ד"ה להבין עניין רשב"י התשמ''ה - חלק ראשון
- תגיות: לכתחילה אריבער , בטחון , רשבי , לג בעומר , שבח והודאה
- 4 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
"לכתחילה אריבער"
אות א:
מאמר זה מיוסד על מאמר שאמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש. הרבי כותב (בכמה מקומות, וגם כאן במאמר זה) שעניינו של הרבי מהר"ש 'גלום' בפתגמו הידוע "לכתחילה אריבער" (=הפתגם במלואו: העולם אומר שאם אי אפשר לעבור מלמטה, אזי מדלגים מלמעלה, ואני (המהר"ש) אומר שמלתחילה יש ללכת 'מלמעלה' - "לכתחילה אריבער"), שהפירוש בזה הוא, שיש ללכת בהרחבה ובתוקף גדול בכל הקשור לענייני תורה ומצוות, ואין צריך להתפעל משום קושי, ולא להתחשב כלל ב'הנחות העולם' (=בסדר הרגיל בעולם).
הרב הוסיף, שגם בנוגע לחייו הגשמיים של הרבי מהר"ש מצינו שנהג בהרחבה גדולה (גם ביחס לשאר רבותינו נשיאנו שנהגו בצמצום יחסית), והיה לו מרכבה בעלת ארבעה סוסים, וכלי זהב רבים וכו'. מסופר שפעם חסיד קנה כלי מסויים מזהב עבור רבינו הצמח צדק, והצ"צ אמר לו שהוא אינו צריך זאת, אבל כדאי שייתן זאת לבנו - אדמו"ר מהר"ש...
הנהגה מלכותית מחד, וצער הגלות מאידך
לאידך, ידוע שהרבי מהר"ש היה ידוע חולי ובעל ייסורים גדול, עד שכתוצאה מכך נסתלק בגיל צעיר (בגיל מ"ח שנה). הרב סיפר שהרבי מהר"ש היה מייקר מאוד את הזמן, ועד שכל פעולותיו נעשו במהירות, ואפילו ההתוועדויות שלו היו בקיצור גדול (הרב עמד על ההבדלים שמצינו אצל הרביים, שאצל המהר"ש היו ההתוועדויות בתכלית הקיצור (כרבע או כשליש שעה), והרבי הרש"ב היה מתוועד באריכות יותר - אך הוא (הרש"ב) היה מתוועד שלוש פעמים בשנה: בשמחת תורה, בי"ט כסלו ובפורים. והרבי היה מתוועד בהזדמנויות רבות מאוד, ועד שבשנים האחרונות הרבי התוועד בכל שבת ויו"ט ובכל יומא דפגרא - וההתוועדויות היו במשך שעות על גבי שעות שבהם הרבי היה יושב ודורש בפרד"ס התורה. הרב ציין את הנסיעות של הרבי לאהל חותנו (הרבי הריי"צ נ"ע) שגם שם הרבי היה עומד על רגליו כשש או שבע שעות (!) וזאת גם לפני שהותקנה שם מערכת מיזוג האוויר - ובכל זאת היה הרבי עומד שם שעות רבות ברציפות בימי שלג ובימי שרב באופן שאי אפשר להסביר זאת כלל בדרך הטבע), וכיוון שהרבי מהר"ש היה מסודר מאד בזמן, היה לו זמן קבוע שבו היה יוצא - בליווי משרת שאינו בן ברית - ליער. החסידים השתוקקו מאוד לדעת מה עושה הרבי ביער, אך המשרת הוזהר שלא יאמר דבר. פעם אחת, החסידים 'השקו' את אותו משרת יתר על המידה, וכיוון שנכנס יי"ש, יצא הסוד, והמשרת הגוי סיפר, שהרבי מתיישב תחת אחד האילנות, ופורץ בבכי מר. המשרת אמר שהוא אינו מבין על מה הבכי, הרי לרבי לא חסר דבר, שכן כאמור יש לו כלי זהב ומרכבה מפוארת... והמשרת הוסיף, שאחרי שהרבי יושב ובוכה, מגיעים נמלים ויושבים עליו, והרבי לא מגרש אותם, וכעבור זמן - הנמלים הולכים מאליהם, ואין הוא מבין מאין באו, ולאן הלכו...
