המשך תער''ב - ד''ה זאת חוקת התורה - חלק א

בס"ד. ש"פ חקת, תער"ב
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, וצ"ל מה"ע אשר צוה ה', דלכאו' הול"ל אשר אנכי מצוה שהרי כבר נא' וידבר ה' ומהו עוד אשר צוה ה' כו'. גם צ"ל מה שפרה אדומה חלוקה מכל הקרבנות שכולם מעשיהם בפנים דוקא ופרה אדומה מעשי' דוקא בחוץ רק שהזאת הדם צ"ל נוכח פני אוהל מועד, גם מפני מה כל מעשי' דוקא ע"י אלעזר הכהן כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דהע"ס הגלוים הנמשכים מהע"ס הגנוזות במאצילן דהיינו שרשי האורות הכלולים באוא"ס שלפני הצמצום המשכתם הוא ע"י הצמצום, ונת' ענין הצמצום הזה הוא דבאוא"ס שלפני הצמצום הרי כל הע"ס הן בבחי' התאחדות והתערבות והיו אז במדרי' גבוה ונעלה ביותר בעצם שלא היו בבחי' מהות ומציאות ניכרת לעצמן, וגם בהתאחדות הי' מאיר בהם אור נעלה שלמעלה מהאורות עצמן כו', וענין הצמצום הוא שנמשכה ספירה פרטיות כמו ספי' החכ' בפ"ע שעי"ז ירדה ממדרי' שנעשית בבחי' מציאות ניכרת (שזהו בחי' מיעוט והעלם האור בעצמה כו') וגם שנתמעט האור הנעלה שהי' בה בהתאחדות כולם כו'. ונת' המשל מתי' ברוך שיש בו השכלה וכשמפרידין אות אחת עם היות שזהו אותו האות ממש מ"מ הרי אין בו ההשכלה כו'. ונת' עוד משל כמו ענין שכלי שבא בריבוי פרטים הרי פרט הוא שכל פרטי, ומכל הפרטים יחד מובן הענין השכלי שמתבאר ומובן מהפרטים האלו, ובהשפעה בא כל ענין פרטי בפ"ע דלבד זאת שאותו הענין כמו שבא בהשפעה והתגלות אינו כמו שהוא אצל המשפיע, הנה מה שיש בו מהענין השכלי המתבאר ומובן מכל הענינים הוא בבחי' מיעוט לבד בכל ענין פרטי אף שנמצא בו גם כמו שהוא ענין פרטי בפ"ע כו', וגם לאחר שהמקבל יודע כל הפרטי' אין הענין מאיר אצלו בגילוי ממש כמו אצל המשפיע כו'.

כו) והנה בסש"ב ח"ב פי"ב כ' וז"ל כי כל אות הוא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי וכשנצטרפו אותיות הרבה להיות תיבה אזי מלבד ריבוי מיני כחות וחיות כו' עוד זאת העולה על כולנה המשכת כח עליון וחיות כללית הכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכחות והחיות פרטית של האותיות ועולה על גביהן והיא מחברתן ומצרפתן יחד כו' עכ"ל. והנה מ"ש דכל אות הוא המשכת חיות מיוחד נראה שאין הכוונה רק על החיות דהאות עצמו דלמעלה הוא החיות דהכלים עצמן לבד האור המתלבש בתוכן כו', כ"א שבכלל זה הוא גם האור המתלבש בהאותיות כו' כן משמע בהג"ה שם. ומ"ש דהעולה על כולנה הוא המשכת כח עליון וחיות כללי המחבר ומצרף כל האותיות נראה שאין זה מהאור השכל המתלבש בהאותיות כ"א מלמעלה ממנו כו' (ואפשר בכלל זה גם האור המתלבש, אמנם נראה ברור שאין הכוונה על האור הזה לבד כ"א על אור עליון ומובדל כו'), שהרי כל אור שכל שמתלבש באותיות הרי אינו מוכרח שיהי' באותיות אלו דוקא ויכול להיות גם באותיות אחרים, וכמו אדון עולם שהו"ע השליטה והממשלה, הרי הענין הזה יכול לבוא גם באותיות אחרים כמו מלך העולם כו'. וא"כ לא מצד השכל עצמו הוצרך להיות מלובש באותיות אלו דוקא, וכמו שאנו רואים שני חכמים אומרים סברא אחת וכמו תוס' ורא"ש ור"ן שאומרים סברא א' וכאו"א אומר אותה באותיות אחרים, הרי שמצד השכל אינו מוכרח שיהי' דוקא באותיות אלו, רק מצד כח המצרף שהוא מצרף ומחבר האותיות ומלביש בהם את השכל כו', שזהו כח עליון יותר מגוף השכל המלובש בהאותיות כו'. ולכן התינוק הגם שיש לו מעט השגה כפי ערכו מ"מ לא ילביש באותיות גם השכל הקטן המושג בדעתו מפני שאין לו אותיות וצירופים במה להלביש ולהביא את השכל כו', והיינו מפני שאין לו התגלות הכח העליון המצרף שזה בא במשך השנים כו', דכח המצרף הוא כח החכ' (והאור המתלבש הוא מבינה כמ"ש במ"א), וזה בא בימי הגדלות דוקא, וכמו ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים שאז שלימות בחי' המוחין דאבא כו' וכמ"ש בלק"ת פ' במדבר ד"ה מבן עשרים שנה (עמ"ש לקמן פ' קמ"ו דהצטרפות האותיות הוא ע"י מוחין דיניקה, אך המתבאר שם הוא שכאשר השכל הוא בבחי' או"פ יכול להגביל את השכל בצירופי אותיות, משא"כ כשהשכל אצלו בבחי' מקיף, ונק' זה חכ' שבדיבור היינו שלימות השכל המביא לידי דיבור. וענין צירוף המבואר כאן הוא מה שמגלה ומביא את הענין באותיות וצירופים אלו דוקא ולא בצירופים אחרים, שזהו דוקא מבחי' מוחין דאבא שלמעלה מהשגה כו' ומבחי' יחידה שבנפש כו'). וכן גם בגדול כמו בהשפעת השכל מהרב אל התלמיד הנה ודאי לא יכול להשפיע לו השכל כמו שהוא אצלו בצירופי אותיות שלו, מפני שהתלמיד קטן שכלו מלקבל השכל הגדול כמו שהוא אצל הרב, וע"כ יוצרך להלביש ולצמצם את השכל בצרופי אותיות אחרים לפ"ע שכל התלמיד, וכמו שנראה בחוש שבכל השפעת שכל לזולתו יוצרך לשנות הצירופי אותיות מכמו שהוא משיג בדעתו לעצמו, שזה כח נעלה יותר מהמצאת והשגת השכל לעצמו כו'. וזהו הסיבה שלא כל מי שמשיג שכל לעצמו יכול להשפיע אל הזולת, דגם שממציא את הענין שכלי ומשיגו לעצמו מ"מ להשפיע אל הזולת אינו יכול, מפני שאינו מוצא אותיות וצירופים במה להביא את השכל אל הזולת כו'. והיינו להיות כי הצירופי אותיות באים מן הכח ההיולי דשכל שהוא הפנימיות שלמעלה מהמצאת והשגת השכל כו', ובשרשו הוא מעצמות הנפש כו', דכשם שהאותיות עצמן אין מקורן והתהוותם מהאור שכל המושג כ"א ממקור השכל כנודע, כמו"כ הצירופי אותיות הן ג"כ ממקור השכל ושרשן מבחי' יחידה שבנפש שמשם שרש האותיות ומשם כח הצירוף לצרף ולחבר אותיות כו'. הרי דבצירוף האותיות בתיבה א' הנה לבד האור שכל המלובש בהתיבה יש בזה עוד אור עליון שלמעלה הרבה מהשכל המושג כו' (וי"ל דכח עליון הוא כח נעלם והוא העצמי של האו"פ כמו שהוא בשרשו ומקורו, וחיות כללי הוא אור מתגלה והוא בחי' או"מ כו' וי"ל שזהו בחי' יחידה וחי' כו').
קיצור. הנה מ"ש בסש"ב דבכל תיבה יש כח עליון וחיות כללי העולה על כולנה כו' והיא מחברתן ומצרפתן, זהו למעלה מהאור שכל המושג המלובש בהתיבה, דכח המצרף הוא מחכ' ושרשו מעצם הנפש כו'.

כז) וי"ל הדוגמא מזה בע"ס הגנוזות הכלולים באוא"ס לפני הצמצום שהיו בבחי' אחדות דאז הי' בהם גילוי אור כו' כמשנת"ל פכ"ג וכ"ה, הנה לבד האור שהי' בהם בבחי' אור פנימי כו' (שזהו הכוונה העליונה שיש באצי' הע"ס ובמה שהן עשר דוקא כו' וכמשנת"ל פכ"ה), עוד זאת הי' בהם בחי' האור כללי העולה על כולנה כו', די"ל שהי' מאיר עליהם בגילוי האור שבבחי' אוא"ס שהוא בבחי' בל"ג ממש כו', וע"י הצמצום להיות נמשך ספי' אחת לבדה הנה לבד בחי' מיעוט דהאו"פ עוד זאת הי' בחי' הסתלקות והתעלמות האור העולה על כולנה כו'. והנה במשל דתי' ברוך הנ"ל כשמפרידין אות א' מהתיבה הרי מסתלק ממילא האור העולה על כולם ג"כ, ולמעלה הן ב' צמצומים הא' צמצום הא"ס והוא שהאור שבבחי' א"ס נסתלק ונתעלם שנכלל בעצמותו כו', והב' הצמצום בשרש ומקור הקו להיות נמשך ספי' אחת לבד לא בהתערבות כולם יחד כו'. וי"ל דכשהי' מאיר האור הבלי גבול ממש היו הע"ס הגנוזות בטלים לגמרי כביטול זיו השמש בשמש כו' כמשנת"ל פי"ח, וע"כ הי' תחלה הצמצום בחי' התעלמות האור הבל"ג ואח"כ הצמצום בהע"ס הגנוזות כו'. והענין הוא (עמ"ש בלק"ת בהבי' הב' דשחורה אני ספ"א), דהנה נת"ל פט"ז דע"ס הגנוזות הן בבחי' עליית הרצון שעלה ברצונו הפשוט להאציל כו' והא"ס הבל"ג זהו מה שלמעלה מעלות הרצון ושם הן ספי' עד אין קץ כו', ונת' שם שזהו שרש ומקור דסוכ"ע וממכ"ע הכלולים באוא"ס ב"ה וכמ"ש מזה באורך בדרוש יו"ט של ר"ה, רס"ו. והנה האור דממכ"ע ה"ה נמשך מבחי' אור הסובב, ולפי המבו' כאן צ"ל דאין זה מבחי' אור הסובב ממש (היינו בחי' חיצוניות דהאור הבל"ג כו'), כ"א שכלול בהאור הסובב כו', אבל מ"מ ה"ה בבחי' התכללות ובבחי' התאחדות ממש באוא"ס ב"ה. וכמ"ש במ"א בענין הציצית שהן מין כנף דעם היות שאינן מהכנף ממש דהכנף הוא מהטלית שזהו בחי' לבוש מל' בחי' סוכ"ע כו', והל"ב חוטין דציצית שהן ל"ב נתי' חכ' דבשרשן הן הע"ס הגנוזות שרש בחי' ממכ"ע אינן מהכנף ממש שהוא בחי' אוא"ס הבל"ג כו', מ"מ ה"ה קשורין ומיוחדי' בהכנף והן מין כנף כו' (והיינו שאין זה כמו שרשי הכלים הכלולים באוא"ס דעם היות שזהו ג"כ א"ס ממש ה"ה בחי' אותיות לבד כו', אבל שרשי האורות ה"ה בחי' אורות כו'. וי"ל דכמו באצי' בבחי' או"כ אומר בת"ז איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד שנא' ב"פ חד, ומבו' בכ"מ שאינו דומה היחוד דכלים להיחוד דאורות, דיחוד הכלים עם האורות הוא כמו שני דברים המתייחדים, אבל יחוד האורות במאציל עליון הוא בבחי' יחוד ודביקות ממש עד שהאור הוא מעין המאור כו'. וכמו"כ י"ל בשרשן ומקורן באוא"ס שלפני הצמצום דהע"ס שהן שרש ממכ"ע ה"ה קשורין ומיוחדים באור הסוכ"ע וה"ז מעין המאור, דהגם שזהו בחי' אור פנימי מ"מ ה"ז מעין המאור שזה"ע מין כנף כו'). וי"ל שזהו נחשב בחי' האחרונה שבאוא"ס, וכמ"ש בע"ח שמ"א בענין עתיק שזהו בחי' היותר תחתונה ושפלה שבא"ס (וכבר נת"ל פט"ו דהע"ס הגנוזות הן בחי' עתיק דא"ק כו'), דלכאורה אינו מובן מה שייך לומר בחי' אחרונה בדבר שאין בו ראש וסוף, וכמ"ש בע"ח בתחלתו דבאוא"ס שהי' ממלא מקום החלל לא הי' בו ראש וסוף ומעומ"ט כו', וא"כ מה שייך בזה בחי' אחרונה כו'. ומבו' בלק"ת בהבי' דשחורה אני דהיינו בחי' או"ר הא"ס דלהיותו בחי' אור וזיו בלבד ה"ז בחי' אחרונה כו', ושם דמ"ש בע"ח בחי' היותר אחרונה אין הכוונה על כללות האור כ"א שמבחי' האחרונה שבהאור נמשך להיות עתיק כו', די"ל שזהו בחי' ע"ס הגנוזות שהו"ע התכללות בחי' ממכ"ע שבאוא"ס הסוכ"ע ה"ז בחי' היותר אחרונה שבאוא"ס כו', דענין התכללות הזאת הוא מה שהאוא"ס הבלי גבול שיער בעצמו ההמשכה שבבחי' גבול כו' (עמשנת"ל פט"ז צור שבו שרשי ההוויות כו'), דהשערה זו היא בחי' היותר אחרונה שבאוא"ס כו' (והיינו בחי' עלות הרצון שז"ע השערה הנ"ל שבאוא"ס הבל"ג ה"ז בחי' האחרונה שבאוא"ס כו'). וי"ל שזהו ג"כ הכוונה בלק"ת שם בהמשל ונמשל דסש"ב פנ"א בענין כחות הנפש שאינן עצמות הנפש אלא תרי"ג מיני כחות וחיות כלולים בה כו' והן מתלבשים במוח וע"י המוח נמשך לכל האברים כו', דהנמשל דכחות הכלולים בנפש הו"ע הע"ס הגנוזות בחי' עתיק דא"ק הכלולים באוא"ס הבל"ג דענין ההתכללות הו"ע ההשערה הנ"ל, ומזה נמשך הקו שמתלבש בבחי' אריך דכללות העולמות דהיינו בחי' א"ק כו'. ונמצא דבחי' הע"ס הכלולים באוא"ס זהו בחי' האחרונה שבאוא"ס כו'. וי"ל שזהו בחי' מל' דא"ס בכלל כו', והגם דבאוא"ס הבל"ג אינו שייך ע"ס כ"א ספי' עד אין קץ כו'. הענין הוא דהנה נת"ל פט"ז דספי' אין קץ היינו שהן בבחי' בלי גבול, אמנם השערת ההמשכה שבבחי' גבול י"ל שזהו בחי' המל' שבא"ס הבל"ג כו' (עמשי"ת לקמן פ' ומשם יובן כאן), (וביאור הענין י"ל עפמ"ש במ"א שהמל' נק' רגל לפי שבה וע"י ההמשכה מעולם העליון לעולם התחתון דהיינו ההמשכה ממהות למהות וכמו מאצי' לבי"ע כו', דכמו"כ י"ל באוא"ס שלפני הצמצום דההשערה להיות ההמשכה שבבחי' גבול זהו בחי' מל' כו').
קיצור. והדוגמא מזה למעלה דקודם הצמצום הי' אור הא"ס מאיר בגילוי על הע"ס הגנוזות, והצמצום הי' בב' ענינים, סילוק אור הא"ס ושיהי' אצילות ספירה אחת פרטיות. דהנה שרשי האורות הן מעין בחי' אור הא"ס. והו"ע מין הכנף, וי"ל שזהו בחי' האחרונה שבהאור, כי ענין התכללותם באוא"ס הוא שהאוא"ס הבל"ג שיער בעצמו להאיר בבחי' גבול, והשערה זו היא בחי' מל', והי' הכל כלול באור הא"ס כו'.

כח) והנה הצמצום שהי' באוא"ס הוא שנתעלם האור שבבחי' א"ס ונשאר רק בחי' השערה הנ"ל, דהיינו התכללות הע"ס הגנוזות שזהו בחי' היותר האחרונה שבאוא"ס והיא בחי' נקודה לבד לגבי האוא"ס הבל"ג והיא בחי' מל' שבא"ס כו'. אמנם הנקודה הראשונה שהתחיל להתגלות לאחר הצמצום והיינו בחי' הראשונה שבע"ס היא בחי' החכ' כו' (וזהו צמצום הב' להיות החכ' בחי' ספי' פרטיות בפ"ע כו'). דנקודה זו יש בה ב' צמצומים, צמצום הא' הוא שאור א"ס ב"ה צמצם כל אורותיו והאציל רק מבחי' תחתונה שבאור כו' (והיא בחי' השערה הנ"ל), שזהו מ"ש כולם בחכ' עשית כי גם חכ' היא בחי' עשי' אצלו ית' הבלתי בעל גבול ותכלית (דהיינו שגם לגבי האור והזיו היא בחי' עשי'), לפי שנאצלה מבחי' היותר תחתונה שנק' עשי' עד"מ כו' (והיא בחי' מל' שבא"ס כנ"ל). וצמצום הב' הוא שבהע"ס הגנוזות הכל קשור בבחי' התאחדות, וא"כ הרי בחי' החכ' היתה כלולה עם שאר הספי' שהיתה בעצם במדרי' גבוה ונעלית, דהיינו לא בבחי' מציאות ניכרת והי' בה גילוי האור הנעלה שבהצטרפות דכל הספי' יחד (כמו עד"מ אור השכל המלובש בהתיבה והו"ע גילוי הכוונה העליונה שבע"ס כו'), וכאשר האציל החכ' נאצלה ספי' החכ' לבדה כו'. אך צמצום הא' הוא בבחי' סילוק והתעלמות האור וצמצום הב' הוא בבחי' מיעוט לבד כו'. ולפי"ז מובן איך שהקו לגבי שרשו ומקורו הוא בבחי' גילוי ההעלם, דהגם שההמשכה הוא ע"י הצמצום מ"מ להיות שהצמצום אינו בבחי' סילוק האור כ"א מה שהספי' נתחלקו להיות ספירות מיוחדות, והחכ' בעצם ה"ה בחי' החכ' שבא"ס (ויש בה מהאור הראשון כו' וכמובן מהמשל דפרטי השכליים שנת"ל פכ"ה) רק שהיא בבחי' מיעוט האור, א"כ ה"ז בחי' גילוי ההעלם לבד כו'. ולגבי האוא"ס הבל"ג והוא האור העולה על כולנה, החכ' (וכן כל הספי') היא באין ערוך שהרי נק' שרש ומקור הגבול לגבי מדרי' זו כמשנת"ל פט"ו, וגם שהצמצום הי' בבחי' סילוק האור שנשאר רק רושם בלבד כו' (ר"ל שהאוא"ס הבל"ג שזהו האור העולה על כולנה על שרשי האורות כנ"ל, הנה גם כשנסתלק האור ע"י הצמצום נשאר רושם ממנו בשרשי האורות, שהרי דבר שבקדושה אינו נעקר ממקומו לגמרי כו' כנודע, אבל הוא בחי' רושם בלבד כו'). וי"ל שהרושם הנשאר זהו בחי' אוא"ס ששורה בחכ' וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה שהחכ' נק' אמת משום שבו שורה אוא"ס היינו בחי' הרושם דאור א"ס הבל"ג כו' (ועמשית"ל פ'), ועמ"ש בלק"ת ד"ה ויקח קרח פ"ב דבחכ' מתלבש האור הסובב בבחי' פנימי ושהו"ע המשל שבמדרש ממראות גדולות ומראות קטנות כו' יעו"ש, מ"מ י"ל שזהו רק בחי' רושם מהאוא"ס הבל"ג שהרי מ"מ ה"ז מין כנף ולא כנף ממש כו', רק להיותו רושם הא"ס הבל"ג ה"ז ג"כ בבחי' ריבוי אור ובבחי' בל"ג כו' (ואין זה כענין הרשימו שהיא רושם הא"ס הבלי גבול דמבו' במ"א שזהו רושם האור שנשאר בהאותיות כו', דשם להיות שזהו בחי' כח הגבול שבא"ס ע"כ רושם האור הוא בבחינת העלם בהאותיות וגם בא בחי' כח גבולי כו' וכמ"ש במ"א, אבל בשרשי האורות ה"ז בבחי' גילוי כו'). ולפי"ז יש לבאר גם לשטה זו מ"ש במ"א בענין הקו שיש בו ב' הפכים שהוא קו המדה וגם מקשר ומייחד ועושה התכללות בהספי' כו' (דלפמ"ש במ"א שהקו שרשו מהאוא"ס הבל"ג רק שנמדד ע"י הרשימו ה"ז מובן בפשיטות דמאחר שבעצם הוא בל"ג ע"כ הוא מקשר ומייחד והמדידה היא מצד הרשימו כו', אך לפי המבו' כאן י"ל) דעם היות שגם בשרשו יש ע"ס דמשו"ז הוא בבחי' קו המודד באופן האורות הגלוים בע"ס כו' וכמשי"ת בעזה"י, מ"מ ה"ה מקשר ומייחד כל הספי' ע"י הרושם שבו מאור הא"ס הבל"ג העולה על כולם דגם הרושם הוא בבחי' א"ס כו', ומ"מ ה"ז רושם לבד כו'. אבל הקו לגבי שרשו ומקורו הוא בבחי' גילוי ההעלם כו'.
וע"פ הנ"ל יובן מ"ש וידבר ה' כו' זאת חקת התורה אשר צוה ה' כו'. דהנה כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, וארז"ל לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה מל"ת ובמד"ר אי' שקאי על עבודת הקרבנות, והיינו שעי"ז ממשיכים תוס' אורות בג"ע. דהנה בג"ע כתי' ויטע הוי' אלקים שם מלא שבג"ע מאיר גילוי ש' הוי', שזהו יתרון הג"ע על העולמות שהן מש' אלקי' בחי' העלם ובג"ע מאיר ש' הוי' בחי' גילוי כו', והו"ע ביו"ד נברא עוה"ב בחי' חכ' כו' וזהו גילוי התענוג שבג"ע כו'. ומ"ש ויטע ה' אלקי' שנק' בשם נטיעה לפי שמ"מ אין ערוך התענוג שבג"ע לגבי התענוג שבחכ' כו', כמו הנטיעה שאינו בערך הפרי כו', אך ע"י העבודה דתו"מ ועבודת הקרבנות בבירור הנה"ב דאדם כי יקריב מכם כו' ממשיכים תוס' אורות בג"ע מבחי' החכ' וגם מבחי' האוא"ס שלמעלה מהחכ' והיינו מבחי' הכתר דרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וזמד"ר הן תר"ך עמודי אור כו'. וי"ל שזהו בחי' האוא"ס השורה בחכ' שנת"ל שזהו הרושם מהאוא"ס הבל"ג כו', והיינו להיות בג"ע (שהוא בחי' ממכ"ע כו') גילוי בחי' אוא"ס הסובב השורה בחכ' כו'. אך הנה פרה אדומה מעשי' בחוץ דוקא. דהנה כתי' ונהר יוצא מעדן כו' ומשם יפרד והי' לד' ראשים והן ד' חיות המרכבה, ובהשתל' נעשה מזה ד' מלכיות כו' שזהו התענוג שנפל בדרך שבירה ונפילה כו', וז"ע פרה אדומה שמעשי' בחוץ היינו ענין התשובה להפוך את היצה"ר שנפל בשבירה כו' וכמ"ש אמצאך בחוץ דקאי על בע"ת כו'. ושבע הזאות נוכח פני אוה"מ הוא להעלות פנימיותה כו'. ואח"כ שריפת הפרה לעשותה אפר ועד"מ עץ הנשרף ונעשה אפר הרי האפר הוא מהותה ועצמותה וציור העץ הוא מהרכבת הג' יסודות שזה נשרף ונשאר רק עצם המהות כו', וכמו"כ יצה"ר הוא ציור הרע והוא הרצון ושכל ומדות שלו שכ"ז צריך שריפה ושבירה לגמרי ויהי' נשאר רק האפר היינו עצם כח המתאווה הפשוט כמו שהוא בלי שום ציור שזה יכול להתהפך לקדושה להיות תוקף הרצון לאלקות כו'. וזהו שמצות פרה אדומה הי' באלעזר דוקא, דאי' בילקוט אלעזר אל עוזר כי הבא לטהר מסייעין לו דבכדי לצאת מטומאה לטהרה צריכים עזר וסיוע מלמעלה וזהו אל עוזר כו'. וע"י עבודת פרה אדומה ממשיכים מלמעלה בחי' מים חיים וכמ"ש ונתן מים חיים כו', מים הוא בחי' חכ' ומים חיים הוא בחי' מקור החכ' והיינו בחי' החכ' כמו שהיא בע"ס הגנוזות קודם הצמצום שהחכ' היא במדרי' גבוה ועליונה בעצם וגם יש בה האור שבהתאחדות והתכללות כולם, והיינו האור העולה על כולנה כו' וכנ"ל פכ"ז. גם י"ל שעי"ז ממשיך בחי' עצמות אוא"ס הבל"ג שלמעלה משרשי האורות בשרשן ומקורן הראשון כו'. וזהו שנא' בפרה אדומה ב"פ הוי', דהנה ב' שמות הוי' ידוע דא' הוא בסדר השתל' והב' שלמעלה מסדר השתל', וע"י פרה אדומה ממשיכים בחי' הוי' דלעילא למעלה מהשתל'. וי"ל שזהו בחי' שרשי האורות כמו שהן לפני הצמצום כו'. גם י"ל שזהו בחי' עצמות האוא"ס הבל"ג שרש בחי' סוכ"ע כו', וכמשנת"ל פט"ז דב' השמות הן שרשי הב' מדרי' דממכ"ע וסוכ"ע כו' וכמ"ש במ"א. וזהו וידבר הוי' אל משה היינו ש' הוי' דהשתל', זאת חקת התורה אשר צוה הוי' הוא ההוי' שלמעלה מהשתל' שממשיכים ע"י פרה אדומה דמעשי' בחוץ דוקא שהו"ע התשובה לצאת מהטומאה אל הטהרה כו', וע"ז צריכים עזר שזה ע"י אלעזר אל עוזר כו', ועי"ז ממשיכים מ"ח בחי' מקור החכ' דהיינו גילוי בחי' עצמות אוא"ס הבלי גבול כו'.
קיצור. והצמצום הוא שנתעלם אור הא"ס ונשאר בחי' ההשערה, שהיא כנקודה לגבי אור הא"ס, ונאצלה החכ' שהיא נקודה הראשונה דהתגלות, ויש בה ב' צמצומים, סילוק אור הא"ס, ומיעוט האור, ונשאר בה רושם מהאור הא"ס, וי"ל שזהו בחי' אור א"ס שבחכ', וזהו שהקו הוא בחי' גילוי ההעלם לגבי שרשי האורות, ויש מאין לגבי אור הא"ס שנסתלק ונשאר רק רושם בהקו (ולפ"ז יצדק גם לשטה זו שהקו קושר ומחבר משום רושם הא"ס שבו). ובכל הנ"ל ית' פסוק זאת חקת התורה כו'.

המשך תער''ב - ד''ה זאת חוקת התורה - חלק א

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה