סיום ד''ה באתי לגני תשל''ג (הב')
- תגיות: באתי לגני , יוד שבט , דירה בתחתונים , עילה ועלול , אתכפיא , אתהפכא
- 2 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעורים הקודמים:
בגמרא במסכת סוטה (ג, א) נאמר: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". והעניין בזה הוא, שלכאורה איך ייתכן שיהודי יעבור עבירה ח"ו, הרי יהודי מעצם טבעו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מה' (ראה 'היום יום' כה תמוז)? ועל זה אומרים חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" - שאמנם יהודי מטבעו רוצה להיות קשור לה' ולקיים את כל המצוות, אך לפעמים נכנסת בו "רוח שטות" המכסה ומעלימה ממנו את רצונו האמיתי, ו'רוח שטות' זו נקראת "שטות דקליפה".
ואותה רוח שטות גורמת לשתי תנועות הפכיות: מצד אחד נעשה בו חמימות לעניינים גשמיים ומאידך, הוא נעשה קר לעניינים רוחניים, וכמו בהמה שכל חיותה היא בעניינים גשמיים, ואינה שייכת כלל לעניין או להרגש רוחני.
שני עניינים אלו (הקרירות ברוחניות והחמימות בגשמיות) יש להם שורש בקדושה (וכפי שכל דבר בעולם משתלשל ממקורו הרוחני). ומבאר הרבי, דהנה לצורך בריאת העולמות הקב"ה צמצם את אורו הבלתי מוגבל, וזאת בכדי שהעולמות והנבראים יוכלו לקבלו, ובפרטיות יותר, היו שני צמצומים כלליים, ושניהם נרמזים בפסוק (האמור לגבי הבריאה הראשונה - בריאת האור - בראשית א, ג): "ויאמר א-להים יהי אור, ויהי אור" וכפי שמפרש הבעל שם טוב (כתר שם טוב סימן רמז): "ויאמר" השם יתברך, מכוח מדת "א-להים" שהיא מדת הגבורה המצמצמת את האור, שדווקא על ידה "יהי אור" המתקיים, שהעולם יוכל לסובלו. וממשיך הכתוב: "ויהי אור", ועל זה מקשה בזוהר (ח"ב קסז, א) מדוע לא נאמר "ויהי כן" כפי שנאמר ביתר הנבראים? ומסביר הזוהר, ש"יהי אור" זו מידת החסד, "ויהי אור" זו גבורה. ונמצא, שנוסף על הצמצום הראשון הנרמז ב"ויאמר א-להים" (כפירוש הבעש"ט) ישנו צמצום נוסף הנרמז ב"ויהי אור". והצורך בשני הצמצומים הוא, שהצמצום הראשון הוא 'מיעוט' האור, אך זה עדיין אינו מספיק לצורך בריאת העולמות, ולכן הוצרך צמצום נוסף, שעל ידו נהפך האור למהות אחרת ממה שהיה בתחילה, וכך יוכל העולם לסובלו. וב' צמצומים אלו הם השורש לב' העניינים שמצד הרוח שטות, שמצד מיעוט וצמצום האור נעשה העדר החיות וההרגש בענייני קדושה (שהצמצום מונע את גילוי האור) ומצד התהוות האור למהות אחרת נעשה החמימות בענייני עולם (שעל ידי צמצום זה נעשה העולם קשור עם גשמיות).
והרבי מבאר ששתי התנועות הללו (הקרירות בעניינים רוחניים והחמימות בענייני העולם) המאפיינות את הנפש הבהמית הם נמשכות מהקליפה וכפי שמבואר בליקוטי תורה פרשת נצבים שמ'חסד דקליפה' נמשך הקרירות המונעת את היגיעה ב'ועשה טוב'; ומ'גבורה דקליפה' נמשך החמימות לעניינים בלתי רצויים, ועד לדברים האסורים (שחסד וגבורה הם אש ומים, חמימות וקרירות).
