ד''ה והחרים הוי' את לשון ים מצרים תשמ"ט - חלק ראשון
- תגיות: פסח , אחרון של פסח , שביעי של פסח , גאולה , סעודת משיח , בקיעת הנהר , לכתחילה אריבער , מתן תורה , ספירת המלכות , לםרבה המשרה
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
אחרון של פסח - חג הגאולה העתידה
"והחרים הוי' את לשון ים מצרים" (ישעיה יא, טו) - פסוק זה נאמר בהפטרת אחרון של פסח (בחו"ל) שבה קוראים את הפטרת "עוד היום בנוב" וגו' (ישעיה י-יא-יב). הפטרה זו מדברת על מלך המשיח וייעודי הגאולה העתידה. בהפטרה זו נמצאים הפסוקים המפורסמים: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח הוי' רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'"; "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"; וכן מופיעים שם התיאורים על הזאב שיגור עם הכבש, וכן מופיע שם התיאור בקיעת הנהר שתהיה לעתיד, שעל זה אומר הנביא: "והחרים הוי' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בעים רוחו, והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים" - וכפי שנבאר זאת בהמשך המאמר.
מזה שהפטרה זו נקראת באחרון של פסח, מובן שחג אחרון של פסח קשור במיוחד עם הגאולה העתידה (יום א' של פסח קשור עם גאולת מצרים - הגאולה הראשונה, ויום אחרון של פסח קשור עם הגאולה דלעתיד - הגאולה האחרונה). הדבר קיבל הדגשה מיוחדת עם התגלות תורת החסידות, במנהג שתיקן מורנו הבעל שם טוב, שביום זה - אחש"פ - יש ליטול ידים לסעודה בעלות המנחה, ולאכול סעודה מיוחדת הנקראת 'סעודת משיח', ועד שהרבי הרש"ב נ"ע יסד שבסעודה זו יש לשתות ארבע כוסות של יין כנגד ד' לשונות של גאולה שיהיו לעתיד (ראה בהמשך המאמר).
בארץ ישראל נכלל חג 'אחרון של פסח' בשביעי של פסח (שכן בא"י חוגגים רק ז' ימים), ולכן המנהג בא"י לאכול את 'סעודת משיח' בשביעי של פסח.
(הרב סיפר שהוא היה נוכח בשעת אמירת מאמר זה אותו אנו לומדים כעת, וסיפר בהרחבה את כל קורות ההתוועדות הזו, ואיך שבזכותה יש לו עד היום בקבוק יין מהרבי, הרב הרחיב גם בנוגע לשאר ההתוועדויות שהיו נערכות בכל מוצאי יו"ט (חוץ ממוצאי חג הסוכות - שמשום הדוחק העצום בסוכה, דוחק שגרם לסכנה - כפי שסיפר הרב - הרבי היה עורך את ההתוועדות בערב חג הסוכות) שאז הרבי היה מחלק 'כוס של ברכה' לאלפי חסידים).
בקיעת הנהר דלעתיד
כאמור, מאמר זה עוסק בבקיעת הנהר שתהיה לעתיד, שעל זה אומר הנביא: "והחרים הוי' את לשון ים מצרים" (=הקב"ה יְיַבֵש את הים של מצרים, ובנוסף:) והניף ידו על הנהר בעים (=בחוזק) רוחו, והכהו לשבעה נחלים".
בחסידות מבואר באריכות (וכפי שנראה בהמשך) מדוע קריעת ים סוף היתה לי"ב גזרים (כנגד י"ב שבטים) ובקיעת הנהר דלעתיד תהיה (כפי שאומר הנביא) "לשבעה נחלים" (כנגד ג' אבות וד' אמהות).
'המשך והחרים'
הרבי מצטט מ'המשך והחרים' של הרבי מהר"ש (החל מהרבי מהר"ש ואילך, 'התחדש' בחסידות חב"ד סגנון של אמירת מאמרים ב'המשכים', דהיינו שישנו קובץ של כמה מאמרים העוסקים בעניין אחד, המפורסמים ביניהם הם ה'המשכים' של כ"ק אדמו"ר הרש"ב (בנו של הרבי המהר"ש) 'המשך תרס"ו' שבו 61 מאמרים שנאמרו ב'המשך' אחד, וה'המשך תער"ב' שבו 144 מאמרים (וגם חלק שנכתב, אך לא נאמר ברבים) - שבשני המשכים אלו ובמיוחד ב'המשך תער"ב' נתבארו ענייני חסידות בעומק ובהרחבה באופן שלא היה קודם לכן, וכידוע שאמירת שני המשכים אלו קשורה ב'קץ' שהיה באותם שנים - ששנים אלו היו מסוגלות לגאולה, ולכן נתגלה בהם גילוי מיוחד וחדש בפנימיות התורה - שזהו עניינו של משיח, שעתיד לגלות "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" (רש"י שיר השירים א, ד). וגם מהרבי מהר"ש ישנו 'המשך' שהמאמר הראשון בו מתחיל בפסוק "והחרים הוי' את לשון ים מצרים").
לכתחילה אריבער
כשהרבי מזכיר את שמו של הרבי מהר"ש, הרבי מצמיד לו את הכינוי 'לכתחילה אריבער'. הרבי מהר"ש היה מתבטא כך: העולם סובר שכשאי אפשר ללכת מלמטה אזי הולכים מלמעלה, אך אני אומר 'מלכתחילה אריבער' - כלומר: מלכתחילה יש ללכת מלמעלה. משמעות הדברים: ישנם הגורסים כי רק כאשר אי אפשר לבצע את הפעולה בדרך הרגילה והטבעית, אז יש להשתמש במסירות נפש, וללכת מעל לגדרי הטבע, אולם אני גורס שמלכתחילה יש ללכת בתנועה של עליונות, ולא להתחשב כלל בגדרי העולם. הרבי שהפך את הפתגם הזה למוטו המרכזי שלו, היה תמיד מכנה את הרבי המהר"ש בכינוי 'לכתחילה אריבער'. הרב סיפר, שבכלל הנהגתו של הרבי מהר"ש היתה בהרחבה גדולה ('עליונות') גם ביחס לשאר רבותינו נשיאנו, הוא היה משתמש בכלי זהב, והיתה לו כרכרה מפוארת, וידוע שנהג הרכבת היה מחכה לו... (הרב סיפר שבאמת אירע פעם אחת שאחד הפקידים לא רצה לחכות לרבי מהר"ש, ובאותו יום פטרו אותו, הרבי הסביר שלמרות שהפיטורין לא היו קשורים בכך שלא חיכה לרבי למהר"ש אלא בגין עניינים אחרים, אך בכל אופן כך נגזר מלמעלה, היות שכל מציאות הרכבת והצוות שעליה היתה בשביל הרבי והנשיא, וכשזה לא מילא את תפקידו, ממילא לא היה מקום להמשך עבודתו שם. הרב הוסיף, שהגם שהנהגתו של הרבי מהר"ש היתה בהרחבה גדולה בכל העניינים, אבל בנוגע לעצמו הוא היה בעל ייסורים, וידוע שהיה יוצא מידי יום להתבודד ביער, ואף אחד לא ידע מה מעשיו שם, וגם על העגלון הגוי נאסר לספר. פעם השקו החסידים את אותו עגלון יתר על המידה, ונתקיים בו "נכנס יין יצא סוד" (סנהדרין לח, א), ואז סיפר העגלון שהרבי בוכה בשברון לב, והוא מניח לנמלים לעלות עליו ולעקוץ אותו...)
משתתפי השיעור אמרו 'לחיים', והרב ביאר שעניין זה (אמירת 'לחיים') הוא בעצם אחד הפירושים של 'לכתחילה אריבער', שכידוע יש תשובה תתאה (=נמוכה) ותשובה עילאה (=עליונה) וכפי שרבינו הזקן מאריך בזה באגרת התשובה עפ"י הסוד, ובפשטות, תשובה תתאה קשורה במרירות על על החטאים שעשה, ותשובה עילאה באה כתוצאה מדביקות בקב"ה ע"י תורה תפילה ומעשים טובים, שזה מביא לשמחה. והנה הסדר 'הרגיל' הוא, שקודם יש לעשות תשובה תתאה, וממנה באים לתשובה עילאה, אך הרבי ביאר פעם שישנה דרך של 'לכתחילה אריבער' - שמלכתחילה עוסקים בשמחה בתומ"צ, ומתחילים ישירות בתשובה עילאה מתוך שמחה, ולכן חסידים תמיד לוקחים 'לחיים'...
יבוש ובקיעה
ונחזור לעניינינו: הרבי מצטט מ'המשך והחרים' לכ"ק אדמו"ר מהר"ש, שבפסוק יש שני עניינים: א) "והחרים הוי' את לשון ים מצרים" - שים מצרים (=ים סוף) ייבש, שזה בדוגמת הנס של קריעת ים סוף שהיה ביציאת מצרים, וכמו שכתוב (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - שהנסים שיהיו לעתיד הם בדוגמת הנסים דיציאת מצרים, ונוסף על זה, יהיה עניין נעלה יותר - ב) "והניף ידו על הנהר . . והכהו לשבעה נחלים", שבקיעת הנהר היא עניין נעלה יותר מייבוש הים, ובקיעה זו היא עיקר החידוש דלעתיד לבוא, וכפי שמבאר שם אדמו"ר מהר"ש בארוכה.
הרבי לא מביא כאן במאמר את כל אריכות הביאור המובא ב'המשך' של הרבי מהר"ש. ונבאר לכל הפחות את נקודת ותמצית העניין הנוגעת לעניינינו:
בהמשך הנ"ל מבאר הרבי מהר"ש באריכות את עניינה הפנימי של קריעת ים סוף, ואת עניינה הפנימי של הבקיעה שתהיה לעתיד.
מדוע נבקע הים?
הרבי מהר"ש פותח בשאלה: בפשטות בקיעת הים היתה לצורך הצלת בני ישראל, ולכאורה הרי הרבה דרכים לקב"ה כיצד להשמיד את המצרים שרדפו אחרי בני ישראל (והשיגו אותם ליד הים), ולדוגמא כפי שהיה במכת בכורות, שבחצי הלילה הקב"ה הפסיק את חיותם של הבכורות, ובמילא באותו רגע הם מתו, ומדוע הקב"ה היה צריך לכל העניין הזה שבני ישראל יכנסו בתוך הים, ואח"כ המצרים יכנסו אחריהם ויטבעו שם? ואם תאמר שעל ידי ההליכה בתוך הים הם קצרו את הדרך לכיוון ארץ ישראל, גם זה אינו נכון, שהרי התוספות במסכת ערכין (טו, א) כותבים, שמאותו צד שנכנסו לים - מאותו צד גם יצאו ממנו - ואם כן הרי שגם את הדרך לא קצרו כתוצאה מבקיעת הים, וחוזרת השאלה מדוע היה צורך בבקיעה?
הכנה למתן תורה
ובהכרח, שבבקיעת הים היה גם עניין רוחני נעלה, ובקיעה זו היתה הכנה למתן תורה.
והעניין הוא, שבמתן תורה נתחדש ש"תחתונים יעלו לעליונים" (ראה שמות רבה יב, ג). כלומר: רוב רובם של המצוות הם בעניינים גשמיים (כמו ציצית מצמר, ותפילין מעור בהמה וכו') והכוונה בזה היא, שהאדם יעלה ויחבר את הגשמיות (תחתונים) עם אלוקות (עליונים). וכהכנה לזה, היה נס קריעת ים סוף. ים סוף רומז על ספירת המלכות, שהיא הספירה האחרונה שבעולם האצילות (בו נמצאים מידותיו של הקב"ה) ועניינה הוא להעלים על ה'אורות' של עולם האצילות, וכפי ש'ים' מעלים ומכסה על כל מה שבתוכו (זו גם הסיבה שהיא נקראת בשם ים סוף - שכן ספירת המלכות היא המידה הסופית (הספירה האחרונה), והיא עוצרת מהספירות שמעליה מלהתגלות בכל עוצמתם, ומאפשרת רק גילוי מצומצם.
מסיבה זו נקרא עולם האצילות בשם 'עלמא דאתכסיא' - שהוא מכוסה ומוסתר, וזאת באמצעות ספירת המלכות. העולמות בריאה יצירה עשיה שהם (בכללות) העולמות של הנבראים - נקראים בשם 'עלמא דאתגליא'.
חיבור אצילות ובי"ע
בשעת קריעת ים סוף, נבקע ה'ים', כלומר הכיסוי וההעלם של ספירת המלכות נבקע והוסר, ואז נמשכו והתגלו האורות העליונים של עולם האצילות ('עלמא דאתכסיא') בעולמות בי"ע (=בריאה יצירה עשיה) המכונים 'יבשה' - שבה הכול בגילוי ('עלמא דאתגליא'), וכך נעשה חיבור אצילות ובי"ע, כשחיבור זה, הוא כאמור הכנה למתן תורה שאז קיבלנו את התפקיד לחבר (ע"י תורה ומצוות) עליונים ותחתונים.
