ד"ה להבין עניין רשב"י התשמ''ה - חלק שני
- תגיות: קבלה , לג בעומר , רשבי , שבח והודאה , נגלה ונסתר , יחידה , נרנחי , חסידות , דירה בתחתונים , אור ישר ואור חוזר , צלם , עבודת הבירורים , שבת , פני האדון הויה , ספירת העומר , הוד שבהוד , גאולה , הפצת המעיינות , פנימיות התורה
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעור הקודם:
בשיעור הקודם דובר באריכות על מה שמצינו שהתנאים שבחו את רשב"י בשבחים נוראים ביותר, שהביאור בזה הוא על דרך הביאור במה שאנו משבחים את הקב"ה בכדי להמשיך ממנו שפע לעולמות, וכפי שהוסבר שם באריכות, שהיות והעולמות אינם תופסים מקום לגבי הבורא, ואינם נחשבים למציאות כלל לגביו, וממילא ההשפעה לעולמות נחשבת עבורו 'השפלה' גדולה ביותר, לכן יש צורך 'לעורר' את הבורא (באמצעות השבחים) בכדי שיומשך ממנו השפע למטה (ראה באריכות בשיעור הקודם), וזהו גם הטעם שהתנאים הוצרכו לשבח את הרשב"י, שגם דרגת הרשב"י היא באין ערוך לעולם, ויתרה מזו: דרגתו היא באין ערוך גם ביחס לחבריו התנאים, וממילא בשביל להמשיך ממנו השפע עבורם (שזו ירידה בשבילו) הוצרכו התנאים לשבחו, ועי"ז נמשך ממנו שפע אליהם.
ומוסיף הרבי, שמה ששבחו את הרשב"י בשבחים נוראים ביותר (ועד שקראו אותו בשם ה' - זוהר ח"ב לח, א - וראה הביאור בזה בשיעור הקודם) - הוא מכיוון שה'אין ערוך' דשאר התנאים ורשב"י הוא בדוגמת ה'אין ערוך' שבין נברא לבורא, שהריחוק וההבדלה היא שלא בערך לגמרי, ועל כן שבחוהו בשבחים נוראים שלשון 'נורא' מורה על ריחוק הערך בתכלית, ועד שמטיל אימה ('נורא').
וממשיך הרבי (באות ב) דהנה כתיב (מיכה ו, ב) "והאיתנים מוסדי ארץ" - "איתנים" אותיות "תנאים", שהם "מוסדי" (=מייסדים) "ארץ" - תורה שבע"פ (הנקראת "ארץ" כמבואר בתורה אור בתחילתו), כלומר: הם (ה'איתנים') ממשיכים דרגת 'איתן' (=עצם הנשמה, דרגת ה'יחידה') - בתורה שבע"פ. ומבאר הרבי (על יסוד המבואר במאמר אדמו"ר מהר"ש), שרשב"י הוא הממשיך דרגת 'איתן' לתנאים, שכן רשב"י הוא ה'ממוצע' בין דרגת 'איתן' והתנאים, ועל כן הוא ממשיך להם דרגה זו, והם ממשיכים זאת בתורה שבע"פ.
וכאן מתחיל הרבי לבאר מה שייכותו של רשב"י לדרגת 'איתן' שהיא (כנ"ל) בחינת ה'יחידה' שבנפש, דהיינו ההתאחדות עם הקב"ה בתכלית (שזהו עניינה של ה'יחידה' מה שהיא קשורה ודבוקה ב'יחיד' - הקב"ה, וכפי שיבואר בהמשך המאמר) - שרשב"י היה בתכלית היחוד עם אלוקות, וכפי שהעיד על עצמו (זוהר ח"א רכה, א) "אנא סימנא בעלמא" (=שלא הרגיש עצמו ל'מציאות' כלל), וב'אידרא זוטא' (זוהר ח"ג רפח, א ושם רצב, א): "בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה, בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקת" (=בקשר אחד נתקשרתי בו בקב"ה, נתאחדתי בו, ודבקתי בו בהתלהבות וביקוד אש). ולכן רשב"י היה המקור לפנימיות התורה, רזין ורזין דרזין, שרזי תורה הם כנגד דרגת הנשמה, ורזי-רזין הם כנגד דרגת נשמה לנשמה - דרגות 'חיה' ו'יחידה'.
ומוסיף הרבי, שלא זו בלבד שרשב"י היה מקור פנימיות התורה, אלא שגם בלימוד ה'נגלה דתורה' שלו (שבזה היה רוב לימודו! - כפי שכותב רבינו הזקן באגרת הקודש סימן כו) 'האירה' הפנימיות.
והרבי מבאר זאת בעומק יותר, שהחילוק העיקרי בין לימוד הנגלה ולימוד הנסתר הוא, שגליא (=נגלה) דתורה עוסקת ו'מלובשת' בדברים גשמיים בכדי 'לברר' ולהעלות אותם, אך לימוד פנימיות התורה לא נועד בכדי לברר בירורים, אלא בכדי להמשיך אור עליון מלמעלה (בהערה 27 מוסיף הרבי שאמנם גם הבירור שעל ידי גליא דתורה הוא 'בדרך ממילא' (=מבלי 'התעסקות' ממשית בדבר המתברר), אך בכל זאת התורה מדברת ועוסקת בעניינים גשמיים (ורק אחרי שעוסקים בהם - אזי נעשה הבירור בדרך ממילא), ואצל רשב"י גם לימוד הנגלה שלו הי' המשכת אור עליון מלמעלה.
