ד''ה באתי לגני תשל''ג (הב') - חלק שני
- תגיות: באתי לגני , יוד שבט , שממית בידים תתפש , עיגולים ויושר
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעור הקודם:
המדרש מסביר שבתחילה מקום השכינה היה בעולם הזה הגשמי - "דעיקר שכינה בתחתונים היתה".
אך מצד שבעת החטאים שהיו אז, נסתלקה השכינה מרקיע לרקיע, ועד שכתוצאה מהחטא השביעי נסתלקה השכינה לרקיע השביעי. ואז עמדו שבעה צדיקים והורידו השכינה למטה: אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע שביעי לשישי; יצחק זכה והוריד את השכינה מששי לחמישי; וכך כל צדיק הוריד את השכינה יותר, עד שבא משה שהוא השביעי "וכל השביעין חביבין", והוא הוריד את השכינה לארץ, ואכן בדורו נצטוו ישראל לבנות את המשכן, שעל ידו יהי' "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) - הן על ידי עשיית המשכן כפשוטו, והן בעשיית המשכן (המקדש) הרוחני שבכל אחד ואחד.
והרבי הקודם מבאר שעשיית המקדש הרוחני נעשית על ידי העבודה ד'אתכפיא' (=הכנעת היצר) ו'אתהפכא' (=הפיכת היצר). ועל זה מביא הרבי את מאמר הזוהר (ראה תניא פכ"ז): "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" - שעל ידי שמכניעים את הסטרא אחרא (על ידי תורה ומצוות ועבודת ה'), נמשך כבוד ה' (אור ה'סובב כל עלמין' - ראה בשיעור הקודם באריכות) בכל העולמות.
והנה בנוגע למשכן נאמר (שמות כו, טו): "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים" - שהמשכן הי' עשוי מעצי שיטים דווקא. והעניין הוא, ש'שטה' הוא מלשון שטות. והנה יש 'שטות דקליפה' וכמו שנאמר (סוטה ג, א): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", שהקב"ה רצה שיהיה אפשרות לחטוא, בכדי שיהיה עניין הבחירה, ועל ידי זה יהיה עניין של 'עבודה' להכניע (אתכפיא) ולהפוך (אתהפכא) את הרע, ולעשות לו ית' דירה בתחתונים. אך לכאורה איך ייתכן שיהיה עניין של חטא אצל איש ישראל? הרי ידועה תורת רבינו הזקן (היום יום כה תמוז): "אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קָאן זיין אָפּגעריסן פון אלקות" (=יהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלוקות), ורוצה לקיים את רצונו של הקב"ה? ולכן אומרים חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" - שהרוח שטות מכסה ומעלימה ומסתירה מהאדם את רצונו האמיתי - להיות קשור לאלוקות.
והרבי הקודם מתאר את המצב שנוצר כתוצאה מאותה רוח שטות, שהוא מתבטא בשני עניינים: א) מצד אחד נעשה בו חמימות לעניינים גשמיים ורתיחה בתאוות; ב) נעשה בו קרירות ואדישות לעניינים רוחניים, וכמו בהמה (שלכן ה'קליפה' שבאדם נקראת 'הנפש הבהמית') - שכל חיותה היא בעניינים גשמיים, ואינה שייכת כלל לעניין או להרגש רוחני.
ומבאר הרבי, שהגם ששני עניינים אלו (החמימות לתאוות וענייני עוה"ז, והקרירות בעניינים רוחניים) מגיעים מצד הקליפה ומצד הנפש הבהמית, אך כפי שכל דבר בעולם יש לו שורש רוחני ו'משתלשל' ממקורו בקדושה, אזי גם שני עניינים אלו (שהם עניינים כלליים בנה"ב) הם נמשכים משרשם שבקדושה.
(הקטע שיובא להלן, לא נלמד על ידי הרב בשיעור הקודם, כך שבידי מערכת 'חסידות TV' ישנו רק ה'תקציר' שלו שנמסר בשיעור הנוכחי):
וכאן יבאר הרבי מהו השורש הרוחני שממנו נוצרו שתי תנועות אלו - חמימות בענייני העולם, וקרירות בענייני קדושה, שלכאורה מצד עצמם הם שתי תנועות הפכיות - חמימות וקרירות.
ומבאר הרבי, שהנה לצורך בריאת העולמות הקב"ה הי' צריך לצמצם את אורו הבלתי מוגבל בכדי שהעולמות והנבראים יוכלו לקבלו, ובפרטיות יותר, היו שני צמצומים כלליים, ושניהם נרמזים בפסוק (האמור לגבי הבריאה הראשונה - בריאת האור - בראשית א, ג): "ויאמר א-להים יהי אור, ויהי אור" וכפי שמפרש הבעל שם טוב (כתר שם טוב סימן רמז): "ויאמר" השם יתברך, מכח מדת "א-להים" שהיא מדת הגבורה המצמצמת את האור, שדווקא על ידה "יהי אור" המתקיים, שהעולם יוכל לסובלו. וממשיך הכתוב: "ויהי אור", ועל זה מקשה בזוהר (ח"ב קסז, א) מדוע לא נאמר "ויהי כן" כפי שנאמר ביתר הנבראים? ומבואר בזוהר שם, ש"יהי אור" היא מידת החסד, ומה שמסיים "ויהי אור" היא מידת הגבורה. ונמצא, שנוסף על הצמצום הראשון הנרמז ב"ויאמר א-להים" (כפירוש הבעש"ט) ישנו צמצום נוסף הנרמז ב"ויהי אור" (וכמ"ש בזוהר). ומוסיף המגיד ממעזריטש (אור תורה סימן ב) שלכן נאמר "ויהי" - וכמאמר רבותינו ז"ל (מגילה י, ב): "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער", שהצמצום הוא כמו צער לעולם.
והצורך בשני הצמצומים הוא, שהצמצום הראשון הוא 'מיעוט' האור, אך זה עדיין אינו מספיק לצורך בריאת העולמות, ולכן הוצרך צמצום נוסף, שעל ידו נהפך האור למהות אחרת ממה שהיה בתחילה, וכך יוכל העולם לסובלו. וב' צמצומים אלו הם השורש לב' העניינים שמצד הרוח שטות, שמצד מיעוט וצמצום האור נעשה (לאחרי ריבוי הירידות מדרגא לדרגא עד אין קץ) העדר החיות וההרגש בענייני קדושה (שהצמצום מונע את גילוי האור) ומצד התהוות האור למהות אחרת נעשה החמימות בענייני עולם (שעל ידי צמצום זה נעשה העולם קשור עם גשמיות).
* * * * *
הניגודים הקיימים בנפש הבהמית, קיימים גם בקליפה
(המשך אות ג):
הרבי מבאר שאותן שתי תנועות המאפיינות את הנפש הבהמית (קרירות בעניינים רוחניים וחמימות בענייני העולם) הם נמשכות מהקליפה (וכפי שמבואר בתחילת ספר התניא שנפש הבהמית בישראל היא מקליפת נוגה) - שהנה מבואר בליקוטי תורה פרשת נצבים שמ'חסד דקליפה' נמשך הקרירות המונעת את היגיעה ב'ועשה טוב'; ומ'גבורה דקליפה' נמשך החמימות לעניינים בלתי רצויים, ועד לדברים האסורים (שחסד וגבורה הם אש ומים, חמימות וקרירות).
שני סוגי יניקה
ומוסיף הרבי, שכן הוא גם בנוגע להתהוות הקליפה, שיש בה ב' עניינים אלו, וכפי המבואר בדרוש 'מילדות העבריות' לרבינו האמצעי (נדפס בתורת חיים פרשת שמות), ששם מבאר אדמו"ר האמצעי את מאמר ה'עץ חיים' (שער מב פרק ג) שמקום 'היכלות הקליפות' הוא בין ה'אור פנימי' לה'אור מקיף', בין 'היכלות היושר' ל'היכלות העיגולים', ו'פניהם אל הפנימי, ואחוריהם אל המקיף'. ומבאר זאת אדמו"ר האמצעי (וראה גם באריכות בתורה אור (בהוספות) פרשת ויחי ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך - מאמר זה נתבאר על ידי הרב, והועלה לאתר - קישור: לחץ כאן) - שהתהוות הקליפות וה'יניקה' שלהם (שממנה מקבלים את החיות שלהן) היא בשני אופנים: או מריבוי הצמצומים, שהאור נתצמצם עד כדי כך שגם הקליפה יכולה לקבל ממנו, ויניקה זו היא באופן 'פנימי' - שהאור חודר בתוך הקליפה (כמו שכל השורה במוח הגשמי) - והסיבה שהקליפה יכולה לקבל אור זה היא מאחר שהוא מצומצם ביותר; אך ישנו אופן יניקה נוסף - בדרך 'מקיף' כלומר שהאור אינו חודר בתוך הקליפה, אלא הוא מחיה אותה 'מלמעלה' ואינו נרגש בה (ולכן היא נשארת 'קליפה').
כחשכה כאורה
הסיבה שהאור מקיף מחיה את הקליפה היא שדווקא מכיוון שהוא 'אור מקיף' היינו שהוא נעלה מהתלבשות בנבראים, אזי לגודל רוממותו שום דבר אינו תופס מקום לגביו, וכמ"ש (תהלים קלט, יב): "כחשכה כאורה", ו"אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו" (איוב לה, ו-ז) ולכן גם הקליפות יכולים לקבל משם יניקה.
משל ה'שממית'
הרבי מסביר שעניין זה (שהקליפות מקבלים חיות מהאור מקיף) נרמז בפסוק (משלי ל, כח): "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך" (הפירוש הפשוט של הפסוק הוא, שמצינו אצל 'שממית' (שרץ קטן) דבר פלא: מצד אחד הוא קטן וקל ביותר, עד שיכול לטפס על הקירות בידיו ואינו נופל (לרוב קלותו), ולמרות שהוא כל כך חלש וקטן הוא אינו נרתע ללכת גם על הקירות שבארמון המלך, ואיש אינו שת ליבו לגרשו משם) והנמשל הוא מציאות הקליפות, שאמנם מציאותם מנגדת לקדושה, אך לגודל רוממות המלך הוא אינו מתייחס אליהם כלל לגרשם, והוא מניח להם להסתובב באין מפריע (הרב הוסיף, שלפעמים מובא בחסידות משל נוסף על זה, מהמלך שעושה סעודה גדולה לכל שריו ואוהביו, והכלבים מלקטים את העצמות מתחת לשולחן, והמלך והשרים לא מתייחסים אליהם כלל, ונותנים להם לאכול השיריים ככל אשר יחפצו).
בין ה'עיגולים' ל'יושר'
שני סוגי היניקה הללו נקראים גם 'עיגולים' ו'יושר', שעיגולים הוא היניקה בדרך 'מקיף' (שהמקיף כשמו כן הוא, מלשון עיגול, שהוא מאיר עליהם מסביב, ואינו מאיר בפנימיותם באופן גלוי, והיניקה הפנימית החודרת בתוכם ממש היא כמו קו ישר הנמשך מלמעלה למטה) הרב ביאר שבכלל בכל ספירה (גם בקדושה) ישנם שני האופנים דעיגולים ויושר, שהכתר של הספירה נקרא 'עיגולים' כיוון שהכתר הוא 'מקיף' (שלכן גם נקרא בשם זה כמו הכתר שהוא מקיף על ראש המלך מלמעלה) ועצם הספירה הוא ה'יושר' שלה (הכוחות הפועלים בגלוי בתוך הספירה).
וזה הפירוש בדברי העץ חיים שמעמד היכלות הקליפות הוא בין האור פנימי להאור המקיף ובין היכלות היושר להיכלות העיגולים, שהקליפות עומדים באמצע, כיוון שהם רוצים לקבל 'יניקה' גם מהאור הפנימי (יושר) וגם מהאור מקיף (עיגולים), ולכן כותב הע"ח ש'פניהם אל הפנימי ואחוריהם אל המקיף' - שאת ההשפעה מהאור פנימי כיוון שהיא השפעה מצומצמת בתכלית הם יכולים לקבל באופן שזה חודר בהם בגלוי ובפנימיותם ממש ('פניהם') אך ההשפעה מהאור מקיף אינה חודרת בהם, וזהו רק מצד שלמלך אין אכפת מהם כלל (וכמשל השממית והכלבים) והשפעה זו היא אינה נמשכת להם באופן פנימי (שאם היתה חודרת בפנימיותם היו מתבטלים לגמרי) ולכן 'אחוריהם אל המקיף').
בחירה אמיתית
הרב הסביר, שלמרות שמצד רוממותו של הקב"ה אזי "כחשכה כאורה" ושום דבר אינו תופס מקום, ומצד זה יתכן ח"ו ששונאי ישראל יהיה להם חיות, בכל זאת מצד עצמותו של הקב"ה ישנה הבחירה בישראל דווקא, וזו הבחירה האמיתית, שאף על פי שמצד רוממותו שניהם שווים כביכול, וכדכתיב (מלאכי א, ב): "הלא אח עשו ליעקב", זהו אמיתית עניין הבחירה, שבוחר בין שני דברים שווים, שהרי אם יש מעלה באחד מהם על חברו אין זה בחירה מצד הבוחר, אלא מצד מעלת הדבר, וכפי שהכתוב ממשיך (מלאכי שם): "ואוהב את יעקב, ואת עשו שנאתי".
חרב פיפיות
אך היות שהכול תלוי במעשינו ועבודתינו, אזי בכדי להמשיך עניין זה (בחירת הקב"ה בישראל) בגילוי - דרושה עבודה, וכפי שיבואר בהמשך המאמר שזהו פירוש הכתוב "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם" שעל ידי העבודה בתורה ומצוות, נעשה "חרב פיפיות - חרב של שתי פיות" (ברכות ה, א) - שמכרית את שני סוגי היניקה לקליפות. לאידך מבואר בתורת החסידות, שכשאדם אינו עובד עבודתו כדבעי, אזי הוא גורם תוספת יניקה לקליפות, שהרי "גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג, יא) - שהנהגת העולמות תלוי בעבודתם של ישראל, ולכן, כשמשפיל את עצמו בתאוות גורם עוד צמצומים באור (שעל ידי הצמצומים נעשה 'השפלה' באור), וממילא ישנה תוספת יניקה לקליפות, וכשמתגאה (על בני אדם, שמזה מובן דגם מתגאה כלפי שמיא, שהרי אם היה מכיר שהמעלות שלו שבהם מתגאה הם אינם משלו אלא שהם מתנת חנם מהקב"ה - אזי לא היה מתגאה בהם) גורם גם שהקליפות יגביהו את עצמם לקבל תוספת חיות מהאור מקיף.
שני העניינים שבקליפה - כתוצאה משני אופני התהוותה
ונחזור לעניינינו: נתבאר שהתהוות הקליפות היא כתוצאה משני סוגי יניקה. היניקה מהאור מקיף גורמת את האדישות והקרירות (ש'מקיף' עניינו שאינו נרגש), והיניקה מהאור פנימי (שהאור מתלבש בקליפה) פועל החמימות בענייני העולם, אלו הם ב' העניינים דחסד (קרירות) דקליפה וגבורה (חמימות) דקליפה.
בהמשך יבאר הרבי את העניין של "חרב פיפיות בידם" שבתורה ומצוות יש גם כן שתי תנועות הפכיות המקבילות לב' התנועות דקרירות וחמימות שבקליפה, שעל ידי העבודה בתורה ומצוות אזי נעשה ביטול הקליפה.
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -