ד"ה תקעו בחדש שופר (ש"פ נצבים) תשח"י - חלק ראשון

בס"ד. ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשח"י
(הנחה בלתי מוגה)

תקעו בחדש שופר גו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב1. וצריך להבין2 מ"ש בחדש סתם, ואינו מפרש באיזה חדש (שלכן הוצרכו חז"ל ללמוד ולבאר איזה חדש הוא3), ולכאורה הול"ל בפירוש בחדש השביעי. ועוד צריך להבין מ"ש כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, דמשמעות הכתוב הוא שע"י חק לישראל נעשה משפט לאלקי יעקב, ולכאורה, מהי שייכות הענינים זה לזה. והנה, בבחיי פ' קדושים4 כתב שהמצוות שנקראים חוקים נתן הקב"ה לישראל דוקא, כמ"ש5 חקיו ומשפטיו לישראל, וכתיב חק לישראל הוא, וזהו לשון חוקים, מלשון חקיקה וציור, כי הם ציורי הענינים של מעלה, ולכן נותנים זאת לישראל דוקא. ובפ' אמור6 בתחלת פ' המועדים כתב בשם הירושלמי7 ובשם מדרש תהלים8, אין לך אומה שמעכבת על אלקי' כו', ותשובת המלאכים היא בניך גזרו שיהי' ר"ה ביום פלוני, מיד הקב"ה יושב באותו יום לדון עולמו כו', למה, כי חק לישראל הוא, ישראל גזרו חק ר"ה, והרי הוא משפט לאלקי יעקב, שהוא מקיים גזירתם ומסכים עמהם, הוי אומר אקרא9 לאלקים עליון לא-ל גומר עלי. ולפי מדרש זה הנה פירוש הכתוב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, שע"י חק לישראל, שישראל למטה קובעים היום דר"ה, אזי נעשה משפט לאלקי יעקב, שהקב"ה יושב בדין.

ב) ויובן בהקדם ביאור כללות הענין דר"ה, דהנה, ידוע הדיוק שנקרא בשם ראש השנה ולא תחלת השנה10, דכשם שראש האדם כולל כללות החיות של כל אברי הגוף ואח"כ נמשך ממנו חיות לכל אבר פרטי, כמו"כ ר"ה הוא כללות החיות של כל השנה. ומזה יובן גם בעבודה, שהעבודה דר"ה היא דוגמת עבודת כל השנה, אלא שהיא כללות העבודה, וכמו הראש שבו הוא כללות החיות של כל הגוף. וכמו"כ מובן מזה שבכל יום ויום צריך להיות מעין העבודה דר"ה, וכמו באדם, שנמשך חיות מהראש לכל אבר בפרטיות. והענין בזה, שנוסף לכך שר"ה הוא התחלת עשי"ת, וגם מצות היום בשופר11, והרי שופר הו"ע התשובה, וכמ"ש הרמב"ם12 (והובא בכ"מ13) אע"פ שתק"ש בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, מ"מ, העבודה דר"ה אינה רק ענין התשובה להסיר את הענינים הבלתי רצויים, אלא ישנה גם העבודה דר"ה כפי שהיא עבודה מצד עצמה. וכדמוכח מזה שמצות השופר היא מצוה בפ"ע מלבד התשובה, דגם מוני המצוות שמונים את מצות התשובה בכלל התרי"ג מצוות14, הרי הם מונים מצות השופר ומצות התשובה לב' מצוות. ומזה מובן גם בנוגע לכללות העבודה דר"ה, שהיא גם עבודה בפני עצמה מלבד התשובה, שהיא כללות העבודה על כל השנה. והיינו, שכאשר אכשר דרא, שאז העבודה דר"ה, העבודה בשופר, היא מצד שלימות העבודה, אזי ענינה הוא כללות העבודה של כל השנה כולה.