הרב האריך בזה, וביאר שהסיבה לכך שאצל רשב"י גם לימוד הנגלה שלו הי' כמו לימוד הנסתר היא, שכשאנו לומדים אודות "שנים אוחזין בטלית" (ריש בבא מציעא) או "המחליף פרה בחמור" (שם ק, א) וכדומה - אנו רואים לנגד עינינו את הטלית, החמור והפרה הגשמיים, אך אצל רשב"י שלגביו לא היתה ה'מחיצה' שבין נגלה ונסתר (כפי שיבואר בהמשך המאמר) אזי הוא ראה מלכתחילה את הפירוש הרוחני שבהלכות אלו, שטלית הוא 'אור מקיף' (כפי שהטלית עוטפת ומקיפה את האדם), ו'חמור' רומז על התורה (וכדכתיב (בראשית מט, יד וראה רש"י שם) "יששכר חמור גרם") וכיוצא בזה, וכפי שאכן לומדים המלאכים למעלה (שהרי למעלה לא קיימים פרה וחמור גשמיים...).
הרב הוסיף, שגם בתורת החסידות אנו רואים זאת, הרב ציין את את המאמר ב'תורה אור' על הפסוק (אסתר ח, ג) "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו" שרבינו הזקן פותח מיד בשאלה "איך שייך לפניו ית' לומר לפני רגליו, והלא אין לו דמות הגוף ואינו גוף" והיינו שרבינו הזקן אינו רואה צורך אפילו להקדים ש"המלך" רומז לקב"ה, וכפי שסיפור המגילה קורה למטה, אזי כך הוא גם למעלה וכו' - אלא מיד מקשה "איך שייך לפניו ית' לומר לפני רגליו" - כלומר שאדה"ז רואה מלכתחילה במגילה את הסיפור הרוחני, ולא ייחס כל כך חשיבות לסיפור הגשמי...
* * * * *
ביטול המחיצה שבין נגלה ונסתר
וממשיך הרבי, שבעניין זה (שאצל רשב"י גם בלימוד הנגלה האירה הפנימיות) מצינו חילוק נוסף ויסודי בין רשב"י ושאר חבריו התנאים. שאצל כל התנאים האחרים מצינו שעיקר עיסוקם היה בתחום אחד - או בנגלה או בנסתר, שרוב התנאים עסקו בעיקר בנגלה (שבעלי קבלה היו אז מועטים) ובפרט רבי יהודה שעיקר לימודו הי' בדיני נזיקין, שחלק זה שבתורה נתלבש בדברים הכי נמוכים שבעוה"ז (ענייני נזיקין, וטענות של שקר וכו') בכדי לברר גם את הניצוצות שנפלו בעניינים אלו, והיו מעטים שעסקו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה, אך לא היו עוסקים כ"כ בנגלה, וכמו ר' נחוניא בן הקנה שחיבר את ספר 'הקנה' (ספר קבלה מפורסם), שבנגלה דתורה הובא ממנו רק מעט. אך רשב"י (למרות שהי' "יחיד בדורו בנסתר" ראה הערה 33) הוא עסק בשני התחומים (נגלה ונסתר) יחד, ועד שכאמור שבלימוד הנגלה שלו האירה הפנימיות, וכידוע מש"כ אדמו"ר מהר"ש (המשך תרל"ח פכ"ה) על הפסוק (דברים לב, לט) "מחצתי ואני ארפא" שאמנם היתה מחיצה ("מחצתי" מלשון מחיצה) בין נגלה ונסתר, ורשב"י ביטל ו'ריפא' אותה ("ואני ארפא"), ועד שהנגלה והנסתר נעשו כדבר אחד ממש. הרב הוסיף שגם בתורת הרבי מצינו את העניין הזה באופן מיוחד (גם ביחס לשאר רבותינו נשיאינו) שהנגלה והנסתר הם חד ממש.
שילוב נוסף בין שני תחומים שונים
הרב הוסיף עוד שאצל רשב"י מצינו שעסק בלהט גם בעניינים הנעלים ביותר ('רזין דרזין') וגם בעזרה בפשטות ובפועל ליהודים שהיו זקוקים לעזרה וסיוע בגשמיות, וכהסיפור הידוע (ראה שבת לג, ב) שטיהר את העיר טבריה מספקות הטומאה שהיו שם, בכדי שהכוהנים יוכלו ללכת שם ללא חשש. ושילוב זה של עיסוק בעניינים נעלים מחד ועזרה וגמילות חסד מאידך מראה על שלימות נפלאה ביותר שהיתה אצל רשב"י (וראה בהמשך המאמר).
ההלכה נקבעת למטה דווקא
אחד ממשתתפי השיעור שאל, שאם אכן תורתו של רשב"י הייתה במדרגה גבוהה כל כך עד שבלימוד הנגלה שלו האירה הפנימיות, א"כ מדוע אין הלכה כרשב"י (ראה עירובין מו, ב: "ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה")? והרב ביאר שזה על דרך מה שמצינו בעירובין (יג, א - לגבי רבי מאיר) "אמר רבי אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו" שהיות והתורה ניתנה בעולם ו"לא בשמים היא" (דברים ל, יב), אזי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ויש לפסוק הלכה רק כאשר החכמים מבינים את הדבר לאשורו, ולכן הגם שגלוי וידוע שאין בדורו של ר"מ כמותו - בכל זאת היות וחבריו לא הגיעו לדרגתו ולא יכלו לרדת לסוף דעתו, אזי אין הלכה כמותו (וראה בזה באריכות בשיחת הרבי - בקונטרס חג השבועות התנש"א), ואצל רשב"י זה היה באופן נעלה יותר מרבי מאיר, שכן לגבי ר"מ ידעו הכול שדרגתו גבוהה מאוד, אך רשב"י הסתיר את דרגותיו, ועד שרבו (רבי עקיבא) אמר לו "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך" (תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק א הלכה ב).
דרגת ה'יחידה' - נעלית באין ערוך
אות ג:
לאור המבואר באות הקודמת שרשב"י היה קשור עם דרגת ה'יחידה' ('איתן') הן מצד שהתאחדותו ודביקותו בקב"ה היתה בתכלית, והן מצד שגילה סודות התורה ועד ל'רזין דרזין' - בחינת ה'יחידה' שבתורה, מובן שדרגתו היתה באין ערוך לשאר חבריו התנאים, שהרי ריחוק הערך שבין דרגת ה'יחידה' לשאר הדרגות נרנ"ח (=נפש, רוח, נשמה, חיה) הוא ריחוק שבאין ערוך, שלכן נקראת דרגת ה'יחידה' בשם זה, מלשון 'יחיד', שתואר 'יחיד' מורה שאין שני לו (ולא כמו 'אחד' שאחריו יש 'שנים' ו'שלושה' וכו').
והגם שגם יחידה היא (ניצוץ) נברא (ראה בהמשך בשם העץ חיים), וכל חמשת הדרגות נרנח"י שייכים לנפש המלובשת בגוף (וכמאמר (בראשית רבה יד, ט): "חמשה שמות נקראו לה (לנפש שבגוף) נפש רוח נשמה" וכו') - אעפ"כ, עניינה של היחידה הוא מה שהיא מקבלת מבחינת 'יחיד' (=הקב"ה) וכמ"ש בעץ חיים (שער מב (שער דרושי אבי"ע) פרק א, עיי"ש) שבחי' היחידה היא 'ניצוץ נברא' שבו מלובש 'ניצוץ בורא'.
וכל זה אמור גם בנוגע לבחי' ה'יחידה' הפרטית (שבכל אחד ואחד), ועל אחת כמה וכמה בנוגע ל'יחידה' הכללית של כללות ההשתלשלות (כללות הבריאה הכוללת את כל העולמות עליונים ותחתונים) ועל אחת כמה וכמה בנוגע ל'יחידה' דתורה שהיא נעלית באין ערוך אפילו מבחינת 'נשמה' דתורה, ובוודאי שהיא נעלית מהלכות התורה הנקראים (חגיגה י, א) "גופי תורה"!
קבלה - משל; חסידות - נמשל
(בקשר למה שנתבאר כאן הוסיף הרב (וראה באריכות בקונטרס 'עניינה של תורת החסידות') שבתורה קיימים ג"כ בחינות נרנח"י, שנרנ"ח הם ארבעת הדרגות פשט רמז דרוש סוד (פרד"ס) שבתורה, ותורת החסידות - 'רזין דרזין' היא בחינת היחידה, וביאר הרב שתורת הסוד אמנם אינה עוסקת בחמור ובפרה גשמיים (כבתורת הנגלה) אך היא מדברת בדרך משל על איברים גשמיים כמו (תיקוני זהר יז, א) "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא" (=חסד - יד ימין; גבורה - יד שמאל), ואכן מסיבה זו קיימים הגבלות ותנאים מסויימים בקשר ללימוד הקבלה (ראה שו"ע יורה דעה רמו, ד ועוד), שלא יבואו לגשם את הדברים ולהבינן כפשוטן ח"ו, אך תורת החסידות באה "להפשיט הדברים מגשמיותן" (ראה תניא, אגרת הקודש סימן כה) באשר היא עוסקת בנמשל האלוקי המסתתר במושגי הקבלה, שלכן היא מוגדרת כ'נשמתא לנשמתא' (=נשמה לנשמה) - בחינת ה'יחידה' (וראה בקונטרס 'עניינה של תורת החסידות' שם, שהיות ותורת החסידות היא בחי' יחידה שהיא 'עצם' הנשמה, אזי היא מחדירה חיות בכל חלקי התורה - הן בפשט, הן ברמז הן בדרש וסוד - שהן כנגד נרנ"ח).
ולכן התנאים שעסקו בנגלה דתורה (ובפרט ר' יהודה שעסק בהלכות נזיקין - כנ"ל) הוצרכו לשבחו בשבחים נוראים, דכיוון שריחוק הערך בין דרגת רשב"י (יחידה) לדרגתם (נרנ"ח ועד להלכות הנקראים "גופי תורה") הוא ריחוק שבאין ערוך, על כן הוצרכו לעוררו ע"י השבחים, וכנ"ל (בקשר לנקודה העיקרית המבוארת כאן במאמר שרשב"י הוא בחי' 'יחידה', הוסיף הרב שלמעשה אצל כל יהודי מאירה בחי' ה'יחידה' שבנפשו בזמן שאונסים אותו להמיר ח"ו את דתו והוא משליך את חייו מנגד ומקדש את שמו ית' - שהכוח לזה הוא מבחי' 'יחידה', אך אצל רשב"י ה'יחידה' האירה בכל רגע ורגע במשך כל חייו).
הרב סיים, שתפקיד דורנו הוא לפעול ביאת משיח, ובחי' משיח היא 'יחידה הכללית', וזה נעשה ע"י לימוד תורת החסידות - בחי' יחידה שבתורה, וכמאמר משיח לבעש"ט על שאלתו "אימתי קאתי מר" וענהו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" (ראה כתר שם טוב בתחילתו).
* * * * *
מפני סיבות שונות, לא הגיעו לידינו קלטות הווידיאו בהם ממשיך הרב לבאר את מאמר זה, ולכן, בכדי לנסות ולהוציא מתחת ידינו דבר שלם - נסכם ונבאר בזה את המשך המאמר עד לסיומו.
סיכום קצר
באותיות הקודמות נתבאר בעניין השבחים שאנו משבחים את הבורא, שהביאור בזה הוא, שהיות והמרחק שבין הבורא והנברא הוא מרחק אינסופי ('אין ערוך'), א"כ מה שהבורא משפיע חיות לנבראים היא 'ירידה' גדולה ביותר לגביו ית', ולזה אנו משבחים אותו, כדי לעורר אצלו הרצון להשפיע למטה. ועל דרך זה יש לבאר מה שמצינו שחבריו של הרשב"י שבחו אותו בשבחים נוראים ביותר, שהיות ורשב"י הוא בחינת 'יחידה' הנעלית באין ערוך משאר הדרגות, שלכן היה רשב"י מובדל שלא בערך לשאר חבריו התנאים ועניין זה בא לידי ביטוי בזה שרשב"י היה מקור פנימיות התורה, שפנימיות התורה היא למעלה מעניין בירור העולמות, ושאר התנאים היה עיקר עיסוקם בנגלה דתורה שהיא מלובשת בעניינים גשמיים ועד לענייני נזיקין וטענות של שקר וכיוצא בזה (בכדי לבררם), ולזה הוצרכו לשבחו בכדי לעורר אצלו שישפיע להם מדרגתו - דרגת ה'יחידה'.
כיצד יהודי יכול לעורר בשבחיו את עצמות אור א"ס
אות ד:
באות זו שואל הרבי שאלה פשוטה: אם אנו אומרים שהריחוק בין רשב"י לשאר חבריו התנאים הוא ריחוק שבאין ערוך, א"כ איך השבחים שהם משבחים אותו יפעלו עליו ועד שיעוררו אותו להשפיע להם? וביותר אינו מובן מה שנתבאר לגבי השבחים שאנו משבחים את הבורא בכדי לעורר אצלו את הרצון להשפיע לנבראים - שהרי התעוררות הרצון היא מעצמות אור א"ס שלמעלה מהשתלשלות (=למעלה מכל הדרגות - גם העליונות ביותר) ואיך השבחים שלנו יכולים 'לתפוס מקום' ולעורר בעצמות אור א"ס?
בחירתו של הקב"ה
ומבאר הרבי, שזה שהעלאת מ"ן (=מיין נוקבין - ההתעוררות שהתחתון (המקבל) מנסה לעורר את העליון (המשפיע), וכמו השבחים שאנו משבחים אותו ית' בכדי להמשיך ממנו השפע למטה) של הנבראים תופסת מקום אצלו ית', זהו משום שכך החליט הקב"ה בבחירתו וברצונו שההעלאת מ"ן דהנבראים תתפוס מקום אצלו. ויתרה מזו: לא רק שהיא תתפוס מקום אצלו, אלא גם בכוחה לפעול שינוי באור (בשפע הנמשך ממנו ית'), שלמרות שהאור נעלה מהתלבשות למטה, בכל זאת הוא נמשך למטה להוות ולהחיות את הנבראים.
למעלה מטעם
והסיבה לכך היא, שהקב"ה מתענג כביכול מהעלאת מ"ן דהנבראים התחתונים, ד"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא טז, תניא פרק לו) ועניין זה הוא אכן למעלה מטעם, וכמאמר רבינו הזקן (ראה ד"ה יו"ט של ר"ה תרס"ו) "אויף אַ תאווה איז קיין קשיא" (='תאווה' היא למעלה מהסבר שכלי), ולכן ההתעוררות פועלת למעלה.
גילוי התענוג
ומוסיף הרבי, שזו הסיבה שרובם ככולם של השבחים שאנו משבחים את הבורא בפסוקי דזמרה הם בעניין ההשפעה למטה בנבראים, שחוץ מהסיבה שהשבח צריך להיות מעין ההשפעה שרוצים לעורר, יש לומר בעומק יותר, שעל ידי שמשבחים את הבורא בעניין ההשפעה בנבראים התחתונים על ידי זה מעוררים ומגלים עוד יותר את התענוג שב"דירה בתחתונים".
המעלה שבלימוד הנגלה
ולפי זה יתבאר לנו גם בעניין השבחים ששבחו את הרשב"י, שמה שהתנאים הצליחו לעורר השפע מרשב"י על ידי השבחים ששבחו אותו הוא מצד המעלה שישנה דווקא בלימוד הנגלה הקשור (כנ"ל) עם עבודת הבירורים - שעיקר התענוג למעלה הוא מבירור וזיכוך הדברים הגשמיים שעל ידי זה נעשה "דירה בתחתונים".
ועניין זה מרומז בפסוק (שהובא בתחילת המאמר)"והאיתנים (אותיות 'תנאים') מוסדי ארץ" - שהתנאים מייסדים "ארץ" מלשון תענוג ורצון, ש'ארץ' מלשון רצון (ראה הנסמן בהערה 50 וראה גם 'היום יום' ח"י אלול), ונרמז בה גם עניין התענוג (שלמעלה מרצון), וכדכתיב (תהלים סה, י) "פקדת הארץ ותשוקקיה" שהתענוג והתשוקה שלמעלה הם בארץ דווקא, בבירור דברים הגשמיים, ובפרט בירור העניינים דנזיקין שנעשה על ידי "האיתנים מוסדי ארץ".
יתרון האור - מן (בירור) החושך
ומוסיף הרבי, שעל ידי המשכת האור דפנימיות התורה (יחידה, דרגתו של רשב"י) לתנאים ("איתנים") העוסקים בעניין הבירורים ("מוסדי ארץ") - הנה על ידי זה נעשה יתרון בהאור עצמו, שהרי (כלשון הכתוב קהלת ב, יג) "יתרון האור (הוא) מן (בירור) החושך" - שעל ידי שהאור מסייע בעבודת הבירורים, הוא מתעלה יותר מדרגתו, שכן עניין הבירורים נוגע (כנ"ל) בעצמות אור א"ס ממש שלמעלה מעניין האור ('למעלה מגילויים').
אור ישר ואור חוזר
ועל ידי המשכת השפע דרשב"י לתנאים נעשה יחוד וחיבור ב' המעלות, המעלה ד'אור ישר' (=אור הבא ישירות מהמשפיע למקבל, שמעלתו היא שהאור הוא אינו מוגבל, שכן הוא אורו של ה'משפיע') והמעלה ד'אור חוזר' (=אור הבא מלמטה, כתוצאה מעבודת הבירורים, המעלה באור זה היא שהוא קשור בתענוג הבא כתוצאה מעבודת בירור התחתון), והוא כעין המעלה שנאמרה (ראה לקוטי תורה דרושי שמיני עצרת) לגבי משיח, שהוא בא "לאתבא צדיקייא בתיובתא" (=להחזיר את הצדיקים בתשובה) כלומר: משיח בא לאחד את ב' המעלות 'צדיק' שעניינו המשכת אור אלוקי מלמעלה ('אור ישר') ועבודת התשובה שהיא מלמטה למעלה ('אור חוזר'), וכדכתיב (דברים ד, ל) "ושבת עד הוי' א-להיך".
אמירת התורה וירידת המטר
אות ה:
באות הקודמת נתבאר שרשב"י משפיע בחינת 'יחידה' לחבריו התנאים, אך מצד שני צריך 'העלאת מ"ן' של התנאים שעי"ז הם מעוררים את הרשב"י להשפיע להם (וכך הוא גם למעלה בשפע הבא מהבורא לנבראים).
ומבאר הרבי, שזהו הפירוש בסיפור המובא בזהר (חלק ג דף נט, ב ואילך) שפעם אחת הוצרכו למטר, ובאו החברייא (=בני החבורה דרשב"י) לרשב"י ודרש להם סתרי תורה על הפסוק (תהלים קלג, א) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וגם הם דברו עמו בדברי תורה ושבחוהו מאד, ואז ירדו גשמים. וגם כאן אנו רואים שאמנם אמירת התורה דרשב"י פעלה את הישועה, אך היו זקוקים גם להעלאת מ"ן דהחברייא ששבחו את הרשב"י (וכפי שכותב על כך אדמו"ר מהר"ש (ד"ה זמנא חדא תרכ"ז) דבני החבורה פעלו יתרון ברשב"י, ועל דרך מאמר חז"ל (תענית ז, א) "מתלמידי יותר מכולן" - שהתלמידים פועלים הוספה ויתרון ברב, וכפי שנתבאר באות הקודמת שזו המעלה ד'אור חוזר').
והסיבה שעניין זה מודגש בזהר בנוגע לירידת מטר דווקא, שירידת מטר קשורה (לא רק בהשפעה מלמעלה למטה, אלא) בעבודת התחתון מלמטה למעלה, וכדכתיב (בראשית ב, ה) "כי לא המטיר הוי' א-להים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה" כלומר: הסיבה שלא המטיר הוי' א-להים היא, שהיתה חסרה עבודת האדם ("ואדם אין לעבוד" גו') וכדרשת חז"ל (בראשית רבה יג, יד - בנוגע לעבודת התשובה - שעניינה הוא העלייה ממטה למעלה, כנ"ל באות הקודמת) על הפסוק (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי" - "שברו הבריות את ערפן מיד מטר יורד". ולכן דווקא בעניין ירידת המטר מודגש החיבור של ההשפעה מלמעלה (אמירת התורה על ידי רשב"י) והעלאת המ"ן מלמטה (השבחים ששבחו אותו) וזה קשור עם ב' המעלות דאור ישר ואור חוזר, עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי תשובה - כמבואר באות הקודמת.
התפשטות ה'יחידה' בד' אמותיו של אדם
וכאן מוסיף הרבי עניין בנגלה דתורה, שבו רואים את הנקודה המתבארת המאמר שעיקר הארת ה'יחידה' (עניינו של רשב"י) הוא בשביל עבודת הבירורים, שעיקר התענוג למעלה הוא מעבודת הבירורים (עניין זה דלהלן נתבאר באריכות בקונטרס 'עניינה של תורת החסידות', וכאן מובאת נקודת ותמצית העניין).
ידועה ההלכה (ראה שו"ע חו"מ ריש סימן רסח וברמ"א שם) ש"ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום" (=אם מציאה מונחת בתוך ד' אמותיו של האדם, אזי האדם 'זוכה' בה) ואפילו שלא מדעתו. והביאור בזה (בפנימיות העניינים) עפ"י מה שכותב כ"ק אדמו"ר האמצעי בספרו 'אמרי בינה' (מד, ג ובכ"מ) שבארבע אמותיו של האדם מתפשטת בחינת ה'יחידה' שלו (ביאור העניין בקצרה: לעיל הובאו חמשת חלקי הנשמה - נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נפש = הכוח המניע את הגוף למחשבה דיבור ומעשה; רוח = מידות (רגשות); ונשמה = כוחות השכל. כל אלו (הנר"ן) הם כוחות 'פנימיים' המלובשים בנשמה. 'חיה' היא כוח הרצון המאיר על הנשמה ומשפיע לה מלמעלה, ו'יחידה' היא עצם הנשמה, שגם הוא אינו מלובש בתוך הנשמה אלא מאיר עליה מלמעלה, אך היות שה'יחידה' היא העצם, אזי היא מאירה בכל ד' הכוחות נרנ"ח. ולכן היחידה מתפשטת בד' אמותיו של האדם - שמצד אחד היחידה היא מקיפה על האדם מלמעלה (ולכן היא מצויה בד' האמות שסביב (ומחוץ ל)האדם, אך היות שהיא מאירה בד' הכוחות נרנ"ח אזי היא כמו נחלקת לד' אורות, ולכן היא מתפשטת בד' אמות.
בחינת ה'צלם'
(בעומק יותר: עפ"י תורת הסוד, חמשת חלקי הנשמה נרמזו במילה "צלם" ("כי בצלם א-להים עשה את האדם" - בראשית ט, ו): האות צ' ד'צלם' רומזת לכוחות נר"נ - השייכים לט' הספירות (ג' ה'מוחין' חכמה בינה דעת, ושש ה'מידות' חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד) המשפיעות ופועלות בספירת המלכות, שכן נפש רוח ונשמה הם (כנ"ל) מוחין ומידות שמהם בא הכוח למחשבה דיבור ומעשה (מלכות), ולכן כוחות אלו נרמזים באות צ' שהיא תשע פעמים עשר, כלומר ט' הספירות כפי שכל ספירה כלולה מעשר (שלימות הספירה כשהיא 'פרצוף' שלם הכלול מעשר ספירות - חכמה שבחכמה, בינה שבחכמה, וכן הלאה) - 'חיה' רמוזה באות ל' ד'צלם', שכן 'חיה' היא בחינת הרצון המאיר על הנר"ן מלמעלה, והיות שהרצון מאיר לג' בחינות נר"ן אזי הוא 'נחלק' לג' אורות, ולכן נרמז באות ל' שהיא ג' פעמים עשר. והיחידה שהיא העצם המאיר בכל חלקי הנרנ"ח נרמזת באות מ', שהיות שהיא מאירה לד' בחינות נרנ"ח אזי היא 'נחלקת' לד', ולכן נרמזת באות מ' שהיא ד' פעמים עשר).
זהו הביאור בדברי הגמרא (עירובין מח, א - בנוגע להלכה שאדם יכול לטלטל חפץ בשבת בתוך ד' אמותיו) שדבר זה נלמד מהכתוב (שמות טז, כט) "שבו איש תחתיו" (ומבארת הגמרא:) "וכמה תחתיו? גופו שלוש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו" - כלומר: "גופו" היינו ג' הכוחות נר"נ המצויים בתוך הנשמה (וכמו האיברים הנמצאים בגוף), וכנגד ג' כוחות אלו יש ג' אמות, ואמה נוספת היא כנגד בחינת חיה המאירה מלמעלה, ועל כן היא נרמזת בכך שאדם יכול לפשוט את ידיו 'מעל' לראשו וגופו, ובכל ד' אמות אלו מתפשטת בחינת היחידה החודרת ומאירה בנרנ"ח כנ"ל, וזהו הביאור בדברי רבינו האמצעי שבחינת ה'יחידה' (מ' ד'צלם') מאירה ומתפשטת בד' אמותיו של האדם).
גילוי ה'יחידה' - לצורך עבודת הבירורים
נחזור לדברי הרבי: בהלכה זו שד' אמותיו של אדם קונות לו את המציאה שבתוכם, שכפי שנתבאר קודם הסיבה לכך היא שבד' אמותיו של אדם מתפשטת בחינת היחידה שלו (ולכן הוא קונה את החפץ הנמצא שם) רואים דבר פלא: אנו לא מוצאים ביטוי אחר להתפשטות ה'יחידה' (כלומר: אנו לא מוצאים שחז"ל הזכירו ו'תקנו' את העניין הזה של ד' אמותיו של אדם), כי אם בנוגע לקניית חפץ גשמי שמחוץ לאדם - לרשותו של האדם - זאת אומרת: מתי ה'יחידה' מתעוררת? כשהאדם צריך לקנות חפץ גשמי ולהכניסו לרשותו. הסיבה לכך היא, שקניית החפץ גשמי והבאתו לרשות האדם היא לצורך עבודת הבירורים, שהאדם קונה חפץ גשמי, ומשתמש בו לשם שמים, ובזה הוא מעלה ומברר ומזכך אותו (ולכן ד' אמותיו של האדם לא יכולות לקנות לו בגניבה (תוספות ורא"ש בבא מציעא י, א) שזה נגד רצון ה' - הערה 69), וזהו ממש מה שנתבאר לעיל במאמר לגבי רשב"י, שעיקר הארת ה'יחידה' (עניינו של רשב"י) הוא בשביל עבודת הבירורים, שעיקר התענוג דהקב"ה הוא מעבודת הבירורים.
בשבחי הרשב"י הודגשו ב' העניינים
אות ו:
באות זו יבאר הרבי מדוע התנאים ששבחו את הרשב"י בחרו דווקא בב' השבחים "שבת" ו"מאן פני האדון הוי' דא רשב"י" (ראה בתחילת המאמר ובשיעור הראשון).
והעניין הוא, שבשבחים אלו מודגשים ב' הנקודות שנתבארו כאן במאמר, שמצד אחד רשב"י הוא מובדל ומרומם 'שלא בערך' משאר חבריו, ומצד שני ההמשכה ממנו נעשית לצורך ועל ידי עבודת התחתון, וב' עניינים אלו מודגשים ב"שבת" וב"פני האדון הוי'". דהנה גבי שבת כתיב (שמות לא, יד) "כי קֹדש היא" ומפרש בזהר ( חלק ג דף צד, ב) "קֹדש מילה בגרמיה" כלומר שבת היא עצם הקדושה העומדת בפני עצמה ("בגרמיה") ונעלית באין ערוך מששת ימי המעשה (תוספת ביאור: יש חילוק בין המילה "קדוש" (בוא"ו) למילה "קֹדש" (בלי וא"ו): בכלל, המושג קדושה מבטא הבדלה ורוממות, אך כשנאמר "קדוש" הדבר מורה על כך שדרגת הקדושה נמשכת למטה (שהאות וא"ו מרמזת על המשכה למטה, כצורת האות ו' שהיא קו הנמשך מלמעלה למטה - אגרת התשובה פ"ד), וכשנאמר "קֹדש" הדבר מורה על עצם הקדושה לכשעצמו, כפי שהוא נעלה מעניין ההמשכה - ראה תורה אור (בהוספות) ד"ה כי תשא), ולמרות זאת, מהשבת נמשך קדושה וברכה לכל ששת ימי המעשה, וכדברי הזהר (חלק ב דף סג, ב) שמהשבת מתברכים כל ימות השבוע, והוא לצורך עבודת הבירורים הנעשים בעיקר בששת ימי המעשה.
ושילוב זה (שמצד אחד השבת מרוממת באין ערוך, ולאידך נמשכת על ידי עבודה) מתבטא גם בעבודת האדם בשבת עצמה, שמצד אחד נאמר בגמרא (ביצה יז, א) ש"שבת מקדשא וקיימא" כלומר קדושת השבת באה מאליה ללא התערבות ותפיסת ידי האדם (ובשונה מיום טוב שתלוי בקביעה מתי יחול ראש חודש ובעיבור השנה - הנעשים על ידי בית דין), שזה מורה על רוממותה, אך מצד שני ישראל נצטוו להוסיף בקדושת השבת, כדכתיב (שמות כ, ח) "זכור את יום השבת לקדשו", ויתרה מזו: ישראל מוסיפים גם בתענוג השבת, וכלשון חז"ל (שבת קיח, א) "המענג את השבת".
שם הוי' ושם אדנות
וכך הוא גם בנוגע למה ששיבחוהו בעניין "פני האדון הוי'". שהנה שני שמות אלו "אדון" ו"הוי'" הם ב' העניינים האמורים. ששם הוי' הוא 'שם העצם' ו'שם המיוחד' (ראה סוטה לח, א; מורה נבוכים א, סא ועוד) כלומר, שהוא מבטא את עצמות הא-ל ('שם העצם') שהוא נעלה מכל התחלקות כל שהיא ('שם המיוחד') שזה קשור עם רוממות והבדלה באין ערוך. אך לגבי השם "א-דני" (שמשמעותו היא 'אדון') מוסבר בחז"ל (בראשית רבה יז, ד) שאדם הראשון קרא כך לבורא באומרו "לך נאה לקרות א-דני שאתה אדון לכל בריותיך" והיינו שמודגש כאן היחס לנבראים, ואין מדובר כאן על נבראים עליונים, וכידוע (ראה תניא פרק לב) שהשם "בריות" ("שאתה אדון לכל בריותיך") מורה על נבראים שפלים (ובדוגמת אדון בפשטות, שהוא אדון על עבדים).
וכן בנוגע לשם "א-דני" עצמו, שם זה הוא בספירת המלכות (שממנה חיות הנבראים), ואף בספירת המלכות אין זה כפי שהיא במקומה באצילות (שלמעלה מנבראים) אלא כפי שהמלכות 'יורדת' בבריאה (שעולם הבריאה הוא ראשית התהוות היש הנברא).
ועניין "פני האדון הוי'" הוא החיבור וההתאחדות דב' העניינים ד"הוי'" (שם העצם) ו"א-דני" ("אדון לכל בריותיך") שממשיך מלמעלה מעלה עד למטה מטה.
כשם שבא ליראות כך בא לראות
וחיבור זה של עליון ותחתון מתבטא במצוות ראיה (המצווה לעלות לרגל ולהקריב שם קרבנות) שעליה נאמר פסוק זה ("יראה כל זכורך את פני האדון הוי'") שכן פשטות כוונת הכתוב היא שהיו רואים אלוקות במוחש (ראיה שלמעלה מהשגה), והראיה היתה בפנימיות האלוקות - "פני האדון הוי'" 'פני' מלשון פנימיות, ויתרה מזו: חז"ל אומרים (ריש מסכת חגיגה) ש"כשם שבא ליראות כך בא לראות" כלומר: הראיה מלמטה למעלה 'שווה' כביכול לראיה מלמעלה למטה (וכדכתיב (תהלים יא, ז) "ישר יחזו פנימו" שהראיה דלמעלה והראיה דלמטה הם "ישר" - בשווה) שהחיבור של העולה לרגל עם פנימיות האלוקות הוא בתכלית, וזה נעשה על ידי החיבור ד"אדון" ו"הוי'".
והרבי מוסיף, שבמצוות ראיה ישנו גם חיוב הבאת קרבן הבא מבהמה גשמית, שבזה מודגש עוד יותר הקשר לעבודת הבירורים, שדווקא ע"י בירור הבהמה הגשמית נעשה הראיה באלוקות, ועד לפנימיות האלוקות (ועד לראיה באופן ד"ישר יחזו פנימו").
הקשר בין רשב"י לספירת העומר
אות ח:
וזהו גם הקשר דהילולא דרשב"י לימי ספירת העומר (ועד שיום הסתלקותו נקרא (עפ"י מנהג ישראל) 'ל"ג בעומר' (ולא ח"י אייר) - שהעבודה דספירת העומר היא בירור המידות דנפש הבהמית (שהרי בספירת העומר אנו מבררים את המידות - שלכן יש 49 ימים כנגד ז' המידות כפי שכל אחד כלול מז', חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו', והיינו המידות דנפש הבהמית כמודגש בעניין מנחת העומר שהיא באה מהשעורים - מאכל בהמה, וכפי שמבואר בארוכה בדרושי ספירת העומר) - ודווקא במצווה זו אנו אומרים (בתפילה שלאחר ספיה"ע) "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות" - שדווקא על ידי עבודת הבירורים מגיעים למעלה מעלה ומשם ממשיכים שפע (והדיוק בזה הוא 'שפע' (ולא 'אור') ש'שפע' הוא מהות הדבר (ולא רק 'הארה'), ועד ל"שפע רב", ועד שלגודל הריבוי הוא נמשך ונשפע בכל העולמות, עד לעוה"ז התחתון ביותר - והוא ממש כמו שנתבאר לגבי רשב"י דדווקא עבודת הבירורים פועלת וממשיכה מהרשב"י.
סיום בירור עיקרי המידות
ולכן הסתלקות רשב"י היתה ביום ל"ג בעומר דווקא, כי ביום זה הוא גמר בירור עיקרי המידות, שכן בל"ג בעומר מזככים את הספירה 'הוד שבהוד' (ביום הראשון של ספירת העומר מתחילים מ'חסד שבחסד', וביום השני - 'גבורה שבחסד' וכן הלאה, עד שביום הל"ג מגיעים לספירת 'הוד שבהוד'), וידוע שספירת ההוד היא המידה העיקרית האחרונה, שהרי הספירות 'יסוד' ו'מלכות' אינם מידות אקטיביים, אלא משמשים בעיקר כ'כלי ההעברה' של המידות העליונות יותר לעולם תחתון יותר, ולכן הילולא דרשב"י (הקשור בעבודת הבירורים) קשורה דווקא ביום זה (ל"ג בעומר) שבו נסתיימה עיקר עבודת הבירורים.
ביטול המחיצות
ואכן זה היה עניינו של רשב"י, לרפא ולבטל את כל המחיצות שבין כל העניינים ("מחצתי ואני ארפא") שלא יהיו מחיצות בין מעלה ומטה, ויאיר למטה (בחינת 'ארץ') כמו למעלה (בחינת 'איתן'), ועניין זה עומד בגלוי ביום הסתלקותו, וכמבואר באגרת הקודש (סימנים כז-כח) שביום הסתלקות הצדיק אזי כל עבודתו אשר עבד במשך ימי חייו עומדת בגלוי כפי שהיא בשרשה ומקורה (וכמבואר בדרושי ל"ג בעומר שבסידור).
פריצת גדרי הגלות
ומסיים הרבי: שאכן נעשית המשכת העניין עד למטה מטה, ועד שהדבר מביא לשמחה כפשוטה (שמחת הילולא דרשב"י שהיא שמחה גדולה ביותר - ראה הנסמן בהערה 101), ו'שמחה פורצת גדר' (סה"מ תרנ"ז ע' רכד) - ועד שהיא פורצת את 'גדר' ומיצר הגלות, ומביאה את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, והקשורה עם ב' העניינים שבמאמר - וכפי שנתבאר (באות ד) שמשיח בא "לאתבא צדיקייא בתיובתא".
יפוצו מעינותיך חוצה
ומוסיף הרבי, שכל המבואר כאן במאמר קשור גם עם עניין הפצת המעיינות חוצה, וכמו שהמשיח ענה לבעש"ט על שאלתו אימתי יבוא לגאול את ישראל, וענהו, שיבוא כשיפוצו מעינות הבעש"ט (תורת החסידות) חוצה. כלומר: שכשהמעיינות (מקור האור, לא כמו נהר שהוא רק המשכה) נמשכים ל'חוצה' - לתחתון שאין תחתון למטה ממנו - שבזה נעשה חיבור העליון ביותר עם התחתון ביותר - הנה על ידי זה באה הגאולה, ואכן היא באה, במהרה בימינו, ותיכף ומיד ממש.
נכתב ע"י: שמואל אלבום
