המשך תער"ב - סיום ד"ה ועשית חג שבועות ותחילת ד"ה אנכי הוי' א-להיך תער"ג

בס"ד. ליל א’ דחה"ש, תער"ג

ועשית חג שבועות לה’ אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן, וצ"ל מהו"ע נדבת ידך הלא נדיבות שייך אל הלב, וכן בתורה מייחס נדיבות אל הלב וכמ"ש כל נדיב לבו יביאה, והיד שייך רק למעשה להיות עשי’ בפועל, וא"כ מהו אומרו נדבת ידך ומפני מה נא’ זה גבי חה"ש דוקא. גם צ"ל מפני מה נק’ יו"ט זה בשם חה"ש, הלא השבעה שבועות כבר ספרו מקודם ויום החג אינו במנין הז’ שבועות, וכמ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת כו’ שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת כו’, והן המ"ט יום שסופרים קודם וחה"ש הוא היום החמשים, וא"כ למה נק’ חה"ש. והנה במנין הז’ שבועות נא’ בפסוק וספרתם ב’ סימנים ע"ז, ממחרת השבת ומיום הביאכם את עומר התנופה היינו מיום הבאת ותנופת העומר, וכאן קודם פסוק ועשית חג שבועות נא’ שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה כו’, והיינו משעת קצירת העומר, וצ"ל מפני מה נא’ שם שהספי’ היא מההובאה ותנופה וכאן נא’ מהקצירה כו’, גם מהו"ע מהחל חרמש בקמה כו’. גם צ"ל משארז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מה"ש וקשרו להם שני כתרים כו’, וצ"ל בזה והלא מצינו שיש ג’ כתרים וכדאי’ במשנה דאבות ג’ כתרים הן, כתר תו’, כתר כהונה, וכתר מל’, ולמה קשרו להם רק שני כתרים כו’. ובמשנה דאבות גופא צ"ל הלא בפרטי’ חושב ד’ כתרים, וכמ"ש אח"כ וכתר ש"ט עולה על גביהן והול"ל ד’ כתרים הן, ולמה או’ ג’ כתרים כו’.

קכז) ומעתה צ"ל מהו"ע הג’ כתרים כתר תו’ כתר כהונה וכתר מלכות, והענין הוא דהנה מהמבו’ לעיל מובן דבכללו’ ההמשכות והגילוים מא"ס ב"ה יש ב’ מיני המשכות, הא’ ההמשכה שהיא בבחי’ א"ס ממש, והב’ ההמשכה שבבחי’ גבול ומדה. והנה ההמשכה שבבחי’ גבול ומדה הוא הקו הנמשך מאוא"ס ב"ה שנמדד ונגבל לפי אופן העולמו’ ובא בבחי’ מדה וגבול כו’, דכפי רצונו ית’ באופן ההשתל’ שיהיו ע"ס עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, וספירו’ אלו דוקא שהן בחי’ חב"ד חג"ת נהי"ם, כן נמדד הקו ג"כ במדידה זאת שיש בו ג"כ ע"ס אלו, כי כללו’ האור הזה הוא לצורך העולמו’ דמאחר שהוא מה שבא במדה וגבול ה"ז רק לצורך העולמו’, ולולא הרצון בעולמו’ אינו שייך כלל המשכת אור זה, וע"כ כפי רצונו ית’ בענין העולמו’ וההשתל’ כ"ה המדידה בהאור שיש בו הע"ס כו’. דמדידה זו היא בהאור הזה בתחלת המשכתו בשרשו ומקורו, והיינו דהמדידה וההגבלה שבהקו א"ז מה שנתחדש בו ע"י הצמצום, כ"א דבתחלת המשכתו יש בו מדידה זו, והוא שגם בשרש ומקור האור כמו שהוא לפה"צ יש בו ג"כ ע"ס והן הע"ס הגנוזות במאצילן כו’, ונק’ גנוזות שהן גנוזות ונעלמות בהאור שבבחי’ א"ס ובל"ג, והוא מה שאור הא"ס שיער בעצמו להאיר בבחי’ מדה וגבול כו’, אך שם המה בתכלית הפשיטות לגמרי שאינם בבחי’ מציאו’ ניכרות כלל והן שם בתכלית האחדות כו’. והמשכת הקו מהע"ס הגנוזות הוא ע"י הצמצום דענין הצמצום בזה הוא להיות ספי’ מיוחדות, וכמו שספי’ החכ’ תהי’ ספי’ מיוחדה בפ"ע וכן כל הספי’ ועי"ז נעשים בבחי’ מציאות ניכרות כו’. ומ"מ גם בזה הן עדיין בבחי’ בלי מה וכמ"ש בס"י ע"ס בלי מה דגם כמו שהן ע"ס ה"ה בלי מה עדיין כו’, כי הקו ידוע שהוא עשוי מנקודות, והיינו שאינו בבחי’ אורך הנמשך מלמעלמ"ט כ"א הוא בבחי’ נקודות, והן הספי’ פרטי’ שבהקו דכל ספי’ הוא בבחי’ נקודה כו’, וכל נקודה ה"ה בבחי’ פשיטו’ שאין בה ציור עדיין כו’. והנה לפעמים מצינו דנקודה היא אדרבה בבחי’ תוקף המציאו’ ביותר, כמו בספי’ דתהו שהיו בבחי’ נקודות שזהו ג"כ בחי’ העצמי’ דכל ספי’ כנודע, הרי היו בבחי’ תוקף ביותר כו’, הנה זו כאשר הנקודה באה בבחי’ כלים ה"ה בבחי’ תוקף המציאו’ ביותר, אבל כשאינה בבחי’ כלים ה"ה בבחי’ פשיטו’ כו’, וכמו בעקודים שהעשר אורות עקודים בכלי אחד ה"ה בבחי’ פשיטות, דמשו"ז ביכולתם להיות בכלי אחד עם היותם עשר אורות כו’ כמ"ש בע"ח, וכ"ש באור הקו שאין שם בחי’ הכלים הרי האורות הן בבחינת פשיטות כו’, וזה גופא הוא מפני שענין הקו הוא רק לגלות מן ההעלם ולא כמו ספי’ דתהו ששם הכוונה הי’ להיות בבחי’ מציאו’ שזהו לצורך איזה כוונה כמ"ש במ"א, וע"כ באו בבחי’ כלים כו’, משא"כ בהקו הכוונה הוא רק התגלו’ הספי’ מהעלמם דע"ס הגנוזות כו’, וע"כ אין שם כלים והן בבחי’ פשיטות כו’, וכאשר האורות נתלבשו בכלים דאצי’ נעשו בבחי’ מציאות אור בחי’ אור החכ’ ואור החסד כו’. ויובן כ"ז עד"מ בנפש האדם הרי הכחות הן בגדרים מיוחדים ומחולקים זמ"ז דכח החכ’ הוא בגדר מיוחד וכח הבינה בגדר מיוחד וכן כח החסד כו’, ועם היותם כחות נפשי’ ה"ה מ"מ בגדרים מיוחדים ומוגבלים כו’, והנה הנפש הוא עצם אחד רוחני פשוט ומופשט מגדר ציור ומגדר הגבלה כו’, ואיך יהיו מהנפש כחות מוגדרים ומוגבלים דגם מהארת הנפש א"א שיהיו כחות מוגבלים כו’, ומ"מ הרי הנפש פועלת ע"י הכחות, שמתחכם ע"י כח החכ’ ומתחסד ע"י כח החסד כו’. אך הענין הוא כמ"ש בסש"ב פנ"א שתרי"ג מיני כחות כלולים בנפש, דעם היותו עצם א’ פשוט נמצאים כלולים בו תרי"ג כחות שהן מקורי הכחות הגלוים כו’, וא"כ הכחות הכלולים בנפש הן כמו ממוצעים בין עצם הנפש ובין הכחות הגלוים כו’, ומאחר שהן בבחי’ ממוצע צ"ל שיש בהם ב’ מדרי’, והוא כמו שהן לגבי הנפש וכמו שהן לגבי הכחות הגלוים כמו בכל ממוצע כו’ כנודע, והיינו דכמו שהן לגבי עצם הנפש ה"ה משתוים אליו שהן בבחי’ פשיטות ממש בערך פשיטו’ עצם הנפש כו’, וכמו שהן לגבי הכחות ה"ה בבחי’ פשיטות רק לגבי הכחות, דגם שם הן בבחי’ פשיטו’ רק שזהו רק הפשיטו’ מבחי’ המציאות דהכחות לא בבחי’ פשיטות ממש. וכמו כח המשכיל שהוא מושלל ממציאו’ שכל ומ"מ הו"ע שכלי שאינו מושלל מגדר ענין השכל לגמרי כו’, אבל כח השכל ההיולי העצמי הנטוע ומושרש בנפש הוא מושלל מגדר ענין השכל לגמרי, דעם היותו כח השכל היינו רק בערך פשיטות עצם הנפש שמושלל לגמרי מגדר השכל כו’, וזה גופא היא הסיבה דהכח השכל כמו שהוא כלול בנפש שאינו בבחי’ המשכה עדיין ה"ה בבחי’ פשיטו’ לגמרי, וכמו שבא בבחי’ המשכה נעלמת הפשיטו’ שלו הוא רק לגבי מציאות הכח הגלוי כו’. והדוגמא מזה יובן למע’ דע"ס הגנוזות הכלולים באוא"ס ב"ה ה"ה בבחי’ פשיטות ממש כו’, וכמו שבאו בבחי’ הקו ה"ה ג"כ בבחי’ בלי מה כו’, והוא בחי’ הפשיטו’ לגבי ע"ס הגלויות שהן בבחי’ התלבשות אורות בכלים כו’. ומובן מזה דע"ה דעיקר המציאו’ של האורות הוא ע"י הכלים שע"י ההתלבשות והתפיסא בהכלים נעשים כמהות הכלים כו’, מ"מ האורות עצמן הן ג"כ בבחי’ מציאו’ ע"ס כו’ (ויש בהם התחלקות מעומ"ט בעצם מהותן כו’), וזהו הסבה שבאים בבחי’ התלבשות בכלים כו’, ובסוף המשכתן (היינו בהתלבשותן בהכלים) נתגלה בחי’ המציאו’ וההתחלקות שבהם בעצם כו’, וע"י הכלים נעשו כמהות הכלים לפעול כפי אופן הכלי כו’. אמנם ההמשכה שבבחי’ א"ס הוא מה שבא בבחי’ גילוי מן העצם, והיינו שענינו אינו לפעול דבר כמו פעולת האור והגילוי כ"א הוא בבחי’ גילוי מן העצם לבד והוא כמו העצם כו’, דבאמת אינו שייך בזה שום שם כלל רק שם א"ס, וכמו שבא בבחי’ גילוי בעולמות (דהיינו בחי’ התפשטו’ שלו כו’) ה"ה נק’ בש’ רצון שהוא גילוי העצמו’ כו’, וכמשנת"ל פמ"ט דכח הרצון חלוק מכל הכחות שהן בבחי’ מציאות לעצמן כמו כח השכל שהוא כח לעצמו חוץ מעצמו’ הנפש, משא"כ כח הרצון אינו מציאו’ דבר לעצמו חוץ מעצמות הנפש, דהרי כל ענינו הוא רק הטיית והמשכת הנפש כו’, ולכן מכל הכחות נשאר דבר גם לאחר סילוק הכח וכמו ההשכלה שנשארה גם כשפוסק מלהשכיל כו’, משא"כ ברצון שאינו נשאר ממנו מאומה כו’ וכמשנ"ת שם, וע"כ בחי’ הגילוי דאור הא"ס שנמשך בעולמו’ נק’ בש’ רצון, להיותו אינו דבר במציאו’ לעצמו רק גילוי העצמו’ כו’, וה"ה בבחי’ מקיף על כולם בשוה כו’, ואור זה מאחר שהוא בבחי’ גילוי מן העצם לבד ה"ז שייך גם אם לא היו עולמות כלל כו’.
קיצור. ומעתה צ"ל ענין הג’ כתרים כ"ת כ"כ כ"מ, דהנה נת’ דבכללות הן ב’ מיני המשכות אורות, הא’ שבבחי’ מדה וגבול והוא בחי’ הקו שנמדד לפ"ע העולמות, והמדידה היא בשרשו באוא"ס ששיער בעצמו להאיר במדה וגבול, והן הע"ס הגנוזות והן בבחי’ פשיטות לגמרי, וע"י הצמצום להיות ספי’ מיוחדות נמשך הקו בבחי’ נקודות, והן בבחי’ בלי מה (ולא כמו נקודות דתהו שנתלבשו בכלים והכוונה בהם להיות בבחי’ מציאות), ועד"מ כחות הנפש שישנם כלולים בעצם הנפש ושם הן בבחי’ פשיטות כפשיטת הנפש, ובהמשכה נעלמת הן בבחי’ פשיטות לגבי כחות הגלוים, ובסוף המשכתם היינו בכלים נעשים בבחי’ מציאות אור, והמשכה זו היא מפני הרצון בעולמות, והמשכה הב’ הוא האור שבבחי’ א"ס שהוא לגלות עצמותו, וכמו הרצון שהוא גילוי עצמיות הנפש.

קכח) והנה יש להבין בזה, והלא האור שהוא בבחי’ גילוי מן העצם ודאי שהוא ג"כ לצורך איזה כוונה, שהרי עצמותו ית’ אינו מוכרח ח"ו בהגילוים ממנו כנודע, וכמשנת"ל פנ"ו דהמשל דאור וזיו השמש אינו מכוון כ"כ לענין אוא"ס בזה שהשמש מוכרח בהגילוי אור ממנו כו’, ומכוון יותר המשל דאור וחיות הנפש שאין הגילוי הכרחי כו’, וא"כ הגילוי מן העצמות הוא באיזה כוונה וה"ז ג"כ לצורך העולמות ואיך הוא בבחי’ גילוי מן העצם כו’. אך הענין הוא דהנה זאת ודאי כן הוא שהגילוי הוא רצוני והוא בשביל איזה כוונה, אמנם הכוונה בגילוי אור זה הוא שיהי’ גילוי אוא"ס בעולמו’ ויהי’ בהם בחי’ ביטול שעי"ז יושלם הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו’, ומאחר שהכוונה בזה הוא להיות גילוי אור ושיהי’ ביטול העולמו’ ע"כ הגילוי הוא בבחי’ גילוי מן העצם שהוא כמו העצם כו’, והיינו שהוא בבחי’ א"ס ובבחי’ בל"ג ממש ובבחי’ אין בעצם מהותו כו’. והענין הוא דהנה האו"פ שהוא האור הבא בבחי’ מדה וגבול ה"ה נמשך ג"כ מן העצמות כו’ (רק שאין ההמשכה מן העצמו’ ממש כ"א מבחי’ האחרונה דאוא"ס הבבע"ג ששיער בעצמו את האור שבבחי’ גבול כו’ וכמשנת"ל פכ"ז, ושרש ההמשכה הזאת היא ג"כ מן העצמו’ כו’), אך להיות שהכוונה בזה הוא שיהי’ בחי’ מדידה והגבלה בעולמות כו’, הרי ההמשכה אינו בבחי’ גילוי העצם כ"א אדרבה להיות לא כמו העצם כו’, וזהו שההמשכה והגילוי אינו מצד העצמו’ כ"א מצד העולמו’, והיינו שהגילוי הזה אינו שיהי’ כמו העצמו’ בבחי’ העדר המציאו’, כ"א שיהיו עולמו’ בבחינת מציאות דבר, ואם לא הי’ הרצון שיהיו עולמו’ לא הי’ כלל גילוי אור כזה כו’, וזהו שהגילוי הוא רק לצורך העולמות לפעול פעולת ההתהוות והמציאות, וע"כ גם האור הוא בבחי’ מציאו’ דבר כו’, והוא שנמצא מן העצמו’ אור שהוא לא כמו העצם כו’. אבל האור שהוא בבחי’ א"ס ע"ה שהוא ג"כ בכוונה לצורך העולמו’, ענינו הוא שיהי’ הביטול בעולמות ויהיו בבחי’ ביטול במציאו’ בבחי’ העדר כו’ וכמשי"ת בעזה"י, וא"כ גילוי אור זה הוא מצד העצמו’ לא מצד העולמות, והיינו שגם העולמות יהיו כמו העצמות ובחי’ העדר המציאו’ כו’, וע"כ האור והגילוי הזה הוא בבחי’ גילוי העצם, דהיינו חפץ העצמות לגלות אור כמהות העצמו’ כבי’ (לא להמציא אור שאינו כמו העצמו’ כ"א לגלות אור שהוא כמו העצם כו’), דאור וגילוי זה שייך גם אם לא הי’ התהוות העולמו’, מאחר שהוא גילוי שכמו העצם כו’, והוא כמו העצם בבחי’ א"ס ובבחי’ אין בעצם מהותו כו’. והענין דהנה נת"ל פמ"ט ההפרש בין כח הרצון לכח השכל, דכח השכל הוא שנמצא מן הנפש למהות כח בפ"ע שהנפש משכלת בו כו’, אבל הרצון אינו מהות כח בפ"ע רק הוא הטיית והמשכת הנפש, א"כ ה"ה רק עצמו’ הנפש ואינו שום דבר לעצמו כו’, ומ"מ ה"ז ג"כ רק רצון הנפש היינו מה שהנפש רוצה, והיינו שהוא רק הטיית הנפש ולא עצמותו רק שאין כאן מציאו’ דבר חוץ מעצמו’ הנפש שה"ז רק מה שהנפש נמשך ורוצה כו’. והדוגמא מזה יובן למע’ בבחי’ האור שבבחי’ א"ס (שהוא למע’ גם מבחי’ רצון כו’ וכמשנת"ל) שאינו שום מציאו’ לעצמו רק בחי’ גילוי העצמו’ לבד כו’, ומ"מ ה"ז רק גילוי העצמו’ ולא העצמו’ ממש, אלא שהגילוי אינו בבחי’ דבר לעצמו כ"א הוא גילוי העצמות כו’, וזהו שהוא בחי’ אין בעצם מהותו מאחר שאינו בבחי’ דבר לעצמו רק גילוי העצמות כו’, והיינו שהוא בבחי’ אין לא רק מצד הדביקות לבד כ"א הוא בבחי’ אין בעצם מפני שהוא רק גילוי העצמות כו’. והענין הוא דהנה ידוע בענין ד"ע וד"ת שהן מיש לאין ומאין ליש, דיש כאן ב’ בחי’ אין, הא’ האין של היש האמיתי, והב’ האין של היש הנברא, ומבו’ במ"א שאינם דומים זל"ז, דהאין של היש האמיתי הוא בחי’ אין באמת דהוא כל"ח לגבי בחי’ יש האמיתי כו’, וא"כ מה שנק’ אין לגבי היש האמיתי ה"ז באמת כן שה"ה כלא כו’, והאין של היש הנברא מה שהנבראים קוראין אותו אין ה"ז רק שם המושאל לבד, דהנה מה שנק’ אין הוא לפי שאינו מושג כלל לנבראים וה"ה כאלו אינו כו’, הרי א"ז שהוא אינו באמת ח"ו כ"א לפי שאינו מושג להם, ועוד זאת מה שנק’ אין הוא לפי שהוא בבחי’ לא דבר, הרי זהו רק שהוא בבחי’ לא דבר לגבי דבר, והיינו שאינו בבחי’ יש אבל לא שהוא לא דבר ואין באמת שה"ה מקור ליש, ואם הי’ בבחי’ אין באמת איך הוא בבחי’ מקור דכל מקור הוא בבחי’ מציאו’ דבר כו’, וא"כ שם אין בו הוא רק שם המושאל כו’. והנה ההפרש הזה הוא גם בההארה אלקי’ גופא (דזה שנת"ל הוא ההפרש בין הב’ בחי’ אין כמו שהן לגבי יש האמיתי ולגבי יש הנברא, ובאמת ההפרש הזה הוא בההארה אלקי’ עצמה), דהאין הא’ הוא בבחי’ אין ממש והאין הב’ אינו בבחי’ אין ממש כו’, והוא מפני שהאין של היש הנברא ה"ה בחי’ הארה נבדלת (דהאור שהוא בבחי’ דבקות במקורו הגם שהוא דוקא שרש ההתהוות וכמ"ש באגה"ק סי’ כ’, מ"מ ההתהוות בפועל אא"ל מאור זה כ"א מהארה דהארה שהוא הארה נבדלת כו’, וזהו שההתהוות הוא מבחי’ מל’ דוקא כו’ וכמ"ש במ"א), וא"כ אינה בבחי’ אין ממש כו’, והאין של היש האמיתי הוא האור שבבחי’ דבקות במקורו ונרגש בו מקורו כו’, וע"כ האור גופא הוא בביטול דכולא קכל"ח כו’, וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה דאוא"ס אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרי’ החכ’, והיינו שבחכ’ נרגש איך שהוא לבדו כו’, וע"כ הוא בבחי’ אין ממש כו’, וכ"ז הוא שהוא בבחי’ אין מצד הדבקות לבד לא בבחי’ אין בעצם (כי נמצא מן העצמו’ בבחי’ מציאו’ אור דהיינו בחי’ חכ’ כו’, רק שדבוק במקורו כו’), וי"ל שזהו בחי’ אין של היש הנאצל דע"ה שזהו ג"כ בחי’ אין של היש (ומבו’ במ"א שזהו בכלל בחי’ ד"ת כו’), ה"ה מ"מ בבחי’ דבקות במקורו כו’. אבל האור שבבחי’ א"ס הוא בחי’ אין בעצם להיותו רק גילוי העצמו’ כו’, וע"ה שגילוי זה הוא ג"כ באיזה כוונה בשביל העולמות כו’, הנה הכוונה בזה להיות גילוי אוא"ס בעולמו’ ולהיות בהם בחי’ הביטול כו’.
קיצור. וצ"ל והלא האור שבבחי’ א"ס הוא ג"כ גילוי רצוני, וא"כ הוא בשביל איזה כוונה. אך הענין דהאור שבבחי’ מדה הוא להיות התהוות העולמות, א"כ המשכתו מן העצמות הוא שיהי’ לא כמו העצמות כ"א בחי’ המציאות, והאור הבל"ג הוא שיהי’ בחי’ הביטול גם בעולמות בבחי’ העדר המציאות. והענין שיש ב’ בחי’ אין, האין של היש האמיתי שהוא כלא והאין של הנבראים שנק’ אין רק לגבי הנבראים, וכן בעצם הארה זו אינו בבחי’ אין ממש להיותה הארה נבדלת, והאין הא’ שהיא בבחי’ דביקות ה"ה בבחי’ אין ממש, וי"ל שזהו במקור האו"פ, ואור הא"ס הוא אין בעצם מפני שהוא גילוי העצמות, והכוונה שביטול זה יהי’ גם בעולמות.

קכט) אמנם עדיין צ"ל והלא האו"פ הוא ג"כ להאיר העולמות להיות בהם בחי’ הביטול, וכמ"ש הפרד"ס שע"ד פ"ה בפי’ מא’ הת"ז אנת הוא דאפיקת כו’ לאנהגא בהון עלמין להיות ע"י גילוי האלקו’ בעולמו’ כו’, וכמשנת"ל פ"ח ופמ"ח דאמצעית האצי’ הוא בב’ דברים, הא’ שיהי’ עי"ז התהוות העולמו’ בי"ע בבחי’ המציאו’ שלהם שזהו העיקר ע"י הכלים וכמ"ש באגה"ק איהו וגרמוהי חד לברוא כו’, והב’ שע"י האצי’ דוקא יכול להיות גילוי אלקו’ בעולם, והו"ע ידיעות והשגות אלקו’ והרגישות אלקו’ שבעולם שכ"ז מהע"ס דאצי’ מבחי’ מוחין ומדות כו’, שזהו העיקר מן האור כו’, וכמ"ש בסי’ שער הק"ש דגוף ונפש דמלאכים שהו"ע חומר וצורה זהו מבחי’ או"כ דאצי’, דזה שיש בהם בחי’ הביטול לאלקו’ וגם יש בהם צד פירוד מצד החומר כו’, וכן אפי’ בנבראים שלמטה יש בהם השגה באלקו’ וביטול לאלקו’ כו’, שכ"ז הוא מבחי’ או"כ דע"ס דאצי’, וא"כ מהו"ע האור דא"ס שזהו דוקא גילוי מן העצם מפני שהכוונה בזה הוא הביטול כו’. אך הענין הוא דזה גופא שהאו"פ יהי’ מאיר בכל העולמו’ גם בעולמו’ בי"ע ויהי’ בהם בחי’ הביטול כו’, זהו ע"י האור שבבחי’ א"ס כו’, דהנה ע"פ מא’ קו המדה שנמדד בתחלת ההשתל’ אין אור האצי’ מאיר כלל בבי"ע כו’, דאור האצי’ הוא אור הקו הנמשך מאוא"ס וכמא’ ש’ מ"ה מלגאו דאיהו אורח אצי’ כו’, וידוע דהקו מסתיים במל’ דאצי’ ואינו מאיר בבי"ע כו’, דלהיות דהמשכת הקו הוא ע"י הצמצום שנמשך אור מצומצם לפי"ע העולמו’, דהרי אור הקו הוא שנמשך אור להיות בבחי’ התלבשו’ בעולמו’ בבחי’ אור וחיות פנימי שזהו ע"י הצמצום דוקא, דלולא זאת לא הי’ אפשר כלל להיות התלבשו’ אוא"ס בעולמו’ וכלים כו’ (דהגם שהאור הזה בשרשו ומקורו הראשון הוא בבחי’ או"פ (לפי השיטה המבו’ בדרוש זה), מ"מ כמו שהוא לפה"צ אינו בערך התלבשו’ בעולמו’, וכמשנת"ל דע"ס הגנוזות עם היותם בחי’ ממכ"ע בשרשם ומקורם הראשון ה"ז בבחי’ סובב לגבי הקו כו’), ורק ע"י הצמצום הוא שנמשך האור באופן כזה שיהי’ בבחי’ התלבשו’ כו’, אבל יש בזה מדידה והגבלה דהתלבשו’ האור יכול להיות רק במדרי’ שהן אלקו’ ממש כו’, וע"כ המשכת והתלבשו’ אור הקו הוא רק עד אצי’ שהכלים דאצי’ הן אלקו’ ממש כו’ (וגם עד האצי’ האור הולך ומתמעט, וכנודע דגם באצי’ הוא רק הארת הקו כו’, וכמשנ"ת ג"כ לעיל). אבל בבי"ע אא"ל המשכת אור הקו ע"פ מא’ קו המדה כו’, ורק מבחי’ הכלים דאצי’ הוא שנמשך בבי"ע שנעשים נר"ן לבי"ע כנודע, וג"ז לא מבחי’ עצמו’ הכלים כ"א מה שע"י הכאת הכלים בהפרסא שבין אצי’ לברי’ נתנוצצו מהם בבי"ע כמ"ש בע"ח שער השמות פ"א שזהו רק הארה נבדלת מהכלים כו’, וע"ה שגם מן האורות דאצי’ נתנוצצו בבי"ע כמ"ש בע"ח שער כסה"כ, הנה זהו רק מבחי’ בינה ולמטה שא"ז עצמו’ האצי’ ממש, דעיקר עצמו’ האצי’ הוא בחי’ החכ’ כו’, ואי’ בע"ח דאור אבא אינו נכנס כלל בברי’ רק מבחי’ בינה מתנוצץ בברי’ ע"י בחי’ מל’ דמל’ דאצי’ כו’. ונמצא דבס’ השתל’ אין אור האצילות מאיר בבי"ע כו’, וזהו שארז"ל במד"ר פ’ וארא פי"ב ע"פ כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ משל למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, אח"כ ביטל הגזירה, כך מתחילה השמים שמים לה’ והארץ נתן לבנ"א, ובמ"ת עמד הקב"ה וביטל הגזירה כו’, והיינו דקודם מ"ת לא הי’ התחברות דאצי’ עם בי"ע, וזהו דבני רומי לא ירדו כו’, וה"ז כענין אם אני לא אעבור אליך כו’ ואם אתה לא תעבור אלי כו’, שנעשה פרסא והפסק בין אצי’ לבי"ע שלא יומשך מאצי’ לבי"ע ביותר מכפי המדה, וכמו"כ לא יהי’ עליית בי"ע לאצי’ כו’ (ובקי"ס שהי’ חבור אצי’ וברי’ כמ"ש במ"א זה הי’ רק לפי שעה והי’ זה הכנה למ"ת), ובמ"ת נתחדש זאת שיהי’ גילוי אצי’ בבי"ע כו’. וזה שיהי’ גילוי אצי’ בבי"ע ויהי’ ביטול בעולמות זהו דוקא מעצמו’ אור האצי’, וכמ"ש החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים שבעיר דעשרה שליטים הן העש"מ שנמשכים מע"ס דאצי’, רק שזהו מבחי’ חיצוני’ דאצי’ היינו מבחי’ בינה דאצי’ ולמטה, שמזה נעשה בחי’ המציאות דעולמות (וגם בחי’ הידיעה והשגת האלקו’ שבעולמות כו’), אבל זה שיהי’ הביטול בעולמו’ ע"י גילוי אור האצי’ וכמשי"ת, זהו מבחי’ עצמו’ האצי’ שז"ע מה שהחכ’ תעוז לחכם כו’ וכמשי"ת. וזהו ג"כ ענין מלגאו איהו שם מ"ה כו’, וידוע דשם מ"ה שהוא ש’ הוי’ במילוי אלפי"ן הוא בת"ת, וענין מלגאו איהו ש’ מ"ה זהו בחי’ הדעת דמשה מלגאו ויעקב מלבר כו’, ונודע דדעת ממשיך מפנימי’ הכתר כו’, ובכדי שתהי’ המשכה זאת שהיא שלא ע"פ הדרגה דס’ השתל’ זהו ע"י האור שבבחי’ א"ס ובל"ג כו’.
קיצור. ועדיין צ"ל והלא האו"פ הוא ג"כ בכדי שיהי’ הביטול וכמשנ"ת דאמצעית אצי’ הוא גם שיהי’ גילוי אלקות בעולם. אך הענין הוא דהרי הקו מאחר שבא ע"י הצמצום לפ"ע העולמות ה"ה מסתיים באצי’, ונר"ן דבי"ע הוא רק מכלים דאצי’ והתנוצצות האור דאצי’ הוא רק מהבינה, ובמ"ת נתחדש שיהי’ גילוי אצי’ בבי"ע, והיינו מעצמות האצי’ שעי"ז הוא הביטול בבי"ע, והוא ע"י המשכה מעצמות אוא"ס, והו"ע ש’ מ"ה דמלגאו בחי’ הדעת שממשיך מפנימיות הכתר.

קל) וביאור הענין צ"ל תחלה ההפרש בין ההמשכה דהאבות לההמשכה דמ"ת שהרי האבות ג"כ המשיכו גילוי אלקו’ בעולם וכדאי’ במד"ר בא אברהם התחיל להאיר כו’, ומה נתחדש לכאו’ במ"ת שאז דוקא ביטל הגזירה כו’. אך הענין הוא דהנה כת’ וארא אל אברהם כו’ באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם, ולכאו’ א"מ והלא מצינו כמה פעמים ש’ הוי’ גבי האבות, וצ"ל דכ"ז הוא רק בחי’ אל שדי, והיינו שגם מה שנא’ בהם ש’ הוי’ א"ז גילוי ש’ הוי’ עדיין כ"א גילוי ש’ אל שדי, וכמו גבי מצות מילה שאז הי’ אמית’ הגילוי לאאע"ה נא’ אני אל שדי התהלך לפני כו’, וצ"ל מהו"ע שם שדי. והנה בגמ’ דחגיגה די"ב ע"ב ובמד"ר לך פמ"ו אי’ אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די כו’, שאלולי שאמרתי די עד עתה היו נמתחים כו’, ומשמע מזה שאם לא א"ל די הי’ העולם נמשך בלי הגבלה כלל, ולכאו’ א"מ איך יכול להיות יש נברא בבחי’ בל"ג שה"ה בבחי’ הגבלה בעצם, וצ"ל שזהו כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ג שהנבראי’ הם רק אור וזיו המתפשט מן השפע ורוח ה’ השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש כו’, ומאחר שהן רק אור וזיו המתפשט ממקורם הרי יכול להיות ההתפשטות עד אין שיעור ואז לא היו באמת בבחי’ מציאו’ יש כו’. והענין הוא כמש"ש פ"ד בענין השבחים הגדול הגבור דההתהוות הוא מבחי’ החסד וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, דמדת החסד הוא התפשטו’ החיות בכל העולמו’ וברואים לאין קץ ותכלית כו’, ונק’ גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו כו’, והיינו כי חסד הוא בחי’ גילוי אור והוא אור הדבוק במקורו כו’, שמזה הוא דוקא ההתהוות כו’, וכמו שהוא מצד מדת החסד לא היו העולמו’ בבחי’ יש ומציאו’ כ"א רק הארה ממקורם כו’, והיו נמשכי’ בבחי’ בל"ג דאור החסד אינו מתעבה כו’. אמנם ענין מדת הגבו’ הוא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו מלירד ולהתגלות כו’ בגילוי כ"א בהסתר פנים כו’, וכאלו גוף הנברא הוא דבר בפ"ע, ואף שבאמת אינו דבר בפ"ע אלא כמו התפשטו’ האור מהשמש כו’, והיינו שע"י הגבו’ והצמצום נעשו הנבראי’ בבחי’ מציאות יש ובבחי’ הגבלה כו’. ולפי"ז מובן דמ"ש לעולמו די אין הכוונה על העולם עצמו שהרי א"א שיהי’ העולם בל"ג כ"א הכוונה הוא על הארה האלקי’ שאמר די להיות בבחי’ הגבלה דעי"ז נעשה בחי’ המציאות וההגבלה בעולם כו’, וז"ע שם שדי שאמר לעולמו די כו’. ובשרש שרשו שם שדי הו"ע צמצום הראשון שהי’ באוא"ס דבתחלה הי’ אוא"ס ממלא כל מקום החלל שהי’ הכל בבחי’ א"ס כו’, והי’ הצמצום שלא יהי’ התפשטות וגילוי האור בבחי’ א"ס כ"א שיוכלל האור במקורו המאור וישאר רק רשימו כדי להיות שרש להתהוות בחי’ בע"ג כו’, ובעולם האצי’ הו"ע מיעוט האור וריבוי הכלים שזהו עיקר התקון, וכנודע דבתהו הי’ ריבוי האור והכלים היו במיעוט ולא היו יכולים לסבול ולכך נשברו כו’, אבל בחי’ התיקון הוא בהיפך שהאור במיעוט והכלים בהתרחבות ובריבוי התחלקות כלים רבים לאור א’ ועי"ז נתקיימו כו’. וז"ע שם שדי באצי’ שיהי’ בחי’ מיעוט האור באופן שיהי’ בבחי’ התלבשות בהכלים, והכלים יהי’ בבחי’ התרחבות שיקבלו את האור ויגבילו ויעלימו אותו שעי"ז יכולים ליהנות מן האור כו’, וז"ש וירא אלקי’ את האור כי טוב פי’ כי טוב לגנוז שיתלבש ויתעלם בהכלים כו’, וזהו ל’ תיקון שהוא ל’ לבוש כמו לא ילבש לא יתתקן כו’, דענין התיקון הוא שהכלים ילבישו את האור שע"י הלבשת האור והעלמו בכלים יכולים ליהנות ממנו כו’. והאבות זכו לבחי’ התיקון דעד אברהם היו שני אלפים תהו (ואי’ דהוו קרין לי’ בשמות נוכראין), ומאברהם התחיל בחי’ התיקון והוא בחי’ הכלים שיתלבש בהם האור, דע"ה שזהו בחי’ צמצום והעלם ה"ז תכלית החסד שעי"ז דוקא יכולים לקבל הגילוי כו’. וזהו דאי’ בע"ח שער העקודים דהתחלת התגלות הכלים הוא בעקודים שזהו בחי’ אברהם (והו"ע ויעקוד את יצחק להיות התקשרות האור בכלי כו’), דאברהם בגימט’ רחם והכלים הן תכלית הרחמים והחסד כו’, ועז"א וארא אל אברהם כו’ באל שדי שע"י ש’ שדי שאמר לעולמו די כו’, עי"ז וארא אל אברהם בבחי’ חסד ואה’ כו’, דבכדי שיהי’ גילוי בחי’ החסד והאה’ למטה זהו ע"י הכלים דוקא כו’, גם ענין וארא אל אברהם שנמשך בו ממהות בחי’ כלי החסד דאצי’ כו’, דהאבות הן המרכבה וכתי’ הלוך ונסוע הנגבה במדת החסד ואה’ עליונה עד שזכה להיות מרכבה למדת החסד דאצי’, וממדת החסד נמשך מבחי’ פנימי’ הכלי דחסד להתלבש ממש בנשמת אברהם המאירה בגופו ממש כו’. והענין הוא כדאי’ בע"ח שמ"א פ"ג בפי’ האבות הן המרכבה, כי יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי’ אלקו’ נמשך ממדרי’ אחרונה שבבורא, וזה הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ א’ נברא שהיא נשמה דקה במאד מאד, ובניצוץ זה הנק’ יחידה יש בה שרשי ד’ בחי’ הרוחניות נרנ"ח כו’, והיינו כי הנשמה היא ד’ בחי’ נרנ"ח שהן ד’ בחי’ חו"ב וזו"נ, ובמ"א מבו’ דחי’ הוא בחי’ מקיף והיינו בחי’ מקיף הקרוב שיש לו אחיזה בפנימי’, וכל הגילוים דנר"נ הן מהמקיף דחי’ דעש"ז נק’ מזל ע"ש שנוזל ונוטף בהנשמה שבגוף כו’ וכמ"ש במ"א, ובחי’ יחידה היא שרש ד’ בחי’ הנ"ל הכוללת כולם כדמיון התכללות חו"ב וזו"נ בא"א כו’, ומבו’ בע"ח שם שזהו כדמיון חומר הראשון שפשוט מכל צורה והוא הנושא כל הד’ צורות כו’, ובבחי’ ניצוץ זה הנק’ יחידה מתלבש ניצוץ קטן שהוא אלקות ממש, ע"ד התלבשות בחי’ עתיק בא"א דעתיק הוא בחי’ תחתונה שבא"ס ומתלבש באריך שהוא ראש ומקור הנאצלי’ כו’, וכמו"כ בחי’ ניצוץ קטן הוא אלקו’ ממש מבחי’ הכלים דאצי’ שהן אלקו’ ממש לברוא בהן וע"י כו’, רק שהכלים נק’ בחי’ אחרונה שבבורא להיות שהן מגבילים את האור כו’, דההתהוות הוא מהאור והכלים רק מגבילים בכדי שיהי’ הנברא בבחי’ יש כו’, ע"כ נק’ הכלים בחי’ תחתונה שבבורא כו’, והוא מתלבש בניצוץ היחידה שרש הד’ מדרי’ שבנשמה כו’. וזהו וארא כו’ באל שדי דמבחי’ פנימי’ הכלים נמשך הניצוץ להתלבש בהאבות אברהם מבחי’ חסד דאצי’ ויצחק מבחי’ הגבו’ ויעקב מבחי’ הת"ת כו’, וזהו וארא כו’ באל שדי דשם שדי באצי’ הו"ע הכלים שמגבילים את האור, והניצוץ קטן שממהות הכלים האיר בגילוי ממש בנשמתם כו’. וענין שם שדי בעבודה הוא מ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, דצדקה הוא מדת החסד שמצד מדת הטוב והחסד הוא מתחסד עם הזולת כו’, אך בצדקה יש השתתפות מדת הרחמים דענין הצדקה הוא להחיות רוח שפלים שזהו מצד הרחמים, וכידוע ההפרש בין חסד לרחמים דחסד שייך לכל אדם להתחסד עמו, אבל רחמים שייך רק על השפל דמי שהוא באיזה דרגא אינו נופל עליו רחמים כ"א על השפל כו’, וזהו ג"כ ההפרש בין גמ"ח לצדקה, דגמ"ח הוא בין לעניים ובין לעשירים וצדקה הוא לעניים דוקא, וע"י הצדקה למטה ממשיכי’ למע’ מדת החסד שהו"ע התפשטו’ האור והחיות כו’, וזהו ג"כ בהשתתפות מדת הרחמים להחיות רוח שפלים והיינו להוות ולהחיות עולמו’ התחתוני’ שזהו בחי’ הגדול כו’ כנ"ל. אמנם צדקה משפט כתיב בה שצ"ל משפט בצדקה שישפוט א"ע מן המותרות שלו ויתן לצדקה שזהו עיקר ענין הצדקה, דלא זו היא עיקר ענין הצדקה דלאחר כל מילוי המותרות שלו יתן מהמותר לעניים, כ"א שישפוט א"ע מן המותרות, דמשארז"ל חייך קודמין הוא כעין מעשה שהי’ בקיתון של מים כו’ דהיינו רק מה שמוכרח לו, אבל לא שיתענג הוא בכל התענוגי’ וחברו ימות ברעב ח"ו, וכן גם בריבוי השפעה צריך לשפוט א"ע מהדברים המותרים וזאת יתן לצדקה שזהו עיקר ענין הצדקה כו’. וע"י המשפט שעושה בעצמו עי"ז הוא למע’ בחי’ הצמצום וההגבלה בהאור שיהי’ באופן כזה שיהי’ התהוות הנבראי’ בבחי’ מציאו’ ויהנו הנבראים לאורו ית’ שז"ע הגבור שנת"ל, וכמו"כ הוא בכללו’ עבודת האדם לצמצם א"ע ולכבוש רוח תאוותיו שלא יהי’ בהתפשטו’ והתרחבות בעניני’ החומרי’, כ"א אדרבה יכפה א"ע בכל פרטי עניניו ויהי’ כוונתו לש"ש, וכמו באכו"ש יהי’ כוונתו לקיום גופו בכדי שיוכל ללמוד ולהתפלל, וממילא הוא נזהר מן המותרות שהן רק למלאות תאוותו, ומסתפק רק בהמוכרח לו ובכוונה הנ"ל, וע"י הכפי’ שכופה ומצמצם א"ע עי"ז נעשה התרחבות הכלים למעלה שיהיו כלים לקבל את האור ולהגבילו שיהי’ באפשר לקבל את האור כו’, והאבות שהיו מרכבה היו כל אבריהם קדושים ומובדלים מעניני העולם עד שכל עניניהם הגשמי’ היו אלקו’ ממש, והיינו שהאיר אצלם בגילוי עצם הניצוץ האלקי כנ"ל שזהו עצם בחי’ שדי כנ"ל, וע"כ היו כל עניניהם אלקו’ כו’, ובכל אדם הו"ע הכפי’ והצמצום בנפשו ועי"ז נעשה ההגבלה להיות האור באופן כזה שיתקבל בנבראי’ ויהנו לאורו ית’ כו’.
קיצור. ובה"ע דהנה בהאבות כתי’ וארא כו’ באל שדי שא’ לעולמו די, והיינו בחי’ ההארה אלקית שמבחי’ החסד גילוי בבחי’ בל"ג ואמר די ע"י מדת הגבו’, הגדול הגבור, ובשרשו הוא בחי’ הצמצום שנשאר רשימו, והכוונה שיהי’ ריבוי הכלים שעי"ז יתקבל האור, והו"ע התיקון, והאבות זכו לתיקון, והיינו בחי’ כלים שמתלבש בהם האור, והאיר בנשמתם בחי’ מהות פנימיות הכלים, והו"ע הניצוץ קטן שביחידה שמבחי’ אחרונה שבבורא דהיינו בחי’ הכלים, וזהו וארא גילוי המהות, וענין ש’ שדי בעבודה הו"ע משפט וצדקה, שע"י הכפי’ הוא התרחבות הכלים לקבל את האור.

בס"ד. ליל ב' דחה"ש, תער"ג

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וצ"ל מהו"ע שמודיעים ענין יצי"מ במ"ת ע"ה דיצי"מ הי' הכנה למ"ת מ"מ צ"ל מה שייכות יצי"מ למ"ת שמודיעים זאת בדבור הראשון כו'. גם צ"ל מ"ש אנכי ה' הלא ידוע דאנכי והוי' הם ב' עניני' דאנכי זהו בחי' עצמו' אוא"ס ב"ה שלמע' מבחי' גילוי כו', ושם הוי' הוא בחי' גילוי אור כו', וא"כ צ"ל איזה גילוי הי' במ"ת אם הי' גילוי העצמו' שז"ע אנכי למה נא' כאן הוי' והול"ל אנכי אלקיך כו', ואם הי' גילוי שם הוי' מהו אומרו אנכי הוי' כו'. ולהבין זה צלה"ק משנת"ל בענין וארא אל אברהם כו' דהגילוי להאבות הי' בש' שדי, ונת' דשם שדי הוא שא' לעולמו די, דהיינו בחי' הגבלת האור כו', ובשרש הראשון הו"ע הצמצום שהי' באוא"ס להעלים ולהגביל את האור כו', ובאצי' הו"ע מיעוט האור שיוכל להתקבל שזהו ג"כ ע"י הצמצום כו', וענין הכלי' שמקבלי' את האור ומגבילי' אותו זהו בחי' שם שדי כו'.

קלא) והנה במד"ר פ' בא פט"ו אי' בא אברהם התחיל להאיר שנא' מי העיר ממזרח כו', בא יצחק אף הוא האיר שנאמר אור זרוע לצדיק כו', ובזח"א מ"ה ע"ב משמע דמ"ש מי העיר הו"ע אור זרוע כו', והיינו שהאבות בכלל המשיכו בחינת אור זרוע כו'. וענין אור זרוע למע', הענין הוא דהנה אי' אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא, וקאי על בחי' חו"ב שלמע' מאצי', דהנה חו"ב דאצי' הן בבחי' ידיעא וכמו שאו' לפני זה חכ' מוחא איהי מח' מלגאו בינה ליבא ובה הלב מבין הרי שהבינה היא שבה הלב מבין בבחי' ידיעא, וכמו"כ בחכ' שאו' דאיהי מח' ה"ז בבחי' ידיעא דבמה שאינה ידיעא או' קודם לית מתב"כ, והיינו בבחי' עילאה על כל עילאין וסתימא עכ"ס שסתום ונעלם אי' דלית מת"ב כו', וכאן שנא' איהי מח' מלגאו ה"ז בבחי' חכ' ידיעא כו'. וידוע דאצי' הוא בבחי' גילוי ההעלם, ולא יש ענין גילוי ההעלם למטה ממדרי' האצי' כו', ובכללו' הרי כל ענין הקו הוא בחי' גילוי ההעלם משרשו ומקורו שהן הע"ס הגנוזות כו' וכמשנת"ל באורך, ובפרטי' הע"ס דאצי' הן בבחי' גילוי ההעלם, וא"כ הרי החכ' היא בבחי' חכ' ידיעא כו'. ומ"ש אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא היינו בחו"ב שלמע' מאצי', והיינו בבחי' חו"ב דעקודים או חכ' דא"ק דלא בחכ' ידיעא עדיין, וכמ"ש בזהר דלאו אינון נהורין כו', דע"ס דאצי' הן בבחי' מציאו' אורות אבל ע"ס הגנוזות לאו אינון נהורין עדיין כו', שהרי הע"ס דעקודי' עם היותם עשר אורות ה"ה עקודי' כולם בכלי א' ובהכרח לו' שהן לא בבחי' מציאו' דבר כו', וכמו בכחות הנפש הכלולי' בעצם הנפש ה"ה בבחי' העדר המציאו', דאל"כ איך ישכנו כולם יחד כו', וכמו"כ הוא בעקודים כו' וכמ"ש במ"א, וכ"ש בע"ס דא"ק שהן בבחי' פשיטו' עדיין, וכמ"ש במ"א שזהו עד"מ כמו שהנפש נושא הכחות בעצמו כו', ולפ"ז צ"ל איך הוא התהוות ע"ס דאצי' מע"ס הגנוזות. הנה מבואר בתו"א ד"ה פתח אליהו (ושם מבו' בהתהוות חכ' דברי' מחכ' דאצי', ובמ"א מבו' די"ל דהכוונה שם על בחי' הכלים דאצי' כו', וכאן הכוונה על התהוות האורות דאצי' מהע"ס הגנוזו' כו', ועמ"ש בתו"א ד"ה ויאמר הן עם אחד) שזהו עד"מ כמו זריעת גרעין של תפוח בארץ וצומח ממנו תפוח ע"י כח הצומח שבארץ, והנה אנ"ר שאותה המתיקות שבתפוח הנרגש לחיך לא הי' כלל בהגרעין שנאמר שממנו נתהווה כו', ורוב זרעוני גינה אינם נאכלים כלל כו', ואם נא' שמכח הצומח נתהווה מתיקו' הזאת הלא אין מציאו' מתיקות כלל בכח הצומח הרוחני כו' (ובמ"א מבו' שגם בכח הצומח יש בו המתיקות, וזהו שפרש"י ע"פ יושבי הארץ שהיו טועמים את העפר כו' רק שהוא מתיקות רוחני כו', ובאגה"ק סי' כ' כ' שמכח הצומח הוא עצם ישות הפרי, והצמיחה שהו"ע החיות, והמתיקו' הוא מהמזל כו'). אך הענין הוא כמארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למע' המכה בו ומגדלו, ובאותו המזל הרוחני יש בו המתיקו', אמנם הוא מתיקו' רוחני מאד וכמו מתיקות שבניגון ומתיקו' שבאור שכל וכה"ג, ואינו מתיקו' גשמי הנרגשת לחיך הגשמי כ"א בבחי' הרגשה לחיך הרוחני כו', וכמו ענין תפוח רוחני שאכל אדה"ר כשלא הי' לו עדיין גוף גשמי וחומרי כו', והמתיקות הרוחני' שבמזל ה"ה מתעבה ומתגשם ע"י הגרעין הנזרע ונעשה מתיקו' גשמי, והוא המתיקו' הגשמי שבתפוח הנרגש לחיך הגשמי כו'. והדוגמא מזה יובן למע' דע"ס הגנוזות הן כמו עד"מ המתיקות שבמזל שהוא בבחי' רוחני' עדיין, והיינו שאינם בבחי' אור החכ' עדיין, וכמשנת"ל פי"ד דבחי' ח"ס הוא למע' מהחכ' עדיין לגבי בחי' החכ' דאצי' וכ"ש בחי' חכ' דא"ק כו', ומ"מ נתהווה משם בחי' אור החכ' דאצי' שזהו כמו הזריעה עד"מ שהמתיקו' נתעבה ונתגשם כו'. והנה המתיקות שבהתפוח א"ז עצמיות ומהות כח הרוחני דהמזל אלא רק הארה המתפשטת מעצמו' ומהות הרוחני דכח המזל המכה בו כו', והארה זו נתעבה ונתגשמה כ"כ עד שנעשה מתיקות גשמי כו', ואין התפשטו' זו כמו התפשטו' המים הנמשכים ממקום למקום, דמהות המים הוא שנמשכו ממקום למקום, וע"כ המים הנמשכים לא נשארו במקום הראשון כלל, משא"כ בכח המזל הרוחני הרי לא נחסר כלל בצמיחת והגדלת הפרי מפני שזהו התפשטות הארה בלבד, והארה היא שמתגשם ונעשה מתיקות גשמי כו'. והדוגמא מזה למע' הוא מה שהע"ס נק' אורות להורות שהן הארה לבד משרשם ומקורם, ואינם עושים שום שינוי ח"ו כו', והיינו כמשנת"ל פנ"ד בענין אור ושפע דענין אור הוא שאינו עושה שינוי ח"ו כו', וזהו אור זרוע שהתהוות הע"ס הוא כמשל אור הזרוע להיותם בחי' הארה לבד כמשל המשכת האור מהמאור כו', אך לא כאור השמש שהאור לא נתגשם כלל כ"א כמו אור זרוע שע"י הגרעין הזרוע ההארה מתעבה ומתגשם כו', כמו"כ האורות דע"ס הן כמו אור זרוע שבא בהגשמה לגבי מקורו עד שנק' בשם אור החכ' כו'.
קיצור. ובמד"ר בא אברהם התחיל להאיר, ובזהר שז"ע אור זרוע, והענין דהנה חכים ולא בחכ' ידיעא זהו בחי' חכ' דא"ק ועקודים, דלאו אינון נהורין, וכמו הכוחות הכלולים בנפש ושהנפש נושא בעצמו, וחכ' דאצי' היא חכ' ידיעא גילוי ההעלם, ואיך הוא התהוותם, הענין הוא ע"ד התהוות מתיקת התפוח מהמזל שע"י אמצעית הגרעין בא לידי הגשמה, והנה מתיקות התפוח היא רק הארה ממתיקות המזל שלא נחסר דבר, ולא כמו אור השמש כ"א שבא בהגשמה ע"י הגרעין, כמו"כ האורות הן הארה ממקורם שאין מזה שום שינוי רק שבאים בבחי' מציאות אור, והו"ע אור זרוע.

קלב) והנה בהמשל הרי הגשמת ההארה הוא ע"י הגרעין הנזרע כו', ולמע' י"ל עפמ"ש בע"ח שער מטולמ"ט פ"א שהתהוות הכלים בעקודים הוא ע"י שהמשיך את האור כו', ואחר שנמשך חזר ונסתלק האור ההוא למע' לגבי מקורו, ומניח רושם חותם למטה וזה הרושם נעשה בבחי' כלי ע"י ריחוק האור ממנו כו', וזה הרושם י"ל שזהו כמו עד"מ הגרעין שבו וע"י נצמח הפרי כו', כך ע"י הרושם הנ"ל נצמחו ונתהוו הע"ס משרשן שבא"ק כו'. וי"ל דכמו שהכלים דאצי' מגבילים את האור הרי מבו' במ"א שההגבלה הוא שמגביל חוץ לאצי', דבאצי' ה"ה עדיין בבחי' א"ס להתפשטותן כו', דגם הכלים דאצי' אינם בבחי' גבול עדיין וכמא' מדתן עשר שאין להם סוף כו', וכמ"ש הפרד"ס וכמבו' במ"א, רק ההגבלה היא שחוץ לאצי' יפעול האור בבחי' גבול דהיינו בהתהוות בי"ע כו', וכמו"כ בחי' הכלי דעקודים פועל בהאור שבהמשכתו באצי' יהי' בבחי' מציאו' כו'. וממ"ש בע"ח הניח רושם חותם י"ל שהכלי דעקודים מאחר שנק' בשם רושם ה"ז מגביל יותר מכלים דאצי' כו', וע"ד המבו' במ"א ההפרש בין כלים דאצי' להפרסא שבין אצי' לברי', דכלים דאצי' ה"ה כלים להאור, וע"כ הגם שמעלימים ומגבילים את האור מ"מ ה"ז מהות אותו האור כו', וכמו אותיות הדבור שמלבישים את השכל ומעלימים עליו מ"מ השכל המתגלה ה"ה אותו השכל רק שהוא חיצוניותו לבד כו', אבל הפרסא שאינו כלי להאור ה"ז מעלים ומגביל לגמרי כו', ועמ"ש בלק"ת שה"ש ד"ה מה יפו פעמיך בנעלים וכמשנת"ל פק"ו, ובדוגמא כזאת י"ל בכלי דעקודים שנק' רושם כו' (ומובן שאינו דומה כמו פרסא רק בדרך דוגמא לבד). ושרש ענין זה למע' יותר י"ל שז"ע הרשימו שנשאר לאחה"צ וסילוק האור הא"ס שזהו כמשל הגרעין כו', ואח"כ המשכת הקו מאוא"ס ה"ז ע"ד המזל המכה בו ואומר גדל כו', וידוע דהקו נק' מזל וכדאי' בזח"ג דקל"ד א' האי חוטא יקירא קדישא כו' איקרי מזלא כו', וכמו המזלות דא"א שמהם נמשך לחו"ב דאבא יונק ממזל הח' כו', והמזלות הן שבאים בבחי' מציאות אור בחו"ב ע"י רושם הכלים דעקודים כו', כמו"כ בחי' הקו ה"ה בבחי' מציאו' אור ובא במדה ומשקל ע"י הרשימו כו', וזשארז"ל ע"פ וכל עשב השדה כו' עמדו דשאים על פתח הקרקע כו', י"ל שהו"ע הרשימו ומזה נמשך הקו בבחי' מציאו' אור כו' וז"ע אור זרוע כו'. וי"ל ג"כ ענין אור זרוע על התהוות הכלים שזהו עד"מ כמו התהוות מהות הפרי מכח הצומח שבארץ שא"ז ממהוע"צ כח הצומח כ"א הארה הנמשכת ממנו ובאה בהגשמה ע"י הגרעין הנזרע עד שנעשית פרי כו', כמו"כ הוא בהתהוות הכלים דאצי' מכלים דא"ק (עמ"ש מזה בד"ה יו"ט של ר"ה, רס"ו), שזהו ע"י הרושם דכלים דעקודים כו', דהרי הכלים דא"ק הן שרש נשמות דגופות כמ"ש בע"ח, והארה שלהם באה בבחי' הגשמה ע"י בחי' הרושם דעקודים עד שנעשית בבחי' מציאות כלי כו' (וי"ל דבכלים סדר ההמשכה וההתהוות הוא מהות ממהות כו', רק שבא"ק הכלים הן מהות א"ס עדיין, דא"ק בכלל נק' א"ס בהשאלה כו' וכמשנת"ל פס"ו, ובאצי' נעשים בבחי' מהות כלים וזהו ע"י הרושם הנ"ל שהוא כמשל הגרעין כו'). וכן י"ל בהתהוות הכלים דעקודים בחי' רושם הנ"ל שנעשה מן האור (והיינו ג"כ מהתעבות האור כו'), שזהו כמו עד"מ התהוות אילנות ופירות מכח הצומח שלא ע"י זריעה שתחלה מתהווה ומתגשם מכח הצומח שרש האילן והפרי ועי"ז צומח מציאו' הפרי כו', וכמו"כ בהתהוות הכלים שהאור מתגשם ע"י ההמשכה והסילוק עד שנעשית כלי כו'. וכ"ז אינו פועל שום שינוי בהמקור כלל, וכמו שהתהוות הפרי אינו עושה שום שינוי בכח הצומח שיכול להצמיח עד אין שיעור, וכמו עד"מ מחשבת האדם שנמשך מכח המח' שבנפש שאינו עושה שום גרעון בכח המח' שיכול לחשוב מח' עד אין קץ כו', וכמו"כ הוא בהתהוות הכלים שאינם עושים שום שינוי וגרעון ח"ו.

קיצור. והענין הוא דהנה הכלי דעקודים היא ע"י שהאור הניח רושם, וזהו בחי' הגרעין שעי"ז בא האור בבחי' מציאות באצי', שע"י הכלי דעקודים מציאות והגבלת האור חוץ לעקודים, וי"ל דרושם הוא כמו פרסא שמעלים ומגביל יותר מכלים, ובשרשו הוא בחי' הרשימו שע"י בא הקו בבחי' מדה וגבול, וכמו"כ כלים דאצי' מכלים דא"ק ע"י הרושם דעקודים, וכמו התהוות הפרי מכח הצומח שמתהווה השרש ועי"ז נעשה צמיחת הפרי, וכ"ז אינו עושה שינוי בהמזל וכח הצומח, וכמו"כ הוא למעלה.

קלג) ועפ"ז יובן מ"ש ויקרא שם אברם בשם הוי' אל עולם, שנא' אל עולם ולא העולם היינו שאין העולם דבר בפ"ע כ"א הוא אלקות, וכמו מהות הפרי שזהו הארה (או מהות) כח הצומח רק שבא בהגשמה כו', כמו"כ הכלים הן הן האור שמזה נעשה הכלים שזהו הרושם הנ"ל (וכן בשרשם הן בחי' הכלים דא"ק ובשרש שרשן הן בחי' אותי' הרשימו שהן אותן האותי' עצמן שהיו לפה"צ שלא נתחדש בהם שום דבר רק שע"י הצמצום וסילוק האור מן האותיות נעשו בבחי' מציאו' דבר כו' וכמ"ש במ"א), רק שזהו כמו שהאור בא בהגשמה כו', וכ"ה בכל הנבראים וכמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ג שכל הנבראים הן אור וזיו המתפשט מהכח האלקי השופע עליהם ומהווה אותם כו', שההארה אלקי' עצמה באה בהגשמה ונעשה בבחי' מציאות דבר כו', וזהו אל עולם שהעולם הוא אלקו' ממש כו', וזה גילה והמשיך אברהם אע"ה שקרא אל עולם כו'. והענין הוא דהנה כתי' רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, והיינו שאומרים שעל השמים כבודו ועזב ה' את הארץ ח"ו, וזהו לפי טעותם שחושבים דהמשכת החיות ממנו ית' להעולמות הוא בדרך עו"ע, והנה בעו"ע יש ב' ענינים הא' שממהות העילה מתלבש בהעלול וכמו שכל ומדות הרי ממהות השכל מתלבש בהמדות רק שזהו חיצוניותו לבד כו', וממילא ה"ז פועל שינוי בהעילה כו', והב' דמהות העלול אינו מהות העילה וכמו שהמדות הן מהות אחר ממהות השכל, וענין ההתהוות בזה הוא רק בחי' התגלות לבד שהמדות מתגלים ע"י השכל, והיינו שיש מציאות המדות קודם ומתגלים ע"י השכל ואם לא הי' מציאות המדות לא היו מתהווים מן השכל כו'. וכ"ה בעו"ע בשכל גופא וכמו ברב ותלמיד שהתלמיד מקבל ההשפעה מהרב ונעשה עי"ז בעל שכל הלא זהו כשהתלמיד הוא בר שכל בעצמו דאם אינו בר שכל הרי לא יתהווה עי"ז שכל אצל תלמיד כ"א כאשר בר שכל פועל בו השפעת הרב התגלות כח שכלו שיהי' בעל שכל כו', ואופן הפעולה וההתגלות הוא ע"י התלבשות מהות העילה שנתפס בזה, וכמו כשמגלה מדה זו לא יגלה מדה אחרת וכ"ש בהשפעת השכל שנתפס בזה כו', ולכן בעו"ע צ"ל שיהי' בערך זל"ז שהמדות הן בערך השכל וכן בהשפעת השכל צריך שיהי' המשפיע ומקבל בערך זל"ז כו'. ולפי טעותם שכ"ה בהמשכת החיות ממנו ית' שבדרך עו"ע אומרים דהשמים הוא בערך והארץ אינו בערך כו', אבל באמת אינו כן דהשמים ג"כ אינו בערך האלקו' כמו הארץ וכמ"ש המשפילי לראות בשמים ובארץ כו', והתהוות העולמות מאתו ית' הוא רק מהארה לבד שאינו פועל שום שינוי ח"ו בו ית', וענין ההתהוות הוא שמהות הנבראים ממש נתהוו מאלקו', והיינו מההארה שמאתו ית' שההארה גופא נעשה מהות נברא כו', וכמו שהארת כח הצומח מתעבה ומתגשם ומתהווה מהות פרי וא"ז פועל שום שינוי בכח הצומח כו', כמו"כ הוא למע' שההארה אלקי' עצמה מתגשם ונעשה מציאות נברא כו'. וזהו שגילה אברהם והודיע בעולם וקרא אל עולם שהעולם הוא אלקו' כו'. וזהו שאמרז"ל עד אברהם לא הוה זקנה, ופי' הה"מ ז"ל דהכוונה שלא הי' התגלות בחי' יגת"ד עד אברהם שקרא אל עולם. והענין הוא דהנה ידוע דהשערות הן ממותרי מוחין לבד שהרי כשחותכין השערות אינו מרגיש כאב, ומ"מ יש בהם קצת חיות מהמוחין שהשערות המה חלולים שבהם מתלבש החיות כו', והנה מהות השערה היא גופא היא מהחיות שבמוח שמתעבה ומתגשם ונעשה שערה, והתהוותה הוא באופן כזה שנעשה כמו דבר נבדל לגמרי מן הגוף עד שאינו מרגיש שום כאב כשחותכין אותה, ובאמת היא מהחיות גופא שנעשה מציאות שערה כו'. וכמו"כ הוא בהתהוות הנבראים שהן אור וזיו המתפשט מכח השופע כו' שהיא ההארה האלקי' ונתהווה מהות נברא כו', וזהו שגילה אברהם אע"ה והודיע זה בעולם ועי"ז המשיך גילוי יגת"ד דשם אל הוא תיקון הראשון מיגת"ד כו', ובאמת התהוות בי"ע הוא מתיקון הראשון דיגת"ד וכמ"ש באד"ר דקל"ב ע"א דתלת עלמין נפקין מתיקונא קדמאה כו' וכמ"ש בתו"א בהבי' דמשה ידבר, וזהו דאברהם שקרא אל עולם כנ"ל המשיך גילוי בחי' יגת"ד כו'. וזהו שאברהם התחיל להאיר שהמשיך בחי' האור והגילוי והוא בחי' אור זרוע כו', והיינו להיות התלבשות האוב"כ שעי"ז יהי' בבחי' מציאות אור ויהי' בחי' גילוי אור כו' וכמשנת"ל פק"ל בענין שא' לעולמו די כו', וגם בד"כ המשכת האור משרשו ומקורו להיות בבחי' מציאות אור כו', והיינו המשכת האורות דע"ס דאצי' ועי"ז גם למטה יהי' גילוי אור אלקי כו'. והיינו דכללות המשכת ההשתל' הוא ע"י האבות כו', כי עד האבות לא הי' עדיין כתיקונו וכמשנת"ל שם דעד האבות הי' בבחי' התהו כו', והאבות המשיכו בחי' התיקון להיות האור באופן כזה שיהי' בבחי' גילוי בעולמות ובבחי' התלבשות אוב"כ כו', ועוד בהתהוות הכלים שהן אלקו' והמשיך הגילוי למטה ענין אל עולם שהעולם הוא אלקו' כו'. וכללות ההמשכה הזאת זהו בחי' אל שדי שא' לעולמו די שזהו ההגבלה להיות מציאות דבר כו', וכן בהאור הוא שבא בהתלבשות והתעלמות וכמו ההגשמה ע"י אמצעי' הגרעין כו', דבאמת זהו תכלית הטוב והחסד לפי שעי"ז דוקא יכולים לקבל את האור שזהו בחי' הגילוי כו'. והנה בשערי אורה להר"י גיקטלייא ז"ל ש"ב אי' דמשארז"ל בגמ' שא' לעולמו די ע"ה שלפי הפשוט הפי' בזה כמו שא' שם שהי' העולם מרחיב עצמו עד שאמר לו די, עיקר הפנימי בזה הוא כי במדת אל שדי הוא נותן מזון לכל ברי' וברי' ומשלח ברכותיו לאד' עד שיבלו שפתותיהם מלומר די כו', וכל הברכות והטובות הנשפעות באד' למלאות צורך כל ברי' ע"י אל שדי הוא כאמרו ואל שדי יברך אתכם כו', והיינו דאל שדי הוא ריבוי ההשפעה ע"ד מ"ש והריקותי לכם ברכה עד בלי די שארז"ל ע"ז עד שיבלו שפתותיכם מלומר די כו'. ולכאורה נראה שזהו בלתי הגבלה שהרי זהו מה שיבלו כו', אמנם באמת לא כן הוא שהרי זהו מה שהמוגבל יבלה שפתותיו מלומר די שהוא השפעה בשפע וריבוי כו', אבל א"א לקרות זה בשם בל"ג דא"כ לא הי' הנברא המוגבל משיגו כלל כו', גם ממה שקורין זה בשם ברכה וכמ"ש והריקותי לכם ברכה כו', מובן ג"כ שזהו בהגבלה, שהרי ענין הברכה ידוע שזהו מה שכבר ישנו במקורו, וכידוע ההפרש בין ברכה לתפלה כו', ומה שכבר יש בשרש ומקור ה"ז בבחי' הגבלה במדה וקצבה לפי אופן מה שיכולים לקבל כו', ומה שנשפע ונמשך מזה ה"ז בבחי' מיעוט ובבחי' הגבלה ממש (והיינו מפני שגם המקור מוגבל ע"כ ההמשכה הוא בבחי' מיעוט כו', דהאור שהוא בל"ג בעצם אינו שייך בו מיעוט כו' וכמ"ש במ"א), והברכה הוא שנמשך כמו שהוא במקורו שזהו ריבוי השפעה וכמו ויזרע יצחק כו' וימצא מאה שערים ויברכהו הוי' שהברכה היא שהי' הצמיחה בריבוי ומ"מ ג"ז הוא בהגבלה כו', וזהו ל' והריקותי לכם מל' שמריקין מכלי אל כלי והיינו שמה שישנו במקורו יומשך למטה א"כ ה"ז הגבלה כו', והגם שהל' בלי די לכאורה מורה על בל"ג, הנה רז"ל שדרשו מ"ש בלי די עד שיבלו כו' הוציאו זה מל' בל"ג רק שאינו בבחי' הגבלה כמו די סתם שפי' עד פה תבא ולא יותר, ובלי די היינו יותר מדי (בל"א אזוי פיל ויפיל גינוג) וכמו די והותר שבמלאכת המשכן ועוד יותר מזה, אמנם בערך וסוג זה יחשב כו'.
ועפ"ז יובן מ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ, דהנה ידוע שיש מצרים בקדושה והו"ע ההגבלה כו' והיינו בחי' הגבלת האור שבא במדה ומשקל ומתלבש בכלים המגבילים את האור כו', וענין מ"ת הוא להיות היציאה מהמיצרים וגבולים והיינו להיות גילוי האור שלא בבחי' הגבלה כו', וז"ש אנכי ה' אלקיך דהוי' הוא בחי' האור ויש בזה ב' מדרי' בחי' האור כמו שהוא בבחי' שייכות אל העולמות וכמו שהוא בערך העצמו' שגם האור הוא לא בבחי' הגבלה כו', וזהו אנכי הוי' דהגילוי דמ"ת הי' גילוי ש' הוי' וכמו תורת ה' ומצות ה' כו', והוא בחי' ש' הוי' כמו שהוא מצד אנכי בחי' עצמו' אוא"ס כו', ואו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דכל ענין התו' הוא להיות יצי"מ והיינו היציאה מהמיצרים וגבולים דקדושה כו', ולא נז' כאן בריאת שו"א מפני שזהו בחי' די סתם שא' לעולמו די להיות בבחי' גבול רק הודיע כאן ענין יצי"מ שז"ע מ"ת כו', וזהו אנכי ה' אלקיך להיות גילוי ש' הוי' כמו שהוא מצד בחי' אנכי ועי"ז הוצאתיך מאמ"צ מבחי' מיצרים וגבולים כו'
קיצור. וז"ע אל עולם, כמו הפרי שהיא הארת כח הצומח שנתגשם ואין שום שינוי, כן העולם הוא הארת אלקות שבא בהגשמה, ואין שום שינוי כלל, דהנה רם על כל גוים שהן או' שזהו בבחי' עו"ע שהעלול פועל שינוי בהעילה והעלול אינו מהות העילה, וכמו בשכל ומדות וכן במשפיע ומקבל, ובאמת אינו כן כ"א כנ"ל, וזהו עד אברהם לא הווה זקנה ופי' הה"מ ז"ל שהמשיך יגת"ד, וכמו עד"מ השערות הן עצמן מהחיות שבמוח רק שנתגשמו, כמו"כ העולם הוא אלקות ושרשם מתיקון הראשון דיגת"ד, וזהו שהתחיל להאיר שהמשיך אור זרוע שיהי' בבחי' מציאות אור, וגילה שהעולם הוא אלקות כמו בכלים למעלה וכן בהעולם למטה, ובש"א דש' שדי הוא עד בלי די, והוא ג"כ המשכה שבבחי' מדה וגבול אך הוא בחי' ריבוי ההשפעה עד בלי די.

המשך תער"ב - סיום ד"ה ועשית חג שבועות ותחילת ד"ה אנכי הוי' א-להיך תער"ג

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה