אורי
11/08/2014
|
חמשה עשר באב
ב"ה
עניינו של יום זה כיו"ט מבואר במשנה סוף מסכת תענית ועוד, ובגמרא (דף ל’) דנה בטעם הדבר ומונה כמה סיבות לכך (כלו בו מתי מדבר, יום שהותרו השבטים לבא זה לזה, שבט בנימין הותר לבא בקהל, יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, יום שפסקו לכרות עצים למערכה ע"ש(, חלק מהסיבות אינן שייכות דווקא לזמן הבית.
במאמרי חסידות מבארים בארוכה את מעלת יום זה, ואחד הדברים העיקריים הם שאחר ה’ירידה’ של תשעה באב מגיע ה’עליה’ של חמשה עשר באב.
לשלימות הענין מצ"ב משיחות כ"ק אדמו"ר במעלת יום זה (משיחות של פנחס, כ’ אב - תשי"א):
ברשימות למגילת איכה הנ"ל מבאר הצ"צ מעלתו של חמשה עשר באב, וז"ל:
"ענין ט"ו באב . . דבט"ו הוא עיקר שלימות הלבנה ("קיימא סיהרא באשלמותא), ט"ו באב בפרט יש לו בחי’ גבוה יותר משאר ט"ו בחודש . . כל שהירידה למטה יותר . . עי"ז העלי’ יותר . . לפי שבת"ב עיקר ירידת המל’ . . ע"כ העלי’ שלה בט"ו באב גבוה יותר וכו’’".
כלומר: המעלה של יום חמשה עשר בחודש היא שבו נעשית הלבנה במילואה, ובזה מרומזת השלימות דישראל שנמשלו ללבנה. ומעלה מיוחדת במילוי הלבנה (השלימות דישראל) בחודש אב – להיותה לאחרי הירידה היותר גדולה בתשעה באב, שאז גם העלי’ היא היותר גדולה, ולכן נעשית שמחה מיוחדת בט"ו באב.
וההוראה מזה בעבודת האדם – שגם כאשר נמצא במצב של ירידה... אין להתפעל ולהתייאש ח"ו מהירידה, אלא אדרבה, יש להתחזק יותר בעבודה, ולשאוף לבוא לעלי’ גדולה יותר שתבוא לאחרי וע"י הירידה, כאמור, שככל שתגדל הירידה למטה יותר תהי’ עי"ז עלי’ גדולה יותר.
הסיום של מסכת תענית (במשניות) הוא בפסוק "ביום חתונתו וביום שמחת לבו", ומפרשת המשנה: "ביום חתונתו זה מתן תורה (יום הכיפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות), וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו".
ובהקדמה – שעומדים אנו עתה לאחרי שכבר עברו הימים העצובים (שלשת השבועות) שהם ההיפך מ"יום חתונתו" ו"יום שמחת לבו": שבעה עשר בתמוז, שבו "נשתברו הלוחות" –היפך מ"יום חתונתו זה מתן תורה", ותשעה באב, שבו "חרב הבית בראשונה ובשני" – היפך מ"יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש".
ולאחרי שעוברים ימים אלה, אזי השמחה היא גדולה ביותר, וכמפורש במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים".
האמת היא שהשמחה מתחילה כבר בתשעה באב עצמו – לאחרי חצות היום – שבו נולד משיחן של ישראל, מושיען של ישראל, ולכן נוהגים לומר "נחם" בתפלת מנחה דתשעה באב6; אלא, ששלימות והתגלות השמחה היא בחמשה עשר באב.
ומזה מובן, שבט"ו באב מתברר שנסתיימו כבר כל הגזירות וכל הענינים הבלתי-רצויים, והגיע הזמן לצאת מ"מדבר העמים, ולהכנס לארץ ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה.
ויש להוסיף, ש"(ביום חתונתו כו’ ו)ביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו", תהי’ מעלה גדולה יותר מכמו שהי’ קודם ש"חרב הבית בראשונה ובשני’" (בבית ראשון ושני) – כיון שעכשיו נסתיימו כבר כל הענינים של חורבן וגלות, ונעשית גאולה שלימה שאין אחרי’ גלות.
והענין בזה:
החילוק שבין גאולה שלימה שאין אחרי’ גלות לגאולה שיש אחרי’ גלות, הוא, לא רק בסוף הענין, בסוף הזמנים, היינו, שהחסרון בגאולה שיש אחרי’ גלות הוא רק בכך שלאחרי זמן נעשה עוד גלות, ומעלתה של הגאולה העתידה שגם בסוף כל הזמנים לא יהי’ עוד גלות, אלא, החילוק ישנו כבר בהתחלת הגאולה, היינו, שגאולה שיש אחרי’ גלות, כבר מתחילתה אינה גאולה שלימה, ומעלתה של הגאולה העתידה שמתחילתה היא גאולה שלימה.
וראי’ לדבר – מהפסוק "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה גו’ להסירה מעל פני", וההסברה בזה – שסיבת חורבנה של העיר הזאת היא משום שתחילת בנינה לא הי’ בשלימות, ואילו הי’ תחילת בנינה בשלימות, לא היתה נחרבת לעולם.
ועד"ז בנדו"ד: "בראשונה ובשני’" – כיון שסוף כל סוף הי’ חורבן וגלות, מוכח, שמלכתחילה לא היתה הכניסה לארץ ובנין ביהמ"ק כדבעי למהוי.
וזוהי מעלתה של הגאולה העתידה ובנין ביהמ"ק העתיד ("ביום שמחת לבו זה בנין ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו") – עלי’ גדולה ביותר (לאחרי ירידה גדולה ביותר) שהתחלתה בחמשה עשר באב – שמתכוננים לגאולה כזו שמונעת ושוללת מלכתחילה אפשרות ואפילו מחשבה אודות מצב של חורבן וגלות.
ידוע שלאחרי תשעה באב (כשמסתיימים הימים דהיפך השמחה) ובפרט מחמשה עשר באב ואילך – מתחילה תקופה חדשה וסדר חדש בהנהגתם של בנ"י:
...מפורש בסיום מסכת תענית בנוגע לחמשה עשר באב – "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", ופרש"י "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו", היינו, שהסדר של הוספה בלימוד התורה בלילה מתחיל מחמשה עשר באב, והולך ונמשך על כל השנה.
ויומתק יותר שחמשה עשר באב הוא התחלת תקופה חדשה על כל השנה כולה – ע"פ המבואר בספרים ש"חמשה עשר באב" בגימטריא "כתיבה וחתימה טובה"
ובתקופה חדשה זו צריכה להיות כללות ההנהגה מתוך שמחה.
...ובכל אופן, גם אם יש מקום לשקו"ט בנוגע להנהגה בתשעת הימים, הרי, לכל הפחות עכשיו, מחמשה עשר באב ואילך (ולאחרי שכבר עברו ימים אחדים מחמשה עשר באב), שאין שום ספק בדבר – בודאי צריכה להיות ההנהגה מתוך שמחה.
וע"י השמחה נעשים כל עניני העבודה באופן אחר לגמרי, כידוע המשל מאנשי-חיל, שגם בשעה שיוצאים להלחם עם השונא, שזקוקים ביותר לישוב-הדעת כדי לארגן ולכוין את עמדות הירי וכו’ באופן היותר טוב, צועדים עם שיר-לכת שמח דוקא –כיון ששמחה פורצת גדר, שמבטלת כל ההגבלות של העלמות והסתרים, ופועלת עשיית כל הענינים מתוך חיות, שאז נעשים בשלימות, כדבעי למהוי.
ובמיוחד יש לנצל שמחה זו לעבודה של הימים הבאים לקראתנו – חודש אלול, והימים הנוראים – באופן ד"גילו ברעדה", ועאכו"כ בנוגע להימים שלאח"ז שבהם השמחה היא בגילוי – "זמן שמחתנו" – חג הסוכות, עד לשמיני-עצרת ושמחת-תורה.
|