והרבי מוסיף, שכן הוא גם בנוגע להתהוות הקליפה, שיש בה ב' עניינים אלו, וכפי שמסביר כ"ק אדמו"ר האמצעי (תורת חיים פרשת שמות) שיניקת הקליפות היא בשני אופנים: א) מריבוי הצמצומים, שהאור נתצמצם כל כך עד שגם הקליפה יכולה לקבל ממנו; ב) מה'אור מקיף' - שהיות והוא מחיה אותה באופן 'מקיף' ואינו חודר בתוכה, אזי הקליפה יכולה לקבל ממנו חיות (וכפי שהוסבר באריכות בשיעור השני). והיניקה מהאור מקיף גורמת את האדישות והקרירות (שהוא בדרך 'מקיף' שאינו נרגש), והיניקה מהאור פנימי פועל החמימות בענייני העולם (שהאור מתלבש בקליפה).
ובירור ב' העניינים שבקליפה הוא על ידי תורה ומצוות, שהגם שהתורה היא "נעלמה מכל חי" (משלי ח, ל), והיא "שעשועים . . לפניו" (שם), וא"כ התורה מרוממת ונעלית מכדי לפעול בירור בקליפות, וכן המצוות נקראו "חוקיו ומשפטיו" (שהם המצוות של הקב"ה עצמו) - בכל זאת, גם לגבי התורה נאמר (קידושין ל, ב): "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", והיינו שיש בתורה גם העניין דבירור הקליפות, וכן בנוגע למצוות נאמר (תנחומא שמיני ז): "וכי מה איכפת ליה להקב"ה שיהא שוחט מן הצוואר או מן העורף, אלא לא נתנו המצוות כדי לצרף בהן את הבריות" - ומבואר דגם במצוות יש עניין הבירור.
ולכן גם בתורה ומצוות מצינו שני תנועות המקבילות לאותן שתי תנועות הנ"ל שבקליפה. ששלכן כשהקב"ה ביקש לתת התורה לאומות נאמר (דברים לג, ב): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" ששעיר ופארן הם כללות הקליפה, ששעיר הם בני עשו - גבורה דקליפה, ופארן הם בני ישמעאל - חסד דקליפה, שאלו הן ב' העניינים דקרירות וחמימות שבקליפה (והרבי מוסיף בזה שזה שהקב"ה ביקש לתת להם התורה - זה גופא פעל בהם האפשרות לתקנם ולזככם, אפילו שלא קבלוה), וכן במצוות מצינו את ב' העניינים דמצוות עשה ומצוות לא תעשה - שהם כנגד ב' אופני היניקה לקליפות (כפי שנתבאר באריכות בשיעור הקודם).
* * * * *
לטהר את אויר העולם
אות ה:
באות זו יבאר הרבי, שהיות ועבודה זו דבירור הקליפה מתבצעת בעולם הזה, יש לומר שגם בעולם נמצאות שתי תנועות אלו.
בכדי לבאר זאת, מקדים הרבי את המבואר במאמר ד"ה מי כמוכה באלים הוי' תרכ"ט לכ"ק אדמו"ר מהר"ש - הרבי כותב שמאמר זה הוא מאמר מיוחד במינו, שהרבי מהר"ש היה חוזר עליו מידי פעם בכדי לטהר את אוויר העולם... הרבי כותב ב'היום יום' (כח תמוז) שלכל אדמו"ר היו מאמרים מיוחדים שאותם היו הרביים חוזרים מידי פעם בשביל לטהר את אוויר העולם. הרב סיפר על הרה"ק רבי שלמה מקרלין שפעם רצה לגרש את אשתו מפני שהקדיחה (=שרפה) תבשילו (ראה גיטין צ, א), ובאו אליו החסידים ואמרו לו שבשביל דבר פעוט כזה אין כדאי שיגרש אשת נעוריו, והרה"ק 'שמע לקולם' ולא גירש את אשתו. והיה שם חסיד אחד - שהיה מקורב גם לרבינו הזקן - שהתפלא מאוד על הדבר מדוע באמת רצה רבי שלמה לעשות כדבר הזה לגרש אשתו, וכשסיפר זאת לרבינו הזקן, הסביר לו הרבי שכל זה היה כמו משל על הקב"ה וכנסת ישראל הנקראים 'איש' ו'אשה', והתעורר קטרוג על ישראל ש'הקדיחו תבשילם' כלומר שלא עסקו בעבודה כדבעי, והקב"ה רצה לגרשם ח"ו, והיה צריך לשכנע את הקב"ה שלא יגרשם, וכל זה פעל הר"ש מקרלין מלמטה למעלה. ואז שאל אותו חסיד את אדה"ז, מדוע אצלנו (אצל אדה"ז) אין 'מופתים' מרעישים כאלו, וענה לו הרבי, שאצלנו פועלים זאת ע"י אמירת דא"ח (=מאמרי חסידות)... והיינו שע"י שהרבי חוזר חסידות פועלים שינוי בעולם.
ההבדל בין 'עילה ועלול' ל'התהוות יש מאין'
והרבי מהר"ש כותב שם במאמר, שהתהוות העולם היא לא באופן של 'עילה ועלול' אלא באופן של 'יש מאין'. כלומר: ישנם שני סוגי השתלשלות דבר מדבר. אופן א' 'עילה ועלול' (=סיבה ותוצאה) וכמו שכל ומידות, שעל ידי שאדם מתבונן בשכלו על דבר מסויים שהוא טוב עבורו, מיד נולדים בלבו רגשות לדבר ההוא. ב'עילה ועלול' ישנו קשר בין העילה והעלול. העילה היא אמנם נעלית מהעלול, אבל ישנו קשר ביניהם, וכמו רב ותלמיד שאף שהרב הוא נעלה מהתלמיד אבל בכללות, ההבדל ביניהם הוא לא הבדל שבאין ערוך, וכך גם בשכל ומידות, שהמידות הן לפי ערך השכל "כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם" (תניא פרק ו), והגדול ששכלו מפותח יותר יחשוק לדברים נעלים יותר. ולכן, גם אם ההשתלשלות באופן של 'עילה ועלול' תהיה בת אלפי ורבבות מדרגות תמיד יהיה קשר בין הדרגה הראשונה והדרגה האחרונה, שכל הדרגות קשורות האחת בשניה, והן בככלות באותו 'ערך'. אך העולם לא נברא על ידי השתלשלות של 'עילה ועלול' גם לא השתלשלות של 'עילה ועלול' עד אין קץ, כי העולם הוא כלל 'לא בערך' של הדרגות הרוחניות שלמעלה, וכמו למשל שלא יועיל שום השתלשלות ליצור מדבר חכמה מציאות של אבן גשמית, ולכן העולם נברא בדרך של 'יש מאין' דהיינו בריאה חדשה לגמרי שאינה משתלשלת מהדרגה הקודמת לה, ולכן נקראת בשם 'יש מאין' - שהמקור המהווה אותה הוא 'אין' כלומר שאינו מושג לה מפני שאינו בערכה כלל, ואדרבה, כל הסיבה למציאותו של העולם הוא דווקא בגלל שהמקור המהווה אותו הוא נעלם ממנו, שכן אם המקור היה מתגלה איליו - הוא היה בטל במציאות (וכפי שמאריך בזה רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה) הרב הוסיף, שלעתיד לבוא יתחדש שהמקור האלוקי יהיה בגילוי, ובכל זאת הנבראים יתקיימו במציאות, אך זה יהיה על ידי מעשינו ועבודתנו במשך כל זמן הגלות, שעל ידי זה אנו מזככים את מציאות העולם בכדי שתוכל לקבל את האור האלוקי.
העולם, מציאות אמיתית או אחיזת עיניים?
ונמצא שאופן בריאת העולם בדרך של יש מאין מסתירה ומעלימה על החיות האלוקית שבו בתכלית ההסתר. אך לאידך, המציאות הגשמית הינה בתוקף גדול, וזה לא רק שכך נראה לעינינו, אלא מציאות זו היא מציאות על פי תורה, וכפי שמביא שם אדמו"ר מהר"ש ראיה מהמשנה במסכת סנהדרין (סז, א) "שנים לוקטין קשואין (על ידי כישוף) אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב (ומסבירה המשנה:) העושה מעשה - חייב; האוחז את העיניים - פטור" (שאחיזת עינים אינה כישוף). וממשנה זו מוכח שמציאות העולם אינה 'אחיזת עינים' - שאם כן, גם "העושה מעשה" היה צריך להיות פטור, שהרי גם המעשה שלו אינו אלא אחיזת עינים... הרב הוסיף, שאין לומר שגם העונש מיתה שמקבל עושה הכישוף הוא אחיזת עינים, שאם כן, הרי כל מצוות התורה אינם אלא דמיון בעלמא, ובוודאי שאין לומר כן, וגם אין לומר שהעולם קיים רק מצידנו, ומצד הבורא מציאות העולם היא רק דמיון, שהרי מצוות התורה הם מצוותיו של הבורא, והם מתקיימות בעולם הגשמי דווקא (תפילין מעור בהמה גשמית, שופר מקרן בהמה, ציצית מצמר גשמי וכיוצא בזה). וכאן מוסיף הרבי הדגשה חשובה: היה מקום לומר שמציאות העולם לכשעצמה הינה מציאות לא אמיתית, אך רק מה שקשור לקיום מצוות וקיום רצון הבורא הוא דבר אמיתי, אך לכן מובאת הראיה מהמשנה העוסקת בכישוף, שהגם שכישוף הוא חטא חמור, והעושה מעשה כישוף הוא עובר על רצון ה', בכל זאת המשנה מגדירה זאת כ"עושה מעשה" שהוא חייב.
ולעניינינו, מבואר שבעולם יש ב' עניינים: מצד אחד יש העלם והסתר על האור האלוקי, שמזה מתהווה קרירות לענייני אלוקות, אך יחד עם זה מציאות העולם היא בתוקף, ומצד זה נהיה משיכה וחמימות בענייני העולם.
ההבדל בין המשל והנמשל
אות ו:
באות זו יבאר הרבי שהיות ובירור הקליפה מתבצע על ידי ישראל, וכל הבריאה היא בשבילם, ממילא מובן שגם בישראל מצינו ב' עניינים אלו דחמימות וקרירות.
בכדי להבין זאת, מקדים הרבי את מאמר המגיד ממעזריטש (אור תורה סימן ו) בפרוש הכתוב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ומבאר הרב המגיד באמצעות משל מאדם שיש לו בן, שאף שהבן עבר מכנגד פניו והלך מאתו, עם כל זה, נחקקה הצורה של הבן במחשבה של האב. אך מי שלא היה לו בן מעולם לא שייך שתיחקק במחשבתו צורת הבן שיהיה לו בעתיד, כיוון שעדיין לא נולד ולא הכיר צורתו. אך אצל ה' יתברך שייך לומר גם קודם שנבראו ישראל שנחקקה צורתם במחשבה (וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א, ד): "ישראל עלו במחשבה") כי אצלו יתברך העבר והעתיד אחד (ולכן אומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - באותו 'צלם' שיש לנו כבר). ושואל הרבי, הרי המשל אינו מתאים לנמשל, וכפי שמחלק הרב המגיד בעצמו שאצל אדם אין שייך שתיחקק במחשבתו צורת בנו קודם שנולד, ואצל הקב"ה שהעבר והעתיד חד הם אזי נחקקה צורתם של ישראל גם קודם שנבראו, וא"כ מדוע מביא הרב המגיד את המשל שאינו מתאים במילא לנמשל, ולכאורה היה צריך לומר רק שאצל הקב"ה היות שהעבר והעתיד אחד, אזי נחקקה צורתם של ישראל גם לפני שנבראו?
קטנות וגדלות
בכדי ליישב זאת, מביא הרבי עוד שאלה דומה על מאמר נוסף של המגיד ממעזריטש (אור תורה בתחילתו). הרב המגיד מביא שם את שאלת רש"י בתחילת פירושו לתורה - "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית", ועל זה כותב הרב המגיד "שזהו כמשל אב שמצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן . . כדי שיהיה להבן תענוג". כלומר: מעשה בראשית נקרא "דבר קטן" (ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ד, ג) והמצוות נקראים 'דבר גדול', והקב"ה בכל זאת מתחיל את התורה בסיפור הבריאה, אף שהיא עניין של קטנות, כמו אדם שמדבר דברי קטנות עם בנו הקטן. ושואל הרבי שלכאורה גם כאן אין המשל מתאים לנמשל, שאמנם במשל הבן נולד כשהוא קטן, ולכן אביו חייב לדבר עמו דברי קטנות, אך בנמשל ההתהוות יכולה להיות לכתחילה באופן שהבן גדול (וכפי שחז"ל אומרים (בראשית רבה פי"ד, וראה ר"ה יא, א) לגבי אדם וחווה, שנבראו כבני עשרים שנה)?
ומבאר הרבי, שהקב"ה ברא את האדם באופן של 'קטנות' (במובן הרוחני) בכדי שהאדם יגיע ל'גדלות' בכוח עצמו (שמעלת העבודה היא כשהאדם עובד בכוח עצמו דווקא), ולכן הקב"ה התחיל את התורה בסיפור מעשה בראשית, דברי קטנות, שמזה יתעלה האדם בכוח עצמו ל'גדלות' על ידי תורה ומצוות (הרבי מוסיף, שגם כשהאדם הוא במצב של קטנות, הרי הוא "בנו הקטן" - שיש לו שייכות להאב).
המשל והנמשל - שני שלבים בעבודת ה'
וזה הרמז גם במה שמביא המשל מאדם שאצלו אין שייך שתיחקק צורת בנו קודם שנולד, שיש לומר שהמשל (אב ובנו) והנמשל (הקב"ה וכנסת ישראל) הם שני מצבים בעבודת האדם לקונו, שהנה ישנו חילוק בין הקשר שבין אב ובן לקשר שבין הקב"ה וישראל, שבאב ובנו למרות שיש קשר נפשי חזק ביניהם (ובלשון חז"ל (ראה עירובין ע, ב): "ברא כרעא דאבוה" - שהבן נמשך ממוח האב, וכמבואר בתניא פרק ב), בכל זאת כשהבן נולד הוא נעשה מהות נפרדת לעצמו, ועד שעל פי ההלכה הוא אינו מחוייב למסור נפשו למען אביו (ושייך לגביו הדין (בבא מציעא סב, א) "חייך קודמין"), ו"אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת" (בבא מציעא לג, א), אך הנשמה אינה נפרדת מהקב"ה, וגם לאחר שהתלבשה בגוף אזי הוא "חלק א-לוה ממעל ממש" (תניא פרק ב שם) - שלכן יהודי מחויב (ורוצה) למסור נפשו לה' (הרב הוסיף, שהמצב של מס"נ הוא לא רק בשעת השמד כשאונסים אותו לעבוד עבודה זרה וכיו"ב, אלא שמסירות נפש הוא בכל רגע ורגע - שמוסר את כל רצונותיו לקב"ה, שאין לו שום רצון מלבד לעבודת ה', וכפי שמאריך רבינו הזקן בתניא (פרק כה) שזהו עניין המסירות נפש שבקריאת שמע). ובאמת שני מצבים אלו קיימים אצל כל יהודי בעבודת ה' שלו, שבתחילה (קטנות) הוא במצב שהוא מרגיש שהוא ישות ומציאות נפרדת מהקב"ה (כתחושת הבן לאביו) וע"י עבודתו הוא מתעלה ממצב זה, ונהיה בטל בתכלית לקב"ה, ונשמתו מאירה בו בגילוי (גדלות).
וזה הביאור בדברי המגיד ממעזריטש שמקדים המשל דאב ובנו לפני הנמשל כיצד זה אצל הקב"ה, שבזה מתכוון לרמז (כנ"ל) שהיות והקב"ה רצה שיהודי יתעלה מקטנות לגדלות בכוח עצמו, אזי קודם הוא בדרגה שמרגיש את ישותו (כתחושת הבן לאביו) - קטנות, ומזה מתעלה לדרגת הביטול והתאחדות בקב"ה - גדלות.
שני שלבים בבירור הקליפה
ושני מצבים אלו הקיימים אצל כל יהודי בעבודתו, מקבילים לבירור ב' סוגי הקליפה (הקרירות בענייני קדושה והחמימות לענייני העולם) שבתחילה (במצב של קטנות) הרי עיקר העבודה היא 'אתכפיא' שצריך להילחם נגד חושך העולם המעלים על אלוקות וגורם 'העדר האור' (שכתוצאה מזה נעשה הקרירות בענייני קדושה), אך בשלב השני (גדלות) אזי פועל 'אתהפכא' - שמנצל את אותה חמימות והתלהבות שיש לו בענייני העולם, ואיתה בעצמה הוא משתמש לקדושה (עניין זה מתבאר באריכות באות ב' בד"ה באתי לגני תשל"ג הראשון (שנאמר ביום השבת קודש), מאמר זה נתבאר על ידי הרב, ועלה לאתרנו (במדור "מאמרי הרבי"), לאתר - קישור: לחץ כאן).
מעלתו המיוחדת של העולם הזה הגשמי
אות ז:
באות זו יבאר הרבי מדוע הקב"ה נתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים דווקא (תנחומא נשא טז, וכפי שמובא בתחילת המאמר "דעיקר שכינה בתחתונים היתה").
בכדי לבאר זאת מביא הרבי את דברי אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שמפרש את מה שאנו אומרים בתפילה "אין ערוך לך ה' א-להינו בעולם הזה" שהעניין של "אין ערוך" הוא דווקא בעולם הזה הגשמי, יותר מבעולמות עליונים. והסיבה לכך היא, על דרך מה שנתבאר (באות ה) בחילוק שבין השתלשלות עלה ועלול להתהוות יש מאין, שזהו החילוק בין התהוות האורות להתהוות הכלים, שכשמאירה הארה מהמאור אזי האור הוא 'מעין' המאור, דאף שהאור הוא רק הארה ולא עצמות המאור (ולכן הוא בטל בתכלית למאור), עם כל זאת, האור הוא 'גילוי' המאור, וכפי חוזק המאור כך תהיה גם עוצמת האור, וגם אחרי ריבוי השתלשלות הארה דהארה דהארה וכו' תמיד ישנו קשר בין האור לדרגה שמעליו, ועד למאור הראשון. ולכן העניין של "אין ערוך" לא מתבטא כל כך בהשתלשלות האורות העליונים, שתמיד ישנו מקום לחשוב שישנו ערך מסויים בין הדרגות. אך בהתהוות הכלים (מציאות הספירות והעולמות) שם שייך העניין של "אין ערוך" כיוון שהתהוות הכלי היא באופן נפרד. ובפרט בהתהוות העולם הזה הגשמי, שכפי שנתבאר לעיל (באות ה) שבעולם הזה הגשמי נתהווה יש מאפס ואין המוחלט, כלומר שמקודם לא היה שום מציאות שממנה נוכל לומר שנהווה הדבר הגשמי, ודווקא כאן מתבטא העניין של "אין ערוך" באופן החזק ביותר, שהריחוק שבין הדבר הגשמי לבורא הוא הריחוק הגדול ביותר.
התהוות יש מאין - רק בכוח הבורא
במילים אחרות, דווקא בעולם הזה הגשמי מתבטאת עצמותו של הבורא, שהרי כפי שנתבאר כמה פעמים, שום השתלשלות אפילו של רבבות מדרגות לאין קץ ותכלית לא תועיל לברוא שור גשמי מפני שור שבמרכבה (שהוא עניין רוחני נעלה) והכוח לברוא יש מאין ואפס המוחלט - שהגם שרגע קודם אין כלום וברגע שאחריו נתהווה מציאות גשמית יש מאין - זהו רק בכוחו של הבורא שאינו מוגבל בשום הגבלה והוא נעלה מרוחניות וגשמיות גם יחד.
זו הסיבה שבתורת החסידות כשאנו רוצים לדבר אודות עצמותו של הקב"ה אנו מכנים אותו 'הבורא' ולא בשם 'מאור' אפילו שהבריאה היא עניין נחות לגבי הקב"ה (שהרי לא זה עיקר האלוקות מה שהוא יכול להוות שמים וארץ גשמיים, ואפילו האצלת הספירות והאורות הרוחניים העליונים ביותר אינם מבטאים כלל את גדולתו האין סופית) - כי אם היינו מכנים אותו מאור (היינו מקור האורות) אזי בכדי להיות 'מאור' אין צורך דווקא בעצמותו של הקב"ה, שכן כל מאור מפיק הארה, אבל לצורך הבריאה של דבר גשמי, שהתהוותו היא יש מאין ואפס המוחלט - כאן אנו צריכים את כוח העצמות דווקא.
היכן מתגלית עצמותו של הקב"ה?
ומבחינה זו יש מעלה בעולם העשיה הגשמי אפילו על עולם האצילות (שבו מאירים מידותיו של הבורא), שדווקא לצורך התהוות הגשמיות צריך את כוח העצמות (הרב הוסיף שההתהוות בפועל נעשית על ידי שכוח העצמות מאיר בעולם האצילות, וכתוצאה מהתלבשות הבורא במידות דאצילות נעשית הבריאה, אך בכל אופן לא תתכן אפשרות של בריאה יש מאין על ידי כוח רוחני גדול ככל שיהיה, שכן הרוחני הוא מושלל מגשמי, ורק על ידי כוח העצמות הבלתי מוגבל המאיר ופועל בעולם האצילות - נעשית הבריאה).
וזו הסיבה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דווקא, כי דווקא בעולם הזה הגשמי נמצא כוח העצמות. והרבי מוסיף, שעל ידי שהעניין ד"אין ערוך" מתגלה בעולם הגשמי, אזי ממנו יודעים את ההעניין הזה (ד"אין ערוך") גם בעולמות העליונים, שלא רק שהאור הוא 'מעין' המאור אלא הוא גם באין ערוך למקורו - הקב"ה.
השרש הראשון
והרבי מוסיף עוד, שיש לומר שהמקור והשורש הראשון לשתי התנועות דחמימות וקרירות (שנתבארו בפרקים הקודמים) הוא מעצם עניין ההתהוות, שכשמדברים אודות התהוות, הרי בהכרח שיש שני עניינים המהווה והמתהווה, וב' עניינים אלו הם השורש לעניין 'העדר האור' (שרש הקרירות בעניינים רוחניים) ולעניין התוקף דהעולם (שרש החמימות בענייני עולם) שדרגת ה'מהווה' הוא דרגה באלוקות שיש לה שייכות לדבר המתהווה (שכן בדרגות נעלות יותר אין כלל התייחסות לנבראים) וממילא מובן שבדרגה זו נעשה צמצום מסויים באור, ומאידך דרגת ה'מתהווה' שממנה בא התוקף לעולמות והנבראים. ומזה משתלשל גם בקליפה ב' תנועות אלו, וממילא גם בבני ישראל ובתורה (שנקראו "ראשית" - רש"י בפירושו לתחילת התורה) שתפקידם לברר הקליפה ולעשות לו ית' דירה בתחתונים.
היעד: דירה בתחתונים
אות ח:
ומסיים הרבי: שהכוונה בכל זה היא בשביל "המעשה הוא העיקר" (ראה אבות א, יז) - שעל ידי זה יהודי יעבוד עבודתו במחשבה, דיבור ומעשה, בגופו ובנפשו, הן בנפש הא-להית, והן בנפשו הבהמית, ובאופן של איש צבא ד"צבאות הוי'" (שמות יב, מא - וראה באריכות במאמר ד"ה באתי לגני התש"י של הרבי הקודם), לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שעל זה הובא (בתחילת המאמר) הפסוק "ישכנו לעד עליה" - שע"י עבודת ישראל בעוה"ז משכינים (=ממשיכים) את הקב"ה הנקרא 'שוכן עד' למטה, ל"גני" - למקום שהי' עקרי (עיקר שכינה) בתחילה (כמבואר כל זה באריכות בתחילת המאמר), אלא שלעתיד לבוא יהיה כל זה ביתר שאת וביתר עוז ובאין ערוך (כיוון שזה בא על ידי עבודת האדם).
ביטול המושגים 'מעלה ו'מטה'
ומוסיף בזה הרבי, שלעתיד לבוא "הקו יהיה דבוק בעיגול גם בתחתיתו" כלומר: אור הקו הוא האור המצומצם והמוגבל שמתלבש בכל עולם ועולם לפי עניינו. עיקר הגבלתו של אור זה נובעת מעצם היותו בבחינת 'קו' שלקו יש 'ראש' ו'סוף', ראש הקו הוא נקודת המוצא שלו שמשם הוא נמשך ממקורו באור הבלתי מוגבל (הנקרא 'עיגול' - וכפי שהסברנו באות ג - אשר נתבארה בשיעור השני של מאמר זה, שה'עיגול' הוא האור הבלתי מוגבל שהעולמות אינם יכולים לקבלו, ולכן הוא 'מקיף' (עיגול) עליהם 'מלמעלה') וה'סוף' שלו הוא נקודת הסיום שלו, שנקודה זו היא הרחוקה ביותר מנקודת המוצא שלו. מובן, שכמה שנמצאים יותר קרוב לנקודת המוצא, אזי האור הוא נעלה יותר, וכמה שמתרחקים מנקודה זו, האור מצומצם ו'נמוך' יותר (וכמו באור של פנס, שכמה שמתרחקים יותר מהפנס האור נחלש יותר), וזו הסיבה שבעולמות עליונים יש גילוי אור יותר מבעולמות תחתונים, שהעולמות העליונים 'מקבלים' מראשית הקו, ואילו העולמות התחתונים מקבלים מתחתית הקו. ועל זה אומר הרבי, שלעתיד לבוא, גם תחתית הקו תהיה דבוקה באור הבלתי מוגבל (אור העיגול) וממילא יאיר למטה כמו למעלה ממש, ובמלים אחרות: לעתיד לבוא לא יהיה שום צמצומים, וממילא בכל הדרגות דההשתלשלות יאיר אור הבלי גבול, ויבטלו לגמרי המושגים ד'מעלה' ו'מטה'.
הבשר עצמו יראה אלוקות
וכל זה יהיה בביאת משיח צדקנו, שאז יקוים היעוד (ישעיה מ, ה): "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר" והיינו שלא רק העין תראה, אלא גם הבשר הגשמי עצמו יראה ויחוש אלוקות, וזו תהיה הראיה הנעלית ביותר, למעלה גם מהראיה דנבואה, שראיה מעין זו הייתה בשעת מתן תורה, ובשלמות תהיה ראיה זו בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
נכתב ע"י: שמואל אלבום
