המשך תער"ב - ד"ה ועשית חג שבועות תער''ג - חלק א

בס"ד. ליל א' דחה"ש, תער"ג
ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן, וצ"ל מהו"ע נדבת ידך הלא נדיבות שייך אל הלב, וכן בתורה מייחס נדיבות אל הלב וכמ"ש כל נדיב לבו יביאה, והיד שייך רק למעשה להיות עשי' בפועל, וא"כ מהו אומרו נדבת ידך ומפני מה נא' זה גבי חה"ש דוקא. גם צ"ל מפני מה נק' יו"ט זה בשם חה"ש, הלא השבעה שבועות כבר ספרו מקודם ויום החג אינו במנין הז' שבועות, וכמ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת כו' שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת כו', והן המ"ט יום שסופרים קודם וחה"ש הוא היום החמשים, וא"כ למה נק' חה"ש. והנה במנין הז' שבועות נא' בפסוק וספרתם ב' סימנים ע"ז, ממחרת השבת ומיום הביאכם את עומר התנופה היינו מיום הבאת ותנופת העומר, וכאן קודם פסוק ועשית חג שבועות נא' שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה כו', והיינו משעת קצירת העומר, וצ"ל מפני מה נא' שם שהספי' היא מההובאה ותנופה וכאן נא' מהקצירה כו', גם מהו"ע מהחל חרמש בקמה כו'. גם צ"ל משארז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מה"ש וקשרו להם שני כתרים כו', וצ"ל בזה והלא מצינו שיש ג' כתרים וכדאי' במשנה דאבות ג' כתרים הן, כתר תו', כתר כהונה, וכתר מל', ולמה קשרו להם רק שני כתרים כו'. ובמשנה דאבות גופא צ"ל הלא בפרטי' חושב ד' כתרים, וכמ"ש אח"כ וכתר ש"ט עולה על גביהן והול"ל ד' כתרים הן, ולמה או' ג' כתרים כו'.

קכז) ומעתה צ"ל מהו"ע הג' כתרים כתר תו' כתר כהונה וכתר מלכות, והענין הוא דהנה מהמבו' לעיל מובן דבכללו' ההמשכות והגילוים מא"ס ב"ה יש ב' מיני המשכות, הא' ההמשכה שהיא בבחי' א"ס ממש, והב' ההמשכה שבבחי' גבול ומדה. והנה ההמשכה שבבחי' גבול ומדה הוא הקו הנמשך מאוא"ס ב"ה שנמדד ונגבל לפי אופן העולמו' ובא בבחי' מדה וגבול כו', דכפי רצונו ית' באופן ההשתל' שיהיו ע"ס עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, וספירו' אלו דוקא שהן בחי' חב"ד חג"ת נהי"ם, כן נמדד הקו ג"כ במדידה זאת שיש בו ג"כ ע"ס אלו, כי כללו' האור הזה הוא לצורך העולמו' דמאחר שהוא מה שבא במדה וגבול ה"ז רק לצורך העולמו', ולולא הרצון בעולמו' אינו שייך כלל המשכת אור זה, וע"כ כפי רצונו ית' בענין העולמו' וההשתל' כ"ה המדידה בהאור שיש בו הע"ס כו'. דמדידה זו היא בהאור הזה בתחלת המשכתו בשרשו ומקורו, והיינו דהמדידה וההגבלה שבהקו א"ז מה שנתחדש בו ע"י הצמצום, כ"א דבתחלת המשכתו יש בו מדידה זו, והוא שגם בשרש ומקור האור כמו שהוא לפה"צ יש בו ג"כ ע"ס והן הע"ס הגנוזות במאצילן כו', ונק' גנוזות שהן גנוזות ונעלמות בהאור שבבחי' א"ס ובל"ג, והוא מה שאור הא"ס שיער בעצמו להאיר בבחי' מדה וגבול כו', אך שם המה בתכלית הפשיטות לגמרי שאינם בבחי' מציאו' ניכרות כלל והן שם בתכלית האחדות כו'. והמשכת הקו מהע"ס הגנוזות הוא ע"י הצמצום דענין הצמצום בזה הוא להיות ספי' מיוחדות, וכמו שספי' החכ' תהי' ספי' מיוחדה בפ"ע וכן כל הספי' ועי"ז נעשים בבחי' מציאות ניכרות כו'. ומ"מ גם בזה הן עדיין בבחי' בלי מה וכמ"ש בס"י ע"ס בלי מה דגם כמו שהן ע"ס ה"ה בלי מה עדיין כו', כי הקו ידוע שהוא עשוי מנקודות, והיינו שאינו בבחי' אורך הנמשך מלמעלמ"ט כ"א הוא בבחי' נקודות, והן הספי' פרטי' שבהקו דכל ספי' הוא בבחי' נקודה כו', וכל נקודה ה"ה בבחי' פשיטו' שאין בה ציור עדיין כו'. והנה לפעמים מצינו דנקודה היא אדרבה בבחי' תוקף המציאו' ביותר, כמו בספי' דתהו שהיו בבחי' נקודות שזהו ג"כ בחי' העצמי' דכל ספי' כנודע, הרי היו בבחי' תוקף ביותר כו', הנה זו כאשר הנקודה באה בבחי' כלים ה"ה בבחי' תוקף המציאו' ביותר, אבל כשאינה בבחי' כלים ה"ה בבחי' פשיטו' כו', וכמו בעקודים שהעשר אורות עקודים בכלי אחד ה"ה בבחי' פשיטות, דמשו"ז ביכולתם להיות בכלי אחד עם היותם עשר אורות כו' כמ"ש בע"ח, וכ"ש באור הקו שאין שם בחי' הכלים הרי האורות הן בבחינת פשיטות כו', וזה גופא הוא מפני שענין הקו הוא רק לגלות מן ההעלם ולא כמו ספי' דתהו ששם הכוונה הי' להיות בבחי' מציאו' שזהו לצורך איזה כוונה כמ"ש במ"א, וע"כ באו בבחי' כלים כו', משא"כ בהקו הכוונה הוא רק התגלו' הספי' מהעלמם דע"ס הגנוזות כו', וע"כ אין שם כלים והן בבחי' פשיטות כו', וכאשר האורות נתלבשו בכלים דאצי' נעשו בבחי' מציאות אור בחי' אור החכ' ואור החסד כו'. ויובן כ"ז עד"מ בנפש האדם הרי הכחות הן בגדרים מיוחדים ומחולקים זמ"ז דכח החכ' הוא בגדר מיוחד וכח הבינה בגדר מיוחד וכן כח החסד כו', ועם היותם כחות נפשי' ה"ה מ"מ בגדרים מיוחדים ומוגבלים כו', והנה הנפש הוא עצם אחד רוחני פשוט ומופשט מגדר ציור ומגדר הגבלה כו', ואיך יהיו מהנפש כחות מוגדרים ומוגבלים דגם מהארת הנפש א"א שיהיו כחות מוגבלים כו', ומ"מ הרי הנפש פועלת ע"י הכחות, שמתחכם ע"י כח החכ' ומתחסד ע"י כח החסד כו'. אך הענין הוא כמ"ש בסש"ב פנ"א שתרי"ג מיני כחות כלולים בנפש, דעם היותו עצם א' פשוט נמצאים כלולים בו תרי"ג כחות שהן מקורי הכחות הגלוים כו', וא"כ הכחות הכלולים בנפש הן כמו ממוצעים בין עצם הנפש ובין הכחות הגלוים כו', ומאחר שהן בבחי' ממוצע צ"ל שיש בהם ב' מדרי', והוא כמו שהן לגבי הנפש וכמו שהן לגבי הכחות הגלוים כמו בכל ממוצע כו' כנודע, והיינו דכמו שהן לגבי עצם הנפש ה"ה משתוים אליו שהן בבחי' פשיטות ממש בערך פשיטו' עצם הנפש כו', וכמו שהן לגבי הכחות ה"ה בבחי' פשיטות רק לגבי הכחות, דגם שם הן בבחי' פשיטו' רק שזהו רק הפשיטו' מבחי' המציאות דהכחות לא בבחי' פשיטות ממש. וכמו כח המשכיל שהוא מושלל ממציאו' שכל ומ"מ הו"ע שכלי שאינו מושלל מגדר ענין השכל לגמרי כו', אבל כח השכל ההיולי העצמי הנטוע ומושרש בנפש הוא מושלל מגדר ענין השכל לגמרי, דעם היותו כח השכל היינו רק בערך פשיטות עצם הנפש שמושלל לגמרי מגדר השכל כו', וזה גופא היא הסיבה דהכח השכל כמו שהוא כלול בנפש שאינו בבחי' המשכה עדיין ה"ה בבחי' פשיטו' לגמרי, וכמו שבא בבחי' המשכה נעלמת הפשיטו' שלו הוא רק לגבי מציאות הכח הגלוי כו'. והדוגמא מזה יובן למע' דע"ס הגנוזות הכלולים באוא"ס ב"ה ה"ה בבחי' פשיטות ממש כו', וכמו שבאו בבחי' הקו ה"ה ג"כ בבחי' בלי מה כו', והוא בחי' הפשיטו' לגבי ע"ס הגלויות שהן בבחי' התלבשות אורות בכלים כו'. ומובן מזה דע"ה דעיקר המציאו' של האורות הוא ע"י הכלים שע"י ההתלבשות והתפיסא בהכלים נעשים כמהות הכלים כו', מ"מ האורות עצמן הן ג"כ בבחי' מציאו' ע"ס כו' (ויש בהם התחלקות מעומ"ט בעצם מהותן כו'), וזהו הסבה שבאים בבחי' התלבשות בכלים כו', ובסוף המשכתן (היינו בהתלבשותן בהכלים) נתגלה בחי' המציאו' וההתחלקות שבהם בעצם כו', וע"י הכלים נעשו כמהות הכלים לפעול כפי אופן הכלי כו'. אמנם ההמשכה שבבחי' א"ס הוא מה שבא בבחי' גילוי מן העצם, והיינו שענינו אינו לפעול דבר כמו פעולת האור והגילוי כ"א הוא בבחי' גילוי מן העצם לבד והוא כמו העצם כו', דבאמת אינו שייך בזה שום שם כלל רק שם א"ס, וכמו שבא בבחי' גילוי בעולמות (דהיינו בחי' התפשטו' שלו כו') ה"ה נק' בש' רצון שהוא גילוי העצמו' כו', וכמשנת"ל פמ"ט דכח הרצון חלוק מכל הכחות שהן בבחי' מציאות לעצמן כמו כח השכל שהוא כח לעצמו חוץ מעצמו' הנפש, משא"כ כח הרצון אינו מציאו' דבר לעצמו חוץ מעצמות הנפש, דהרי כל ענינו הוא רק הטיית והמשכת הנפש כו', ולכן מכל הכחות נשאר דבר גם לאחר סילוק הכח וכמו ההשכלה שנשארה גם כשפוסק מלהשכיל כו', משא"כ ברצון שאינו נשאר ממנו מאומה כו' וכמשנ"ת שם, וע"כ בחי' הגילוי דאור הא"ס שנמשך בעולמו' נק' בש' רצון, להיותו אינו דבר במציאו' לעצמו רק גילוי העצמו' כו', וה"ה בבחי' מקיף על כולם בשוה כו', ואור זה מאחר שהוא בבחי' גילוי מן העצם לבד ה"ז שייך גם אם לא היו עולמות כלל כו'.
קיצור. ומעתה צ"ל ענין הג' כתרים כ"ת כ"כ כ"מ, דהנה נת' דבכללות הן ב' מיני המשכות אורות, הא' שבבחי' מדה וגבול והוא בחי' הקו שנמדד לפ"ע העולמות, והמדידה היא בשרשו באוא"ס ששיער בעצמו להאיר במדה וגבול, והן הע"ס הגנוזות והן בבחי' פשיטות לגמרי, וע"י הצמצום להיות ספי' מיוחדות נמשך הקו בבחי' נקודות, והן בבחי' בלי מה (ולא כמו נקודות דתהו שנתלבשו בכלים והכוונה בהם להיות בבחי' מציאות), ועד"מ כחות הנפש שישנם כלולים בעצם הנפש ושם הן בבחי' פשיטות כפשיטת הנפש, ובהמשכה נעלמת הן בבחי' פשיטות לגבי כחות הגלוים, ובסוף המשכתם היינו בכלים נעשים בבחי' מציאות אור, והמשכה זו היא מפני הרצון בעולמות, והמשכה הב' הוא האור שבבחי' א"ס שהוא לגלות עצמותו, וכמו הרצון שהוא גילוי עצמיות הנפש.

קכח) והנה יש להבין בזה, והלא האור שהוא בבחי' גילוי מן העצם ודאי שהוא ג"כ לצורך איזה כוונה, שהרי עצמותו ית' אינו מוכרח ח"ו בהגילוים ממנו כנודע, וכמשנת"ל פנ"ו דהמשל דאור וזיו השמש אינו מכוון כ"כ לענין אוא"ס בזה שהשמש מוכרח בהגילוי אור ממנו כו', ומכוון יותר המשל דאור וחיות הנפש שאין הגילוי הכרחי כו', וא"כ הגילוי מן העצמות הוא באיזה כוונה וה"ז ג"כ לצורך העולמות ואיך הוא בבחי' גילוי מן העצם כו'. אך הענין הוא דהנה זאת ודאי כן הוא שהגילוי הוא רצוני והוא בשביל איזה כוונה, אמנם הכוונה בגילוי אור זה הוא שיהי' גילוי אוא"ס בעולמו' ויהי' בהם בחי' ביטול שעי"ז יושלם הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו', ומאחר שהכוונה בזה הוא להיות גילוי אור ושיהי' ביטול העולמו' ע"כ הגילוי הוא בבחי' גילוי מן העצם שהוא כמו העצם כו', והיינו שהוא בבחי' א"ס ובבחי' בל"ג ממש ובבחי' אין בעצם מהותו כו'. והענין הוא דהנה האו"פ שהוא האור הבא בבחי' מדה וגבול ה"ה נמשך ג"כ מן העצמות כו' (רק שאין ההמשכה מן העצמו' ממש כ"א מבחי' האחרונה דאוא"ס הבבע"ג ששיער בעצמו את האור שבבחי' גבול כו' וכמשנת"ל פכ"ז, ושרש ההמשכה הזאת היא ג"כ מן העצמו' כו'), אך להיות שהכוונה בזה הוא שיהי' בחי' מדידה והגבלה בעולמות כו', הרי ההמשכה אינו בבחי' גילוי העצם כ"א אדרבה להיות לא כמו העצם כו', וזהו שההמשכה והגילוי אינו מצד העצמו' כ"א מצד העולמו', והיינו שהגילוי הזה אינו שיהי' כמו העצמו' בבחי' העדר המציאו', כ"א שיהיו עולמו' בבחינת מציאות דבר, ואם לא הי' הרצון שיהיו עולמו' לא הי' כלל גילוי אור כזה כו', וזהו שהגילוי הוא רק לצורך העולמות לפעול פעולת ההתהוות והמציאות, וע"כ גם האור הוא בבחי' מציאו' דבר כו', והוא שנמצא מן העצמו' אור שהוא לא כמו העצם כו'. אבל האור שהוא בבחי' א"ס ע"ה שהוא ג"כ בכוונה לצורך העולמו', ענינו הוא שיהי' הביטול בעולמות ויהיו בבחי' ביטול במציאו' בבחי' העדר כו' וכמשי"ת בעזה"י, וא"כ גילוי אור זה הוא מצד העצמו' לא מצד העולמות, והיינו שגם העולמות יהיו כמו העצמות ובחי' העדר המציאו' כו', וע"כ האור והגילוי הזה הוא בבחי' גילוי העצם, דהיינו חפץ העצמות לגלות אור כמהות העצמו' כבי' (לא להמציא אור שאינו כמו העצמו' כ"א לגלות אור שהוא כמו העצם כו'), דאור וגילוי זה שייך גם אם לא הי' התהוות העולמו', מאחר שהוא גילוי שכמו העצם כו', והוא כמו העצם בבחי' א"ס ובבחי' אין בעצם מהותו כו'. והענין דהנה נת"ל פמ"ט ההפרש בין כח הרצון לכח השכל, דכח השכל הוא שנמצא מן הנפש למהות כח בפ"ע שהנפש משכלת בו כו', אבל הרצון אינו מהות כח בפ"ע רק הוא הטיית והמשכת הנפש, א"כ ה"ה רק עצמו' הנפש ואינו שום דבר לעצמו כו', ומ"מ ה"ז ג"כ רק רצון הנפש היינו מה שהנפש רוצה, והיינו שהוא רק הטיית הנפש ולא עצמותו רק שאין כאן מציאו' דבר חוץ מעצמו' הנפש שה"ז רק מה שהנפש נמשך ורוצה כו'. והדוגמא מזה יובן למע' בבחי' האור שבבחי' א"ס (שהוא למע' גם מבחי' רצון כו' וכמשנת"ל) שאינו שום מציאו' לעצמו רק בחי' גילוי העצמו' לבד כו', ומ"מ ה"ז רק גילוי העצמו' ולא העצמו' ממש, אלא שהגילוי אינו בבחי' דבר לעצמו כ"א הוא גילוי העצמות כו', וזהו שהוא בחי' אין בעצם מהותו מאחר שאינו בבחי' דבר לעצמו רק גילוי העצמות כו', והיינו שהוא בבחי' אין לא רק מצד הדביקות לבד כ"א הוא בבחי' אין בעצם מפני שהוא רק גילוי העצמות כו'. והענין הוא דהנה ידוע בענין ד"ע וד"ת שהן מיש לאין ומאין ליש, דיש כאן ב' בחי' אין, הא' האין של היש האמיתי, והב' האין של היש הנברא, ומבו' במ"א שאינם דומים זל"ז, דהאין של היש האמיתי הוא בחי' אין באמת דהוא כל"ח לגבי בחי' יש האמיתי כו', וא"כ מה שנק' אין לגבי היש האמיתי ה"ז באמת כן שה"ה כלא כו', והאין של היש הנברא מה שהנבראים קוראין אותו אין ה"ז רק שם המושאל לבד, דהנה מה שנק' אין הוא לפי שאינו מושג כלל לנבראים וה"ה כאלו אינו כו', הרי א"ז שהוא אינו באמת ח"ו כ"א לפי שאינו מושג להם, ועוד זאת מה שנק' אין הוא לפי שהוא בבחי' לא דבר, הרי זהו רק שהוא בבחי' לא דבר לגבי דבר, והיינו שאינו בבחי' יש אבל לא שהוא לא דבר ואין באמת שה"ה מקור ליש, ואם הי' בבחי' אין באמת איך הוא בבחי' מקור דכל מקור הוא בבחי' מציאו' דבר כו', וא"כ שם אין בו הוא רק שם המושאל כו'. והנה ההפרש הזה הוא גם בההארה אלקי' גופא (דזה שנת"ל הוא ההפרש בין הב' בחי' אין כמו שהן לגבי יש האמיתי ולגבי יש הנברא, ובאמת ההפרש הזה הוא בההארה אלקי' עצמה), דהאין הא' הוא בבחי' אין ממש והאין הב' אינו בבחי' אין ממש כו', והוא מפני שהאין של היש הנברא ה"ה בחי' הארה נבדלת (דהאור שהוא בבחי' דבקות במקורו הגם שהוא דוקא שרש ההתהוות וכמ"ש באגה"ק סי' כ', מ"מ ההתהוות בפועל אא"ל מאור זה כ"א מהארה דהארה שהוא הארה נבדלת כו', וזהו שההתהוות הוא מבחי' מל' דוקא כו' וכמ"ש במ"א), וא"כ אינה בבחי' אין ממש כו', והאין של היש האמיתי הוא האור שבבחי' דבקות במקורו ונרגש בו מקורו כו', וע"כ האור גופא הוא בביטול דכולא קכל"ח כו', וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה דאוא"ס אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרי' החכ', והיינו שבחכ' נרגש איך שהוא לבדו כו', וע"כ הוא בבחי' אין ממש כו', וכ"ז הוא שהוא בבחי' אין מצד הדבקות לבד לא בבחי' אין בעצם (כי נמצא מן העצמו' בבחי' מציאו' אור דהיינו בחי' חכ' כו', רק שדבוק במקורו כו'), וי"ל שזהו בחי' אין של היש הנאצל דע"ה שזהו ג"כ בחי' אין של היש (ומבו' במ"א שזהו בכלל בחי' ד"ת כו'), ה"ה מ"מ בבחי' דבקות במקורו כו'. אבל האור שבבחי' א"ס הוא בחי' אין בעצם להיותו רק גילוי העצמו' כו', וע"ה שגילוי זה הוא ג"כ באיזה כוונה בשביל העולמות כו', הנה הכוונה בזה להיות גילוי אוא"ס בעולמו' ולהיות בהם בחי' הביטול כו'.
קיצור. וצ"ל והלא האור שבבחי' א"ס הוא ג"כ גילוי רצוני, וא"כ הוא בשביל איזה כוונה. אך הענין דהאור שבבחי' מדה הוא להיות התהוות העולמות, א"כ המשכתו מן העצמות הוא שיהי' לא כמו העצמות כ"א בחי' המציאות, והאור הבל"ג הוא שיהי' בחי' הביטול גם בעולמות בבחי' העדר המציאות. והענין שיש ב' בחי' אין, האין של היש האמיתי שהוא כלא והאין של הנבראים שנק' אין רק לגבי הנבראים, וכן בעצם הארה זו אינו בבחי' אין ממש להיותה הארה נבדלת, והאין הא' שהיא בבחי' דביקות ה"ה בבחי' אין ממש, וי"ל שזהו במקור האו"פ, ואור הא"ס הוא אין בעצם מפני שהוא גילוי העצמות, והכוונה שביטול זה יהי' גם בעולמות.

קכט) אמנם עדיין צ"ל והלא האו"פ הוא ג"כ להאיר העולמות להיות בהם בחי' הביטול, וכמ"ש הפרד"ס שע"ד פ"ה בפי' מא' הת"ז אנת הוא דאפיקת כו' לאנהגא בהון עלמין להיות ע"י גילוי האלקו' בעולמו' כו', וכמשנת"ל פ"ח ופמ"ח דאמצעית האצי' הוא בב' דברים, הא' שיהי' עי"ז התהוות העולמו' בי"ע בבחי' המציאו' שלהם שזהו העיקר ע"י הכלים וכמ"ש באגה"ק איהו וגרמוהי חד לברוא כו', והב' שע"י האצי' דוקא יכול להיות גילוי אלקו' בעולם, והו"ע ידיעות והשגות אלקו' והרגישות אלקו' שבעולם שכ"ז מהע"ס דאצי' מבחי' מוחין ומדות כו', שזהו העיקר מן האור כו', וכמ"ש בסי' שער הק"ש דגוף ונפש דמלאכים שהו"ע חומר וצורה זהו מבחי' או"כ דאצי', דזה שיש בהם בחי' הביטול לאלקו' וגם יש בהם צד פירוד מצד החומר כו', וכן אפי' בנבראים שלמטה יש בהם השגה באלקו' וביטול לאלקו' כו', שכ"ז הוא מבחי' או"כ דע"ס דאצי', וא"כ מהו"ע האור דא"ס שזהו דוקא גילוי מן העצם מפני שהכוונה בזה הוא הביטול כו'. אך הענין הוא דזה גופא שהאו"פ יהי' מאיר בכל העולמו' גם בעולמו' בי"ע ויהי' בהם בחי' הביטול כו', זהו ע"י האור שבבחי' א"ס כו', דהנה ע"פ מא' קו המדה שנמדד בתחלת ההשתל' אין אור האצי' מאיר כלל בבי"ע כו', דאור האצי' הוא אור הקו הנמשך מאוא"ס וכמא' ש' מ"ה מלגאו דאיהו אורח אצי' כו', וידוע דהקו מסתיים במל' דאצי' ואינו מאיר בבי"ע כו', דלהיות דהמשכת הקו הוא ע"י הצמצום שנמשך אור מצומצם לפי"ע העולמו', דהרי אור הקו הוא שנמשך אור להיות בבחי' התלבשו' בעולמו' בבחי' אור וחיות פנימי שזהו ע"י הצמצום דוקא, דלולא זאת לא הי' אפשר כלל להיות התלבשו' אוא"ס בעולמו' וכלים כו' (דהגם שהאור הזה בשרשו ומקורו הראשון הוא בבחי' או"פ (לפי השיטה המבו' בדרוש זה), מ"מ כמו שהוא לפה"צ אינו בערך התלבשו' בעולמו', וכמשנת"ל דע"ס הגנוזות עם היותם בחי' ממכ"ע בשרשם ומקורם הראשון ה"ז בבחי' סובב לגבי הקו כו'), ורק ע"י הצמצום הוא שנמשך האור באופן כזה שיהי' בבחי' התלבשו' כו', אבל יש בזה מדידה והגבלה דהתלבשו' האור יכול להיות רק במדרי' שהן אלקו' ממש כו', וע"כ המשכת והתלבשו' אור הקו הוא רק עד אצי' שהכלים דאצי' הן אלקו' ממש כו' (וגם עד האצי' האור הולך ומתמעט, וכנודע דגם באצי' הוא רק הארת הקו כו', וכמשנ"ת ג"כ לעיל). אבל בבי"ע אא"ל המשכת אור הקו ע"פ מא' קו המדה כו', ורק מבחי' הכלים דאצי' הוא שנמשך בבי"ע שנעשים נר"ן לבי"ע כנודע, וג"ז לא מבחי' עצמו' הכלים כ"א מה שע"י הכאת הכלים בהפרסא שבין אצי' לברי' נתנוצצו מהם בבי"ע כמ"ש בע"ח שער השמות פ"א שזהו רק הארה נבדלת מהכלים כו', וע"ה שגם מן האורות דאצי' נתנוצצו בבי"ע כמ"ש בע"ח שער כסה"כ, הנה זהו רק מבחי' בינה ולמטה שא"ז עצמו' האצי' ממש, דעיקר עצמו' האצי' הוא בחי' החכ' כו', ואי' בע"ח דאור אבא אינו נכנס כלל בברי' רק מבחי' בינה מתנוצץ בברי' ע"י בחי' מל' דמל' דאצי' כו'. ונמצא דבס' השתל' אין אור האצילות מאיר בבי"ע כו', וזהו שארז"ל במד"ר פ' וארא פי"ב ע"פ כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ משל למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, אח"כ ביטל הגזירה, כך מתחילה השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א, ובמ"ת עמד הקב"ה וביטל הגזירה כו', והיינו דקודם מ"ת לא הי' התחברות דאצי' עם בי"ע, וזהו דבני רומי לא ירדו כו', וה"ז כענין אם אני לא אעבור אליך כו' ואם אתה לא תעבור אלי כו', שנעשה פרסא והפסק בין אצי' לבי"ע שלא יומשך מאצי' לבי"ע ביותר מכפי המדה, וכמו"כ לא יהי' עליית בי"ע לאצי' כו' (ובקי"ס שהי' חבור אצי' וברי' כמ"ש במ"א זה הי' רק לפי שעה והי' זה הכנה למ"ת), ובמ"ת נתחדש זאת שיהי' גילוי אצי' בבי"ע כו'. וזה שיהי' גילוי אצי' בבי"ע ויהי' ביטול בעולמות זהו דוקא מעצמו' אור האצי', וכמ"ש החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים שבעיר דעשרה שליטים הן העש"מ שנמשכים מע"ס דאצי', רק שזהו מבחי' חיצוני' דאצי' היינו מבחי' בינה דאצי' ולמטה, שמזה נעשה בחי' המציאות דעולמות (וגם בחי' הידיעה והשגת האלקו' שבעולמות כו'), אבל זה שיהי' הביטול בעולמו' ע"י גילוי אור האצי' וכמשי"ת, זהו מבחי' עצמו' האצי' שז"ע מה שהחכ' תעוז לחכם כו' וכמשי"ת. וזהו ג"כ ענין מלגאו איהו שם מ"ה כו', וידוע דשם מ"ה שהוא ש' הוי' במילוי אלפי"ן הוא בת"ת, וענין מלגאו איהו ש' מ"ה זהו בחי' הדעת דמשה מלגאו ויעקב מלבר כו', ונודע דדעת ממשיך מפנימי' הכתר כו', ובכדי שתהי' המשכה זאת שהיא שלא ע"פ הדרגה דס' השתל' זהו ע"י האור שבבחי' א"ס ובל"ג כו'.
קיצור. ועדיין צ"ל והלא האו"פ הוא ג"כ בכדי שיהי' הביטול וכמשנ"ת דאמצעית אצי' הוא גם שיהי' גילוי אלקות בעולם. אך הענין הוא דהרי הקו מאחר שבא ע"י הצמצום לפ"ע העולמות ה"ה מסתיים באצי', ונר"ן דבי"ע הוא רק מכלים דאצי' והתנוצצות האור דאצי' הוא רק מהבינה, ובמ"ת נתחדש שיהי' גילוי אצי' בבי"ע, והיינו מעצמות האצי' שעי"ז הוא הביטול בבי"ע, והוא ע"י המשכה מעצמות אוא"ס, והו"ע ש' מ"ה דמלגאו בחי' הדעת שממשיך מפנימיות הכתר.

קל) וביאור הענין צ"ל תחלה ההפרש בין ההמשכה דהאבות לההמשכה דמ"ת שהרי האבות ג"כ המשיכו גילוי אלקו' בעולם וכדאי' במד"ר בא אברהם התחיל להאיר כו', ומה נתחדש לכאו' במ"ת שאז דוקא ביטל הגזירה כו'. אך הענין הוא דהנה כת' וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, ולכאו' א"מ והלא מצינו כמה פעמים ש' הוי' גבי האבות, וצ"ל דכ"ז הוא רק בחי' אל שדי, והיינו שגם מה שנא' בהם ש' הוי' א"ז גילוי ש' הוי' עדיין כ"א גילוי ש' אל שדי, וכמו גבי מצות מילה שאז הי' אמית' הגילוי לאאע"ה נא' אני אל שדי התהלך לפני כו', וצ"ל מהו"ע שם שדי. והנה בגמ' דחגיגה די"ב ע"ב ובמד"ר לך פמ"ו אי' אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די כו', שאלולי שאמרתי די עד עתה היו נמתחים כו', ומשמע מזה שאם לא א"ל די הי' העולם נמשך בלי הגבלה כלל, ולכאו' א"מ איך יכול להיות יש נברא בבחי' בל"ג שה"ה בבחי' הגבלה בעצם, וצ"ל שזהו כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ג שהנבראי' הם רק אור וזיו המתפשט מן השפע ורוח ה' השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש כו', ומאחר שהן רק אור וזיו המתפשט ממקורם הרי יכול להיות ההתפשטות עד אין שיעור ואז לא היו באמת בבחי' מציאו' יש כו'. והענין הוא כמש"ש פ"ד בענין השבחים הגדול הגבור דההתהוות הוא מבחי' החסד וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, דמדת החסד הוא התפשטו' החיות בכל העולמו' וברואים לאין קץ ותכלית כו', ונק' גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו כו', והיינו כי חסד הוא בחי' גילוי אור והוא אור הדבוק במקורו כו', שמזה הוא דוקא ההתהוות כו', וכמו שהוא מצד מדת החסד לא היו העולמו' בבחי' יש ומציאו' כ"א רק הארה ממקורם כו', והיו נמשכי' בבחי' בל"ג דאור החסד אינו מתעבה כו'. אמנם ענין מדת הגבו' הוא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו מלירד ולהתגלות כו' בגילוי כ"א בהסתר פנים כו', וכאלו גוף הנברא הוא דבר בפ"ע, ואף שבאמת אינו דבר בפ"ע אלא כמו התפשטו' האור מהשמש כו', והיינו שע"י הגבו' והצמצום נעשו הנבראי' בבחי' מציאות יש ובבחי' הגבלה כו'. ולפי"ז מובן דמ"ש לעולמו די אין הכוונה על העולם עצמו שהרי א"א שיהי' העולם בל"ג כ"א הכוונה הוא על הארה האלקי' שאמר די להיות בבחי' הגבלה דעי"ז נעשה בחי' המציאות וההגבלה בעולם כו', וז"ע שם שדי שאמר לעולמו די כו'. ובשרש שרשו שם שדי הו"ע צמצום הראשון שהי' באוא"ס דבתחלה הי' אוא"ס ממלא כל מקום החלל שהי' הכל בבחי' א"ס כו', והי' הצמצום שלא יהי' התפשטות וגילוי האור בבחי' א"ס כ"א שיוכלל האור במקורו המאור וישאר רק רשימו כדי להיות שרש להתהוות בחי' בע"ג כו', ובעולם האצי' הו"ע מיעוט האור וריבוי הכלים שזהו עיקר התקון, וכנודע דבתהו הי' ריבוי האור והכלים היו במיעוט ולא היו יכולים לסבול ולכך נשברו כו', אבל בחי' התיקון הוא בהיפך שהאור במיעוט והכלים בהתרחבות ובריבוי התחלקות כלים רבים לאור א' ועי"ז נתקיימו כו'. וז"ע שם שדי באצי' שיהי' בחי' מיעוט האור באופן שיהי' בבחי' התלבשות בהכלים, והכלים יהי' בבחי' התרחבות שיקבלו את האור ויגבילו ויעלימו אותו שעי"ז יכולים ליהנות מן האור כו', וז"ש וירא אלקי' את האור כי טוב פי' כי טוב לגנוז שיתלבש ויתעלם בהכלים כו', וזהו ל' תיקון שהוא ל' לבוש כמו לא ילבש לא יתתקן כו', דענין התיקון הוא שהכלים ילבישו את האור שע"י הלבשת האור והעלמו בכלים יכולים ליהנות ממנו כו'. והאבות זכו לבחי' התיקון דעד אברהם היו שני אלפים תהו (ואי' דהוו קרין לי' בשמות נוכראין), ומאברהם התחיל בחי' התיקון והוא בחי' הכלים שיתלבש בהם האור, דע"ה שזהו בחי' צמצום והעלם ה"ז תכלית החסד שעי"ז דוקא יכולים לקבל הגילוי כו'. וזהו דאי' בע"ח שער העקודים דהתחלת התגלות הכלים הוא בעקודים שזהו בחי' אברהם (והו"ע ויעקוד את יצחק להיות התקשרות האור בכלי כו'), דאברהם בגימט' רחם והכלים הן תכלית הרחמים והחסד כו', ועז"א וארא אל אברהם כו' באל שדי שע"י ש' שדי שאמר לעולמו די כו', עי"ז וארא אל אברהם בבחי' חסד ואה' כו', דבכדי שיהי' גילוי בחי' החסד והאה' למטה זהו ע"י הכלים דוקא כו', גם ענין וארא אל אברהם שנמשך בו ממהות בחי' כלי החסד דאצי' כו', דהאבות הן המרכבה וכתי' הלוך ונסוע הנגבה במדת החסד ואה' עליונה עד שזכה להיות מרכבה למדת החסד דאצי', וממדת החסד נמשך מבחי' פנימי' הכלי דחסד להתלבש ממש בנשמת אברהם המאירה בגופו ממש כו'. והענין הוא כדאי' בע"ח שמ"א פ"ג בפי' האבות הן המרכבה, כי יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי' אלקו' נמשך ממדרי' אחרונה שבבורא, וזה הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ א' נברא שהיא נשמה דקה במאד מאד, ובניצוץ זה הנק' יחידה יש בה שרשי ד' בחי' הרוחניות נרנ"ח כו', והיינו כי הנשמה היא ד' בחי' נרנ"ח שהן ד' בחי' חו"ב וזו"נ, ובמ"א מבו' דחי' הוא בחי' מקיף והיינו בחי' מקיף הקרוב שיש לו אחיזה בפנימי', וכל הגילוים דנר"נ הן מהמקיף דחי' דעש"ז נק' מזל ע"ש שנוזל ונוטף בהנשמה שבגוף כו' וכמ"ש במ"א, ובחי' יחידה היא שרש ד' בחי' הנ"ל הכוללת כולם כדמיון התכללות חו"ב וזו"נ בא"א כו', ומבו' בע"ח שם שזהו כדמיון חומר הראשון שפשוט מכל צורה והוא הנושא כל הד' צורות כו', ובבחי' ניצוץ זה הנק' יחידה מתלבש ניצוץ קטן שהוא אלקות ממש, ע"ד התלבשות בחי' עתיק בא"א דעתיק הוא בחי' תחתונה שבא"ס ומתלבש באריך שהוא ראש ומקור הנאצלי' כו', וכמו"כ בחי' ניצוץ קטן הוא אלקו' ממש מבחי' הכלים דאצי' שהן אלקו' ממש לברוא בהן וע"י כו', רק שהכלים נק' בחי' אחרונה שבבורא להיות שהן מגבילים את האור כו', דההתהוות הוא מהאור והכלים רק מגבילים בכדי שיהי' הנברא בבחי' יש כו', ע"כ נק' הכלים בחי' תחתונה שבבורא כו', והוא מתלבש בניצוץ היחידה שרש הד' מדרי' שבנשמה כו'. וזהו וארא כו' באל שדי דמבחי' פנימי' הכלים נמשך הניצוץ להתלבש בהאבות אברהם מבחי' חסד דאצי' ויצחק מבחי' הגבו' ויעקב מבחי' הת"ת כו', וזהו וארא כו' באל שדי דשם שדי באצי' הו"ע הכלים שמגבילים את האור, והניצוץ קטן שממהות הכלים האיר בגילוי ממש בנשמתם כו'. וענין שם שדי בעבודה הוא מ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, דצדקה הוא מדת החסד שמצד מדת הטוב והחסד הוא מתחסד עם הזולת כו', אך בצדקה יש השתתפות מדת הרחמים דענין הצדקה הוא להחיות רוח שפלים שזהו מצד הרחמים, וכידוע ההפרש בין חסד לרחמים דחסד שייך לכל אדם להתחסד עמו, אבל רחמים שייך רק על השפל דמי שהוא באיזה דרגא אינו נופל עליו רחמים כ"א על השפל כו', וזהו ג"כ ההפרש בין גמ"ח לצדקה, דגמ"ח הוא בין לעניים ובין לעשירים וצדקה הוא לעניים דוקא, וע"י הצדקה למטה ממשיכי' למע' מדת החסד שהו"ע התפשטו' האור והחיות כו', וזהו ג"כ בהשתתפות מדת הרחמים להחיות רוח שפלים והיינו להוות ולהחיות עולמו' התחתוני' שזהו בחי' הגדול כו' כנ"ל. אמנם צדקה משפט כתיב בה שצ"ל משפט בצדקה שישפוט א"ע מן המותרות שלו ויתן לצדקה שזהו עיקר ענין הצדקה, דלא זו היא עיקר ענין הצדקה דלאחר כל מילוי המותרות שלו יתן מהמותר לעניים, כ"א שישפוט א"ע מן המותרות, דמשארז"ל חייך קודמין הוא כעין מעשה שהי' בקיתון של מים כו' דהיינו רק מה שמוכרח לו, אבל לא שיתענג הוא בכל התענוגי' וחברו ימות ברעב ח"ו, וכן גם בריבוי השפעה צריך לשפוט א"ע מהדברים המותרים וזאת יתן לצדקה שזהו עיקר ענין הצדקה כו'. וע"י המשפט שעושה בעצמו עי"ז הוא למע' בחי' הצמצום וההגבלה בהאור שיהי' באופן כזה שיהי' התהוות הנבראי' בבחי' מציאו' ויהנו הנבראים לאורו ית' שז"ע הגבור שנת"ל, וכמו"כ הוא בכללו' עבודת האדם לצמצם א"ע ולכבוש רוח תאוותיו שלא יהי' בהתפשטו' והתרחבות בעניני' החומרי', כ"א אדרבה יכפה א"ע בכל פרטי עניניו ויהי' כוונתו לש"ש, וכמו באכו"ש יהי' כוונתו לקיום גופו בכדי שיוכל ללמוד ולהתפלל, וממילא הוא נזהר מן המותרות שהן רק למלאות תאוותו, ומסתפק רק בהמוכרח לו ובכוונה הנ"ל, וע"י הכפי' שכופה ומצמצם א"ע עי"ז נעשה התרחבות הכלים למעלה שיהיו כלים לקבל את האור ולהגבילו שיהי' באפשר לקבל את האור כו', והאבות שהיו מרכבה היו כל אבריהם קדושים ומובדלים מעניני העולם עד שכל עניניהם הגשמי' היו אלקו' ממש, והיינו שהאיר אצלם בגילוי עצם הניצוץ האלקי כנ"ל שזהו עצם בחי' שדי כנ"ל, וע"כ היו כל עניניהם אלקו' כו', ובכל אדם הו"ע הכפי' והצמצום בנפשו ועי"ז נעשה ההגבלה להיות האור באופן כזה שיתקבל בנבראי' ויהנו לאורו ית' כו'.
קיצור. ובה"ע דהנה בהאבות כתי' וארא כו' באל שדי שא' לעולמו די, והיינו בחי' ההארה אלקית שמבחי' החסד גילוי בבחי' בל"ג ואמר די ע"י מדת הגבו', הגדול הגבור, ובשרשו הוא בחי' הצמצום שנשאר רשימו, והכוונה שיהי' ריבוי הכלים שעי"ז יתקבל האור, והו"ע התיקון, והאבות זכו לתיקון, והיינו בחי' כלים שמתלבש בהם האור, והאיר בנשמתם בחי' מהות פנימיות הכלים, והו"ע הניצוץ קטן שביחידה שמבחי' אחרונה שבבורא דהיינו בחי' הכלים, וזהו וארא גילוי המהות, וענין ש' שדי בעבודה הו"ע משפט וצדקה, שע"י הכפי' הוא התרחבות הכלים לקבל את האור.

המשך תער"ב - ד"ה ועשית חג שבועות תער''ג - חלק א

פלפול התלמידים (1)

שלח שאלה או תגובה