מנחם הכהן
28/01/2021
|
ביאור פנימיות המוחין בעבודת ה’
לישראל מאיר היקר שלום וברכה!
בכל שכל יש את עצם ופנימיות הענין, ויש את חיצוניותו. ה"חיצוניות", הוא הענין כפי שהתלבש ב"לבושי השגה", שעניינה להלביש את נקודת השכל המופשטת בהסברים ומשלים מפורטים, ועל ידם הענין מושג. אולם, ישנו חיסרון ב"לבושי ההשגה", שהם מעלימים על עצם השכל המופשט, וכענין "לבוש" גשמי, המעלים ומסתיר על העצם.
אמנם, לאחר שהאדם משיג את השכל היטב - בלבושי ההשגה, יש באפשרותו לבוא להשגת "פנימיות המוחין" , והיינו כאשר הוא מפשיט את "לבושי ההשגה", ומתבונן ב"עצם" ונשמת הענין האלוקי כמו שהוא - ללא לבושים המעלימים.
ניתן להמחיש זאת באמצעות משל: ישנם שני סוגי ציירים; צייר ’פועל’ וצייר ’אומן’. צייר ’פועל’ מצייר לפי הכללים שלמד, אולם ציורו חסר חיות, ואף שלא חסר בחיצוניותו כלום והקווים והשרטוטים כולם לפי הכללים, אך הציור חסר נשמה. לעומתו צייר אומן בעל חוש אינו חושב כל כך על כללי הציור, אלא מדבק את עצמו בעניין שהוא מצייר, והקווים באים מאליהם, ואזי החיות שישנה באותו ענין מתגלה בציור - והציור חי. נמצא כי הצייר הפועל - מונח בחיצוניות הציור, לעומת זאת האומן - מפשיט את עצמו מהחיצוניות ודבק בפנימיות הציור ונשמתו ועל כן ציוריו חיים הם .
מובן אם כן, שישנו אדם שתופס בציור כזה רק את יופי הציור וכדומה, והשני – תופס את העיקר וה’נשמה’ שבציור, ובזה הוא דבק בכל נשמתו.
וכמו כן ישנם שני מיני רופאים שלמדו והשתלמו בחכמת הרפואה, אך הרופא הרגיל, בודק את החולה לפי מה שרכש ולמד. לעומתו הפרופסור, שיש לו חוש ברפואה ומרגיש את נשמת הענין ופנימיותו, הרי הוא מסוגל להבחין גם בעניינים שלא למדו אותו בעוד הראשון לא יבחין בהם, היות שהפרופסור חי את הענין ונכנס לעומקו ותוכו .
וכמו כן הוא גם - להבדיל בין קודש לחול - בהתבוננות בענייני אלקות, יש המבין את חישובי הענין מה מתחייב ומה מתחדש וכדומה, אולם את האלקות (נשמת הדבר) הוא אינו משיג, כי הוא עסוק בעיקר ב’לבושים’, אך יש מי שמפשיט לבושים אלו ודבק בפנימיות הענין ונשמתו - בעצם האור האלוקי שהוא העיקר ופנימיות הלבושים.
מכאן נבין כי גם בתפיסה אלוקית ניתן לתפוס את חיצוניות ההשכלה, אולם התכלית היא לעורר ’חוש הפשטה’, ועל ידו להרגיש את עצם האלקות – הנושא המלובש בתוך גוף ההשכלה, וכינוי עניין זה הוא ’פנימיות המוחין’ .
ופנימיות ועצמות המוחין נבדלת במהותה מ’מידות’, שהמידות במהותן הן ’יש’ ו’מציאות’, ואילו האלוקות - פנימיות ועצמות המוחין, הינה שלא בערך מציאות היש, כי כל עניינה הוא ביטול.
ולגבי השאלה השניה ששאלת: נאמר בזוהר הקדוש, "רוח אייתי רוח" – והיינו, שהתעוררות רוחו של האדם (’אתערותא דלתתא’), מביאה ’רוח’ והתעוררות מלמעלה (’אתערותא דלעילא’). מידה כנגד מידה, כאשר האדם מתמסר לידיעת הבורא ולמילוי רצונו, גם הבורא נמשך אל האדם ומשלים את רצונו. וכלשון המשנה : "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו". וכך גם כאשר האדם מרחם על חבירו, הוא ממשיך ומביא גילוי רחמים מלמעלה, וכמאמר חז"ל "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".
וכך גם בענייננו, על ידי העבודה במידות, ממשיך האדם מלמעלה את שפע גילוי המידות העליונות, ועל ידי העבודה עם המוחין, ממשיך האדם מלמעלה שפע מהמוחין העליונים, ועל ידי העבודה עם עצם הנשמה, מעורר האדם למעלה את שפע גילוי עצמות אור אין סוף.
כי כאשר האדם מתעורר באהבה שנובעת מההתקשרות לעצמות הבורא, שכל עניינו הוא שאינו רוצה שום דבר מלבד את הבורא יתברך, וכל מה שהעצמות רוצה . זו האהבה הבלתי מוגבלת של "בכל מאדך" וכפי שהמשנה בברכות מפרשת שזה "בכל מידה ומידה שהא מודד לך" – במדרגה זו אין שום חילוקים, ושום דבר לא ’נמדד’ לעצמו, והכל הוא רק רצון העצמות, ומה שהוא ’ימדוד’.
זו האהבה בלתי מוגבלת, שממשיכה גם כן מלמעלה, את ה"מאד העליון" - גילוי עצמות אור אין סוף הבלי גבול, בנפש האדם.
קצת הארכתי, מכיוון שמדובר בשאלות יסודיות וחשובות מאוד בתורת החסידות.
בברכת התורה והגאולה מיד ממש.
|