ג) והענין בזה, דהנה, בענין העבודה דכל השנה כתיב15 עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, שהעבודה צריכה להיות בשמחה דוקא. דהנה, יסוד ושרש וראשית העבודה הוא להיות כלי קיבול להמשכת אלקות, והכלי להמשכה שלמעלה הוא כמארז"ל16 כלי ריקן מחזיק, והיינו שראשית העבודה הוא לעשות את עצמו כלי ריקן, והענין דכלי ריקן אינו נעשה ע"י העצבות, שהרי אדרבה, העצבות הו"ע בלתי רצוי, וכמבואר בתניא באריכות17 המשל משני אנשים המתאבקים זה עם זה, שאם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל גם אם הוא גבור יותר מחבירו, וכמו"כ בנצחון היצר שאי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה, ומ"ש18 בכל עצב יהי' מותר, הרי אדרבה, מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון, והיתרון הוא השמחה הבאה אחר העצבות לעתים מזומנים, שעי"ז נעשה אח"כ מ"ש19 תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות (לאחרי ש)דכית, ולכן תיקן האריז"ל לומר מזמור זה אחר אמירת תיקון חצות קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית הבאה אחר העצב כו'. ונמצא, שהעבודה עצמה צריכה להיות בשמחה, אלא שמקודם העבודה צריך להיות לפעמים במרירות בכדי להסיר את הענינים הבלתי רצויים.
ובפרטיות יותר, הנה ענין המרירות אינו על חטאים ועונות דוקא, כי אם על עצם ענין ירידת הנשמה למטה, שהרי בהיותה למעלה נאמר בה20 חי הוי' אשר עמדתי לפניו, שהיתה שייכת רק לעניני אלקות, ובירידתה למטה שייכת היא לענינים גשמיים. ואף שיודע הוא שיש מעלה בדברים גשמיים, שהמשכת אור הסובב היא בגשמיות דוקא, בתחתונים דוקא, מ"מ, הרי בהיותו למטה נופלת לפעמים בלבו חמדה ותאוה כו' ועולה למחשבתו שבמוחו, והיינו, שגם כאשר כל עניניו במחדומ"ע הם כדבעי, שנוסף לכך שאין זה נמשך מהמחשבה אל הפועל, הנה גם במחשבה גופא הרי זה באופן שכאשר נופלת המחשבה במוחו הרי הוא דוחה אותה מיד, מ"מ, כיון שלאיזה רגעים היתה חמדה ומחשבה זו בלבו ובמוחו, הרי זה עצמו הוא שלימות הרע. והיינו, דכיון שכחות אלו אין להם כלי המעשה, הרי בהם עצמם ישנה כבר השלימות שלהם, שלימות הרע. והרי מובן שזהו צער גדול לנפש האלקית, הן מצד עצם הענין שעי"ז נודע לה (זי דערוויסט זיך) ממציאות הרע, שהרי הנשמה מצד עצמה כתיב בה חי הוי' אשר עמדתי לפניו, ולאחרי שנפלה החמדה והתאוה בלבו ומוחו יודעת היא כבר ממציאות הרע, שזהו צער גדול אצלה, והן מצד זה שכאשר נופלת החמדה והמחשבה בלבו ומוחו הרי הם מונחים בשעה זו בעניני רע, דתמורת זה שהיו צריכים להיות בעניני קדושה, הרי הם בשעה זו בעניני רע. ובזה גופא יש ב' ענינים. הא', שכח המחשבה והחמדה הם בעניני רע, והב' והוא העיקר, שברגעים אלו לא השתמש בכחות אלו עבור עניני קדושה, שענין זה גרוע עוד יותר, וכמבואר במ"א21 שסילוק האור הוא חמור יותר מהירידה ברע. ולכן פסק רבינו בהלכות ת"ת22 (על יסוד דברי הראשונים), שגם מי שנאמר עליו מה לך לספר חוקי23, הנה הוא מצד עצמו צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, והיינו, שאע"פ שמצד מצבו אינו שייך לתומ"צ, וכמ"ש בתניא24 שצריך לעשות תשובה תחילה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים, ויתירה מזה, שע"י התעסקותו בתומ"צ הרי הוא מוסיף כח בקליפות לפי שעה25, מ"מ, כשיחזור אח"כ בתשובה אזי יעלה עמו כל התומ"צ לקדושה, וכיון שברור הדבר שיעשה תשובה, שהרי לא ידח ממנו נדח26, לכן צריך גם עכשיו לעסוק בתומ"צ, משא"כ אם לא יעסוק בתומ"צ, שאז לא יהי' לו מה להעלות עמו בחזרתו לקדושה. ומזה יובן גם בענין הנ"ל, שמלבד זאת שחושב בכח מחשבתו עניני רע, בזה שהי' יכול לחשוב ברגעים אלו עניני קדושה ולא חשבם, הרי הוא מאבד הון גדול ורב. וכאשר יתבונן בכל זה, הנה התבוננות זו עצמה מספיקה שיבוא למרירות עצומה. אמנם, כל זה הוא קודם העבודה, אבל העבודה עצמה צריכה להיות בשמחה דוקא, וע"י העבודה בשמחה נעשה כלי ריקן מחזיק.

ד) אך הנה אמרו רז"ל27 אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ולכן, כדי שיוכל להיות בבחינת כלי ריקן צריך לסיוע מלמעלה, והו"ע ההמשכה שנמשכת מלמעלה ע"י האבות, כמ"ש28 באר חפרוה שרים, באר הוא החפירה שעל ידה עושים הכלי ריקן, והחופרים את הבאר הם השרים, אבות העולם, שעל ידם נעשה כנס"י בבחי' כלי ריקן מחזיק. ולכן בתחלת היום מזכירין זכות אבות, שזהו שלאחרי מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל29, דאהליך ומשכנותיך הם תורה ותפלה, שהוא תחלת עבודת כל היום, אומרים ואני ברוב חסדך אבוא ביתך30, בזכות אברהם, דפירוש זכות הוא כמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר31 שהוא מלשון זַכות, וזכות אברהם היינו הנקיות והבהירות (ריינקייט און קלאָרקייט) שפעל אברהם בעולם, וענין זה נרמז בתיבות ברוב חסדך, לפי שעיקר עבודתו היתה בענין החסד, דהגם שאברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי'32, וקיים כל התורה עד שלא ניתנה33, ולמד ולימד (כדמוכח גם ממחז"ל34 שאליעזר עבד אברהם הי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים), מ"מ, עיקר עבודתו היתה בענין החסד, ולכן נקרא אברהם אוהבי35, וכדאיתא בספר הבהיר36 והובא בפרדס37 שאמרה מדת החסד לפני הקב"ה מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי. ואח"כ אומרים אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך30, בזכות יצחק, שעבודתו היתה בקו הגבורה, כמ"ש38 ופחד יצחק. ואח"כ אומרים ואני תפלתי גו' עת רצון39, בזכות יעקב. וזהו שמזכירים בהתחלת היום זכות אבות, והרי ענינם של האבות ישנו בכאו"א מישראל, כמבואר בתו"א40 בפירוש הכתוב41 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, שוארא הוא גם לשון עתיד שהוא לשון הוה, שתמיד יש בחינה זו בכל אדם, והיינו, שמצד ענינם של האבות שישנו בכאו"א מישראל נעשה הענין דוארא, גילוי אלקות, בכאו"א מישראל. וזהו באר חפרוה שרים, דענין החפירה הוא להסיר את הדברים המעלימים והמכסים, וחפירה זו היא ע"י האבות שבכאו"א, שעל ידם נעשית הסרת הדברים המעלימים כו', ועי"ז נעשה כלי ריקן להחזיק המשכת אלקות. וענינו למעלה הוא שיסוד דנוקבא היא כלי קיבול לכל ההמשכות מצד הביטול שבה.

ה) והנה כמו שהוא בעבודת כל השנה, כמו"כ הוא גם בעבודה דר"ה, שאז צ"ל כללות ענין החקיקה להיות כלי ריקן לקבל שפע האלקי על כל השנה. וענין זה נעשה ע"י התקיעות, שהם כנגד הג' אבות42, תקיעה הו"ע ההמשכה מלמעלמ"ט כנגד אברהם, שברים הו"ע העלאה מלמטלמ"ע כנגד יצחק, ותרועה היא כנגד יעקב, כמ"ש43 שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ויעקב היא מדת הרחמים, ואחרי הג' קולות תש"ר בא תקיעה האחרונה שהיא המשכה מלמעלמ"ט, והו"ע ההמשכה שבאה אחרי העבודה ברצו"ש שבג' הקולות. וזהו ג"כ מה שבר"ה אומרים ד"פ ובכן44, דהנה, בכן עולה ע"ב, והוא השם היוצא מג' הפסוקים ויסע ויבא ויט45, שבכל פסוק ישנו ע"ב אותיות, ויש בזה ג' אופנים שהם כנגד ג' האבות, ולכן, שם ע"ב בפסוק ויסע הוא באופן ישר, להיותו כנגד אברהם שמדתו היא המשכה באופן ישר, ושם ע"ב בפסוק ויבא הוא באופן הפוך, להיותו כנגד יצחק, מדת הגבורה, שענינה הוא העלאה מלמטלמ"ע, ובפסוק ויט שהוא כנגד יעקב מדת הת"ת, הרי עם היותה ממוצע בין חסד לגבורה, מ"מ היא נוטה לחסד, כמאמר46 משפט (עמודא דאמצעיתא) איהו רחמי, ולכן גם בפסוק ויט שם ע"ב הוא באופן ישר, כמו בפסוק ויסע שכנגד אברהם. והו"ע חסדים דאבא וגבורות דאימא, ששרשם מחו"ג דאריך, והדעת המחברם הוא מבחי' אוירא דכיא, ולכן בפסוק ויט כתיב רוח קדים, שהוא בחי' אויר קדמון, ועי"ז נעשה הענין דקי"ס, שעז"נ47 ואתם תחרישון, בעתיקא תליא מילתא48. וכמו"כ יובן גם בההמשכות דר"ה, שכיון שההמשכה היא מבחי' נעלית ביותר, לכן נמשכת היא ע"י ג"פ ובכן, שהו"ע שם ע"ב ג"פ כנגד אברהם יצחק ויעקב. והנה, כל זה הוא כאשר אכשר דרא. ונוסף לזה ישנו גם ובכן הד', שהו"ע התשובה, שעז"נ49 ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, היינו, שגם כאשר עבר על דת של תורה, מ"מ מועיל ענין התשובה, לפי שהתשובה היא למעלה מהתורה, וענין זה הוא למעלה יותר מזכות אבות, והיינו, שגם כאשר נמצא במצב שזכות אבות אינו מועיל, לפי שחטא ופגם ועבר את הדרך, מ"מ מועיל ענין התשובה, שנרמז בהוספת ובכן הד', שמגיע בהעצמות, באמיתית עצמותו, שמשם הוא שרש התשובה. ובפרטיות יותר, הנה ובכן בתוספת וא"ו בגימטריא חסדו, שהוא החסד דשם הוי' שלמעלה מהשתלשלות, והוא למעלה מזכות אבות שהיא למטה משם הוי', כמ"ש וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם. וד"פ ובכן הם ד' אופנים בהחסד דהוי', שלכן נאמר בהודו ד"פ חסדו, הודו גו' כי לעולם חסדו, יאמר נא גו' כל"ח, יאמרו נא בית אהרן כל"ח, יאמרו נא יראי ה' כל"ח50, שהם כנגד ד' אותיות שם הוי', ונמשך אח"כ בפרטיות יותר בהלל הגדול שבו נאמר כי לעולם חסדו כ"ו פעמים, שהוא מספר שם הוי'. וזהו ג"כ ענין הכ"ו דורות שהיו ניזונין בחסדו של הקב"ה51, דאף שדורות אלו היו בלתי רצויים, שלכן לא היו יכולים להיות ניזונין מבחי' חסד דהשתלשלות, מ"מ, נמשך גם להם השפעת החסד, ובריבוי ביותר, לפי שהמשכה זו היא מצד שם הוי' דוקא שלמעלה מהשתלשלות. וזהו כללות ענין עבודת ר"ה, שיש בזה ב' אופנים. אופן הא', כאשר אכשר דרא, שאז ענין השופר הוא ההמשכה שע"י האבות, ואופן הב', כאשר ישנם ענינים בלתי רצויים וצריך לענין התשובה להסיר את ענינים אלו, הנה אז ענין השופר הוא עבודת התשובה שמגעת למעלה מזכות אבות, דג' אבות הם בעקודים נקודים וברודים52, אמנם ע"י התשובה ממשיכים בחי' האהבה עצמית של הקב"ה לישראל, והוא ענין שם הוי' שלמעלה מהשתלשלשות, אמיתית עצמותו.

ו) אמנם עדיין צריך להבין משנת"ל שעיקר העבודה היא להיות בבחינת כלי ריקן מחזיק, דלכאורה הרי זה סותר למארז"ל<16> מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק כלי ריקן אינו מחזיק, שמזה מובן שצריך להיות בבחינת כלי מלא דוקא. אך הענין הוא, שבאמת אין זו סתירה כלל, לפי שמצד הגוף ונה"ב צריך להיות בבחינת כלי ריקן, אבל מצד נה"א צריך להיות בבחינת כלי מלא, והיינו שיהי' כלי מלא בהענינים דתומ"צ. ובעומק יותר, הנה מלשון רז"ל משמע שבאותו הענין עצמו שצריך להיות כלי ריקן, דכלי ריקן מחזיק, בענין זה עצמו צריך להיות כלי מלא, ויובן ע"פ מארז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר53 יהיב חכמתא לחכימין54, ואין השכינה שורה אלא על חכם וגבור כו'55. ובאותיות הקבלה ענינו הוא שחכמה תתאה היא כלי לחכמה עילאה. ויובן עד"מ ברב המשפיע שכל לתלמיד שבאין ערוך אליו, צריך התלמיד להיות כלי מלא דוקא, והיינו שיהי' בר שכל, כי גם כאשר הרב המשפיע יש לו כל המעלות של משפיע, הרי ידוע המאמר56 אַ קאָפּ קען מען ניט אַרויף שטעלן, ובהכרח שהתלמיד יהי' בר שכל. וביחד עם זה, צריך התלמיד להיות גם כלי ריקן, כמאמר57 זרוק מרה בתלמידים, והיינו, שלא זו בלבד שבשעת קבלת השכל צריך לרוקן את עצמו (אויסליידיקן זיך) מרצונות זרים המבלבלים לשכל, הנה עוד זאת, שגם בענין ההבנה והשגה עצמה שהיא כלי לשכל, בזה גופא צריך להיות כלי ריקן, ויתרה מזה, שגם בענין זה עצמו שמשפיע לו צריך להיות כלי ריקן, והיינו שלא יחשוב מאומה בהשכל אלא יקבל את דברי הרב כמו שהם, שהרי אם יחשוב בהשכל, אזי תהי' השפעת הרב מעורבת עם שכלו של התלמיד, ועוד זאת והוא העיקר, שבשעה שיחשוב בשכלו אודות הענין הנשפע הרי בשעה זו מאבד את דברי הרב ואינו מקבל את כל דבריו, שזהו ענין גרוע עוד יותר, ע"ד משנת"ל שסילוק האור גרוע יותר מהירידה ברע. וכמו"כ יובן בעבודה, שבבת אחת ובאותו הענין עצמו צריך להיות כלי מלא וכלי ריקן, דעם היות שצריך להיות כלי מלא בהענינים דתומ"צ, הנה בזה עצמו צריך להיות כלי ריקן, והיינו שיהי' בביטול, ואז נעשה כלי קיבול להמשכת אלקות.