ואז התברר לחסידים כי למרות ההנהגה המלכותית של הרבי כלפי חוץ, הרי שלאמיתו של דבר הרבי לא רק שסובל את מחלותיו הרבים, אלא הוא יושב וסובל את צער השכינה הנמצאת בגלות, ומקונן על כך בכל יום בבכי תמרורים הרחק מעין כל רואה...
עבור מי נברא הזהב?
הרב סיפר על אביו זקנו של הרבי - רבי ברוך שניאור שניאורסון, שהיה מה'יושבים' אצל הרבי מהר"ש ('יושבים' הוא כינוי לאברכים שגם אחרי חתונתם המשיכו לשבת ולשקוד על התורה והעבודה בבית מדרשו של הרבי - מעין מה שנקרא כיום 'כולל אברכים') שפעם שאל אותו מאן-דהו - מדוע באמת הרבי צריך כלי זהב ורהיטים יקרים וכדומה? וענה לו הרב"ש: "פעטאח (=שוטה)! וכי בשביל מי נברא הכסף והזהב? האם לא בשביל הרבי?"... הרבי הזכיר פעם בשיחת קודש את הסיפור הזה, וביארו עפ"י דברי חז"ל (שמות רבה לה, א) "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל המשכן ובית המקדש" - ועל דרך זה צדיק ונשיא הדור שהוא כמו בית המקדש.
הפתגם "לכתחילה אריבער" נאמר ע"י הרבי מהר"ש באחת משיחותיו, אך הרבי לקח את הפתגם הזה, וקבע שזהו עניינו העיקרי של הרבי מהר"ש. יתרה מזו: הרבי הורה שזה סדר העבודה עבור כל אחד ואחד, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, הן בלימוד התורה - שלא להתחשב במגבלות הזמן, והן בעבודת הצדקה והגמ"ח שלתת ולהתעסק בזה ללא הגבלות.
אין לסמוך על הנס...
הרב הדגיש, שאין הכוונה בזה 'לסמוך על הנס' ובוודאי שגם כשדורשים להיות מעל להגבלות, עדיין צריך להפעיל חשיבה לפני כל צעד שעושים, ולוודא שיש לכל הפחות 'כיוון' מסויים שאליו צועדים.
הרב הסביר שכך הוא גם בעניין הביטחון, שביטחון אינו שהקב"ה יעשה 'נס', אלא הביטחון הוא שהקב"ה יסבב שבדרך הטבע ימצא פיתרון לבעיה שנוצרה, ולכן אם רואים שבדרך מסויימת אי אפשר ללכת אלא אם כן יקרה נס - אזי בדרך זו אסור לילך. הרב נתן דוגמא לכך מסוחר שבוטח בה' שיזמין לו הצלחה בעסקיו בדרך הטבע - שזהו ביטחון בה', ובדרך זאת ראוי ללכת.
מצד שני כשלאדם לא נותר מה לעשות בדרך הטבע, אז בוודאי חייב הוא לבטוח בה' שגם יזמין לו את הכלי בדרך הטבע, וכמו שנאמר (תהלים נה, כג) "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" - "יכלכלך" מלשון 'כלי' - שהקב"ה יזמין עבורך גם את הכלי בדרך הטבע.
הבעש"ט מלמד את תלמידיו מהו ביטחון
בהקשר לזה סיפר הרב סיפור מעניין: פעם הבעש"ט לקח את תלמידיו, ואמר להם שיבואו לראות מהו ביטחון אמיתי בהשי"ת. והלכו לבית של יהודי פלוני, והנה הם רואים שנכנס לשם גוי אחד שדפק בידו על השולחן. הם שאלו את היהודי מה פשר הדפיקה הזו, וענה להם היהודי כי זהו שליחו של הפריץ שבא להזכיר אודות חוב גדול שאותו יהודי חייב לפריץ, וזמן הפירעון הוא היום, ודפיקה זו היא 'התראה ראשונה'. התלמידים ראו שהיהודי ממשיך להיות רגוע ושלו, ועל כן אמרו לו "בוודאי יש לך את כל הכסף", אך להפתעתם אמר להם היהודי שאין בידו אפילו פרוטה אחת, אך גדול בטחונו בה' שיזמין לו המעות. תוך כדי כך מגיע שוב אותו שליח ודופק בידו שוב על השולחן, ופני היהודי נשארו שלוות ורגועות. לאחר זמן כשבא השליח בפעם השלישית להזכיר אודות החוב, לבש היהודי את מעילו, ואמר לאורחים - "נו, עכשיו צריך לצאת ולשלם לפריץ את חובו". שאלו אותו תלמידי הבעש"ט - "וכי יש לך את הכסף?" ויען האיש, כי אמנם עדיין אין לו מאומה, אך הוא הולך לפריץ, ובוודאי הקב"ה יזמין לו את הכסף עד שיגיע לבית הפריץ. יצאו הבעש"ט והתלמידים בעקבות האיש לראות מה יעלה בגורלו. והנה, לפתע מתקרבת קבוצת אנשים אל היהודי, והתלמידים רואים שאותם אנשים מתווכחים עמו, והיהודי 'אינו מוותר' ולבסוף, מוציאים אותם אנשים שטרות כסף ונותנים לו ונפטרים ממנו לשלום... כששאלו אותו התלמידים לפשר העניין, הסביר להם היהודי, כי כפי הנראה אותם אנשים שמעו עליו כי אדם ישר הוא, ועל כן בקשו לקנות ממנו תבואה בכמות גדולה מאוד, והוא ביקש מהם את כל התשלום מראש, בתחילה הם הסתייגו מהמחיר הגבוה, אך כיוון שהוא התעקש עמם באומרו שהוא חייב את הסכום מיידית, וביודעם שהוא אדם ישר, הסכימו לבסוף ונתנו לו את מלוא הסכום שדרש... וסיים הבעש"ט: "אכן, זהו ביטחון אמיתי".
הרגע הבא - עוד לא נברא...
הרב סיפר אודות חבר ילדות שלו שהיה חולה במחלה מסויימת תקופה ארוכה, והוא כתב על כך לרבי, ובאחד המכתבים הרבי ענה לו שעליו להתחזק במידת הביטחון. אותו אדם כתב לרבי בחזרה, שינחה אותו כיצד יתחזק במידת הביטחון כאשר הוא רואה שכל כך הרבה זמן עבר ולא נראה שום שינוי לטובה במצב בריאותו, והרבי ענה לו שילמד את הפרק הראשון שבשער היחוד והאמונה (שבספר התניא קדישא). בפרק זה מבואר באריכות, שהקב"ה מהווה את כל הבריאה בכל רגע מאין ליש, ואם כך יוצא שהרגע הבא עדיין לא נברא, וממילא הכול יכול להשתנות...
ועכ"פ לעניינינו, ביטחון אין פירושו לסמוך על הנס, ובוודאי שהאדם צריך לעשות מה שיכול בדרך הטבע, אך מצד שני כשלאדם לא נותר מה לעשות, והוא זקוק לישועה, במצב זה יש לעורר את מידת הביטחון בה', ויתרה מזו: יש להתבונן שהקב"ה יצר את מצב הדוחק הזה בכדי לעורר ולגלות באדם עומק נוסף בביטחון - ולהיות חזק בביטחונו בה' שיזמין לו את הישועה ואת הכלי בדרך הטבע שבו היא 'מלובשת'.
מדוע שבחו את רשב"י בשבחים נוראים ביותר?
ונחזור לדברי המאמר:
מצינו בזוהר (הרבי מציין בהערה 3 שהזוהר הוא ספרו של רשב"י, ועניין זה נאמר על ידי משה רבינו, שכן בזוהר (ח"ג קכד, ב) הובאו דברי רעיא מהימנא (=רועה הנאמן - משה רבינו) שאמר לרשב"י שהזוהר הוא "חיבורא דילך" (=חיבור שלך), ושם גם קורא לספר בשם "ספר הזהר" ומסמיך זאת על לשון הכתוב (דניאל יב, ג) "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (והרבי כותב שזו הסיבה שגם ספר הזוהר וגם ה'תיקוני זוהר' מתחילים בפסוק זה "והמשכילים יזהירו" וגו'), שהתנאים שבחו את רשב"י בשבחים נוראים (הרב ציין שהיום מקובל לשבח כל אדם גם בשבחים שאינם מתאימים לו באמת, אך התנאים כל דבריהם אמת וצדק, ובוודאי לא נתכוונו לתפארת המליצה וכדומה) וכמו ר' יהודה שקרא לרשב"י "שבת" (זוהר ח"ג קמד, ב), ועד כדי שקראו עליו את הפסוק (שמות כג, יז) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון הוי'" - "מאן (=מי זה) פני האדון הוי'? דא (=זהו) רשב"י" (זוהר ח"ב לח, א) - שלכאורה אינו מובן: א) מה הטעם בשבחים אלו, ב) ומהו הביאור בזה ששבחו אותו בשבחים נוראים כאלו - שאמרו עליו שהוא שבת קודש, ועד שקראו אותו בשם האדון הוי'?
האם ניתן לקרוא לצדיק בשם ה'?
הרב הסביר איך בכלל ניתן לקרוא לצדיק בשם ה' - שהצדיק היות והוא בטל בתכלית לקב"ה, והוא אינו מרגיש את עצמו כלל כ'ישות' וכדבר נפרד מאלוקות, וכל מציאותו היא הנשמה האלוקית "חלק א-לוה ממעל" (תניא פרק ב עפ"י איוב לא, ב) שבו, ממילא אין כאן דבר נוסף על אלוקות, ועל דרך שמצינו בהלל הזקן שכשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה (ויקרא רבה לד, ג) כלומר שגופו נחשב אצלו כמו אדם זר - שגומל עמו חסד, כי הוא הרגיש בגלוי שמציאותו היא הנשמה ולא הגוף (וראה בזה בתניא פרק כט).
ולכן אומרת הגמרא (בבא בתרא עה, ב) שלעתיד לבוא יקראו הצדיקים על שמו של הקב"ה (וברשב"ם שם - "שיהיה שמם ה'") - ואצל הרשב"י היה עניין זה גם בחייו בעוה"ז.
הכול הוא אלוקות
הרב הרחיב בזה, שבאמת עלינו לדעת, שכל דבר גשמי אזי מציאותו האמיתית היא הדבר הוי' המהווה אותו בכל רגע מאין ליש (שהרי בלא הדבר הוי' המהווה אותו יחזור אותו דבר להיות אין ואפס ממש כמו קודם שנברא), וממילא הכול הוא אלוקות, וזהו הפירוש הפנימי בפסוק (תהלים טז, ח) "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שבכל דבר אראה את האלוקות שבו שהיא העיקר. ודבר זה ראו בגלוי בבית המקדש - ששם היה הנס של "מקום ארון אינו מן המדה" (יומא כא, א) כלומר: קודש הקדשים היה חדר מרובע במידות של 20 כפול 20 אמה, וארון העדות (שהיה מונח בתוך קודש הקדשים) ארכו היה ½2 אמה, ורוחבו ½1 אמה, ובכל זאת, כאשר הניחו את הארון במרכז קודש הקדשים, מדדו ומצאו שנשאר ממנו ועד לקיר 10 אמות לכל כיוון... והיינו, שהגם שהארון תפס מקום גשמי של אמתיים וחצי ואמה וחצי, בכל זאת הוא היה 'למעלה ממקום', והוא לא תפס מקום גשמי בחדר, והיינו שראו בגילוי שהמקום הגשמי הוא בעצם למעלה ממקום - 'אלוקות'. ולעתיד לבוא זה יהיה בכל מקום ופינה בעולם, שיראו בגלוי שהכול הוא אלוקות. אך גם עכשיו יש עניין זה אצל צדיקים, וזו הסיבה שצריכים להיות קשור לצדיק - שעל ידי ההתקשרות לצדיק ממשיך הצדיק קדושה זו בכל המקושרים אליו.
תלמיד חכם ועם הארץ
(הרב הסביר שהפירוש הפנימי בהלכה (רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ג) להידבק בתלמידי חכמים הוא לא מי שבקיאים בתורה לבד, אלא חכמה פירושה 'ביטול' (ראה תניא פל"ה בהג"ה) - והיינו לידבק בצדיק שהוא בטל לקב"ה, וממילא מציאותו היא הקב"ה וכנ"ל, ועל דרך זה פירוש 'עם הארץ' הוא לא מי שאינו יודע ללמוד, אלא גם אדם היודע תורה הרבה, אם הוא שקוע ב'ארציות' (עם הארץ) ובחומריות - אזי הוא היפך מהצדיק שאצלו העיקר היא הנשמה והאלוקות).
אך בכל אופן, דרוש ביאור מדוע הוצרכו לשבח את רשב"י, ובשבחים נוראים כאלה.
מדוע אנו משבחים את הקב"ה?
ומבאר הרבי, ובהקדים, שלמעשה אותה שאלה קיימת גם בנוגע לשבחים שאנו משבחים את הקב"ה. שלכאורה תמוה, וכי הוא יתברך צריך לשבחים שלנו? הרי כל הבריאה כולה היא כאין ואפס לגבי הבורא, שהרי היחס בינינו והבורא הוא אפילו לא יחס של טיפת מים לגבי הים הגדול, שכן הטיפה והים שניהם מוגבלים, והחילוק שביניהם הוא רק חילוק כמותי, ואילו לגבי הבורא הבלתי מוגבל אזי הבריאה המוגבלת אינה תופסת מקום כלל וכלל לגביו, וא"כ מהו העניין שאנו משבחים אותו?
השבחים מעוררים את הרצון
ומבאר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (ב'דרך מצוותיך' מצוות ה'הלל' - ושם מבואר העניין באריכות גדולה) שהיא הנותנת. שדווקא מצד זה שכל העולמות אינם תופסים מקום לגבי הבורא, א"כ ההשפעה לעולמות היא ירידה גדולה לגביו יתברך (וכמו אדם המתעסק עם נמלים וכדומה. אלא שבנמשל אזי ריחוק הערך שביו הבורא והנבראים הוא באין ערוך לאין קץ מבמשל, וכנ"ל), ולכן, כמו שאנו רואים באדם למטה שכשאינו חפץ להשפיע אזי משבחים אותו שהוא נדיב ובעל מידות טובות ואיש החסד וכו' ואזי נפתח לבבו ומתעורר ברצון להשפיע כנדבת לבו (והיינו שע"י השבחים מתגלה הרצון שהיה 'נעלם' אצלו), כך הוא גם למעלה, שע"י השבחים מעוררים את הרצון להשפיע למטה (אלא שכמובן המשל אינו דומה לנמשל לגמרי, שבמשל הנדיב באמת מתעורר ע"י השבחים, ובנמשל הקב"ה החליט בבחירתו שיתעורר ע"י השבחים שמשבחים אותו).
הבעש"ט והפרוש
בהקשר לזה הביא הרב את הסיפור הידוע על הבעש"ט קודם התגלותו, שעבודתו הייתה שהיה נוסע מעיר לעיר ומכפר לכפר והיה שואל יהודים מה מצב בריאותם ואיך הולך הפרנסה וכו', והבעש"ט היה שמח מאוד לשמוע איך שהיו עונים כל מיני דברי שבח לה' כמו: 'ברוך ה'', 'השבח לא-ל' וכיוצא בזה. פעם אחת, הגיע הבעש"ט לאיזה ישוב, והמשיך בעבודתו זו לזכות יהודים באמירת דברי שבח לקב"ה, והנה באותו הישוב חי לו יהודי זקן מאד, שזה למעלה מחמישים שנה שהוא פרוש מכל ענייני העולם, והוא יושב יומם ולילה ולומד תורה בפרישות ובקדושה, בכל יום הוא יושב בתענית, מעוטר בטלית ותפלין, עד לאחר ערבית שאז הוא היה טועם דבר מה. הבעל שם טוב נכנס לאותו פרוש למקום שהיה מתבודד שם ('פרישות שטיבל'), והחל לשאול אותו כמנהגו - איך מצב בריאותו, ואם יש לו כל המצטרך לו וכו', אותו פרוש השתומם מאד והסתכל על הבעש"ט (שהיה לבוש ככפרי פשוט) בתימהון רב, ולא ענה לו כלל. הבעש"ט לא ויתר, וחזר על שאלתו כמה פעמים, עד שאותו פרוש כעס על הבעש"ט, והחווה באצבעו על הדלת - שהבעש"ט יצא מהחדר... ואז אמר לו הבעש"ט: "רבי, מדוע אינכם נותנים לקב"ה פרנסה"? כאשר אותו פרוש שמע מלים אלו - התבלבל לגמרי - אדם הלבוש ככפרי - מדבר דבורים אודות הקב"ה שהוא צריך כביכול פרנסה? הבעש"ט - שידע את מחשבותיו של אותו פרוש, הסביר לו: "יהודים 'יושבים' על הפרנסה שהשי"ת נותן להם; על איזה 'פרנסה' 'יושב' כביכול הקב"ה? על זה אומר דוד המלך ע"ה בתהלים (כב, ד): "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" - הקב"ה "יושב" על "תהלות ישראל" - על זה שבני ישראל מודים ומשבחים לה', ועל דברי השבח האלו מעניק להם הקב"ה בני חיי ומזוני רויחא. הרב הסביר כי המושג 'פרנסה' (מזון) הוא בשביל לפעול 'חיבור' הנשמה עם הגוף (שהרי הנשמה מצד עצמה וודאי אינה צריכה מזון, וגם גוף ללא נשמה אינו צריך מזון) ועל דרך זה למעלה - בכדי לפעול 'חיבור' העולם עם אלוקות (דהיינו שהקב"ה יחיה את העולמות) צריך 'מזון' לפעול את החיבור הזה, ועל זה איתא (זוהר ח"ג ז, ב) "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים" וכנ"ל שזה נעשה ע"י עבודת ישראל ובעיקר ע"י השבחים שמשבחים את הבורא - "תהלות ישראל").
סידור שבחו של מקום
וממשיך הרבי, שעל זה אומרים חז"ל (ברכות לב, א): "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום (=הקב"ה) ואח"כ יתפלל (=יבקש צרכיו)", דהגם שתפלה היא מצות עשה מן התורה לבקש צרכיו מהקב"ה (הרב הביא שהראשונים דנים בזה אם תפילה היא מצוות עשה מן התורה, אך הצמח צדק (ראה הנסמן בהערה 11 שבמאמר) כותב שרוב הראשונים הסכימו שאמנם חובת התפילה ג' פעמים בכל יום וכן נוסח התפילה הוא מדרבנן, אך החיוב מהתורה הוא שכאשר האדם נמצא במצוקה מסויימת אזי חייב הוא לבקש מאת ה' שיושיע אותו מצרה זו, והטעם למצווה זו הוא, שזה משרשי האמונה לדעת שהיחיד שיכול לעזור ולהושיע הוא הקב"ה ואין בלתו), וציווי התורה הוא גם 'נתינת כח' (שהאדם יכול לבקש את צרכיו מהקב"ה, ואכן הקב"ה מושיע אותו), אך עם כל זאת צריך להיות תחילה 'סידור שבחו של מקום', שעל ידי זה מעוררים אצלו ית' הרצון להשפיע צרכי המשבח.
העשייה בדרך הטבע היא רק 'כלי' לברכת ה'
(בקשר למה שנאמר שחובת התפילה היא לקבוע בליבנו את האמונה הטהורה שרק הקב"ה הוא הזן והמפרנס ומושיע, אמר הרב, שאכן כשהאדם מתבונן בזה ש"ברכת הוי' היא תעשיר" (משלי י, כב) וכל מה שעושה בדרך הטבע הוא רק 'כלי' שבו תשרה ברכת ה' (וכדכתיב (דברים טו, יח) "וברכך ה' א-להיך בכל אשר תעשה" - היינו שהברכה שורה בתוך העשייה ("תעשה") של האדם) - אזי מבין הוא שהכלי צריך להיות טהור מכל שמץ של הונאה ורמיה ומכל דבר שהוא לא על פי רצון התורה הקדושה (ראה 'היום יום' ז"ך סיוון), וכן הוא מאמין שאם 'כלי' זה 'אבד' אזי בוודאי יזמין לו השי"ת 'כלי' אחר, שכן השי"ת הוא מקור הפרנסה ולא אותו 'כלי'. בקשר לזה סיפר הרב את הסיפור שהיה עם תלמידו של רבינו הזקן החסיד ר' שמואל מונקעס נ"ע, שפעם נשרף ביתו, וכל אשר לו, ובאו החסידים לראות כיצד יגיב, ואז התחיל ר"ש מונקעס לברך "ברוך אתה ה'" והכול היו סבורים שיסיים "דיין האמת" וכיו"ב, אך ר"ש סיים הברכה "שלא עשני גוי"... וביאר זאת בפשטות, שאם היה גוי אזי כשנשרף הבית על כל תכולתו הי' נשרף גם צלם העבודה זרה שלו, והיה נשאר גם ללא א-לוה, אך כיוון שאני יהודי, וא-להינו חי לעולם, אם כן בזה אני שמח שיהודי הנני...
החסיד והעז
הרב הגדיר זאת, ש'חסיד הוא כמו עז'. שכמו שהעז אינה דואגת באם נשבר לה השוקת (שבה שותה וכו') שזו אינה דאגתה, אלא דאגת האדון, והיא צריכה לדאוג רק על תפוקת החלב שלה, כך גם יהודי חסידי יודע שהקב"ה יזמין לו 'כלי' ('שוקת') לפרנסתו, והוא רק יעשה את שלו בהפצת היהדות ובקיום תומ"צ.
כך בדיוק היה צריך להיות
הרב סיפר אודות הצדיק ר' דוד מטאלנא זי"ע שהיה מסתובב בעיירות וגובה 'דמי מעמד' עבור ענייניו, וכשהשמש שלו היה חוזר עם המעות, היה הצדיק אומר "כך וכך מעות בדיוק היו צריכים להיות" וסיפר אודות הרה"ק ר' זושא מאניפולי זי"ע שהוא היה יכול לומר עוד לפני שהשמש חזר כמה מעות יהיו, אך הוא לא במדריגה זו, ובכל זאת גם מה שאומר לאחרי שהשמש הביא הכסף שכך בדיוק צריך להיות הוא גם חכמה גדולה, שבדרך כלל מי שהוא מקטני אמנה אזי תמיד חושב בליבו שאם היה עושה באופן אחר הי' יכול להרוויח יותר, ובאמת הוא כפירה, דמה שסיבב הקב"ה זה מה שמלכתחילה נקצב עליו שירוויח ואין זה משנה באיזה אופנים ואמצעים הי' נוקט).
דרגת הרשב"י היא באין ערוך אפילו ביחס לחבריו
בהמשך המאמר (אשר אי"ה נלמד בשיעורים הבאים) יבואר בארוכה שזהו גם הטעם שהוצרכו לשבח את הרשב"י, שדרגתו היתה באין ערוך גם ביחס לשאר חבריו התנאים, וממילא בשביל להמשיך ממנו השפע למטה (שזהו 'ירידה' לגביו ועל דרך מה שנתבאר לגבי השבחים שמשבחים את הבורא) הוצרכו לשבחו.
(בסוף השיעור סיפר הרב על מה שקיבל מהרבי (עבור זוגתו) בשעה שנכנס ל'יחידות' קודם חתונתו).
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -
