר עיקר המצווה היא המעשה הגשמי דהתקיעה (מפי הרב לכותב השורות).
נכתב ע"י: שמואל אלבום