ז) וזהו תקעו בחדש שופר גו', בחדש קאי על ר"ה שבו נעשה התחדשות החיות על כל השנה, דבכל השנה אין ענין של חידוש, אלא רק המשכה מן הכלל (שנמשך בר"ה) אל הפרט, אבל בר"ה הוא חידוש החיות שנמשך רק על שנה אחת בלבד, ובר"ה השני נמשך עוד פעם חיות על השנה השני'. ובחדש שהוא ר"ה צריך להיות עבודת השופר, שהו"ע ההמשכה שע"י האבות כנ"ל, וגם צריך להיות הרמז שבשופר על עבודת התשובה (כאשר לא אכשר דרא), שהו"ע ובכן הד' כנ"ל. וזהו שמסיים כי חק לישראל הוא, חק הוא החותם בולט שמלמעלה שפועל בנש"י בחי' חותם שוקע<58>, דחותם בולט שמלמעלה הוא המשכת האהבה עצמית, ועי"ז נעשה חותם שוקע למטה, שהו"ע הביטול דכלי ריקן. והענין בזה, שכאשר לא מספיק הענין דזכות אבות, אלא צריך לענין התשובה שבשופר, אזי צריכה להיות התגלות האהבה עצמית שמצד העצמות, שעי"ז נעשים ישראל בבחי' כלי ריקן להמשכת אלקות, שזהו משפט לאלקי יעקב, שהו"ע המשכת אלקות ביעקב, בחי' ז"א, ולמטה יותר בבחי' יו"ד עקב, במדריגות התחתונות ביותר, וההמשכה היא גם בדברים הגשמיים, בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.
**********

1) תהלים פא, ד-ה.
2) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה תקעו תרל"ד (סה"מ תרל"ד ס"ע שט ואילך).
3) ר"ה ח, סע"א ואילך.
4) יט, יט.
5) תהלים קמז, יט.
6) כג, ד.
7) סנהדרין פ"א ה"ב.
8) פרק ד.
9) תהלים נז, ג.
10) ראה לקו"ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א-ב. ר"ה נח, א-ב. עטרת ראש בתחלתו.
11) ר"ה כו, ב.
12) הל' תשובה פ"ג ה"ד.
13) המשך תרס"ו ע' ב ואילך. סה"מ ה'שי"ת ע' 8 ואילך. ועוד.
14) סמ"ק מצוה נג. וראה לקו"ש חל"ח ע' 18 ואילך.
15) תבוא כח, מז.
16) ברכות מ, א. וראה גם ד"ה אתם נצבים תשי"א (תו"מ ח"ג ע' 340 ואילך).
17) פכ"ו.
18) משלי יד, כג.
19) תהלים נא, י.
20) מלכים-ב ה, טז.
21)
22) פ"ד ס"ג.
23) תהלים נ, טז. וראה סנהדרין קו, ב. חגיגה טו, ב.
24) פי"ז (כג, א).
25) הל' ת"ת שם.
26) ע"פ שמואל-ב יד, יד.
27) ברכות ה, ב.
28) חוקת כא, יח. תנחומא עה"פ וראה לקו"ת חקת סב, ד. ועוד.
29) בלק כד, ה.
30) תהלים ה, ח. וראה זהר בהקדמה יא, א. ח"ג ח, ב.
31) לקו"ד ח"ד תרז, ב. סה"ש תש"ד ע' 124.
32) יומא כח, ב.
33) יומא שם. קדושין פב, א.
34) יומא שם. פרש"י לך טו, ב.
35) ישעי' מא, ח.
36) סי' קצא.
37) שער כב פ"ד.
38) ויצא לא, מב.
39) תהלים סט, יד.
40) ר"פ וארא (נה, א).
41) ר"פ וארא (ו, ג).
42) ראה זח"ג צט, ב ובביאוה"ז שם.
43) ברכת שופרות במוסף דר"ה.
44) ראה זח"ב נב, ב. ביאוה"ז להצ"צ ס"ע תיא ואילך. וש"נ.
45) בשלח יד יט-כא.
46) תקו"ז בהקדמה (יז, ב).
47) בשלח יד, יד.
48) זח"ב מח, א.
49) אסתר ד, טז.
50) תהלים קיח, א-ד.
51) פסחים קיח, א.
52) מבוא שערים דרוש העקודים פ"א מ"ת.
53) דניאל ב, כא.
54) ברכות נה, א.
55) שבת צב, א.
56) סהמ"צ להצ"צ ג, א. סה"מ תרנ"ט ע' ג. ובכ"מ.
57) כתובות קג, ב.

ד"ה תקעו בחדש שופר (ש"פ נצבים) תשח"י - חלק ראשון

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה