לוי
21/12/2017
|
תפילה - אהבה או יראה?
במאמר יהודה אתה יודוך תשל"ח מביא הרבי את הנאמר בתורה אור (ד"ה זה) שראובן שמעון ולוי הם ב’ פרשיות דק"ש ואמת ויציב - אהבה יראה ותורה (עיי"ש). והרבי מוסיף שבכללות עבודת האדם, זה ג’ הקוים של; גמ"ח, שמגיע מאהבה, יראה - "הוא קו העבודה, ענין התפילה, קו השמאל [ובתפילה גופא הוא ענין פרשה שניה דקריאת שמע, כנ"ל]". (ואמת ויציב הוא קו התורה כנ"ל)
הנה בתורה אור מאריך רבינו הזקן לבאר את אופן העבודה של פרשה ראשונה דק"ש, שמתחיל מ"פסוקי דזמרה ויוצר אור קודם קריאת שמע, כדי שיבוא לידי קיום ואהבת בק"ש." שע"י הסיפור והפירוט בשבחיו של מקום ייחדר בו רגש גילוי האהבה, וכמו שמאריך שם במאמר ומסיים "וכשיאריך בזה בעומק בינתו, בבחינת גילוי במוחו ולא בידיעה לבדה, אזי מוליד מזה אהבה בהתגלות ליבו, להיות נכספה וגם כלתה נפשי וגו’ ויבוא לקיום ואהבת את ה’ אלוקיך ממש, דהיינו לדבקה בו בא"ס ב"ה ממש, וכמ"ש מי לי בשמים כו’".
א"כ כל עניין התפילה (עד ק"ש) הוא לעורר רגשות אהבה, ואילו הרבי אומר שעניין התפילה שייך לקו השמאל?
(אגב בעניין פסוקי דזמרה, שאלה אחרת. מובא בחסידות שעניין התפילה הוא להתבונן איך שהעולם לא תופס מקום נגדו ית’ וכולא קמיה כלא, ממש. ועי"ז כשיתבונן אח"כ ב"שמע...אחד", יבוא לקיום "ואהבת". אמנם הרי פשט הפסוקים בפסוקי דזמרה הוא כן מצד הדרגא בה הקב"ה מחיה את הנבראים ודואג לפרנסתם, וכיצד כולם משבחים אותו וכו’. העניינים לא מסתדרים לי, אם אפשר להסביר.)
תודה
|
שי שמעון כהן
22/12/2017
|
על ראשון ראשון
ללוי היקר, שלום וברכה:
שתי השאלות ששאלת, כל אחת מהן קובעת ברכה לעצמה. תחילה אנסה להשיב על השאלה הראשונה.
בדרך כלל מבואר, שהתפילה היא בקו השמאל, כי היא במקום קרבנות. כידוע, הימין ענינו המשכה למטה, ואילו השמאל ענינו להעלות למעלה. הקרבנות נשרפים ועולים למעלה, ובתפילה האדם יוצא ממצבו הרגיל, ומתעלה.
אתה שואל, איך זה מסתדר עם העובדה, שעיקרה של התפילה היא ואהבת. אולי אפשר לתרץ, שמדובר על אהבה שענינה לצאת ממציאותו, ואהבה זו היא ממידת הגבורה, כמבואר בפרק נ’ בתניא. וכן משמע מלשון התורה אור שציטטת, שענינה של האהבה הוא, "להיות נכספה וגם כלתה נפשי".
לגבי השאלה השניה... אני מקווה למצוא תשובה בהמשך...
|
שי שמעון כהן
22/12/2017
|
ועל אחרון אחרון
לגבי השאלה השניה, זכור לי (ואני ינסה למצוא מקור לזה בהמשך), שאכן זו דרגה אחרי דרגה. תחילה, העולם מורגש כמציאות, והאדם מתבונן איך ה’ דואג לנבראים ולפרנסתם. לאחר מכן מגיעים להשגה נעלית יותר (בברכות קריאת שמע), ששורש כל הגשמיות הוא מהמלאכים למעלה, שכולם מתבטלים אל הבורא, ומעריצים ומשבחים אותו. ממילא ברור, שכל מציאות העולם (שמקבלת את חיותה מהמלאכים), אין לה שום חשיבות לגבי הבורא.
בכל אופן, יישר כח על השאלות המענינות.
|
לוי
24/12/2017
|
להעמיק בדרך אפשר
יישר כוח. אחר קריאת ההסבר למדתי שוב את הקטע בתורה אור, וראיתי שרבינו כותב כך: והיינו על ידי שירבה לספר בשבחיו יתברך, ולהעמיק דעתו איך שמלכותך מלכות כל עולמים, אלף אלפים ורבו רבבות כו’, והוא לבדו ית’ הוא יחיד ומיוחד כמו קודם שנברא העולם...ורק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלהיות עולמות נפרדים הם רק מבחינת מלכותו ית’. עכ"ל.
ברגע הראשון חזרה לי השאלה הנ"ל, הרי בפסוקי דזמרה מדובר על ההתעסקות עם העולם ומדוע מביא פסוק אחד מתוך כמה וכמה פסוקים שההתבוננות בו שונה וכאילו זה כל תוכן פסוד"ז.
אמנם אחר כך עלה בדעתי בדרך אפשר, שאדרבה. כאשר האדם מתבונן סתם כך איך שהעולם לא תופס נגדו ית’, ייתכן שלא חדור לו בדיוק מה לא תופס מקום. ואחר כך כשיבחין איך שהקב"ה זן ומפרנס לכל, הרי שלא יזכור את ההתבוננות הקודמת שלו.
דווקא כאשר האדם מתבונן בתוכן פסוקי דזמרה, איך שהקב"ה מחיה את העולמות ודואג לפרנסה לכולם ומצילם ועוזרם וכל העולם כולו משבח לו ית’, ודווקא אז, מורים לו להתבונן איך שכל מה שהוא התבונן עד כעת בהתעסקות הנקובה כביכול של הנאשם בעולם - שכל זה לא תופס מקום, חודרת ההכרה הזאת באין ערוך.
כן נראה לענ"ד
|
שי שמעון כהן
25/12/2017
|
אכן אכן
לזה בדיוק התכוונתי, וזו הסיבה שיש כאן שתי דרגות. ההתבוננות בכך שלעולם אין שום חשיבות, היא נעלית מדאי, ואדם מן השורה אינו יכול להגיע אליו מייד. הוא כל היום מתעסק עם העולם, ופתאום אומרים לו שאין שום עולם? לכן, תחילה יש להתבונן מה מקור החיות של העולם, וכך ניתן אחר כך להשיג שבעצם אין אין שום חשיבות.
בברכה
|