מלכות - עולם הדיבור
עניין המלכות הוא דיבור, וכמו שכתוב (קהלת ח, ד): "באשר דבר מלך שלטון". במלך בשר ודם אנו רואים כי הוא מנהיג את העם באמצעות הדיבור. בספירת המלכות שלמעלה הדבר מודגש הרבה יותר, שהרי הנבראים מתהווים מספירת המלכות, שהרי "אין מלך בלא עם" (ראה תניא שער היחוד והאמונה פרק ז), ולכן ספירת המלכות היא דבר הוי' המהווה את הנבראים, וכמסופר בתורה (בתחילת חומש בראשית) שהקב"ה אמר עשרה מאמרות, ועל ידם נבראו הנבראים. כעת נוכל להבין כיצד המלכות (דיבור) מעלימה על האורות דאצילות, שהרי האדם אינו יכול לגלות באמצעות אותיות הדיבור את כל מה שבליבו, ולכן האותיות הם מעלימות על המידות שבלב, ומבטאות רק הארה מצומצמת מהן. וכך גם למעלה, אם הנבראים היו מתהווים הישר מהמידות העליונות (ולא מספירת המלכות) הם היו בטלים לגמרי, ולא היו חשים את עצמם כלל כמציאות עצמאית, שכן השפעת המידות היא באופן שהמקבל 'חש' את המשפיע, ובטל איליו, ורק על ידי שהדבר בא על ידי ספירת המלכות שמצמצמת את השפע הרב (כמו הדיבור שאינו מגלה את כל מה שהאדם חש בליבו) וכן היא יוצרת תחושת התנשאות וריחוק (שזה עניינה של המלכות, כמו המלך המתנשא על העם, ואינו משפיע להם באופן של 'קירוב') אז יכולים הנבראים לחוש את מציאותם.
הרב הוסיף, שמצד אחד הדיבור הוא הכלי לביטוי המידות (=הרגשות), אך יחד עם זאת הוא מצמצם ומעלים על השפע הרב הקיים במידות, הרב הביא משל מהשמש והירח, שאמנם הירח מקבל את אור השמש, אך האור שהוא מוציא אלינו, הוא אור חוור, שבוודאי אינו בערך אור השמש, וכך גם למעלה, המלכות אמנם מקבלת את השפע מהמידות העליונות, אך היא מגלה אלינו (לנבראים) שפע מצומצם ביותר.
וכאמור, בקריעת ים סוף - נבקע ה'ים' - כלומר: אותו כיסוי והעלם שאותיות הדיבור מכסים על המידות העליונות נבקע והוסר; ואז נתגלו המידות העליונות כפי שהם, מבלי שאותיות הדיבור יעלימו עליהם, שלכן אומרים חז"ל (רש"י שמות טו, ב): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים".
וכל זה היה הכנה למתן תורה שבו יהיה חיבור בין אצילות ובי"ע על ידי קיום המצוות.
לצאת מההגבלות
זו הסיבה שבמתן תורה ההדגשה היא "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב - תחילת עשרת הדברות), שלכאורה, כפי שרבים מקשים, היה מתאים יותר להדגיש את הנס של בריאת העולם יש מאין, שהוא בוודאי נס הרבה יותר גדול מניסי יציאת מצרים (שהם באופן של 'יש מיש' - כמו לדוגמא הנס של הפיכת מים לדם, ואפילו נס קריעת ים סוף (שבו אנו עוסקים כעת) הוא רק שינוי תכונת המים - שמים דרכם להיות יורדים וניגרים, ואינם כמו חומת אבנים העומדת זקופה, והקב"ה שינה את טבע המים - שיעמדו כמו נד וחומה) - ומדוע הכתוב מדגיש דווקא את יציאת מצרים?
והעניין הוא, שהבריאה אמנם היא נס גדול ביותר, אבל הבריאה הינה מוגבלת. יציאת מצרים במובנה הרחב היא לצאת מההגבלה ('מצרים' מלשון מיצרים וגבולות). וזאת על ידי קיום התורה והמצוות שעל ידם הנברא מתאחד עם אלוקות, ובכך יוצא מהגבלתו, ונהיה דבר אחד עם הקב"ה הבלתי מוגבל. חיבור זה התחיל ביציאת מצרים, אך בא לשלימותו במתן תורה - גמר יציאת מצרים - על ידי שהקב"ה נתן לנו את התורה והמצוות, ולכן ההדגשה היא - "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכהכנה לזה, היה הגילוי של קריעת ים סוף, שאז הקב"ה חיבר בין עליונים ותחתונים לפי שעה, שבכוח זה נוכל אנחנו לעשות זאת באופן תמידי על ידי התורה והמצוות.
הרב ביאר באריכות, שכוח זה - לחבר גבול ובלי גבול - ניתן דווקא לנו, נשמות בגופים, שדווקא אנו שיש לנו יצר הרע ואנו מתגברים עליו, בזה אנו מבררים את עומק הרע, ומעלים אותו לקדושה (וכפי שמשה ענה למלאכים שקטרגו על נתינת התורה למטה "יצה"ר יש ביניכם?" - ראה שבת פח, ב - פט, א). הרב הזכיר את המשל המובא בחסידות (ראה תורה אור ד, א), שכשרוצים להגביה בנין רב קומות, מגביהים אותו מלמטה דווקא, וכך הכול מתרומם, וכן הוא בתיקון ועליית העולמות, שדווקא על ידי שאנו מעלים את העולם התחתון ביותר - מתעלים כל העולמות.
נהר - ספירת הבינה - עולם המחשבה
עד כאן נתבאר עניינה הפנימי של קריעת ים סוף, שהוא הבקיעה של המלכות (אותיות הדיבור) וכתוצאה מזה נעשה חיבור בי"ע עם המידות דאצילות. לעתיד לבוא, הבקיעה תהיה לא רק באותיות הדיבור (מלכות), אלא גם בספירת הבינה - אותיות המחשבה (שהרי לעתיד לבוא יבקע הנהר (כפי שנאמר בכתוב, ונהר הוא ספירת הבינה - כדכתיב (בראשית ב, י): "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" וידוע (ראה זהר ח"ב קכג, ב, ובכמה מקומות) ש"עדן" הוא הכתר (או ספירת החכמה הנמשכת ממנו), וה"גן" הוא המלכות, והנהר היוצא מעדן להשקות את הגן - הוא הבינה. הסיבה שהבינה נמשלה לנהר היא משום שהמחשבה שוטטת תמיד ללא הפסק, כמו הנהר). אותיות המחשבה אינם מעלימים כמו אותיות הדיבור, שהרי המחשבה האדם חושב לעצמו, אך בכל זאת אלו אותיות, והן לא עצמותו ומהותו של החושב. ולעתיד לבוא, גם העלם זה יבקע, ואז תתגלה עצמותו של הבורא.
י"ב גזרים ושבעה נחלים
כעת נוכל להבין מדוע הים נבקע לי"ב גזרים, ואילו הנהר ייבקע לשבעה נחלים. המלכות קשורה עם מספר י"ב. וכפי שרואים ב"ים של שלמה" (בריכה מפוארת לאגירת מים שבנה שלמה המלך בבית המקדש - ראה מלכים א פרק ז), שה'ים' (המרמז כאמור על ספירת המלכות) עומד על י"ב בקר, ששלמה המלך התכוון לרמז בזה, שמספירת המלכות נמשך עולם הבריאה שבו המלאכים ושבטי ישראל שהם במספר י"ב, וכפי שידוע, שהמלאכים מחולקים לד' מחנות, כשבכל מחנה ג' חלקים, וכן שבטי ישראל נתחלקו לארבעה דגלים, כשבכל דגל היו שלושה שבטים (כמסופר בתחילת חומש במדבר, וראה במדבר רבה ב, ג) - ולכן כשנבקעה המלכות, והמלאכים ובני ישראל התעלו לאצילות, אזי כל אחד עלה במסילתו, ולכן הים נבקע לי"ב גזרים. אך לעתיד שספירת הבינה תיבקע, שממנה נמשכים ז' המידות, אזי המידות יתעלו כל אחד במסילתו, ולכן הוא ייבקע לשבעה נחלים - כנגד שבעת המידות), ואז יתעלו למעלה מהאצילות, ובלשון הקבלה - לספירת הכתר הקשורה עם עצמותו של הקב"ה (וכפי שחז"ל אומרים (ראה ברכות לד, ב) לגבי בחינת "עדן" (שזה הכתר כנ"ל) שעליו נאמר (ישעיה סד, ג): "עין לא ראתה אלהים זולתך", וזה יתגלה לימות המשיח).
הכנה לגילוי פנימיות התורה
והסיבה שלעתיד לבוא תהיה הבקיעה בנהר, כי כמו שקריעת ים סוף היתה הכנה למתן תורה, שאז נתנה תורה הנגלית, הבקיעה דלעתיד תהיה הכנה לגילוי פנימיות התורה שיהיה לעתיד לבוא, ולכן הבקיעה תהיה בבינה, ואז יתגלה פנימיות אין סוף (הכתר), שגילוי פנימיות התורה קשור עם גילוי פנימיות א"ס.
עד כאן תמצית הביאור בעניין קריעת ים סוף ובקיעת הנהר שתהיה לעתיד, כפי שמבואר ב'המשך' של הרבי מהר"ש.
והרבי מסיים, שזה פירוש הפסוק בתהלים (סו, ו): "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל" שהפסוק פותח בלשון עבר ומסיים בלשון עתיד, והביאור, שבתחילת הפסוק מדבר בקריעת ים סוף - "הפך ים ליבשה", ובסיומו הוא מדבר על בקיעת הנהר שתהיה לעתיד - "בנהר יעברו ברגל", שזה עיקר החידוש שיהיה בגאולה העתידה (הרב הרחיב כיצד התחיל גילוי פנימיות התורה ע"י רשב"י בספר הזהר, והמשיך ע"י האריז"ל, ואח"כ גילוי תורת החסידות הכללית ע"י הבעל שם טוב, ועד לגילוי תורת חסידות חב"ד ע"י רבותינו נשיאנו, שבכל דור מתגלה יותר ויותר, ועד לגילויים הכי נעלים שבתורת הרבי, שכל זה הוא טעימה מהגילויים דלעתיד).
הכול תלוי בעבודה בזמן הזה
בסוף השיעור הדגיש הרב, שכל הגילויים שיהיו לעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו, ויתרה מזו: היות והגילויים דלעתיד הינם גילויים נעלים ביותר - נוכל לקבל אותם רק באמצעות המצוות, שהמצוות נעשים 'לבוש' לנפש בכדי שתוכל לקבל את הגילוי. ועל זה נאמר (תהלים קלז, טז): "ימים יוצרו ולו אחד בהם" - שבכל יום צריך להיות קיום מצוות, וכמאמר (ראה זהר ח"א רכד, א): "חסר יומא חדא חסר לבושא חדא" (=שאם חיסר יום אחד מקיום המצוות, נחסר לו לבוש אחד). הרב גם הוסיף, שאין די בכך בזה שהאדם עוסק בתיקונו האישי, אלא צריך להתעסק גם להאיר את העולם.
* * * * *
מפני סיבות שונות, לא הגיעו לידינו קלטות הווידיאו בהם ממשיך הרב לבאר את מאמר זה, ולכן, בכדי לנסות ולהוציא מתחת ידינו דבר שלם - נסכם ונבאר בזה את המשך המאמר עד לסיומו.
סיכום אות א
הפטרת אחרון של פסח (בחו"ל) מדברת על מלך המשיח וייעודי הגאולה העתידה. בהפטרה זו אנו קוראים את הפסוק (ישעיה יא, טו) "והחרים הוי' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר . . והכהו לשבעה נחלים" וגו', ומבאר בזה אדמו"ר מהר"ש (ב'המשך והחרים' תרל"א), שבפסוק זה יש שני עניינים: א) "והחרים הוי' את לשון ים מצרים" - שים מצרים (=ים סוף) ייבש, וזה מקביל לנס של קריעת ים סוף שהיה ביציאת מצרים; ונוסף על זה, יהיה עניין נעלה יותר - ב) "והניף ידו על הנהר . . והכהו לשבעה נחלים", שבקיעת הנהר היא עניין נעלה יותר מייבוש הים, ובקיעה זו שייכת לחידוש שיהיה לעתיד לבוא, וכפי שמבאר שם אדמו"ר מהר"ש בארוכה (ונתבאר בשיעור דלעיל).
אין הפסק בין שתי הגאולות
אות ב:
מלשון הכתוב משמע שב' הניסים - הן הנס הקשור ביציאת מצרים ("והחרים הוי' את לשון ים מצרים") והן הנס הקשור עם הגאולה העתידה ("והניף ידו על הנהר" וגו') יהיו בלי שום הפסק ביניהם, ומזה הוראה, שמהגאולה דיציאת מצרים אפשר לבוא מיד להגאולה העתידה, ובפרט כשנמצאים באחרון של פסח (זמן אמירת המאמר) שבו קוראים את ההפטרה המדברת בעניין הגאולה העתידה, ואוכלים סעודת משיח, וגם יום זה בא בסמיכות לשביעי של פסח שבו היתה קריעת ים סוף, שבזה שוב אנו רואים את החיבור בין קריעת ים סוף (גאולת מצרים) לגאולה העתידה שהם בלי שום הפסק (כפי ששביעי של פסח ואחש"פ אין ביניהם שום הפסק, ועד שבארץ ישראל אחש"פ נכלל בשביעי של פסח - וסעודת משיח היא בשביעי של פסח).
לקפוץ לתוך הגאולה
וההוראה היא לכל אחד ואחד, אנשים נשים וטף (שהרי זה נלמד מפסוק בתורה שהיא שייכת לכאו"א) שניתן 'לקפוץ' באופן מיידי אל הגאולה העתידה, וכלשון חז"ל (רש"י שמות יב, מא) "לא עיכבן המקום כהרף עין".
הארת משיח שבכל אחד ואחד
והרבי מוסיף עוד רמז נפלא בעניין זה: בהפטרה זו דאחש"פ כתיב (ריש פרק יא) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח הוי' רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'" שתיאורים אלו הם על מלך המשיח, והנה בנוסח התפילה שאומרים ביו"ט בשעת הוצאת הס"ת מההיכל אומר כל אחד ואחד "ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח הוי'" ומפרטים את כל הפרטים שבכתוב "רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'" והיינו שכל אחד יכול לבקש שיאיר בו (כפי שהוא בתור איש פרטי) כל הגילויים דמשיח צדקנו.
מגאולה פרטית לגאולה כללית
אות ג:
אלא שבכדי לבוא לגאולה הכללית, על האדם לבוא לגאולה פרטית, וזה על ידי קיום התורה והמצוות, שעל ידי קיום מצווה נעשה גאולה פרטית של מקיים המצווה (הרבי מציין לאגרת הקודש סימן ד, שם מבואר באריכות שפנימיות הלב של כל איש ישראל (שממנה באה אהבת ה' שלמעלה מטעם ודעת) נמצאת בגלות (ולכן אהבה זו אינה בגילוי), וזאת מכיוון שהאדם השקיע את עצמו בתאוות וכו', ועל ידי קיום מצווה ובפרט מצוות הצדקה שהיא קשורה בפנימיות נפשו, שהרי נותן את הכסף שעליו נתייגע בעסקיו "שאי אפשר שלא עסק בהם (בעסקיו) פעמים רבות בבחינת נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן", וכשלוקח את הכסף הזה שהוא קשור איליו בכל נפשו ונותנו לצדקה הרי בזה פדה והעלה את פנימיות נפשו לאלוקות).
יחוד נצחי
והרבי מוסיף, שגאולה פרטית זו היא לא רק בזמן קיום המצווה, אלא היא עניין נצחי, וכפי שכל מצווה פועלת יחוד (=חיבור בין נשמתו ומקורה בא-להים חיים) נצחי למעלה (כמבואר בתניא פכ"ה), וזה פועל גם על האדם למטה, שזוכה לגאולה פרטית בנפשו באופן נצחי.
ומגאולה פרטית זו באים לגאולה הכללית, בכל המציאות כולה - "והיתה להוי' המלוכה" (עובדיה א, כא).
סעודת משיח וד' כוסות
אות ד:
אך בנוסף לעבודה דתורה ומצוות המביאה ומחישה את הגאולה (כמבואר באות הקודמת), סגולה מיוחדת נודעת לעניינים הקשורים למשיח באופן גלוי ומוחשי, ושאותם נוהגים לעשות בזמן זה דאחרון של פסח, דהיינו מנהג מורנו הבעש"ט לאכול 'סעודת משיח' ומנהג כ"ק אדמו"ר הרש"ב לשתות בסעודה זו ד' כוסות של יין, שכשם שד' כוסות אלו שייכים לגאולת מצרים, שנתקנו כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים (כדכתיב (שמות ו, ו-ז): "לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם" גו' - כמבואר בירושלמי פסחים פרק י הלכה א), כך הם שייכים לגאולה העתידה שגם בה נאמרו ד' לשונות של גאולה (וכמו שרבינו בחיי (שמות שם) מביא את הכתוב ביחזקאל (לד, יג): "והוצאתים מן העמים, וקבצתים מן הארצות, והביאותים אל אדמתם, ורעיתים אל הרי ישראל" גו' - שארבע לשונות של גאולה אלו שייכים לגאולה העתידה. וראה דרושי אדמו"ר הרש"ב שנסמנו בהערה 17) ועוד זאת שהגאולה העתידה תהיה מארבע כנפות הארץ (בהערה 18 מוסיף הרבי עוד רמז נפלא בזה: ידוע שמ"ם סתומה (האות 'ם') קשורה עם הגאולה (כמרומז בכתוב (ישעיה ט, ו) "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" - שהמילה "לםרבה" כתובה במ"ם סתומה וזה קאי על הגאולה, שאז יסתמו הפרצות בחומות ירושלים כדאיתא ברד"ק שם), והביאור בזה (עפ"י הסוד) הוא עפ"י דברי הגמרא (ב"ב כה, א) ש"עולם לאכסדרה הוא דומה, ורוח צפונית אינה מסובבת" כלומר: העולם הוא 'אינו מושלם' וכאילו יש לו רק ג' כתלים, והרוח הרביעית (הצפונית - שצד זה קשור עם עניינים בלתי רצויים - ראה ירמיה א, יד) 'פרוצה', ובזמן הגאולה, יהיה העולם מסובב מכל ד' רוחותיו, וזה ההבדל בין אות מ"ם פתוחה (שבה יש רוח אחת פרוצה - כבזמן הגלות) לאות מ"ם סתומה (זמן הגאולה). ועניין זה ג"כ נרמז בד' הכוסות הקשורים בד' כנפות הארץ כפי שנתבאר).
ומוסיף הרבי, שגם בזה שמספר הכוסות השייכים לגאולת מצרים הוא כמו מספר הכוסות השייכים לגאולה העתידה רואים הקשר שבין שתי הגאולות, וכנ"ל (באות ב) שזה מורה שאפשר לקפוץ ולדלג הישר מגאולת מצרים אל הגאולה דלעתיד.
ננס על גבי ענק
וכאן מזכיר הרבי שדורנו זה שייך במיוחד אל הגאולה, שהגם שדור זה אינו בערך לדורות הקודמים בתורה ומצוות, אך הוא בבחינת 'כננס על גבי ענק' שכן בדורנו זה נצטברו כל התורה והמצוות של כל הדורות הקודמים, ובפרט לאחר עבודתם של כל רבותינו נשיאנו (והרבי מפרט ומזכיר את שמות כל רבותינו נשיאנו:) אדמו"ר הזקן; אדמו"ר האמצעי; אדמו"ר הצמח צדק; אדמו"ר מהר"ש; אדמו"ר (הרש"ב) נ"ע וכ"ק מורי וחמי אדמו"ר (הריי"צ) נ"ע, והרי בוודאי שבכח כל זה ובצירוף אכילת סעודת משיח ושתיית ד' הכוסות - להביא את הגאולה מיד, וכהרף עין ממש (כאן עורר הרבי למי שעדיין לא השלים את שתיית ד' הכוסות (ואפילו אם מסופק בזה) שבוודאי ישלים זאת).
סיום המאמר
אות ה:
ומסיים הרבי: "ויהי רצון שכל זה יהיה בגילוי ממש, באופן שכל אחד מראה באצבעו ואומר "זה [א-לי ואנווהו]" (שמות טו, ב. וכפי שמובא במדרש (שמות רבה כג, טו) שכך היה בשעת קריעת ים סוף (שכל אחד הראה באצבעו ואמר "זה א-לי ואנווהו", וממשיך במדרש (ועל דרך זה בגמרא בסוף מסכת תענית) - שלעתיד לבוא יאמרו שני פעמים "זה" וכדכתיב (ישעיה כה, ט - בנוגע לזמן הגאולה) "ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"), בדוגמת סעודת משיח שמראים באצבע המצה והיין, ובפנימיות - בדוגמת המצה והכוסות דסעודת משיח שנעשים דם ובשר כבשרו (שחודרים בפנימיותו ונעשים חלק ממנו), ומתוך שמחה וטוב לבב, ותיכף ומיד ממש, דלא עיכבן אפילו כהרף עין".
נכתב ע"י: שמואל אלבום
